מיגו

ככלל, מיגו בנוי על כך שהטוען יכול היה לטעון טענה אחרת טובה יותר, ועל כן הוא נאמן גם לגבי הטענה הנוכחית הפחותה. 
לכן ברור שלא ניתן לטעון מיגו אם הטוען לא באמת היה יכול לטעון את הטענה האחרת, למשל אם זו טענת שדורשת העזה (ולכן לא פוטרים מודה במקצת מיגו שהיה כופר הכל, כי אדם לא מעיז לכפור בבעל חובו). 
שאלתי לגבי הטענה הנוכחית שהוא טוען ולא לגבי הטענה האחרת – כאן לכאורה זה כלל לא אמור לשנות מה הוא טוען ועד כמה מופרכת/בעייתית הטענה הנוכחית, הרי נאמנותו היא מכוח זה שיכול היה לטעון טענה אחרת. ובכל זאת הגמרא אומרת שאם הטענה הנוכחית משימה את הטוען רשע – הוא לא יהיה נאמן גם אם יש לו מיגו (למשל – כתובות י\"ח: – כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון). מדוע זה כך? למה זה רלוונטי שטענתו הנוכחית לא לגיטימית כי משים עצמו רשע, הרי הנאמנות בנויה על הכוח לטעון את הטענה האחרת הטובה ממנה?