תפסת מרובה לא תפסת
שלום כבוד הרב,
הייתי מעוניין לדעת איך הרב מבין את הכלל הלוגי(/מידה שהתורה נדרשת בה) – "תפסת מרובה לא תפסת".
העליתי מספר סברות/הבנות לכלל אך אני עדין לא מצליח למצוא הסבר לוגי לשימוש של הכלל בערכין ד:, שהרי שם יש גבול עליון, וגם במצב של ספק נכריע לחומרא(עיין תוס יומא ע"ב ד"ה נעביד), ובנוסף לא מדובר על לימוד מפסוק.
איך הרב הבין את הספרא(זבים פרשה ה ה)? האם ר' יהודה בן בתירא ור' נחמיה חולקים על ר' עקיבא או שהם נותנים טעם/מפרשים, ומה העמדה של כל אחד מהם?
ובנוסף אני אשמח אם הרב יוכל להסביר את שיטת רש"י ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר "ומשל הוא"(סוכה ה.)
תודה רבה
אור