האם ללכת להצביע בבחירות?

בס"ד

נקודה – תשס”ט

איך נמלא את חובתנו האזרחית?

בתקופה זו כולם חוזרים ומתחבטים למי מיושבי משחק הכיסאות עלינו לתת את קולנו. ראש הממשלה של לפני עשר שנים, שהוא יו"ר האופוזיציה של היום, ושר החוץ/האוצר של מחר? או שמא לשר החוץ של היום שהוא יו"ר האופוזיציה של מחר, וראש הממשלה של מחרתיים? במשחק הזה, זה עולה וזה יורד, והארץ לעולם עומדת (בינתיים, בדרך נס).

אנוכי הקטן, כמי שלא הצביע בכמה ממערכות הבחירות הקודמות, כבר רגיל לקבל נזיפות, נוסח: "לפחות תצביע לרע במיעוטו". "מדוע האיסטניסיות הזו?", שואלים אותי. ובעיקר: מה בדבר "מילוי חובתך האזרחית"?

המצביע הסביר (יש דבר כזה?) בימינו אלה טורח לברר מיהו הרע במיעוטו. את מי הוא הכי פחות שונא/מתעב? ומשתשאל אותו: למה בכלל להצביע למי שאינך מאמין בו? יענה לך בכובד ראש ומתוך תחושת אחריות: מפני אל לנו להיות ילדים איסטניסים, שמצפים למפלגה מושלמת. המושלם הוא אויבו של הטוב מאד. המצביע הבוגר מבין שעליו למצוא את הרע במיעוטו ולהצביע עבורו. כך לפחות ניתן להציל את מה שאפשר להציל. לשון אחר: אני מצביע לא' מפני שב' גרוע ממנו. א' הוא הרע במיעוטו.

וכך ראובן מצביע לביבי כי הוא לא רוצה את אולמרט. ושמעון מצביע לברק כי הוא לא רוצה את ביבי. לוי מצביע שרון כי הוא לא רוצה את שולמית אלוני. יששכר מצביע חד"ש כי הוא לא רוצה את בל"ד (בעצם למה לא רע"ם תה"ל?). ובנימין הקטן, צעיר הבנים, מצביע לגימלאים, פשוט מפני שהוא לא רוצה את כל האחרים (וחוץ מזה הוא תמיד אהב את גדעון רייכר בציפורי לילה משוחחות עם עצמן).

הצד השווה לכולם הוא שהם מצביעים עבור הרע במיעוטו. לכאורה מאד רציונלי, נאור ולא ילדותי. ואילו מה שאנוכי הקטן (=הלא-מצביע הסביר) הייתי רוצה להציע לקורא הנבון: היה נא ילדותי מעט. תצפה למישהו שתצביע עבורו ולא נגד מתחרהו. ומה עד אז? אם אין מישהו כזה, אז עליך להימנע. מלא את חובתך האזרחית, ואל תלך להצביע.

האסימון ירד אצלי לפני כארבע שנים, בעיצומו של מאבק מוניציפלי מתיש אותו ניהלנו בעיירה קטנה אי שם בדרום הפרוע, בקצה העולם שמאלה. המאבק נערך נגד ב', ראש מועצה מושחת ואלים שהתעלל ביישוב ובתושביו מאז נבחר (שהודח לבסוף על ידי שר הפנים עקב מעלליו). ב' נבחר לכהונתו זו במקום מ', ראש מועצה נינוח וישר יותר, אך מאד לא אהבתי גם את מדיניותו ואת המחדלים שאפיינו אותה. בבחירות בהן התמודדו שניהם זה מול זה, כמנהגי לא הלכתי לקלפי ("וכך בדיוק, בגללך, נבחר ב' ", אמרו לי כולם). סירבתי להצביע לרע במיעוטו, ואף ניסיתי לשכנע אחרים שלא לעשות זאת. כשנה אחר כך, במהלך המאבק המתיש, המתסכל והמייאש (שמעך למוות את כל האספירציות הפוליטיות שאף פעם לא היו לי) שאלו אותי מה יקרה אם יחליטו כעת על בחירות? אמרתי שאם אלו יהיו שני המועמדים אני שוב לא אלך להצביע. ומה עם ב' ייבחר שוב? אז ניאבק נגדו עוד פעם, עניתי.

מה שלמדתי באותו מאבק הוא שהצבעה עבור הרע במיעוטו משתקת את מוסדות השלטון. כאשר יש שני מועמדים נצחיים, כמו ב' ומ' באותה עיירה בדרום, שמתמודדים זה מול זה כבר כמעט שנות דור, זהו מרשם בדוק לשיתוק. אף אחד משניהם אינו ממש מוצלח, ואחד מהם ממש מושחת ואלים, כאמור. מה עלינו לעשות במצב כזה? להצביע ללא מוצלח שאינו מושחת, כפי שאמרו חבריי? לדעתי יש להימנע. הצבעה עקבית לרע במיעוטו נותנת ערבויות לכל אחד מהם, שאוהדיו (=שונאי המתחרה שלו) יהיו איתו באש ובמים, בלי כל קשר למה שהוא יעשה, בין אם הוא יצליח ובין אם לאו. הרי אם לא נצביע למ' יבוא ב', ולהיפך.

ידיד טוב שלי, פעיל שמאל נמרץ, אמר לי אחרי מלחמת לבנון השנייה: אנחנו בשום אופן לא נפעל להפלתו של אולמרט, כי אז יעלה ביבי. אותו חבר עצמו אמר לי בימי אריק שרון העליזים (סביב מלחמת לבנון הראשונה), כשהוא עוד היה בכיוון ה'נכון', שהאיש מושחת, אלים ומסוכן לדמוקרטיה. בסופו של דבר זה יפגע גם בכם (=בימין), הוא אמר לי. הימין כמובן סירב לשמוע, שהרי אם לא כן אז יבוא רבין/פרס/אחמד טיבי וכדו'. אריק הוא לפחות מושחת ודורסני בכיוון הנכון. שוב מדיניות הרע במיעוטו בטווח הקצר, גברה על שיקולי הטווח הארוך. כיום (אחרי מלחמת לבנון ה-n+1) דומה כי הגיעה כבר העת לעשות תשובה ולהתפכח מהגישה השגויה הזו.

מדיניות הרע במיעוטו משתקת את המערכת הפוליטית מכמה בחינות: 1. היא אינה מאפשרת כניסת מועמדים נוספים למגרש. 2. היא מנטרלת את ההשפעה של הציבור על נבחריו. 3. ומתוך שני אלו עולה שהיא מונעת כל שיפור אפשרי בתפקוד של השלטון.

1. מועמד חדש אינו יכול להיכנס למערכת שבה כל המצביעים הם שבויים. אף אחד לא יצביע עבורו, פן הדבר יחליש את המועמד שלי (=הרע במיעוטו) ויעלה את המועמד היריב (=הרע במירעו). אני לא אצביע עבור יוצמח, אחרת ביבי לא ינצח את ברק, או להיפך. לכן אצביע למען ביבי/ברק, כי הרי הוא הרע במיעוטו. וכך אנחנו מנציחים את משחק הכיסאות הפוליטי ומשתקים במו ידינו את כל המערכת הפוליטית. הדבר מוליך למצב שבראש המערכת עומדים אנשים חסרי יכולות, לא אינטליגנטיים, ומושחתים. ובעיקר, כאלה שאין לנו שום השפעה על אופן פעולתם. מאומה.

אם כן, בגלל מדיניות הרע במיעוטו ו"מילוי חובתנו האזרחית", ראש הממשלה דהיום הוא שר החוץ של מחר ויו"ר האופוזיציה של מחרתיים. כולם נכשלים ושורדים, ומשחק הכיסאות נמשך. חוקי האבולוציה נשברים מול עינינו הנדהמות: הבלתי כשיר שורד, וזאת מפני שהכשיר לא יכול להיכנס למשחק.

1. מדיניות הרע במיעוטו נותנת את אותותיה גם במרץ, במעורבות ובאיכפתיות שלנו כאזרחים. פשלות בסדר הגודל שאנחנו חווינו בשנים האחרונות היו אמורות להוציא מיליונים לרחובות, עד כדי מרי אלים נגד הממשלות השונות. הדבר לא קרה. אפילו אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם כל הטראומה, ועם כל זה שהיה קונצנזוס מלא בציבור ביחס לתפקוד הממשלה ואחריותה. הנה אנחנו כיום שנתיים וחצי אחרי המלחמה, והמועמדים הם אותם מועמדים (פרט לאלו שבמקרה נופו עקב שחיתות), והים אותו הים. שום דבר לא משתנה. מהי הסיבה לכך? מפני שאיבדנו את ההשפעה שלנו על המועמדים. אנחנו שבויים בידיהם. הרי אני לא אפסיק להצביע לליכוד, שאם לא כן יבוא המערך, ולהיפך. אז למה שהליכוד/המערך ישתנה? ראו כיצד השפיעו המחאות לאחר מלחמת לבנון השנייה על אולמרט. הוא פשוט צחק על כולנו. קונצנזוס לאומי מקיר לקיר לא הצליח להזיז אותו ולו מילימטר מכיסאו. לבוחר אין כיום שום השפעה על נבחריו, ולכן אין להם שום סיבה שלא להתכחש להבטחות שניתנות לפני הבחירות, שהרי גם בבחירות הבאות הם לא יתנו את הדין על כך. אין שום סיבה לעשות משהו כתוצאה מדעת הקהל, שכן לא תהיינה לה שום השלכות על הבחירות הבאות.

2. איך שוברים את המעגל השוטה הזה? כיצד מכניסים למערכת כוחות חדשים, מוכשרים ומוצלחים יותר? ליבתו של התהליך הדמוקרטי היא האבולוציה הפוליטית. תהליך אבולוציוני דורש יצירת מוטציות, מוצלחות ופחות מוצלחות (שהרי התהליך הוא אקראי). השרידות של המוצלחות תוך ניפוי של אלו הכושלות, היא שמוליכה לשיפור. מי שלא מאפשר למוטציות להיווצר, מחשש לנזקים שהן עלולות להביא בטווח הקצר, מונע בכך את האפשרות לשפר את המערכת בטווח הארוך. הכישלונות הם מחירו ההכרחי של השיפור. למרבה האירוניה, החשש מכישלונות הוא גופו זה שמביא אותם.

אם כן, שתי התוצאות הללו של מדיניות הרע במיעוטו, כלומר של מילוי חובתנו האזרחית, מונעות שיפור אפשרי של המערכת.

אם לא נהיה מוכנים להצביע בעד מועמד אלמוני, או להימנע אם אין מישהו שנראה לנו ראוי, ולשלם את המחיר של מוטציות לא ראויות, כלומר כישלונות, בטווח הקצר, לעולם לא נביא לשיפור בטווח הארוך. בלי לאפשר מוטציות שנכחדות, לעולם אין שינויים אבולוציוניים.

ומה אם המועמד החדש שיציע את עצמו ואנחנו נצביע עבורו, ייכשל? מה אם יתברר שהוא חסר ניסיון ולא מוצלח? או אולי אפילו מושחת יותר מהנוכחיים (יש דבר כזה?)? אז נחליף גם אותו. ומה אם מחליפו גם הוא יהיה כזה? אז נחליף גם אותו. האם נשרוד עד אז? בינתיים כבר בטח יחסלו אותנו, ישאל השואל. הרי אין לנו את הפריבילגיה הזו, הוא יאמר, שכן מצבנו אקוטי. אולי בפעם הבאה נוכל לעשות זאת, בבחירות הבאות, אבל לא עכשיו.

הבעיה היא שבגלל הטיעונים הללו בכל מערכת בחירות. אנחנו 'ממלאים את חובתנו האזרחית', ומנציחים את הבעיה במקום לאפשר לה להיפתר. הסיבה שנקלענו למצב הנוכחי היא התחושה (הלא מוצדקת, שמפומפמת לנו כל העת על ידי בעלי עניין ואינטרסנטים) היא שהמצב כעת הוא אקוטי. האיומים הביטחוניים והחברתיים לא מתפוגגים (מה שמראה שהבחירות שלנו לא באמת הועילו, ולא היו חשובות, אפילו לטווח הקצר). אם נשעה לדברי השקר הללו, ונמשיך "למלא את חובתנו האזרחית" ולהצביע לרע במיעוטו, לעולם לא נוכל להתחיל ולשפר באמת את המערכת.

המסקנה היא שהרצון הזה גופו, להציל את מה שאפשר בטווח הקצר, הוא שגורם את הבעיות לטווח הארוך. האבסורד הגדול ביחס לשיקולי הרע במיעוטו, מעבר למחיר שלהם בטווח הארוך, הוא שכמעט תמיד הם מתבדים גם בטווח הקצר. המועמד פלוני שבו בחרנו כדי שלא יבוא אלמוני שיעשה הסכמים/יפתח במלחמות וכדו', עושה בדיוק את מה שהיה עושה אלמוני ("דברים שרואים מכאן לא רואים משם", כבר אמרנו?). אין שום הבדל ביניהם. כך שאפילו הסיכון לטווח הקצר שצפוי בהצבעה למועמד אחר אינו רב מדיי. לכל היותר ייבחר ביבי/ברק במקום ברק/ביבי. מהו בכלל ההבדל ביניהם?

אין פירוש דבריי שבהכרח כדאי להימנע מהשתתפות בבחירות. כוונתי רק לומר שאין לנהוג במדיניות הרע במיעוטו. מי שאינו מזדהה דיו עם מי מהכוחות הקיימים, עליו להימנע מהצבעה, ולא להצביע לרע במיעוטו. עליו למלא את חובתו האזרחית ולא ללכת להצביע. בזאת הוא יביע את שאט הנפש שלו מכל המועמדים גם יחד, וכך אחוז ההצבעה בבחירות יגיע ל-10%. זה ישפיע הרבה יותר מאשר הצבעה של הרע במיעוטו שאינה משפיעה כלל. זוהי הימנעות מתוך איכפתיות אזרחית, ומוכנות לשלם את המחירים, ולא הימנעות מתוך אדישות כפי שתמיד מציירים אותה בעלי האינטרס.

כאשר יש 90% מהקולות פנויים, הדבר קורא להרבה כוחות חדשים להתחרות עליהם ולהציע את מרכולתם בשוק האבולוציוני. לא כדאי להירתע מהצבעה עבור כוח חדש, שאינו מהכוחות הקיימים, אם הוא נראה לנו ראוי. מדיניות של הצבעה לאופטימלי (ולא להכי פחות גרוע), והימנעות במידת הצורך תיצור מרווח שלתוכו יוכלו להיכנס כוחות נוספים שיעמידו את עצמם לבחירה. אולי גם הם, או חלק מהם, ייכשלו. אז יבואו במקומם אחרים. אם ראש ממשלה כשל, יש להחליף אותו, גם אם המועמד האחר נראה לנו מאיים ובעייתי עוד יותר. בדרך כלל כדאי בכל זאת לשלם את המחיר למען הטווח הארוך.

יש להוסיף, למען הסר ספק, שאין ענייננו כאן באוטופיה, אלא לכל היותר בהתקדמות לקראתה. אין לצפות למועמדים מושלמים, ואני לא מתכוין בדבריי לשלול כל פשרה באשר היא. זה כבר באמת ילדותי. כוונתי לומר שכל אחד צריך להצביע למועמד ראוי, לאו דווקא רק למועמד מושלם שמתאים בדיוק מוחלט לאג'נדה שלי.

כאן עולה שאלת הקו המפריד בין הרע במיעוטו במובן הזה לבין הרע במיעוטו במובן שתיארתי עד כה. אם מותר וצריך להתפשר, האם אין זה אומר שיש להצביע לרע במיעוטו? זהו כמובן עניין שקשה מאד להגדיר אותו, ועל כל אחד להעביר את הקווים שלו כהבנתו. דומני שקריטריון אפשרי להבחנה בין המצבים הוא שאם מישהו כשל או שהוא מושחת יש להחליף אותו בלי להתחשב בשאלה מי המחליף שלו (מצידי שיעלה אחמד טיבי במקום אולמרט וברק). בנוסף, ואולי זהו קריטריון כללי יותר, עלינו לשקול האם יש סיכוי שהמועמד לו נצביע יקדם משהו חיובי? כלומר האם אני מצביע עבורו, או שההצבעה אליו היא רק כדי שלא יבוא המתחרה שלו? במקרה השני דומני שעדיף כלל לא להצביע.

בעצם הרי זהו הרע במיעוטו, לא?…