ניסוח חדש, מסלול נורמלי ומסלול בלתי נורמלי

שלום,
אני מתנצל על השגיות בכתיבה, ועל האי בהירות שלי, יען לא זכיתי להיוולד בארץ.
אני אנסח את שאלתי מחדש בקתווה שהדברים יובנו היטב.
שאלתי על מקום ומשקל, המעמד של ה"דרך ארץ" (קרי התעסקות בפן הלא "דתי" ואמוני, כמו למשל פוליטיקה ורכישת ידע מדעי וכו'.. ) בחיים של היהודי שתו"מ. (כמובן אני יודע שלא שווים כולם בענין זה אבל רציתי לשאול את דעתך)
אני אצטט פה את המלים של הרב אריה קרמל שכתב מאמר ב"מעיין" שבו הוא מציג את מורכבות הענין בחז"ל, ומציע שם פשרה:
הוא מתחיל ושאול שאם דרץ חשוב כ"כ למה לא מצינו באיזשהו מקום בחז"ל "כל המרבה בד"א ה"ז משובח" ואדרבא קיים מאמר נוגד שהתורה נקנית ב"מיעוט ד"א"
מצד שני, מצינו שחז"ל העריכו מאד את הד"א כמש"כ "ד' דברים צריכים חיזוק…. וד"א" והשוו אותה לדברים יסודיים  (תורה, תפילה  ומעש"ט).
גם ברמב"ם כתב שנראה דברים שסותרים, שמצד א' מאד חריף לגבי חובת ההתעסקות במלאכה, ולא עוד אלא שכותב ש"דרך בעלי דעת שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה… ולא ימכר שדה ויקנה בית… כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הבלה לקיים"
אך מצד שני כותב הרמב"ם : "ד"ת אינם נמצאים אלא בדעא ושפל רוח… ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו… מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר של תורה, לא יסיח דעתו מדברים אחרים כך היא דרכה של תורה פת במלח וכו'.."
והתקשה הרב הנ"ל בסתירה בין התמונה הרציונלית ומאוזנת של האורח חיים לפי הרמב"ם במקום א', ומצד שני הקיצוניות שנדרשת כדי להשיג את ידיעת התורה כהוגן.
ויש להוסיף על זה גם את המאמרים של חז"ל הידועים, שמפליגים בצורך השקיעות בתורה, כמו המעשה עם רבא, וגם המעשה של ר"א בן פדת ששכח את סדינו בשוק העליון, לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד.
ושם מתרץ הרב, שצ"ל שיש שני מסלולים, מסלול להמון, ששם החובה היא בריבוי הד"א דווקא, ומסלול ה"יחידים" שהם צריכים "מיעוט ד"א".
ושאלתי היא,  שלכאורה, תיקון העולם ויציבות המדינה היא מטרה וחשובה, ואיך ניתן את זה להמון, ולמי שאת החכמה שנאה נפשו, ואלו שחפצו בידיעת התורה, חייבים לפרוש ממה שמתהלך בחוץ.
תודה על הקריאה, אני מקווה שלא הארכתי יותר מדי, אם הרב ירצה, אני אוכל לשלוח את כל המאמר הנ"ל במייל.