מה יתרון החכם מהכסיל

לא התכוונתי לאנשים שבוחרים לעשות שימוש רע באמת/חכמה. טענתי היא שבמקרים מסוימים, ידע דווקא יכולה להזיק (למשל, בדילמת האסיר), גם אם לאדם יש את הכוונות הכי טובות.
האקסיומה שלי היא שמטרתנו בעולם היא להיטיב, כאשר אמת/חכמה יכולה לעזור לנו במטרה זו בהרבה מאוד מקרים.
נשמע מדברך שלשיטתך, החשיבות של חיפוש אחר אמת הוא בעצמו אקסיומה, שאפילו גובר על השאיפה להיטיב. למה יש ערך לאמת בפני עצמו, ולמה הוא גובר על המטרה להיטיב?

אתה כן התכוונת לזה. הרי כתבת שאנשים שיידעו את האמת יעשו בה שימוש רע.
בעיניי הטוב אינו דורש פחות הנמקה מהאמיתי. לערכים מעצם היותם כאלה אין הנמקות. אם היו להם הנמקות הם לא היו ערכים אלא אמצעים.

א. זאת אומרת ששורש הערכים של האדם לא שכלי? ואנו מדברים על ערכים שלכאורה זה קונפליקט עבורם להיות שרירותיים ולא שכליים, כגון ערך האמת. מכוח הערך הזה עצמו אני צריך להגיע לאמת למרות שלא הגעתי לאמת בערך הזה עצמו? יוצא שאני לא מיישם את ההשלכה של הערך בערך עצמו.
{לעומת זאת אם הערכים שלי הם חתירה להטבה, אז עצם הערך מקיים את משמעותו של הערך. (אולי במקרים נדירים הוא לא מקיים. אל תתפוס אותי על המילה….) או לפחות יכול לקיים את המשמעות של הערך.}
או שהרב אוחז שאם ערכים עניינם שרירותי אז אין אפשרות לבוא ולפסול אותם מכוח אי אלו טענות.
ב. מה הרב חושב אם כן שמקור הערכים של האדם? פסיכולוגי? כאילו ודאי שזה פסיכולוגי, הרב מתכוון לומר שזה רק פסיכולוגי ולא שייך בזה שכל ונימוקים אפילו שהאדם יחשוב על זה כל היום.

בהחלט שכלי. כל שיקול שכלי מבוסס על הנחות יסוד. אלו יוצאות מהתבוננות באינטואיציה. זה הבסיס לכל שיקול שכלי. ערכים הם תוצאה של התבוננות באינטואיציה האתית (=המצפון). הארכתי בזה באמת ולא יציב ובקוורטט.
שייכים כאן נימוקים אבל לא טיעונים לוגיים (כי הדיון הוא על הנחות היסוד של הטיעונים האתיים). זה התחום שקרוי רטוריקה (להבדיל מלוגיקה). עיין שם ושם.

מסכים. נראה לי שנקודת המחלוקת כאן היא האם אמת היא ערך בפני עצמו, או אמצעי להגיע לטוב.

אוקיי סבבה. "הבסיס לכל שיקול שכלי" אינו שכלי אלא מצפוני. אני הבנתי שבכדי להצדיק דבר מבחינה שכלית, יש להשתמש אך ורק בו. הוספת רכיב נוסף, ההכרעה כבר לא שכלית בלבד. היא מצפונית שעברה אבולוציה שכלית. הלזה ייקרא שיקול שכלי או שיכול שכלי?
אני התרשמתי שהנימוק הוא אמצעי להצדקת דבר. אם זו רק רטוריקה ולא לוגיקה, אז אין הצדקה אלא רק העברת מידע וייתכן והוא שגוי. אז הנמקה לא תסייע להגעה למקור אמין לערכים.

משום מה אני לא מצליח להבהיר את עצמי. כתבתי שזהו שיקול שכלי. בכל תחום יש בבסיס הלוגיקה הנחות שבאות מאינטואיציה. הנחות אלו הן חלק מהשכל. האינטואיציה בתחום האתי זה מה שקרוי מצפון. מה לא ברור כאן? אין שום דבר מיוחד בתחום הערכי מבחינה זו.

מדוע אינטואיציה לגיטימית רק באקסיומות? מדוע שלא נרחיב את השימוש בה גם מעבר?
כאשר אני בוויכוח אוכל בפשטות להגיד שכל טענה שאטען היא לא זקוקה להצדקה היות והיא אקסיומה. מה משנה האם רק הבסיס אקסיומטי ואינטואיטיבי או שגם ה'מסקנה' היא אינטואיציה. הלגיטימציה שווה.

איבדתי אותך. כל טענה שאתה מקבל מכוח אינטואיציה היא הנחה, מעצם הגדרתה. מסקנה היא טענה שיוצאת מהנחות על ידי טיעון/היסק לוגי.

אני מתכוון שאני יכול לטעון כל האמריקאים שקרנים. בד"כ אנשים יאמתו את המימרא הזו על ידי טיעון/היסק לוגי. אני מצאתי מסלול עוקף טענות הניתנות להפרכה; האינטואיציה!!! ואז אני לא חייב דין וחשבון לאף אחד והנה כל האמריקאים שקרנים ואני לא צריך להוכיח זאת וזה לא ניתן להפרכה וזהו שיקול שכלי.

אתה יכול לטעון הכל. אם אכן האינטואיציה שלך אומרת זאת – אז זו הנחה ולא מסקנה. אבל זה לא אומר שאין לפרוך זאת. הנחה אינה משהו וודאי. אם תביא עובדות מנוגדות תצטרך לוותר על האינטואיציה הזאת. מה הבעיה כאן?