אאאדש״ש

EA שאל לפני 2 שנים

אתה כותב כאן שאם המחשבה היא כמעשה שפוסל אז כן אדם אוסר דבר ש״ש, ואתה אף משווה את זה למערבב חלב בבשר. 
אבל ק״ל, כאשר אומרים שבמעשה אאדש״ש, הכוונה היא שהאדם רק יצר מצב עיניינים בעולם, יצר מציאות, שעליה התורה אומרת שאסור, זה לא המעשה של האדם עצמו שגרם את האיסור. האדם רק ערבב חלב עם בשר, והתורה אומרת שעל דבר כזה יש איסור אכילה. ואי לכך, להגיד שאם מחשבה זה כמו מעשה שפוסל (ושלכן כן אאדש״ש) זה חסר משמעות, כי אם זה המחשבה שפוסלת אז זה האדם עצמו שגורם לאיסור. בקיצור, להבנתי גם אם זה המחשבה שגורמת לאיסור (ואין היא רק תנאי לאיסור) עדיין אאאדש״ש. 

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 שנים

אבל במעשה נוצרה מציאות חדשה, בפועל הבשר מעורבב בחלב, ולכן קשה יותר להתיר. כמובן שאפשר היה, אבל אין קושיא מדוע לא סוברים כך.

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

עדיף כששואלים, לתת לינק למקור הדברים. כדאי להוסיף כאן לינק למאמר שקראת.

EA הגיב לפני 2 שנים

הוספתי לינק, על המילה ״כאן״ בתחילת הדברים, אתה לא רואה אותו ?

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

סליחה, לא שמתי לב

EA הגיב לפני 2 שנים

אחרי שראית על מה אני מדבר, לא הבנתי את התשובה שלך.

אני מבין למה כשאדם יוצר מציאות אז הוא אוסר, אבל אני לא מבין איך יכול להיות שבמחשבה הוא אוסר, אפילו אם זה המחשבה שגורמת לאיסור. לא דמיא המחשבה הפועלת את האיסור למעשה הפועל את האיסור. למרות ששניהם גורמים בעצמם את האיסור, הנה כאשר זה מעשה יש לתורה מה להגיד על זה, יש לה מציאות לאסור, אבל כאשר זה מחשבה אין כלום לאסור כאן.

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

לא ראיתי מה כתוב. כוונתך לדבר על מחשבה שיוצרת מציאות (כמו דיבור של נזיר)? תפרט יותר את השאלה (עם דוגמה)

EA הגיב לפני 2 שנים

לא הרב. הכוונה שלי לדבר על מעשה שאוסר את האובייקט, כגון להעלות עול על פרה אדומה, אולם כדי שהמעשה יאסור צריך את המחשבה.
בלעשות מצוותיך פרשת חקת, אתה מביא בשם תוספות, שהכלל אאאדש״ש חל רק כאשר האיסור הוא בגלל מחשבה פוסלת (ואילו היכא שהאיסור חל בגלל המעשה, אדם כן אוסר דש״ש, כגון בערבב חלב עם בשר, כיון שהוא יצר מציאות שהתורה אוסרת). ואתה שואל א״כ למה בפרה אדומה שצריך ניחותא (של העושה את המלאכה) למרות זאת אדם כן אדש״ש, ואתה משיב שבפרה אדומה, המחשבה אינה תנאי לכך שהמעשה יאסור את האובייקט, אלא היא היא הפועלת את האיסור.
אבל ק״ל על זה, שלהבנתי גם אם המחשבה היא היא הגורמת לאיסור, עדיין אאאדש״ש, דלאו כל כמיניה לאסור משהו שאינו שלו, ולא דמי לאדם שעשה מעשה על דש״ש שגרם לאיסור דשם זה לא האדם שהחיל את האיסור זה התורה שהחילה איסור על המציאות שיצר האדם.

אתה אפילו כותב שמחשבה שגורמת לאיסור דומה למעשה שגורם לאיסור, אבל אני לא מסכים לכאורה, מפני שבמעשה זה התורה שמתחילה את האיסור (ולכן אאדש״ש) ואילו במחשבה זה האדם (ולכן לדעתי אאאדש״ש דלאו כל כמיניה).

EA הגיב לפני 2 שנים

אפילו בסיכום הקטן בדף 298 אתה כותב ״ אמנם נותרו הדעות שמדאורייתא ניתן לאסור את של חבירו במעשה. אך כפי שראינו גם זה רק מפני שבמצבים אלו לא הוא האוסר אלא התורה״. בדיוק ! אני מסכים ! וא״כ איך יכול להיות שכאשר המחשבה היא בעצמה הגורמת לאיסור (והנסיבות הן רק תנאי, כמו בפרה אדומה, לפי הצעתך) אדם כן אדש״ש, הרי הכא הוא האוסר ולא התורה !

EA הגיב לפני 2 שנים

ועוד שאלה:
למה בעצם אאאדש״ש ? האם זה בגלל שאין לו כח על מה שלא לו, או זה בגלל שזה לא מוסרי לאסור את הדבר של החבר שלי ? מה המסקנה שלך בשאלה הזאת כאילו הלכה למעשה ?

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

המחשבה כאן היא לא תנאי למעשה שמחיל את האיסור אלא תנאי לכך שהתורה תחיל איסור (כמו שמעשה מהווה תנאי לזה). לכן גם במחשבה התורה היא שמחילה את האיסור.

דומני שהסברתי במאמר שלינקקת אליו. אין לאדם יכולת לפעול מחוץ לטריטוריה שלו.

EA הגיב לפני 2 שנים

כן אבל הסברת שזה טריטוריה מוסרית… אז זה קצת משהו ביניים, מצד זה טריטוריה (אין לו כח לפעול מחוץ לתחומו), ומאידך זו טריטוריה מוסרית:
למה אין לו כח ? כי התורה לא רצה שמישהו יקלקל את הדברים של חברו. ולא כי אין לאדם כח לפעול על דברים של האחר. כמו שביארו שאר אחרונים.
אני מבין טוב או שאני טועה ?

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

ברור. בסוף האיסור מוטל על ידי התורה. לכן כשאדם עושה משהו מחוץ לטריטוריה שלו, התורה לא מטילה איסור. לכן אין כאן חוסר כוח של האדם וזהו, שהרי בסוף זו החלטה של התורה לא להטיל איסור.

EA הגיב לפני 2 שנים

בסוף המאמר על פרשת חקת בספר לעשות מצוותיך, אם הבנתי נכון אתה חושב (או ״פוסק״ אם תרצה) שאאאדש״ש מפני שזה חוץ לטריטוריה שלו, כלומר מה שקובע הוא קפידת הבעלים ולא היעדר היכולת והשליטה. ומכאן שאדם כן אדש״ש בהפקר, משום שאין קפידת הבעלים.

האם זו המסקנה שצריך לזכור ולשמור בראש לדעתך, ולפעול על פיה ? כי ראיתי שבעצם זו חקירת אחרונים, בדין אאאדש״ש האם כדי לאסור צריך בעלות פוזיטיבית על החפץ או די בכך שלא יהיו בעלים שמוחים את האיסור מלחול.
ועוד יותר מזה, נראה שזה מחלקות ראשונים לכל אורך הסוגיא.
במילים אחרות, ההסבר שלך של אאאדש״ש ע״פ עקרון הטריטוריה עולה יפה עם שצד של חוסר קפידה, ולא עם הצד של צורך בבעלות אפקטיבית. נכון ?

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

לא בהכרח. להיפך, מסברא נראה לי שרק כשיש בעלות אחרת זו טריטוריה שונה. צריך שליטה של מישהו אחר כדי לומר שלי אין שליטה. במילים אחרות: כדי לומר שאיני יכול לאסור משהו צריך קיום תנאי פוזיטיבי (בעלות), ולכן אוכל לאסור כשהתנאי הפוזיטיבי לא מתקיים. לא נכון שכדי שכן אוכל לאסור צריך תנאי פוזיטיבי (של בעלות שלי).

EA הגיב לפני 2 שנים

יפה, מקבל את זה.
אבל השאלה לא הייתה זאת. השאלה הייתה יותר כאילו בדרך הלימוד.
יש חקירה של אחרונים (בעניינינו, האם אאאדש״ש רק כאשר הדבר שייך פוזיטיבי לאחר, או גם כאשר אין עליו בעלים כיון שעדיין הוא לא שלי, ונ״מ לדבר של הפקר). הם הסבירו כמה גמרות וראשונים ע״פ מדדי החקירה הזאת.
עכשיו איך מחליטים בין צדדי החקירה? לא יודע באמת לנסח טוב את השאלה אבל, כמו שכתבתי לעיל בסוף המאמר שלך נראה באמת שאתה הולך עם צד אחד של החקירה ואתה כותב שלכן בהפקר לא שייך אאאדש״ש, כאילו החלטת בסוף לשמור (לפסוק כמו) צד אחד של החקירה; והשאלה היא ראשית האם נכון שאתה פוסק להלכה ככה (כלומר, שאדם כן אסור דבר של הפקר ? שאלה למעשה עכשיו), ושנית איך החלטת לשמור צד זה ולא זה (הרי זו מח׳ בין אמוראים שממשיכה עד האחרונים וכו)?

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

כבר לא זוכר את מסקנתי שם, אבל אני נוטה לחשוב שבהפקר אדם כן יאסור דבר שאינו שלו, כי צריך בעלות אחרת כדי להפקיע את יכולתו לעשות זאת.

השאר תגובה

Back to top button