לא תתורו

שלום הרב א'.
השאלה ידועה ועתיקה (כעין האיסור לשוב למצרים שמופיע ברמב"ם והוא עצמו ישב שם), ויש הרבה להאריך בזה. אנסה כאן להציג כמה נקודות בקצרה.
1. מפשט לשונו ניתן לדייק שהאיסור הוא לשקול ברצינות את האלטרנטיבה, ולא בהכרח ללמוד אותה סתם כדי להרחיב את הדעת ולהעמיק את האמונה. אגב, התשב"ץ במגן אבות כותב שזה מותר כדי לענות לאפיקורס (כנראה כולל זה שבתוכך. ראה להלן).
2. לדעתי, מעבר לסתירה ברמב"ם, במישור ההגיוני אי אפשר לקבל איסור כזה. הרי לא ייתכן שמערכת תדרוש ממני לקבל אותה ובו בזמן תאסור עליי לבדוק אותה עצמה. על בסיס מה עליי לקבל אותה אם לא בחנתי אלטרנטיבות? לפי זה כל גוי שנולד לעם עובד ע"ז יכול להיאסר לבדוק את אמונותיו ויישאר בעל כרחו עובד ע"ז. האם לא נבוא אליו בטענות על כך שלא בדק? לכן ברור שלא ייתכן איסור כזה הגיונית, וגם אם יש איסור, אני לא מוכן לקבל אותו. בוודאי על כך ניתן לומר "האלוהים אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתי ליה" (חולין).
3. מכאן עולה שניתן להטיל איסור כזה רק אם מדובר באדם שכבר גיבש עמדה דתית ולא כשהוא בא לגבש אותה. אחרי שהוא קיבל החלטה שהוא מקבל על עצמו את המערכת היא אולי יכולה להטיל עליו איסור (וגם זה בעייתי מאד בעיניי. למשל, אם הוא שוב מטיל ספק ורוצה לבדוק, אין היגיון לאסור זאת עליו, מסיבות מאד דומות לנ"ל).
4. מה יכולה להיות הסיבה שאדם שיש לו עמדה, פתאום סתם כך רוצה לקרוא על אלטרנטיבות? או יצר הרע למינות, ואת זה אפשר לאסור. או רצון לבדוק מחדש – ולזה לדעתי אין איסור (כנ"ל), או שהוא רוצה להכיר אינטלקטואלית דעות ותרבויות אחרות – ולדעתי גם בזה אין איסור (פעם שמעתי שהרב אריאל נשאל על לימוד הברית החדשה במסגרת קורסים בהיסטוריה והתיר. אי אפשר להבין את הנצרות וההיסטוריה בלי זה). אגב, ברמב"ם כנראה זו הסיבה שהוא עשה זאת (לפחות את ענייני הע"ז – הצאבא, שהוא למד. ענייני פילוסופיה זה כנראה משהו אחר).
5. לפי 'עקרון החסד' בפרשנות, אם זה הפירוש ההגיוני היחיד לאיסור כזה יש להכניסו גם לדברי הרמב"ם (אחרת הוא אומר משהו לא הגיוני. וכידוע עדיף לדחוק בלשון מאשר בסברא). בפרט שגם הוא עצמו בהתנהגותו סתר את משנתו, מה שמחזק עוד יותר את הפירוש הזה.
6. פעם חשבתי שהרמב"ם כותב את ההלכה הזאת בגלל השיקול הבא (ואני ממש לא שולל זאת, לאור הדיונים על אזוטריות בכתיבתו, בטח במו"נ): אני אאסור  הלכתית. מי שמבין שלא ייתכן שיש איסור כזה בין כה וכה לא יישמע לו ("האלוהים אילו אמרה יהושע…").  ומי שמספיק תמים (טיפש) כדי לקבל איסור לא הגיוני שכזה, אז באמת טוב שיימנע מעיסוקים כאלה (כי תמימים יכולים ליפול בפח, ואין להם די דעת לגבש עמדה). אחד כזה, עדיף שיסמוך על החכמים ולא יקבל החלטות בעצמו.
זה קצת כמו כתיבת הלכות ואין מורין כן או הלכות לקנאים (בועל ארמית) ביד החזקה. אם לא מורין כן, כיצד הוא כותב אותן שם להדיא (וכך גם לגבי הופעתן בגמרא)? על כורחנו שהיד החזקה כותב את ההלכות הללו רק למי שמבין מתי ואם יש ליישמן. לאחרים שיקראו בתמימות את ההלכה ויראו שאין מורין כן לא יורו כן ולא יעשו זאת. מי שמבין שיש כאן אבסורד, יבין גם כיצד ואם ומתי יש ליישם את ההלכה המורכבת הזאת. וכך הכל יהיה בסדר.
דוגמה נוספת היא הגזירות כמו קריאה לאור הנר. רי"ש אמר "אני אקרא ולא אטה". ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי יש איסור ואחרי שהוא נגזר אין תלות בחשש המעשי (וכי מי שלא יגיע לאכול בשר בחלב לא נאסר בעוף בחלב?). כן הקשה בס' חזות קשות סוף ביצה. יתר על כן, גם אחרי שחזר בו הוא  לא חזר בו מהגישה העקרונית שלמי שאין חשש הגזירה לא אסורה, אלא רק מהערכתו את עצמו שכן ראה שהוא כמעט הגיע להטייה (ויש גרסה שהיטה ממש). כלומר גם למסקנה הוא עומד מאחורי הגישה שאם יש מישהו שאין לו חשש שיטה האיסור לא נאמר לגביו. על כורחנו שרי"ש תפס גם למסקנתו שהאיסור לא פונה למי שלא יגיע לבעיה שממנה האיסור בא למנוע. ועל כך הסבירו כמה מבעלי הכללים (ראה חזות קשות שם, ואצל שציפנסקי, התקנות בישראל, ריש כרך א) שבגזירות שבהן מופיע להדיא הטעם ניתן לפרש ולסייג אותן על פי הטעם (פרשנות תכליתית). ואולי כה"ג ניתן לומר גם על דיני תורה שלא דורשים טעמא דקרא אלא אם הטעם כתוב בפירוש בתורה.
אף שיש לדון בזה לאור הסוגיא בסנהדרין כ, שם משמע שגם בכה"ג לא דורשים. אבל התוס' רא"ש ב"מ צ כתב שכשהטעם ברור אז כן דורשים (ובתשובה כתב הרא"ש כן לגבי טעמים של גזירות. וכשהטעם כותב להדיא ודאי הוא ברור). והנה, ב"לא תתורו" הרי הטעם מפורש שלא תגיע לזנות אחריהם. אם כן, כשאתה צריך ורוצה ללמוד את הדברים הללו מסיבות של ממש (לא מחמת היצר), אין איסור.
כאן אני מגיע לעניין ה"לזנות אחריהם". שהרי לכאורה גם אם אני לומד אותם ברצינות ייתכן שאזנה אחריהם. אבל לזנות פירושו בקלות דעת ולא מתוך גיבוש עמדה רציני, כפי שיתבאר כעת.
7. אני מניח שפנית אליי בעקבות המאמרון שנשלח מהמדרשה/כולל מהשבוע שעבר, ושם הסברתי שהמרגלים תרו את הארץ, והכוונה לתיור קליל ושטחי. וכנגד זה באה פרשת ציצית שמלמדת להסתכל לעומק (תכלת דומה לים שדומה לרקיע ולכיסא הכבוד), "וראיתם אותם", ואז לא תיכשל ב"ולא תתורו". ייתכן שכל האיסור לעסוק בתחומים הללו שנלמד מהפסוק "ולא תתורו" מדבר על תיור קליל ושטחי. לימוד מעמיק ועיוני של תחומי דעת שונים לא נאסר כלל. ההנחה היא שתגיע למסקנות הנכונות. אבל גם אם לא – זו דעתך, ולכן אתה אנוס.