מה מוגדר כנפקא מינא

תודה על התשובה
לאחר עיון בגמרא שהבאת בסנהדרין, מה שהטריד אותי זה למה באמת הגמרא שם לא נצרכת לנפ"מ ומבינה את הספק כדבר פשוט. וראיתי שתוס' שאלו את זה בהקבלה לגמ' ביומא שם הגמ' שואלת מאי דהוה הוה. ובגמ' ביומא התירוץ הוא באמת למיסבר קראי ורש"י מסביר שם שזה כדי שלא תהיה סתירה בפסוקים. ותוס' שם מביא את אותה הקבלה לגמ' בסנהדרין ששם הגמ' שואלת מאי דהוה הוה ואילו בסנהדרין לא, ונשאר בצ"ע.
אני חושב שזה דווקא מובן. כמו שהגמרא אומרת ברגע שזה למיסבר קראי ודאי שצריך לדון בזה גם בלי השלכה מעשית, לכן אין שום סיבה שהגמרא בסנהדרין תשאל את זה כי הרי בגוף הספק הגמרא כבר שואלת "מי גמר שעה מדורות או לא" זאת אומרת יש לנו ספק האם למדנו כאן גזירה שווה במסורת או לא, ולכן זה ברור ספק ראוי, ועל זה נאמר דרוש וקבל שכר, אז לא צריך את הר"ן וגם התוס' לא קשה בעיניי.
הבעיה היחידה של הגמרא זה כשזה לא מיישב שום דבר בפסוקים אלא רק נידון סתם של מה קרה שם בתקופה ההיא כמו הספק של כיצד הלבישן, ועל כזה דבר בלי נפ"מ לא דנים בו.
אז לכן אני מקבל את ההסבר הראשון שלך שבאמת הנפ"מ בנד"ד היא לא כל כך צדדית ולכן הגמרא הסתפקה בזה.
וא"כ יוצא בעצם שיש שני סוגי נפ"מ, יש נפ"מ שנצרכים אליה כשיש נידון הלכתי שאז זה באמת לחדד את הצדדים ואת נקודת הדיון בשביל להגיע ליותר העמקה, ויש צריכותא לנפ"מ שבסך הכל נועדה להצדיק את זה שמסתפקים וזה לא סתם בזבוז זמן.

שים לב שגם בחגיגה זה מתחיל בדיון על מיגמר דורות משעה.

הגישה (השלטת) שדברי הגמרא נכתבו ברצינות מנותקים מהמציאות

המיגמר דורות משעה בחגיגה הוא רק לעניין האם זה היה עולת ראיית או עולת תמיד ועל זה באמת הגמרא לא שואל מה הנפ"מ, זה בשביל ללמוד מזה.
הספק של רב חסדא הוא אחר כך ונפרד לגמרי, ועל זה שואלת הגמרא מה נפ"מ. לעומת סנהדרין שבגוף הספק מסתפקים האם יש לימוד או לא.