שאלה על סתירת קדמות העולם ע"פ המדע כיום‎

רצוני לשאול את כבודו שאלה שמאוד מטרידה אותי על דעתו של הרמב"ם. כמובן שלא מסתבר לי שהתרוץ על כך הינו בסגנון שהר"מ היה מוכרח כביכול שלא לכפור לגמרי באריסטו כדי להציל את בני דורו. וכד'. נראה לי יותר שצריך להבין את הלך המחשבה שלהם שכנראה שונה משלנו. ובזה הנני מבקש עזרה מכבודו.

הרמב"ם כתב שאם לא התגלות האל היה אפשרות להבין שאכן צודק אריסטו שאין לאל רצון ושהעולם נובע ממנו בהכרח כמשל הצל לאדם. וכלומר שהעולם נובע מהאל בהכרח. ולא בראו ברצון.

קשה לי מאוד להכיל דבר זה ואיני מצליח למצוא את הפתח להכניס מחשבה שכזו. הרי אין שום צד השוה בין האל שהינו מחוייב המציאות. למציאות העולם החסרה והמוגבלת ושאיננה האמת ומה שחייב להיות.
כשיש פער בלתי נתפס בין הדברים איך אפשר לדבר שיבוא בלי רצון . הרי אין שום רצף שמקשר בין אל האמת לבריאה הבלתי מתחייבת מלבד שכך הוא רצונו.
וכלומר: גם אם יקשה עלינו קושייה בלתי פתירה (לדעת הפילוסופים) האייך יש רצון לאל. מ"מ לומר שאין לו רצון יהא זה נמנע בהרבה כי יש כאן עולם שאינו האל בעצמו וכיצד זה הגיע. ואדרבה אם שללת את הרצון כי לא מובן לך איך שייך רצון בשלם. עוד יותר יש לך להפליא איך יש עולם שאינו אמת מצ"ע שיוצא מהשלם. היינו צריכים למצוא רק את השלם ותו לא מידי.
אם הפלוסופים היו אומרים שהעולם קדמון והוא כיבכול המקור של עצמו . עוד היה מקום להכיל זה בדעת. אבל כיון שגם הם השכילו לנכון שדבר שהוא רק אפשרי המציאות בהכרח שסיבת קיומו מגיע ממקו"א א"כ האייך יתכן זה ללא רצון האל.
בקיצור גם אם יש קושיות מ"מ א"א לומר מכוח זה דבר שאין לו לכאו' מבוא בדעת.
כמובן שעניין הצל היוצא מהאדם וגוף גשמי הננו מבינים היטב את רצף התהליך אך כאן שייכו הם את שני הדברים שיש בהם את הפער הכי גדול שדעתנו סובלת. וכמשל רחוק כמו שנאמר שלסברא יש צל והיא תופסת מקום. ק"ו כפול אלף בהבדל בין ה' האמת לעולם האפשרי והמוגבל. אם לפילוסופים לא היה תפיסה בשלמות ה' כי אז לא היה קשה לי. שכן במחשבה זו גם ה' אינו אלא משהוא הדומה לגשם. אך אני שואל עליהם דוקא מהמקום שבאו הם והבינו את שלמות האל. וכיצד זה יכלו להמשיך לומר שהעולם יכול לצאת ממנו בלי כונה ורצון מודע.

ואסביר בנוסח קצת שונה: כיצד אפשר לתפוס שיהא עולם שאינו מחויב המציאות ואינו המקור של עצמו ואף על פי כן לא יצא מרצון האל אחר שהיה כאן אין ואפס. וזה אין בדעתי מקום להבין כי..
הרי האל הינו בעל אופי שונה לגמרי ומחויב המציאות והאמת. והעולם אינו כזה וא"כ איך יצא דבר כזה ממנו בלי רצון מחושב לעשות משהו השונה ממנו לגמרי. ז"א אין ולא שייך שיהא שום רצף בין הא"ס והאמת. לדבר המוגבל והלא חייב להיות. וכיצד זה יעלה על הדעת אפ' באפשרות הרחוקה ביותר שיצא זה ממנו. בלי רצון וכוונה.
בקיצור הרי גם הם ידעו שהאל והעולם הם דברים השונים תכלית השינוי וא"כ כיצד סברו שיש כאן רצף.
גם אם לא נתפס בדעתם אפשרות של יש מאין. היה להם לומר שבהכרח העולם קדמון מצד עצמו. (מה שכמובן השכל לא מקבל כי א"כ היינו צריכים לחשוב על העולם כחייב להיות ולא דבר שהינו רק אפשרי) אבל שהעולם יוצא מהאל בדרך ממילא. זה דבר שנראה מופרך לגמרי ולא נגיד כך גם אם יקשה עלינו קו' גדלות עד אין חקר. אמנם כפי נראה ששורש מחשבתם נעוצה בכך שלא הכילה מחשבתם תפיסה של יש מאיין. וכדטען עליהם הרמב"ם שלא הבחינו בחילוק שבין אחר שנברא ללפנ"ז. ושאין להקיש בזה. אבל עדיין הנני טוען בתוקף שלשייך את הבריאה החלוקה בכל מיני החילוק. לאל וכמתחייב ממנו זה בלתי אפשרי בשום מקום ופתח בשכלנו. (וא"כ על הרמב"ם אני תמה ביותר מאחר שלימדנו בינה לתפוס מהלך של בריאה האייך לא המשיך ברכו וזעק שא"כ דברי אריסטו מופקעים לגמרי. ומה שייך שיתחייב עולם שאינו אמת מאלוהי אמת. ואין שום רצף שאפשר להעלות על הדעת)

ובפרט לאור ספרו של נתנאל רובין. "מה שאלוקים לא יכול" בו סקר בהרחבה את כל השטויות שאמרו על האל במשך הדורות. ושם הביא בהרחבה שהפילוסופים הם שעמדו על כך שלנמנע טבע קיים ושא"א להדביק על האל כל מה שרוצים. ושלם היינו מה שבאמת נתפס שלם ולא כולל את ההפכים גם יחד. וא"כ אני עומד ומקשה האם מה שאמרו הם אינו נמנע יותר גדול ממה שאמרו הנוצרים שהאל התגשם. אני חושב שדעתם של הפילוסופים נמנעת הרבה יותר. כי מ"ש הנוצרים זה שהאל כל יכול וברצונו יכול הוא להיות כל שירצה. אבל לפחות הסבירו איזה רצף של הגיון כל שהוא. אבל בדברי הפילוסופים אין שמץ של תפיסה ואיזה רצף בין האל שהינו מחוייב המציאות לעולם שאינו אלא אפשרי המציאות ובין א"ס למוגבל. שאלו הדברים שהכי חלוקים במהותם ואין לנו חלוקה גדולה יותר מזו . ואין לנו אלא את האפשרות של יש מאיין ולאחר כונה ורצון גמור. ובלי שום צד ומילה של מחוייב ממנו.

חושב אני לכאו' שהיה להם סוג מחשבה אחר משלנו ולכך היה יכולים להכיל כזה רעיון. על סדר מחשבה זו הנני מבקש לעמוד. אביא לכך דגו'. כנראה בעוד שנים אנו נעמוד ונשאל כיצד זה יכלו הרבה מדענים לחקור את הבריאה ולא לשאול מה מקורה הראשוני ושכלם הקצר יכל להכיל סוג של תשובה שההתחלה אינה עניין למדע ודי בכך. ואנו נזעק עד לשמים היתכן ? איך אינך חושב מה המקור וכלום יכול המפץ הגדול לצאת מעצמו. אבל כיום שיש לנו הכרות עם קצרי השכל הללו. אנו מבינים היטב מאיזה מקום יצא מחשבתם. וברגע שיש סוג תפיסה נמוכה שמתעסקת רק עם הקיים אפשר להגיע לכאלה מחשבות. רצוני להבין משהוא כמהלך זה ביחס למחשבתם של הפילוסופים. ואיני מצליח. ושמא כבודו יוכל לעזור לי בכך

נ.ב. מה הסיבה הפלוסופית שגרמה לחכמי האומות לעזוב את דעתו אריסטו. (מלבד המדעית. ובכלל האם המדע הוכיח שהעולם נברא יש מאין)

תודה מראש. ואשמח מאוד מאוד על תשובה במהרה.

שלום רב.
השאלות שעוסקות בספקולציות מטפיזיות לא אומרות לי הרבה. זה אוסף של השערות פורחות באוויר שנקשרות זו לזו בכל מיני צורות שונות ומשונות. לא מעניין ולא אומר לי הרבה. האם מה ששונה יכול או לא יכול לצאת ממקורו עם או בלי רצון. האם הרצון הוא חיסרון או לא, והאם בכלל יש לו חסרונות. אין לי מושג בכל זה ואני לא חושב שלמישהו יש. לרבות מהשאלות הללו אין אפילו מובן. לכן איני עוסק בשאלות הקדומות והאריסטוטליות הללו.
באשר למקור המדע וחוקיו, זו לא שאלה מדעית אלא פילוסופית, ולכן אין סיבה שהמדע עצמו יעמוד עליה ושמדענים יצטרכו או יידעו לענות עליה.
המפץ הגדול היא תיאוריה שיש לה אישושים מדעיים והיא גרמה לנטוש את הקדמות של אריסטו.

שלו' רב

ותודה רבה

מה שהבאתי מדרווין כוונתי למה שאמר שאם נראה דבר שמיותר מצד הגוף שבו הוא נמצא ונמצא רק למען קיום של מין אחר כי אז זו ראיה שיש כאן מתכנן מן החוץ שעשה את פרט זה כי הרי הגוף אינו צריך את הדבר לעצמו ואם רואים אנו שהדבר נצרך לפריט אחר הרי לך ראיה על מתכנן.
ולזה ציון שלפלא שזה גם הראיה שהביא הר"מ לסתור את הקדמות, שכן בכל הסדר הנפלא השורר ביקום לא ראה סתירה כי מכיון שהכל בנוי משכלים א"כ בדין הוא שהדברים יבאו בסדר נכון, אך בזה שאנו רואים שדבר נועד למטרת זולתו – למשל הצומח למען האדם – באם יוכח כן, כי אז זה ראיה על מתכנן חיצוני ולא על שכל כשלעצמו שאז לא היה עושה השכל דבר בשביל זולתו.
ולזה שאלתי אם מאז זמן הר"מ התקדם המדע בראיות שיש דברים שנעדו עבור זולתם.
כי מוכח שהר"מ הסתפק בכך ולא הביא זה כראיה חותכת יען שיתכן שלא קיימים הצמחים רק למען האדם.

בתודה גדולה

לדעתי אין מכאן שום ראיה. גם אם דבר נועד לצורך אחר זה יכול להועיל לו לשרוד אבולוציונית. ויש תופעות ידועות כאלה של קיום סימביוטי. אז התשובה ככל הידוע לי היא חיובית. כיום מדברים על דברים שמיועדים למען זולתם. על השאלה האם זה רק למען זולתם קשה לענות, שהרי גם אם יצור א מועיל ליצור ב, זה לא אומר מדעית שהוא מיועד עבור ב. הוא יכול להיות גם מטרה לעצמו (המדע לא עוסק במטרות).
בכל אופן, בשיטת הרמב"ם ככל שאני יודע כל דבר בבריאה הוא מטרה לעצמה, ובזאת הוא חלוק על מהר"ם גבאי שרואה בכל בריאה למען האדם. והאריך בזה בעל הלשם (ככל הזכור לי בהקדו"ש).