עונה אמן אחרי ברכת עצמו

שאלוני בהאי לישנא, "מעשה שהיה בבעל קורא, שקבל עלייה לתורה ולפני שהתחיל לקרוא ענה אמן אחר ברבת עצמו (בשוגג), האם חייב לחזור ולברך משום הפסק או לא.
[ ויסוד השאלה הרי מבואר במשנ"ב ס' רט"ו ס"ק א' העונה אמן אחר ברכת עצמו בברכת המצוות חוזר ומברך משום הפסק, וגם מבואר בס' ק"מ, אם עולה לתורה ובירך ברכה והפסיק לפני שהתחילו לקרות, נחשב להפסק וחוזר ומברך. עי' שם. א"כ לכ' ה"ה בנד"ד, או האם רגז מקום לחלק].
אנחנו מודים מאור לכ"ת שליט"א שיכריע לן בזה היות שלא מצאתי מפורש בנד"ד וכמה אמרו לכאן ולכאן ויה"ר ."
ועניתי,
ראשית, ראוי להביא את דברי השולחן ערוך, לגבי עניה באופן כללי שם, כתב מרן (קד, ח): "אחר שסיים י"ח ברכות קודם אלקי נצור, יכול לענות קדיש וקדושה וברכו". אולם מבואר בשולחן ערוך (קכב, א) דזהו דווקא אחר שאמר יהיו לרצון, וז"ל: "אם בא להפסיק ולענות קדיש וקדושה בין שמונה עשרה ליהיו לרצון אינו פוסק שיהיו לרצון מכלל התפלה הוא אבל בין יהיו לרצון לשאר תחנונים שפיר דמי". והעיר הרמ"א: "ודוקא במקום שנוהגין לומר יהיו לרצון מיד אחר התפלה אבל במקום שנוהגין לומר תחנונים קודם יהיו לרצון מפסיק גם כן לקדיש וקדושה ובמקומות אלו נוהגים להפסיק באלהי נצור קודם יהיו לרצון לכן מפסיקין גם כן לקדושה ולקדיש ולברכו (דברי עצמו לפירוש רשב"א שהביא הבית יוסף)". ועפי"ז כתב המשנה ברורה (קד, סק"ל): "אחר שסיים –  היינו שאמר גם יהיו לרצון קודם אלקי נצור דאל"כ אסור להפסיק כמש"כ בסימן קכ"ב ולזה רמז הרמ"א במה שכתב ועיין לקמן סימן קכ"ב".
בשאלתך מצינו מחלוקת גדולה. רבים ציינו דלא יענה כעת לקדושה, בכדי שיוכל לחזור לברכת השנים, דלשיטתם אם יענה על הקדושה, הוי כעקר רגליו, הואיל וקדושה איננה חלק מהשמונה עשרה (שואל ומשיב מהדו"ק ג, קסט. ושו"ת שבט הלוי ג, יא. ה, כג. י, יז). ויש שביארו דהטעם שאין לו לענות כעת לקדושה הינו משום דהואיל ודינו כעת לחזור לברכת השנים, ממילא רואים אנו דהוא כעומד עתה בברכת השנים. ובמקום זה (ברכת השנים) אסור לו לענות לקדושה. ולפיכך כאשר נמצא באלקי נצור, אין לו לענות על הקדושה באופן שטעה בברכת השנים (עמק-ברכה תפלה א. הגרח"ק בספר דעת נוטה עמוד שא בשם החזו"א. והגרנ"ק בספר חוט-שני תפלה עמוד רא). וע"ע בזה בספר שיח מרדכי (סי' א סופ"ב).
עיקר הנפקא מינה בין הטעמים הינה, במקרה שטעה וענה על קדושה. דלפי טעם השואל ומשיב עליו לחזור כעת לראש התפילה. ואילו לטעם של החזו"א (דהוי כעומד בברכת השנים), דינו כמי ששח בשוגג באמצע תפילת שמונה עשרה דאינו מעכב בדיעבד, וע"פ טעם זה בספר בחוט שני (שם), דאף אם ענה על קדושה, עליו לחזור כעת לברכת השנים (ולא לתחילת שמונה עשרה). וכ"כ דלא יענה גם בשו"ת יביע אומר (ה אורח-חיים יג אות ג), ע"ש.  
אולם מצינו שיטה אחרת, והיא שיכול לענות על קדושה שם והא בתנאי שאמר כבר 'יהיו לרצון' (כפי שנהוג לומר, לפני אלקי נצור). ולאחר מכן יחזור לברכת השנים, והכי כתב בשו"ת אגרות משה (אורח-חיים ג, נו) דהואיל ולא הסיח דעתו מתחנונים לא חשיב כעקר רגליו. וכ"כ גם בשו"ת מתת ידו (ב, טו) והגרשז"א בהליכות שלמה (תפלה ח, לט) וזו לשון ההליכות שלמה: "טעם באמירת ותן טל ומטר, או שכח יעלה ויבוא, והוא באמצע אלקי נצור, רשאי לענות לקדיש וקדושה", ובאופן שאלתנו, יחזור לברכת השנים. וממילא לשיטתם יכול לענות, ואם ענה וודאי דאינו חוזר לראש התפילה. אך מכיוון שראינו לעיל דיש החולקים, לפיכך ציינו דשב ואל תעשה עדיף, וישתוק לכתחילה.
אולם אם ענה, חוזר לברכת השנים (ולא לראש), וכן משמע שאינו חוזר לראש גם בשו"ת יגל יעקב (כב). וע"ע בשו"ת ארץ צבי (א, כג) ובספר מבשר טוב (ברכות ח"א סי' ז).
וראיתי דכתב בספר התפילה והלכותיה לגר"א זכאי (ח"א כא, מ): "טעה ואמר 'ברכנו' ונזכר באמצע 'אלקי נצור', ובינתיים הגיע השליח ציבור לקדיש או לקדושה, אע"פ שבדרך כלל מותר לענות קדיש וקדושה באמצע אלקי נצור, הואיל ונסתיימה עיקר התפילה, מכל מקום בנידון זה יש להורות שלא יענה לקדיש או קדושה, שאם יענה נמצא שגילה דעתו שסיים תפילתו לגמרי, שהרי באמצע התפילה אסור לענות קדיש וקדושה, וא"כ יצטרך לחזור לראש התפילה בשביל שאלת טל ומטר, ולכן שב ואל תעשה עדיף וישתוק ויכוון לקדושה או לקדיש שאומר השליח ציבור, ואחר כך יחזור לברך עלינו". וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ו, כו).
כדברינו בפתיחה, הורה גם בספר פסקי תשובות על המשנ"ב (קד אות טז): "שב ואל תעשה עדיף, ולכן כשנקלע למצב כזה עדיף שישתוק וישמע, וכדין העומד באמצע שמונה עשרה, ומל מקום אף אם ענה בפיו לא יחזור לתחילת התפילה אלא לברכה שטעה בה", היינו דעליו לחזור לברכת השנים.
העולה לדינא: השוכח (או טועה בברכת השנים) ונמצא באלקי נצור, אין לו לענות על קדושה אלא עליו לשתוק (ולכוון לשליח-ציבור), ואם ענה יחזור לברכת השנים (ולא לראש התפילה).
 
אשמח מאוד לפלופי כת"ר בדברי..