הרב קנייבסקי במשחק כדורסל?

תודה על ההתייחסות.
זוכר שהיה סיפור על איזשהו אקדמאי שרצו (או שעשו כך בפועל) לשלול ממנו פרס בגלל דעותיו על הכיבוש. אז מאד תמהתי על אלו שרצו לשלול את הפרס,כי מה הקשר בין מתמטיקה לפוליטיקה? אבל במקרה דנן הכבוד נסוב על למידת תכנים שלדעת הרב שללו את חייו של חילוני שנזקק להשתלה. הרב לא חושב שזה מגוחך? נניח שמנכים חילונים ששואפים להיות חרדים ,או כאלה שמוקירים את הרב על מידותיו למרות שלא מבין אילו מידות יכולות להיות למי שמונע מחילוני חיים בזמן שהוא גוסס ,גם אם אני בהחלט יכול לקבל שזו דעתו ומסקנותיו לאור השקפת חייו . על כל פנים לא ברור לי איך חילוני יכול להלל מי שלא מחשיב את חייו. זה לא לנסר את הענף עליו אתה יושב לפחות באופן עקיף?

עניתי על זה, לא? גם אם מישהו שולל את ערך חיי, אם הוא ראוי לכבוד אז ראוי לכבדו. מה עניין זה לזה? ואפילו אם אתה מגנה אותו מוסרית ולא רק עצבני עליו, גם זה לא מונע ממנו את הכבוד שמגיע לו.
מעבר לזה, זו לא השקפתו האישית אלא הבנתו את הוראת התורה. לכן אני בספק עד כמה יש לראות בזה בסיס לגינוי מוסרי שלו. אבל זה כבר דיון אחר.

אגב, לגבי חיי גוי זו השקפת רוב ככל הפוסקים בימינו. אז אתה יכול לצרף את כולם אליו.

בס"ד כ' באד"ש פ"ב

תרומת איברים להשתלה, שנויה במחלוקת הפוסקים, הן בשאלה האם המוות נקבע ע"פ המוח או ע"פ הלב, והן בשאלה אם ניתן לסמוך על הרופאים בקביעת רגע המוות. ולכן מסופקני מאד האם הרח"ק התיר תרומת איברים אפילו ליהודי?

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

הכבוד שנותנים לו החילונים מיוסד על אמונות תפלות וע"ז

בס"ד כ' באד"ש פ"ב

הכבוד שרחשו אנשי ספורט לרח"ק – אינו מפתיע. גם בין 'חובשי כיפת השמים' יש רבים המאמינים ושומרי מסורת, ויש גם דתיים העוסקים בזה. בכדורסל אין בזה בעיה כי המשחקים לא מתקיימים בשבת, אך גם בכדורגל יש עשרות שחקנים שביקשו שמשחקי הליגה יתקיימו בימות החול.

ידוע הכדורסלן דורון שפר שחזר בתשובה והמשיך גם אחרי חזרתו בתשובה בקריירה הספורטיבית שלו. ב'ערוץ 7 סיפר שפר על פגישתו הראשונה עם הגרח"ק, שהתקיימה בתקופה שעדיין עסק בכדורסל.

ועכ"פ 'בשוחות אין אתאיסטים', גם 'חילונים' שסבלו ממצוקות אישיות ובעיות רפואיות – הגיעו אל הגרח"' לקבל עצה וברכה, וזכו לעידוד וישועה. וגם בלאו הכי – גם 'חילונים' יודעים להעריך אדם שערכי רוח הם מרכז חייו ומתפעלים מאורח חייו הצנוע של מנהיג למאות אלפים החי בדירה פשוטה וצנועה.

בברכה, יפאו"ר

יש לומר שדווקא ספורטאים הם אלה שצריכים להעריך במיוחד את הרב קנייבסקי. הרי מה זה הספורט, למשל לשחות 400 מטר או לרוץ 100 מטר מהר ככל האפשר, או להדוף כדור ברזל או כדור טניס, ואפילו ספורט קבוצתי כמו כדורגל וכדורסל – כולם דברים שאין להם ערך של ממש וגם לא תמיד ערך אסתטי יוצא דופן (למשל קליעות שלשה מרוחקות). הפואנטה שם – וזה כנראה חלק משמעותי ממה שמושך את האנושות לזה – היא מיצוי המאמצים והחתירה הנחושה לשיפור מקסימלי. הניצחון באולימפיאדה הוא רק האינדיקציה לרמת ההשקעה והנחישות והפרפקציוניזם והחשיבה האסטרטגית וכו' וכו' שאר תכונות נפלאות שספורטאי על מחויבים ללטש אותן.
לכן ברגע שמגדירים את המטרה וכולם מתחרים עליה אז השגת המטרה השרירותית הזאת הופכת להיות הוכחה וסמל למצוינות וזריזות ומחויבות וכו'. ובמובן הזה גם חילוני או גוי יכול להעריך את הספורטאיות של הרב קנייבסקי בתחומו, דבוודאי להשיג מטרה של שליטה תורנית כזאת זה לא גרע מהרמת משקולות או רכיבת אופניים מהירה.
ברגע שיש תחרות בין הרבה אנשים על משהו, טיפשי ככל שיהיה, אז השגה שלו היא מיצוי רוח הספורט, הוי אומר שפיטת התהליך במנותק מחשיבות התוצאה כשלעצמה.
כמובן התהליכים חשובים כדי להשיג תוצאות אחרות שלהן כן יש חשיבות בפני עצמן, אבל באיזשהו מובן בספורט בוחרים תוצאה שרירותית כדי למקד את המאמץ ולסרגל את מדידת התהליכים.
מה דעתך? (נכון? טריוויאלי? וורט? חינטרוש?)

התיאור נכון (כמו בלוק צ'יין. צריך משימה שקשה להשיגה, וזה עצמו יוצר את הערך של הדבר). אבל ספק כמה מהספורטאים יודעים על המאמצים וההישגים של הרב קנייבסקי. נדמה לי שהם פשוט יודעים שהוא היה חשוב לחרדים.

להיות חשוב לחרדים זה בדיוק מספיק בתור הוכחה לגדלות ספורטיבית. הוא חשוב לחרדים כי הוא השיג משהו שהם משתוקקים ומתאמצים להשיג. וזאת אומרת שהוא מצא דרכים למצות את היכולות שלו עד הקצה. למעלה כתבת על הערכה של ההישג בפני עצמו לפי ערכו המהותי, וכאן יש נקודונת נוספת שגם אם ההישג בפני עצמו הוא חסר חשיבות לחלוטין עדיין יש הערכה על השגה חריגה שלו אם יש מספיק שמנסים – וזאת בדיוק ההערכה הרווחת לספורטאים ומי כמוהם ידע להעריך אותה.

ומבשרי אחזה, ספרי המוטיבציה הכי טובים שהשפיעו עלי לשאוף להתקדם ולהתאמץ (במידה כלשהי לפי ערכי וכו') הם ביוגרפיות של גדולים (ליטאים, והרב עובדיה) וסרטוני אימונים של ספורטאים ביוטיוב וסקירות עליהם ועל התהליכים שהם עברו. בשני הז'אנרים האלו בולטת אותה מחויבות והתמסרות ופרפקציוניזם נחוש ואפשר לשאוף קצת מהרוח.

כשהם שקיימת הערכה לאיינשטיין, אע"פ שמסתבר לומר שרוב המעריכים אינם מכירים בתגליותיו ממש(?)

טירגיץ,
אמרתי שאני מסכים לטיעון. אבל אם מישהו לא מכיר שיש לו הישגים (ולא שאינו מבין את ההישגים) אלא רק יודע שהוא בולט, אז בה במידה הוא יעריך אדם חסר כל כישורים שלא עשה שום מאמץ כי יש לו הישגים ביחסי ציבור. זה קצת מרוקן מתוכן את ההערכה הזאת. אבל זה באמת דיון לא חשוב כי הוא טכני לגמרי ועקרונית אנחנו מסכימים.

סתם אחד,
לא צריך להבין את ההישגים אבל צריך לדעת שישנם.

איזה ספורטאי מעריך את איינשטיין?
לרוב מדובר ביצורים חסרי בינה והשכלה רדופי ע"ז קמעות ומזלות. לכן הם מכבדים אנשי דת.
ואנשי דת מצידם יכולים להתפרנס יפה בזכות היצורים האלו.

לכאורה גם הישג ביחסי ציבור (שהם דבר נחשק ונדיר) הוא הישג ספורטיבי מסוים. הרי גם להצליח לקבל יחסי ציבור דורש כישרון לא מבוטל ומיצוי שלו.

בס"ד כ' באד"ש פ"ב

לט"ג – שלום רב,

מלבד מה שכתבת לנכון על ההקבלה בין ספורטאים לגדולי תורה, בחתירה לניצול מלא של הזמן והמשאבים כדי להגיע ל'פיסגה' –

יש לציין לדברי הראי"ה קוק על ההשלמה ההדדית של טיפוח הגוף וטיפוח הרוח:
'ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה בא"י, לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים… שע"י הכוונות העליונות עולה הנשמה הפרטית, וע"י המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל, עולה הרוחניות החיצונית. ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כולם' (אורות עמ' פ; שמונה קבצים א,תשטז9 הדברים התבארו באורך במאמרו של הרב משה צוריאל, 'התעמלות הגוף וענייני "גבורה" – מהי דעתו של הראי"ה קוק זצ"ל על 'התעמלות'?', באתר 'ישיבה'.

אך מעבר להשלמה הדדית של מטפחי הגוף והרוח – מצינו שגם אנשי הרוח וגדולי תורה עסקו בטיפוח כושרם הגופני

הראי"ה קוק (מצויין באותו מאמר) הביא מקור לדבריו ב'אורות' בדברי הרמב"ם במו"נ ג,כה: 'כי יש שם דברים רבים הם הכרחיים או תועלתם גדולה… כהתעמלות הגוף לכל שינויי מיניהם, שהם הכרחיים להתמדת הבריאות… כגון המשחק בכדור וההיאבקות ועימול הידיים ועצירת הנשימה וכו' – יהיו אצל אנשים סכלים 'מעשה שחוק', ואצל החכמים – אינם שחוק!'.

ד"ר אהרן ארנד 0במאמרו 'תרבות הגוף בעימות עם ההלכה', , דף לתרבות יהודית, גליון 272) מביא כמה גדולי תורה שעסקו בפעילות גופנית לחיזוק בריאותם. הגר"י קמינצקי היה שחיין מצטיין בשנות לימודיו בישיבת לומז'ה; רבי עמרם קורח, רבה של צנעא, היה רץ בגבעות שליד העיר כדי לטפח את בריאותו; רבי יוסף יוזל מנובהרדוק ורבי אהרן וואלקין (בעל 'זקן אהרן' היו מתאבקים לשם בריאות 0העיד על כך הראי"ה קוק שגר איתם בריגה).; וגר"ש גורן היה עושה 50 'שיבות סמיכה' בכל יום (בבחינת: 'כושר' לרבנות 🙂

הואיל והגרח"ק היה מתלמידי לומז'ה ונובהרדוק, אולי אף הוא עסק בפעילות גופנית, ואולי היא שעמדה לו להאריך ימים. ועכ"פ אחד מידידיו ר' רפאל הלפרין, שהיה מקורב לחזו"א – הלך 'צעד קדימה' והצטיין גם בספורט תחרותי, וזכה לעידודו של רבי אהרן קוטלר, שאמר לו: 'רבנים יש לנו הרבה, אבל גיבורים, ובפרט גיבור בן תורה – אין לנו'. לימים הרה ר' רפאל את כוחו גם ביצירתו המונומנטלית 'אטלס עץ חיים – לגדולי ישראל' (המכונה: 'אטלס קראטה 🙂

בברכה, בדן בר-מנוח צללפוניטובסקי