בס”ד
הטור הזה נכתב כמאמר למוסף שבת של מקור ראשון בעקבות קריאת מאמרו של הרב ד”ר אהוד נהיר בשבת האחרונה. לקריאת חלק מהדברים הבאים דרוש לב חזק וקור רוח אינטלקטואלי, אבל תורה היא וללמוד אנחנו צריכים. זה חלק מהסיבה לכך שבמוסף הנ”ל לא היו מעוניינים לפרסם את הדברים, מעבר לכך שלא ראו בהם חידוש. הדברים מובאים כאן לנוחיות הקוראים שיוכלו לעשות חזרות על מה שכולם כבר יודעים מזמן.
הרב ד”ר אהוד נהיר, במאמרו “חזרה אל הטבע הפראי” (מוסף שבת, פ’ תרומה תשע”ט), עוסק בפוליאמוריה ורואה בה נקודה נוספת על הציר של הכרה בלהט”ב שיגיע בהמשך גם ללגיטימציה למעשים של גילוי עריות. כנגד ההידרדרות החילונית המתבקשת מטבע האדם הוא מציב את המחויבות הזוגית בתפיסה היהודית והדתית שמנוגדת לטבע. דומני שהדיון הזה באמת זוקק מבט מעמיק יותר על ערכי מוסר, משמעותם ומקורם. אך אפתח בהערה על הפוליאמוריה עצמה.
מבט נוסף על פוליאמוריה
בעיניי אין שום דבר מיוחד בפוליאמוריה, ואני לא ממש מבין את ההיסטריה שמתעוררת סביב התופעה הזאת וסביב הכנס המדובר בבר אילן שנערך בשבוע שעבר. אקדים ואומר שבעיניי בגידה בנישואין זו עבירה גם במישור המוסרי וגם במישור הדתי, שכן נישואין רגילים הם חוזה שמבוסס על נאמנות, ובגידה (משני הצדדים) היא הפרה של החוזה הזה. לכן קשה לי להבין כיצד החברה הכללית מתייחסת כמעט בשוויון נפש ובקריצה להפרות כאלה, עד שרבים רואים בהן לכל היותר “בעיה של דתיים”. לעומת זאת, פוליאמוריה ודאי אינה בגידה במובן המוסרי, שהרי זה נעשה בהסכמה מראש של כל הנוגעים בדבר.
מעבר לזה, ברוב המקרים גם הממד הדתי בעבירה הזאת אינו חמור במיוחד. אני לא מבין מה ההבדל בין חיים זוגיים ללא נישואין, או סתם החלפה מזדמנת של בנות זוג כפי שמקובל כיום אצל רבים, לבין פוליאמוריה. הרי קידושין שנעשים על דעת כן אינם קידושין מבחינה הלכתית (שכן בני הזוג לא מתכוונים להתקדש כדת משה וישראל שדורשת בלעדיות). אז בעצם מדובר באנשים מבוגרים שרוצים לקיים יחסי אישות בלי למסד זאת בצורה הלכתית. במה זה שונה מכל חיי מין מזדמנים אחרים? מה לזה ולניאוף במובן ההלכתי?
להערכתי, התחושות הקשות וההתקוממות העמוקה כנגד הפוליאמוריה נובעות מכך שבמישור החברתי אנשים כן רואים בה הקמה של תא משפחתי, אלא שהוא מרובה צדדים. אנשים חשים שתא משפחתי חייב להיות זוגי, איש ואישה, וכל סטייה ממנו היא עבירה, הן במישור הדתי והן במישור המוסרי. אבל אני תוהה מהו הבסיס לתחושה הזאת. זה מביא אותי לדיון על מהותם ומקורם של ערכי מוסר.
על ערכי מוסר ותחושות גועל
ג’ונתן הייט הוא פסיכולוג אמריקאי ממוצא יהודי רוסי, שכתב ספר פסיכולוגי-פילוסופי מעניין על מוסר.[1] בתחילתו הוא מביא את שתי הדוגמאות הבאות:
הכלב המשפחתי של השכנים נדרס ונהרג באמצע הלילה מול ביתם. הם שמעו שבשר כלב טעים מאוד, ולכן הם חתכו את גופתו, בישלו אותה, ואכלו את בשר הכלב. איש לא ראה אותם עושים זאת…
כל שבוע הולך א’ לסופר וקונה תרנגולת שחוטה. לפני שהוא מבשל אותה הוא מקיים עם העוף המת יחסי מין. אחר כך הוא מבשל את התרנגולת ואוכל אותה.
האם יש בעיה מוסרית עם מה שעשו השכנים, או עם מה שעשה א’? רוב בני האדם יחושו שיש כאן עוול מוסרי, למרות שקשה לומר מה בדיוק הבעיה במעשים אלו. דומני שנכון יותר לומר שיש כאן תחושת דחייה, או גועל, אבל לא בהכרח עוול מוסרי. במקרים רבים אנחנו מזהים את תחושות הגועל שלנו כלפי מעשה מסוים עם טענה אתית שמדובר במעשה לא מוסרי. אבל הזיהוי הזה רחוק מלהיות ברור. מדוע מעשה שלא פוגע באף אחד ייחשב אצלנו כלא מוסרי? מה ההבדל בין אכילת תרנגולת לבין אכילת כלב שנדרס? להיפך, את התרנגולת אנחנו רוצחים כדי לאכול את בשרה ואילו הכלב סתם נדרס ואנחנו אוכלים את בשרו. גם יחסי המין עם התרנגולת לא שונים בעיניי מאוננות, והרי זו מקובלת אצל רבים בעולם שלנו כמעשה נורמטיבי שאינו בלתי מוסרי (אף שהוא כמובן אסור הלכתית). איני מכחיש כמובן שיש אצלנו תחושות גועל ודחייה כלפי המעשים הללו, אבל הקפיצה למסקנה שמדובר במעשים לא מוסריים אינה ברורה לי כל עיקר.
יש דוגמאות רבות נוספות למעשים שמעוררים תחושות כאלה. אדם שאוכל הפרשות שלו או של אחרים (סליחה על הבוטות), או דברים אחרים שכלולים באיסור “בל תשקצו” (דברים מאוסים). האם גם שם תחושות הגועל מבטאות בהכרח חוסר מוסריות? לפני כמה ימים ראיתי סרט על שני מבקרים ישראליים בשבט קטן בדרום אמריקה. באחת הסצינות רואים את נשי השבט מתסיסות פרי של צמח כלשהו והופכות אותו למשקה אלכוהולי. הן עושות זאת על ידי לקיחתו בפיהן העמסתו ברוק והחזרתו לכלי גדול משותף. אחרי שיורקים את הדברים לכלי המשותף, כולן חוזרות ולוקחות שוב ושוב לפה ומוציאות בחזרה עד שיש התססה משמעותית של המשקה שנוצר שם. האורחים מישראל ששמעו שהם עומדים לטעום מה”מעדן” הזה כמעט התפלצו (ובסוף עשו זאת). אני לא יכולתי אפילו להסתכל על זה. אבל עובדה היא שבני אותו שבט שותים כולם את המשקה הזה בתאווה גדולה. נדמה לי שכאן קוראים רבים יסכימו שמדובר בתחושת גועל שלא מבטאת איסור או עוול מוסרי. האם בהכרח שני המקרים שהובאו אצל הייט שונים?!
לכאורה הדברים תלויים גם בשאלת מקורו של המוסר. האם הוא ברגש או בשכל, האם מקורו אבולוציוני, תרבותי, הומניסטי, תועלתני, או דתי. אני אישית קאנטיאן בעניין זה, אבל לצרכינו כאן אין צורך להיכנס לכל זה. די לי בכך שאצל רובנו לא כל תחושת גועל מיתרגמת בהכרח לקביעה אתית בדבר חוסר מוסריות של המעשה. זה מספיק כדי להבין שגם כשאנחנו חשים תחושת גועל, עדיין יש מקום לדיון האם היא מבטאת חוסר מוסריות או סתם דחייה ששייכת למישורים רגשיים-תרבותיים.
מפורסמות ומושכלות
ניתן להביא בהקשר זה את הבחנתו של הרמב”ם (מורה הנבוכים ח”א פרק ב ועוד) בין המפורסמות למושכלות. המפורסמות הם כללים מקובלים בחברה, החל מנימוסי שולחן, המשך בצורות דיבור נאותות וכלה בהליכה בלבוש סביר ברחוב. אלו כללים שיסודם בהסכמה חברתית, ותוקפם נובע ממנה. ומכאן שאם וכאשר ההסכמה תשתנה, תוקף הכללים הללו ישתנה גם הוא. לעומת זאת, האיסור לרצוח או לגנוב לא תלוי בהסכמה חברתית. אלו איסורים אתיים מוחלטים, ולכן הם מכונים אצלו מושכלות. המפורסמות הם ערכים אסתטיים יותר מאשר אתיים. הטעם החברתי שולל התנהגויות כאלה, ויהיו אולי כאלה שיתייחסו למי שחורג מהכללים הללו כאדם שנוהג בדרך אנושית ירודה. אבל אין בהן רע מצד עצמן. זה קיים רק מכוח ההסכמה החברתית.
רק כדי למנוע אי הבנות, בהינתן ההסכמה החברתית הרמב”ם ודאי סבור שיש חובה לנהוג כך (למשל לא ללכת עירום ברחוב), וניתן אולי לראות בזה אפילו חובה אתית. אבל זו חובה (אתית) מותנית. היא קיימת רק כשיש מוסכמה ומכוחה של המוסכמה. שאלה מעניינת היא האם גם בחדרי חדרים יש חובה לשמור על מוסכמות אלו. אני חושב שלפחות מוסרית קשה להסביר מדוע שתהיה חובה כזאת ברשות היחיד. אם אף אחד לא נפגע מכך, למה שלא אעשה מעשה שמצד עצמו אינו בעייתי?! אבל אולי יש מקום לטענה שבחברה נתונה זוהי ההתנהגות האנושית הראויה גם בחדרי חדרים. איני יודע.
אם נשוב לענייננו, דומני שכל המקרים שהובאו למעלה נכנסים לקטגוריה של מפורסמות. אכן יש מוסכמות חברתיות כאלה אבל איני רואה מה רע במעשים הללו כשלעצמם. זה לא מזיק לאף אחד ובחברה בעלת נורמות אחרות יש בהחלט מקום לראות בהם התנהגות לגיטימית. אם אתה עושה זאת לעיני כל ישראל אתה פוגע באנשים (דוחה אותם וגורם להם תחושות גועל), ואז וודאי לא ראוי לעשות זאת. אבל כשאף אחד לא רואה איני רואה שום סיבה לשמור אותן. אין בכך שום דבר פסול וזה לא פוגע באף אחד. ואם הנורמות משתנות כי אז מתפוגגים האיסורים הללו גם ברשות הרבים.
בחזרה לתא הזוגי
נדמה לי שאם ניישם את ההבחנה הזאת לנושא שלנו, נבין שגם לגבי הפוליאמוריה יש מקום לתהות האם מדובר במעשה לא מוסרי או שמא זו יותר תחושת דחייה וגועל מאשר קביעה אתית. פוליאמוריה היא בעצם פוליגמיה דו צדדית (גם מצד הגברים ולא רק מצד הנשים), אבל גם פוליגמיה היא סוג של טאבו חברתי שלא מובן לי. אם כל הצדדים הם מבוגרים והם מקבלים באופן חופשי החלטה שהם מעוניינים בזה, אז מה הבעיה? בחברה שלנו ישנה מוסכמה שזה רע, אבל זה לכל היותר בגדר של מפורסמות ולא מושכלות.
כאן כמובן עולה אצל הקורא הטענה הצפויה: ומה לגבי גילוי עריות, כלומר יחסי מין בתוך המשפחה? הרי גם זו החלטה של אנשים בגירים שמתקבלת מרצונם החופשי. האם שם גם מדובר רק בתחושות גועל תרבותיות (מפורסמות) שתוקפן מותנה ולא מוחלט? לדעתי, בהחלט יש מקום לטענה שגם כאן מדובר בתחושות גועל יותר מאשר בעוול מוסרי. הוא הדין לגבי להט”ב, פלאי המגדר החדש על שלושים ומשהו גווניו, וכל שאר התאים המשפחתיים החדשים שנוצרים לנגד עינינו הנדהמות. כל אלו הן שבירות של המפורסמות, כלומר של המוסכמות החברתיות הקיימות, וכאמור עם שינויין של המפורסמות פג תוקפן המוסרי. כל עוד אף אחד לא נפגע מזה אין הכרח לראות בזה פגם מוסרי.
נזקים
ניתן כמובן לדון בנזקים שונים שעלולים להיגרם ממעשים כאלה. יש טענות על נזקים לילדים שגדלים אצל הורים להט”בים, וכן על נזקים פסיכולוגיים לבני זוג ביחסים בתוך המשפחה, או פגמים נפשיים וגופניים אצל ילדים שייוולדו מיחסים כאלה. אבל טענות כאלה, גם אם הן נכונות (וזה לא ברור, בוודאי לא בכל המקרים), אינן טענות מהותיות. נניח שיש טיפול או כדור שפותר את הבעיות שנוצרות אצל הילדים, או אצל בני הזוג? האם במקרה כזה המעשה הופך להיות מותר מבחינה מוסרית? כשאנחנו מתייחסים למעשה כזה כבלתי מוסרי כוונתנו היא לעצם המעשה ולא לתוצאותיו. לפני שנים רבות התפרסמה סדרת מאמרים של גדי טאוב בעיתון הארץ על נזקים שונים שנגרמים מגילוי עריות. הוא ניסה להסביר כך את משמעותו של האיסור המוסרי והטאבו החברתי על יחסים כאלה. בתגובה ששלחתי לעיתון שאלתי מה הוא יאמר במצב שימצאו טיפול מונע לכל הנזקים הללו? אדם ייקח כדור ויקיים יחסי אישות עם אחותו או אמו? הילד שייוולד יטופל בכדור שהצלחתו הפיזית והנפשית מובטחת ויגדל להיות ילד בריא בנפשו ובגופו. האם במקרה כזה המעשים הללו יהפכו להיות מותרים?
בדרך כלל אלו שאלות שמטרתן להראות שיסודו של האיסור אינו בנזקים העתידיים אלא מדובר באיסור עצמי. המעשה מצד עצמו אסור בלי קשר לתוצאותיו. אבל כאן אני משתמש בטיעונים הללו לכיוון ההפוך. רצוני לטעון שבאמת אין הכרח שבמעשים הללו, קיצוניים ככל שיהיו, יש איסור עצמי. יש את בעיית הנזקים, שבהם אפשר לדון ואולי גם לטפל, אבל מעבר לזה ייתכן שמדובר במפורסמות ולא במושכלות, כלומר שאלו תחושות גועל ולא טענות אתיות.
על טבע ומוסר
רבים מעלים כנגד יחסים בין בני זוג מאותו מין או כנגד גילוי עריות (וגם כנגד פוליאמוריה) את הטענה שזה לא טבעי. תמיד חשבתי שמדובר בטענות מופרכות, וזאת משתי סיבות: הראשונה היא במישור העובדתי. לאותם אנשים זה כנראה טבעי. וכי להיות חריג סטטיסטי זה לא טבעי? אני בגובה 1.95 מ’, האם זה לא טבעי? יש בטבע התפלגות, וכל הקצוות שלה הם טבעיים באותה מידה. כל אדם והטבע שלו. הסיבה השנייה שייכת למישור הנורמטיבי. מדוע הטבעיות קובעת מה מוסרי ומה לא? גם דיבור לשון הרע הוא מאד טבעי, ובכל זאת זה אסור הלכתית ומגונה מוסרית.
חשוב להבין שגם רבים מאלו שתומכים ביחסים כאלה מעלים את הטענה שמדובר במשהו טבעי, וכמובן שגם אצלם איני מבין את הרלוונטיות של הטענה הזאת לדיון, ומאותה סיבה. נראה שאלו ואלו מסכימים שהטבעי הוא המדד למוסרי. אהוד נהיר עומד על כך, ובצדק, שכללי המוסר דורשים מאיתנו במקרים רבים להתגבר על הטבע. לשיטתו התופעות הללו הן דווקא טבעיות, והאיסור הוא שעומד נגד הטבע ודורש מאיתנו להתגבר עליו.
התגברות על הטבע: מפורסמות ומושכלות
יש בהחלט מקום לדרוש מאדם להתגבר על הטבע כשזה נדרש. הטבע אינו קדוש (וגם לא פסול) מעצם היותו כזה. הוא לא מצדיק שום התנהגות וגם לא פוסל אותה (זהו בעצם גוון של כשל נטורליסטי שגוזר נורמות מעובדות). אבל התגברות כזאת נדרשת רק במקום שבו יש ערך שדורש זאת. אדם שמתעורר בו רצון לרצוח או לפגוע בזולת, נדרש להתגבר על טבעו. אדם נדרש להתגבר ולא לדבר לשון הרע. אבל אין היגיון והצדקה לדרוש מאנשים להתגבר על הטבע במקום שבו הדבר אינו נחוץ והתנהגותם לא פסולה ערכית. זו דרישה לא מוצדקת שמציקה לאנשים ומגבילה אותם ללא הצדקה.
זה מביא אותי לשאלה מה באשר למפורסמות? האם גם ערך מותנה מצדיק דרישה שלנו מאנשים להתגבר על טבעם? כאן המצב מורכב יותר. במקרה שמעשהו של X גורם לתחושת גועל אצל Y באמת מן הראוי ש-X יימנע ממנו. אבל אם X נמצא במצוקה אז סביר יותר שדווקא Y יידרש להתגבר על תחושת הגועל שלו. ערך מצדיק התגברות שלנו על טבענו, אבל תחושת גועל – לא בהכרח.
דומני שזה פשר שבירת הטאבואים שמתרחשת בדור הזה. אם אכן המעשים הללו אינם אסורים אלא לכל היותר מעוררים אצל רבים מאיתנו תחושת דחייה וגועל, כלומר אם מדובר במפורסמות, אזי אין הצדקה לאסור זאת בכפייה על אנשים שנמצאים במצוקה. לא פחות הגיוני לצפות משאר האנשים להתגבר על תחושת הדחייה ולשנות את הקונוונציות שלהם (המפורסמות). בדורות הללו אנשים החליטו לשנות את טעמם ומתוך כך את תחושות הגועל והדחייה שלהם, ולא לתת לאלו להכתיב את ערכיהם ובוודאי לא לכפות בשמן מצבי מצוקה על אחרים. נדמה לי שזוהי הסיבה לכך שהטבואים הללו נשברים בזה אחר זה.
אני חושב שכל אדם ישר צריך להודות שלא הרי התחושות שלנו כלפי הומוסקסואליות כיום כהרי התחושות שהיו לנו לפני עשר שנים. זהו ביטוי לכך שהמפורסמות הן בנות שינוי, והן אכן משתנות בפועל. אם לא מדובר בערך אלא במוסכמה ותחושות בעלמא, אין מניעה לשנות אותן לטובת הקלת מצוקות של אנשים וקבוצות חריגות. במובן הזה לא רק שאין כאן התדרדרות מוסרית, אלא ניתן לראות בכך אפילו התקדמות מוסרית של החברה. במינוח של הרמב”ם באותו פרק במורה הנבוכים, אנחנו חוזרים למצב של אדם וחוה קודם החטא, אז שלטו בהם רק המושכלות ולא המפורסמות.
היחס בין האיסור הדתי לזה המוסרי
כנגד התהליך הזה עומדות נורמות דתיות. אהוד נהיר עצמו עומד על כך שרק חשיבה דתית יכולה להצדיק התנגדות לפעולות ויחסים כאלה, ואין פלא שהעמדה הדתית לא נוחלת הצלחה במאבק על דמותה של החברה. זה מביא אותי לדיון קצר על טיבם המוסרי של איסורים דתיים והלכתיים.
לא אכנס כאן לשאלת היחס בין מוסר להלכה, והאם כל איסור הלכתי מבטא עיקרון מוסרי (לדעתי בהחלט לא. ראו בטור 15 ועוד הרבה). כך או כך, רבים בציבור הדתי מזהים את האיסור הדתי על הומוסקסואליות או פוליאמוריה (עד כמה שיש. ראו דבריי למעלה) עם איסור מוסרי. אבל בה במידה נכון שרובנו לא חשים תחושות דומות ביחס למחללי שבת או אוכלי בשר בחלב. מחלל שבת הוא בעינינו עבריין דתי אבל לא מוסרי, ואילו הומוסקסואל או מי שחי חיים פוליאמוריים לדעת רבים מאיתנו פגום גם ברובד המוסרי.
מהו ההבדל? לא נראה שמדובר על הבדלים בחומרת האיסור, שכן חילול שבת הוא מהאיסורים החמורים בתורה והמומר לשבתות נחשב מומר לכל התורה כולה. ובכל זאת, יש התנגדות רחבה בציבור הדתי לאימוץ ופונדקאות לזוגות הומוסקסואליים אבל אין התנגדות דומה לאימוץ ופונדקאות לזוגות שמחללים שבת. שימו לב שזה סותר אפילו את ההיגיון הדתי וההלכתי. הרי ילד שיגדל בבית עם הורים הומוסקסואליים לא הופך בזה להומוסקסואל בעצמו, אבל ילד שיגדל אצל הורים מחללי שבת ודאי יגדל גם הוא להיות כזה. יתר על כן, ההומוסקסואלים עושים זאת מתוך מצוקה אמיתית ואילו מחללי שבת הם סתם עבריינים לא בגלל מצוקה. ובכל זאת, ההתנגדות היא דווקא לפונדקאות ואימוץ אצל הורים הומוסקסואלים ולא אצל מחללי שבת. מדוע באמת זה כך?
דומני שהדבר מחזיר אותנו לתחושות הדחייה שנדונו למעלה, ולערבוב בינן לבין איסורים אתיים. ביחס להומוסקסואליות או פוליאמוריה, ובוודאי ביחס לגילוי עריות, יש אצל רבים תחושות דחייה. לעומת זאת, ביחס לחילול שבת או אכילת בשר בחלב לא. דומני שתחושות הדחייה מצטרפות לאיסור הדתי (שאולי הוא חלק מהסיבה לכך שהן נוצרו בעבר) וביחד נוצרת תחושה שמדובר באיסור מוסרי. לכן דווקא הומוסקסואליות נתפסת בעיני רבים כאיסור מוסרי ואילו חילול שבת לא. אני מתרשם שעם השנים יש התרככות תחושות הדחייה כלפי הומוסקסואליות (וכך לדעתי צפוי גם ביחס לפוליאמוריה. נהיר מביא בשם יאיר כספי שהביע זעזוע עמוק מהתבטאויות של סטודנטים שדיברו על התכהות הרגשות ביחס לגילוי עריות) בגלל נפוצות התופעה ובגלל הלגיטימציה הציבורית והחברתית שהיא מקבלת. עם זה, להתרשמותי מתרככת ומתמעטת גם הגישה שרואה ביחסים הומוסקסואליים מעשה לא מוסרי. האיסור ההלכתי בעינו עומד כמובן, אבל שינוי הקונוונציות החברתיות גורם לכך שהעבירות ה”מפורסמות” כבר לא נתפסות כעבירות מוסריות אלא רק עבירות דתיות. זוהי ראיה נוספת לטענתי שלעתים אנחנו מערבבים בין תחושות דחייה לקביעות אתיות. לפעמים תחושות הדחייה הן אלו שגורמות לנו לראות עבירות הלכתיות מסוימות כאיסורים מוסריים, אבל אם אכן מדובר ב”מפורסמות” אין לכך הצדקה. האיסור ההלכתי בעינו עומד, אבל תחושת גועל לא בהכרח מעידה על עוול מוסרי שיש בו. לעתים זוהי תוצאה של הבנייה חברתית, כלומר “מפורסמות”, ועם שינויין מתפוגג הממד הלא מוסרי שבדבר.[2]
האם אין כאן כניעה לרוחות הזמן?
רבים טוענים שמדובר בהתרופפות המחויבות ההלכתית והתורנית, ובכניעה אופנתית לרוח הזמן. בעיניהם מדובר ב”לייטיות” מגונה. אך לאור דבריי כאן זו מסקנה לא הכרחית. ראינו שלגבי העבירות המפורסמות הבסיס האמיתי הוא ההסכמה החברתית, וכשהיא משתנה יחסנו למעשם הללו באמת יכול ואולי צריך להשתנות. אין בכך כדי לומר שאין בזה איסור הלכתי כמובן, אבל הראייה כאילו מדובר במעשים לא מוסריים אינה הכרחית, ואני בספק רב אם היא נכונה. זו לא בהכרח התרופפות של המחויבות התורנית, אלא ראיה מורכבת שלא מזהה בהכרח בין איסור הלכתי לאיסור מוסרי, ושמוכנה להבחין בין תחושות גועל וקונוונציות חברתיות לבין עוול מוסרי. אלו שנותרים בתפיסות הישנות לא בהכרח מבטאים בכך מחויבות תורנית והלכתית עמוקה יותר. לעתים מדובר בשמרנות גרידא, וכשלעצמי איני רואה בשמרנות ערך.
הערה לסיום
דבריי כאן הם בעיקר תהיות ולא משנה סדורה ומגובשת. עקרונית יש מקום לדבר על ערכי מוסר ואיסורים מוסריים שאינם פוגעים ישירות באף אחד. אני לא שולל זאת קטגורית. אם מניחים שיש מבנה נפשי והתנהלות אישית טובים ורעים כשלעצמם (כלומר בלי קשר לפגיעה בזולת), אזי יש מקום לדבר על ערכי מוסר שיסודם התנהלות ברמה אנושית ירודה גרידא (בלי פגיעה בזולת). טענתי כאן מעלה תהיות בשלושה מישורים: 1. איני בטוח שאכן יש ערכים כאלה. 2. מעבר לזה, איני יודע מהו הקריטריון לאבחן אותם. 3. תחושתי היא שבמקרים רבים רגשות הדחייה והגועל מכתיבים את יחסנו המוסרי ואת האבחנה האתית של מעשים כאלה כעבירות מוסריות, אבל תחושות כאלה הן בנות חלוף ובנות שינוי. לכן אני בספק עד כמה ניתן להסיק מהן מסקנות אתיות ברורות ונחרצות.
[1] Jonathan Haidt, The Righteous Mind: Why Good People are Divided by Politics and Religion, Vintage, New York, 2012. ראו סקירה במאמרו של תומר פרסיקו, “שש לוחות הברית – ג’ונתן הייט על גוונים שונים של מוסר”, בבלוג לולאת האל, מתאריך 29.2.2016.
[2] לעתים ניתן להביא ראיות מלשון הכתוב לכך שאיסורים מסוימים הם גם איסורי מוסר ולא רק עבירות הלכתיות. למשל על משכב זכר הורה מתבטאת בלשון “תועבה”. אבל את רוב ככל הראיות הללו ניתן לדחות (למשל לגבי “תועבה”, ראה נדרים נא ע”א: “תועבה – תועה אתה בה”). אין כאן המקום להיכנס לזה בפירוט.
