שאלה למו"ר מרן אביר הרועים שליט"א‎‎

שו"תקטגוריה: עיון תלמודישאלה למו"ר מרן אביר הרועים שליט"א‎‎
א' שאל לפני 2 שנים

לכבוד מורי ורבי מרן עטרת ישראל קודש הקודשים כולו רצוף אהבת עולמים מרן שר התורה שליט"א:
 
אחדשה"ט
 
פסקו הח"א (כלל ה ס"ו) והפמ"ג (פתיחה להל' ברכות אות ד), דאפילו בגוונא דאיכא ספק ספיקא אם צריך לברך ברכה, כגון ספק אכל כזית וספק אם בריה מחייבת אף בפחות מכזית, אינו מברך. ואף שבכל התורה אזלינן בתר ספק ספיקא, הכא משום חומר לאו ד'לא תשא', לא יברך. ויל"ע, מהאדפסקינן (שו"עתפט, ח) גביספירתהעומר, שאםשכח ולא ספר יום אחד, צריך לספור שאר לילות בלא ברכה, משום דהוי ספיקא דדינא בפלוגתא דרבוותא, אי בעינן 'תמימות' אם לא, ואם מסופק אם ספר מברך בשאר ימים. וביארו הפרי חדש ועוד (עיי"ש בשעה"צ), דהוי ספק ספיקא – ספק אם ספר, ואת"ל דלא ספר אולי לא בעינן 'תמימות', עיי"ש. חזינן להדיא דמברכים במקום ספק ספיקא, ולא אמרינן דלא יברך משום חומר לאו ד'לא תשא'.  
 
ואני הקטן ענייתי, דיתכן, דההבדל הואביןספקספיקאלחיובא, כגוןגביאכילה, אםאכל דבר המחייב ברכת המזון אם לאו, שע”ז הוא דאמרינן, שאין בכח הס”ס לחייבו, משוםשאכתי קאי בספק איסור דלא תשא וגו’, לבין ספק ספיקא, דאתא להפקיע חיוב, כמו גבי ספירת העומר, שהריהו חייב ועומד, והשאלה היא אם חל או אירע דבר הפוסל את המעשה משלמותו, כגון אם ספק שכח, שאין ברכתו תמימה, וכמוכןכמובן עצם השכחה הפוסלת את מעשה מצוותו, דבכה”ג שפיר אמרינן ס”ס לאוקמו בחיובו.
 וטעם ההבדל הינו, משום דלכאורה, אמאי לא ניזיל בתר ס”ס, כבשאר דיני התורה. וע”כ משום דגם אם “רובא [“ס”ס מטעם רוב”] עדיף”, אבל אין זו אלא “עדיפות” [רובא וחזקה רובא עדיף], משא”כ אם הוא ס”ס לחיובא, הלא אין זו   היכי תימצי של “רובא וחזקה”. והוא זה מה שנאמר בעה”י, דלענין לחייב ברכת המזון, אין חזקת חיוב, שהרי הספק הוא, דילמא לא התחייב [מחמת שהוא פחות מכזית]. ושפיר אין בכח ה”רוב” [שיש בס”ס] להוציאנו מחזקת פטורו [מחמת חומר הלא תשא]. משא”כ בספירת העומר, כיון שמחוייב ועומד הוא, ואתה רוצה לפוסלו מס”ס, בזה אמרינן שפיר, שאין מה שימנע את פעולת ה”רוב” שבס”ס, כמשנ”ת.
 
אשמח לדעתו של כת"ר במש"כ
 
ולשאלות למעשה שאמשח שיעיין, 
א. בעניין,  בירך על דעת מנין אחר ומנה מנין אחר:
המשנ"ב (תקפה, ב סק"ד) הביא בשם הבנין עולם, דאם נטלו השופר באמצע התקיעות והביאו לו שופר אחר, אי"צ לחזור לברך. אבל אם נטלו השופר בין הברכה לתחילת התקיעה, צריך לחזור ולברך  משמע, דהברכה חלה על המצווה – השופר שהיה לפניו. וצ"ע, דבספיה"ע מבואר בשו"ע דאם בירך ע"ד לספור ד' ימים ונזכר ה' ימים, אינו חוזר ומברך, כיוון שנתכוין לצאת המצווה, וצ"ע הא סו"ס לא נתכוין למצווה של היום הזה, ומאי שנא משופר דיש דין להתכוין למצווה עצמה.
 
ב.   בדין קריאת שמע כלימוד תורה:
 מתני' רפ"ב דברכות: וגומרה עד הנץ החמה, ר"י אומר עד ג' שעות וכו', הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, ע"כ. ובשו"ע (או"ח מו) בהג"ה: וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וכו' בשכמל"ו, כי לפעמים שוהין עם ק"ש לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה. ופירשו האחרונים, דהיינו שכשירא שהציבור יעברו זמן ק"ש אז יכוון לצאת יד"ח בזה. ובשו"ע הגר"ז (שם ט) הוסיף, שיכוון שאם יעברו הציבור זמן ק"ש, יהא יוצא בזה, ואם לא יהא כקורא בתורה, וכ"ה בחי' רעק"א. וכבר נתעוררו, מהא דמבואר בכתובות (עד, ב) דבכל תנאי בעינן שיהא אפשר לקיימו ע"י שליח, ומה"ט כשאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז, חליצתו כשרה גם אם לא תתן, דכל תנאי ילפינן מב"ג וב"ר, ושם משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ, והוא שלוחו של משה בכל כה"ג מהני תנאי, אבל חליצה שא"א ע"י שליח ה"ה דלא מהני בה תנאי. והנה הכא מצינו שמועיל תנאי ק"ש הגם שאינו יכול לקיים מצות ק"ש ע"י שליח, וכעי"ז מצינו גבי אפיקומן וספירת העומר, יעו"ש, וצ"ב.
 
ג. חיוב ספירת העומר בזמן הזה:
  שיטת הרמב"ם (פ"ז מהל' תמידין ומוספין הכ"ד), שמצות ספירת העומר הויא מצוה מן התורה גם בזמן הזה, עיי"ש. ויל"ע, מהא דאמרינן (מנחות סו, א): 'אמר אביי, מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי וכו', אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא'. ופירש"י: אמר האי מנינא דהשתא לאו חובה הוא, דהא ליכא עומר, אלא זכר למקדש בעלמא הוא, הילכך ביומי סגי, ע"כ. ומשמע, דאביי נמי סבר דזכר למקדש בעלמא הוא, דהא ליכא עומר, אלא דס"ל דאפילו הכי מצוה למימני שבועי. וא"כ שיטת הרמב"ם דאף  בזמן הזה הוא דאורייתא, כמאן אזלא].
 
ד.  גדר מצות חיוב ספירת העומר:
  ביסוד מצות ספירת העומר כתב ספר החינוך (מצוה שו): לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיהו לג, כה) 'אם לא בריתי יומם ולילה' וגו', והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו'. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו וכו', ע"כ. כלומר, יסוד המצוה הוא מעשה ספירה של הגברא, מעשה המראה על חביבות וכיסופים למתן תורה. אבל בימים מצד עצמם נראה שאין שום מעלה וחלות דין [וז"ל רבינו ירוחם (ספר תולדות אדם נתיב חמישי ח"ד): כחתן המונה יום הכנסת כלתו לחופה וכו', וזהו דרך דרש וטעם נכון, שאלו הימים מספרם כמספר השניםשמשנת השמיטה עד היובל, אמר 'תספרו חמישים יום' שנספור ארבעים ותשעה יום שהם ז' שבועות, ונקדש יום החמישים הנספר כמו שנאמר ביובל שמקדשין שנת הנ' וכו', יעו"ש. ובאור החיים עה"ת (ויקרא כג, טו) הביא עוד מאמרם ז"ל: ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה. והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות וכו', ע"כ. והיינו שימים אלו הם ימי טהרה והתקדשות כדי שיהיה איש הישראל ראוי להגיע ליום החמישים]. והנה במנחות (סה, ב) איתא: ת"ר, 'וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד'. ופירש המג"א (או"ח תפט סק"א), שבא למעט דין 'שומע כעונה' גבי ספירת העומר. פירוש, שגזירת הכתוב היא דבעינן כאן שיהא כאו"א סופר לעצמו. אולם בתוס' (מנחות שם ד"ה וספרתם) פירשו הברייתא באופן אחר. שכתבו: גבי יובל כתיב 'וספרת לך' דאבי"ד קאמר רחמנא וכו', יעו"ש.
   וכוונתם מבוארת, שזהו הקמ"ל בגמ', שאין חיוב ספירת העומר לבי"ד כיובל, אלא לכאו"א. וכן הוא להדיא בספרי (פרשת ראה), וז"ל: 'שבעה שבועות תספר לך', בבי"ד, ומנין לכל אחד ואחד, ת"ל 'וספרתם לכם', ע"כ [כן היא הגירסא שלפנינו ובפי' רבינו הלל שם. ובהגהות הגר"א הגיה: יכול בבי"ד ת"ל וכו']. מבואר להדיא דהוה ס"ד שמצות ספירת העומר היא רק לבי"ד, וקמ"ל דילפינן שהיא לכאו"א, וא"כ דברי המג"א צ"ע, מדוע נטה מפירוש התוס' וכמבואר בספרי. עוד יל"ע, מה ס"ד לומר דמצות ספירה היא על בי"ד בלבד, הרי היא מעשה מצוה כשאר מצוותיה של תורה, שהרבה מהן נאמרו בלשון יחיד, ואין שום ס"ד ומקום לומר שהן לבי"ד בלבד, ומהיכי תיתי שריבה בהן הכתוב מצוות יתירות. והנה בספר חזקוני (ויקרא כה, ח) מצינו דבר חידוש, וז"ל: 'וספרת לך שבע שבתות שנים', לפי שאין כאן אלא ספירה אחת והיא בב"ד, אין צריך לברך, אבל עומר דכתיב ביה שתי ספירות, אחת בפרשת ראה ואחת בפרשת אמור, אחת לבי"ד ואחת לציבור, צריך לברך, עכ"ל. מבואר, דגם לאחר שנתרבה מקרא ד'וספרתם לכם' וכו' שתהא ספירה לכאו"א, מ"מ יש בדין ספירת העומר חיוב של ספירה בבי"ד מלבד חובה לכאו"א, ויל"ע בכל זה.

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 2 שנים

אחרי כל התארים המגוחכים הללו אני מתלבט: מחד לא נעים לא להשיב, מאידך תשובתי תהיה מוטה. מספק אשיב, אבל להבא עדיף לחסוך את המילתא דבדיחותא הנ"ל.
 
1. גברא אגברא קרמית?! 
באשר לסברתך, הסברא עצמה נשמעת. זה יותר קשור לאין ספק מוציא מידי ודאי. הוא ודאי חייב לספור ולברך, והספק שמא אינו יכול לברך לא מוציא מוודאי חיוב. כאן אין צורך להניח שס"ס מטעם רוב שכידוע הוא במחלוקת, ובפשטות זה לא נכון. ואין צורך להיזקק לחזקות שאין כאן.
הבעיה שבשאר דיני התורה לדעתי לא אומרים ס"ס להחמיר גם לחייב וגם לפטור. אם כן, אכתי יש הבדל בין ברכות לשאר דיני התורה ולא הועלת מאומה בחילוקך. סו"ס יש כאן ס"ס של איסור לא תשא.
 
א. בפשטות בשופר יש לפניו חפצא, וכשהשתנה החפצא יש מקום לחייבו לברך שוב. אבל בספירה הוא התכוון לספור את הדבר הנכון וכשהתברר לו שהמניין האחר הוא הנכון הברכה היא עליו.
 
ב. השאלה הזאת עולה ביחס לתנאי על מצוות בכלל (כמו תנאי האבנ"ז על אפיקומן). לגבי ק"ש עוד אפשר היה לומר שזה ישנו בשליח מדין שומע כעונה (ואולי תליא בהבנת הדין שומע כעונה). אבל באכילת מצה זה ודאי לא שייך בשליח. ונראה לבאר לפי מש"כ התוס' מה דבעינן ישנו בשליח ישנו בתנאי הוא מפני שאם הדבר ישנו בשליח אז הוא בשליטתו וממילא יכול להתנות עליו. ולפי"ז הכל א"ש, דמה שבק"ש או באכילת חמץ אינו בשליח זה לא מפני שהדברים לא בשליטתו אלא מפני שהם מצוות שבגופו (או כל ההסברים של תורי"ד וקצוה"ח הידועים על שליחות במצוות). לכן שם אין זו מניעה שיעשה עליהם תנאי.    
 
ג. גברא אגברא קרמית?! ראשית, אין הכרח שאביי לא חולק בזה. שנית, הרמב"ם יכול ללמוד זאת אחרת, בלי ההנחה שספיה"G בזמה"ז היא דרבנן. ובאמת דברי רש"י תמוהים כשלעצמם, דאף אם הוא מדרבנן זכר למקדש למה שלא יעשו כעין דאורייתא?! ואולי יש עניין דווקא לשנות כדי לזכור את החורבן, וצלע"ק.
 
ד. בפשטות ההו"א שהספירה תהיה בבי"ד היא מספירת שנות היובל שהיא על בי"ד. בפרט אם אומרים שזה כנגד זה.
באשר למג"א שוב אעיר שאין להקשות עליו מדברי מפרשים אחרים. אבל יש ליישב את דבריו גם עם שיטתם, שכן הייתה הו"א שהספירה תהיה בבי"ד שכן יש עניין לספור כדי לדעת את המניין כמו ביובל. וקמ"ל שהמצווה היא על הגברא משום חביבות התורה ומתן תורה, וממילא זה צריך להיעשות על ידי כל אדם. אבל מתוך כך ברור שגם דין שומע כעונה לא שייך כאן, שהרי החביבות מושגת רק אם סופר בעצמו.
הדבר מזכיר לי מה ששמעתי פעם בשם הרב משה לוין ז"ל שהיה רב של נתניה (בנו, הרב עמיהוד לוין, סיפר לי), שאמר שבברכת כהנים לא יוצאים מדין שומע כעונה כי כתוב "לברך את עמו ישראל באהבה", ובאהבה אין דין שומע כעונה (אף דיש לפלפל כאן במחלוקת האחרונים בדין שומע כעונה על פרטי המצווה, כמו עמידה בקידוש ובברכת ספירת העומר – חזו"א ובית הלוי, ואכ"מ).

א' הגיב לפני 2 שנים

וחשבתי לומר בענייין ברך על דעת ספירה אחת, וספר אחרת.
ממה נפשך:
אם ספר כהלכה, את היום הנכון, הרי גם ללא ברכה יצא יד"ח.
ואם ספר מספר לא נכון, לא יצא, וצריך לברך שוב ולספור.
האם נכון, ואם לא מדוע לא?

מיכי צוות הגיב לפני 2 שנים

אם לא ספר כהלכה אמנם לא יצא, אבל עדיין הברכה קיימת ויכול לבצע את המצווה מכוח הברכה ההיא. זה שלא יצא לא אומר שצריך לברך שוב. זו הייתה השאלה. כמו שרואים בשופר בין התקיעות ועוד.

א' הגיב לפני 2 שנים

וברמבם ניתן תומר כי הרמב"ם מפרש, שזו גופא מחלוקת האמוראים, האם מצוה למנות ימים ושבועות, מפני שזה דאורייתא, וזו שיטת אביי שם. אמימר חולק וסובר שזה רק זכר למקדש. והרמב"ם פוסק כאביי.

מיכי צוות הגיב לפני 2 שנים

הוא אשר כתבתי.

א' הגיב לפני 2 שנים

שלו' וברכה למו"ר הרב גאון שליט"א
אפשר להסביר בסוגית פסולי העדות בסנה' כד: את המח' האם אסמכתא קניא או ל"ק, כך דאולי אפשר לומר ששניהם מסכימים שאסמכתא לא קניא (לפחות מדרבנן) ונחשב גזלן וצריך להפסל לעדות, אלא שנחלקו האם כיון שאינו סבור לעשות איסור, אינו נפסל בכך לעדות. רמב”ח סבר שאין זו סיבה להתירו לעדות ולכך נפסל מטעם אסמכתא, ורב ששת סבר שזו סיבה טובה להכשירו לעדות, ולכך צריך סיבה אחרת- שאין לו אומנות אלא היא.

מיכי צוות הגיב לפני 2 שנים

בגמרא שם מפורש שלרבי יהודה כהאי גוונא אינה אסמכתא, ומשמע כדבריך שאכן אסמכתא לא קניא לשיטתו (אלא שזו לא אסמכתא). אבל ההיתר לעדות אינו בגלל שלא סבור לעשות איסור אלא מפני שאינה אסמכתא. וזה לא כדבריך.

א' הגיב לפני 2 שנים

איך הרב מסביר את המח' שם?

מיכי צוות הגיב לפני 2 שנים

הגמרא אומרת שהמחלוקת היא האם כה"ג זו אסמכתא. למה צריך הסברים שלי?

השאר תגובה

Back to top button