בס”ד
אתמול יצא לי לדון עם מישהו לגבי השקפות רווחות בין חוקרים במדעי המוח. כידוע, רבים מהם בעלי תפיסה מטריאליסטית-דטרמיניסטית, ונראה שמי שעוסק בתחום הזה כמעט לא יכול להימנע מתפיסות כאלו. זה נתפס שם כמובן מאליו. בעקבות השיחה הזאת הגעתי לחשוב על משמעותן של השקפות לא מודעות של אנשים, וכאן רציתי לגעת קצת בשאלה המעניינת הזאת.
הממשק הכושל בין מדע לפילוסופיה
בספרי, מדעי החופש, הסברתי שלדעתי הדיונים הפילוסופיים בתחום של חופש הרצון ומדעי המוח סובלים מכשל מובנה, שכן הם משלבים דיון מדעי מדיסציפלינות שונות ומגוונות במדעי הטבע (פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, מתמטיקה ומדעי המחשב, ביו רפואה, מיכשור רפואי והדמייתי, פסיכיאטריה ועוד) עם אספקטים מתחומי הרוח, כמו פסיכולוגיה, פילוסופיה ומשפט. בשילוב כזה נוצר מצב של כשל כמעט מובנה, שכן אנשי מדעי הטבע בדרך כלל לא מיומנים בחשיבה פילוסופית ואנשי פילוסופיה הם חסרי ידע ומיומנות במדעי הטבע. מטבע הדברים העיסוק במשמעות הפילוסופית של מדעי המוח נעשה בעיקר על ידי חוקרים מתחומי המדע השונים, שכן החומר המדעי פחות נגיש לפילוסופים, וכך אנו מקבלים אמירות שמשקפות חוסר הבנה, לעיתים משווע, במושגים ועקרונות פילוסופיים.
מטריאליזם ואתאיזם כהנחות מתודולוגיות
אחד ההיבטים הבולטים בתופעה הזאת הוא ערבוב בין הנחות מתודולוגיות לתפיסת המציאות. קורה כאן משהו מאד דומה למה שקורה סביב הוויטליזם בביולוגיה. הוויטליזם הוא תפיסה שמניחה שביצורים חיים יש מרכיב נוסף מעבר לחומר הדומם (מרכיב ויטלי). בביולוגיה של הדור האחרון הוויטליזם הוא מילה גסה, שכן לדעת רוב ככל החוקרים ניתן להסביר את תופעות החיים גם בלי להיזקק להנחה הזאת. בעצם ההנחה הזאת אפילו מזיקה למחקר המדעי, שכן אין לנו כלים מדעיים לחקור נשמות ונפשות. המדע שלנו עוסק בהתנהגות של חומר (מפיזיקה וכימיה עד ביולוגיה), לכן ההנחה שיש כאן עוד משהו מביאה לעצירת ההתקדמות המדעית. בעצם אומרים לנו לא להמשיך לחקור תופעות כלשהן כי עליהן אחראי משהו אחר שלא חשוף למכשור ולחשיבה המדעית שלנו. ההתקדמות בביולוגיה היא שהביאה לתפיסה שדוחה את הוויטליזם (כי הסתדרנו בלעדיו), אבל היא גם ניזונה מהתפיסה הזאת (אם היינו אוחזים בתפיסה ויטליסטית סביר שההתקדמות המדעית הייתה פחותה בהרבה).
זה בעצם מה שקורה גם במדעי המוח. גם שם ההנחה שיש בתוכנו נשמה ואנחנו לא רק מכונת מצבים (מכונת חישוב מכנית) היא הרסנית למחקר המדעי, שכן היא אומרת לנו לא לחקור תופעות מסוימות כי אפריורי ברור שלא נמצא עבורן הסבר מדעי בדיסציפלינות הקיימות. לעומת זאת, המחקר מתקדם ומוצא הסברים לעוד ועוד תופעות, ודווקא ההנחה שאין בנו מאומה מעבר לחומר היא שעומדת ביסוד ההתקדמות הזאת, וכמובן ההתקדמות חוזרת ומאששת אותה.
ניתן לדבר בהקשר דומה גם על אמונה באלוהים. בדיוק כמו בשאלת הנשמה בתוך האדם הבודד, עולה גם שאלת קיומו של אובייקט רוחני נוסף ביקום החומרי שלנו. האם היקום הוא רק החומר והיצורים שאנחנו רואים ומכירים בו, או שמעורב בו עוד מרכיב רוחני, אלוהים. וגם כאן ההנחה שיש אלוהים אינה מועילה ואולי אפילו מזיקה להתקדמות המדעית. המחקר באבולוציה מניח שאלוהים לא מעורב וניתן להסביר הכל במונחי חוקי הטבע. אמונה יכולה לגרום לעצירת ההתקדמות במחקר הזה, שכן אם אנחנו פוגשים מרווח בתהליך האבולוציוני אין לנו שום בעיה: כאן התערב אלוהים וגרם לקפיצה (god of the gaps). לעומת זאת, החוקר המטריאליסטי לא יניח זאת ולכן יחפש הסבר מדעי. כך קורה גם לגבי אמונה דתית ביחס לציונות ויוזמות חברתיות בכלל. ההנחה שאלוהים מניע את העולם ודואג לנו עלולה לשתק אותנו ולסרס את המוטיבציה לפעול. היא עלולה לגרום לפטליזם. עובדה היא שהדברים החלו להתקדם רק מעת שנוצר החילון, ולא בכדי.
בין הנחות מתודולוגיות לאמת
אם כן, בכל התחומים הללו יש הנחה מצמצמת שמביאה את התועלת המתודולוגית המירבית: המטריאליזם בביולוגיה ובמדעי המוח והאתיאיזם ביזמות חברתית. המתודולוגיה המדעית והאפקטיביות החברתית דורשות את הוצאת הרוחני מהמשחק. השאלה האם העובדה שזו הנחה יעילה ונכונה מבחינה מתודולוגית אומרת שזו גם האמת. לדעתי לא. העובדה שהביולוגיה מתקדמת יפה יותר בהנחה מטריאליסטית נובעת מטבעה של הביולוגיה. פשוט אין לנו דרך מדעית לחקור נשמות ונפשות ויש לנו דרכים טובות מאד לחקור מנגנונים ביולוגיים ופיזיקו-כימיים. לכן אם נניח שהמציאות בה אנחנו עוסקים היא רק פיסיקו-כימית (וביולוגית), ברור שהדבר יועיל וייתן לנו מוטיבציה להתקדם במחקר ולא לזנוח שום פינה לא חקורה. אבל זו תוצאה של העובדה שאלו כלי המחקר שיש לנו (ואולי אין בכלל כלים אחרים. לא ברור האם זה מקרה או שזה טבע המדע החומרי מול התנהלות הספירות הרוחניות). אבל הדבר אינו אומר בשום צורה שאין לנו נפש. הוא רק אומר שאין לנו כלים אפקטיביים לחקור את הנפש, ולכן אין טעם לעסוק בה ואפילו להניח את קיומה במסגרת העבודה המדעית שלנו. אבל זה ממש לא אומר שבמציאות האמיתית באמת אין לנו נפש.
כאן חשוב להוסיף הבהרה. ניתן היה להבין שכשאני אומר שאני מאמין בוויטליזם כוונתי לדבר על מישור מקביל. כלומר טענתי היא שהביולוגיה יכולה להיות שלימה גם בלי ההנחה הוויטליסטית, והוויטליזם הוא רק הצהרה על קיומו של משהו מעבר לחומר אבל הוא לא משפיע על הביולוגיה שלנו (זו ההשקפה הקרויה אפיפנומנליזם). אם זה היה כך אז באמת לא היה טעם לדבר על וויטליזם, מפני שהוא לא היה רלוונטי לחיים שלנו. אם הנפש לא משפיעה על הגוף אז לפחות דה פקטו אין שום חשיבות אם היא קיימת או לא. הטענה הוויטליסטית המהותית אומרת שהנפש הזאת בהחלט משפיעה על מה שקורה, ובכל זאת ההנחה בדבר אי קיומה מאד מועילה מבחינה מתודולוגית. המדע לא יהיה שלם לגמרי בלי ההנחה הוויטליסטית כי יש חלקים לא נגישים למדע, אבל מכיון שהמדע הוא הכלי היחיד שיש לנו בינתיים, עדיף להתמקד בו ולהשיג באמצעותו את כל מה שניתן.
הוא הדין במדעי המוח. גם שם ניתן לדבר על הנשמה או הרוח שלנו כאפיפנומנה, כלומר כתופעה שנספחת או נטפלת למוח הביולוגי. הוא משפיע עליה והיא לא משפיעה עליו. אבל אז באמת התרוקנה מהותה של התפיסה הדואליסטית (זו שדוגלת בקיומה של רוח ביחד עם הגוף). הרוח הזאת לא משפיעה על מה שקורה, וההסבר המדעי ייתן לנו תמונה מלאה.
כשאני מדבר על וויטליזם או על דואליזם-אינטראקציוניסטי, כוונתי לומר שהממדים הרוחניים גם משפיעים על המציאות הפיזית. ובכל זאת, אני טוען שלא קונסטרוקטיבי להניח את קיומם במישור המדעי. הסברתי שבהקשר הביולוגי זה לא קונסטרוקטיבי מפני שאין לנו דרך לטפל מדעית בממד הזה. אבל יש כאן עוד נקודה חשובה. כל עוד אין רדוקציה מלאה ומפורשת של חוקי הביולוגיה של החיים על חוקי הפיזיקה והכימיה, הטענה המטריאליסטית ניצבת על כרעי תרנגולת. העובדה שניתן להסביר את כל תופעות החיים באמצעות חוקי הביולוגיה (גם כשיהיה ניתן, אם בכלל. זה עדיין לא המצב כיום כמובן) לא אומרת שאין לנו נפש. הטענה הוויטליסטית היא שהנפש היא זו שגורמת לגוף להתנהל לפי חוקי הביולוגיה. בעצם הטענה היא שהנפש והשפעותיה על הגוף, הן הן הסיבה לכך שאי אפשר להעמיד את הביולוגיה באופן מלא על הפיזיקה והכימיה. כלומר זה שאין לנו כיום תמונה רדוקציוניסטית מלאה של הביולוגיה זה בגלל הנפש. הנפש לא נדרשת כדי להבין את התנהלות היצור החי, שכן זו מוסברת על פי חוקי הביולוגיה. אבל הוויטליזם סובר שהנפש היא הסיבה לכך שיש חוקי ביולוגיה, מעבר לפיזיקה והכימיה.
בהקשר של מדעי המוח ההבחנה הזאת מופיעה בצורה מעט שונה. גם שם טענתי היא שהרוח משפיעה על המוח (והיא לא רק אפיפנומנה). ועדיין לא קונסטרוקטיבי להניח את קיומה במישור המדעי כי אין לנו כלים מדעיים טובים לטפל בה. אבל שם טענתי היא שלפחות הממד של רצון חופשי, להבדיל מכל שאר התופעות המנטליות, הוא השפעה ישירה של הממד המנטלי (הוויטלי, הרוחני) על הגוף/המוח, ואותה לא נוכל להסביר בכלים מדעיים. כפי שהראיתי בספרי, תפיסה ליברטאנית מניחה בהכרח שיש אלקטרון שזז בלא השפעת כוח פיזיקלי, או שיש כוח פיזיקלי שנוצר ממקורות לא פיזיקליים (מהרצון). משם והלאה האירועים פועלים לפי הסיבתיות הפיזיקלית-טבעית.
לכן בהקשר של מדעי המוח ההנחה שיש לנו רוח ורצון חופשי אינה קונסטרוקטיבית מסיבה מעט שונה מאשר בהקשר של הוויטליזם בביולוגיה. כאן הרוח מעורבת באירועים עצמם ולא נדרשת רק כדי להשלים את הרדוקציה כמו שם. אבל עדיין פעולתה של הרוח לא ניתנת להסבר מדעי. אם היינו מניחים לגבי כל תופעה לא מובנת שהיא תוצאה של השפעת הרוח לא היינו רואים צורך לחקור אותה. ההנחה שאין רוח מדרבנת את המחקר לנסות ולהסביר כל תופעה, ולכן זו ההנחה הנכונה יותר מתודולוגית. השאלה האם ההנחה הזאת אכן תסביר את כל האירועים שמתרחשים במוח? טענתי היא שלא. אם במקרה נפגוש את האלקטרון הזה שמתחיל לנוע בהשפעת הרצון, לא יהיה לנו הסבר פיזיקלי לתופעה הזאת. אבל הסיכוי שנפגוש אלקטרון כזה הוא אפסי, ולכן מתודולוגית לא כדאי להניח שיש בכלל דבר כזה. עדיף להניח שאין ולחפש הסבר לכל תנועה של כל אלקטרון, וכך להפיק את כל מה שניתן מהכלים המדעיים. אבל טענתי היא שבסופו של דבר לא באמת קיים הסבר כזה למקרים הנדירים של אלקטרונים שנעים בהשפעת הרצון. על פי הדואליזם, לא נגיע לתמונה מלאה בכלים מדעיים בלבד. לעומת זאת, הביולוגיה יכולה להגיע להבנה מלאה בכלים מדעיים. מה שיהיה חסר (בגלל הנפש) הוא הרדוקציה לכימיה ולפיזיקה.
למה בכל זאת להניח את הוויטליזם?
אם כן, העובדה שההנחה המטריאליסטית-דטרמיניסטית היא יעילה ומועילה לקידום המחקר המדעי אכן נכונה לדעתי. ובו בזמן אני טוען שלא נכון להסיק מכאן שזו גם התמונה המלאה של המציאות עצמה. לא בכדי חוקרי מוח נוטים לאמץ תמונה מטריאליסטית-דטרמיניסטית. זה מתבקש והגיוני לאור הנחותיהם המתודולוגיות. אלא שאני טוען כי אל להם לערבב את ההנחות המתודולוגיות שלהם עם תפיסת המציאות האמיתית.
ניתן כמובן לשאול, אם ההנחות הללו יעילות ומועילות יותר מתודולוגית, למה בכלל להניח שיש עוד משהו? נכון שזה לא הכרחי להסיק שאין נפש או רוח, אבל עדיין התער של אוקאם אומר לנו לבחור בתמונה הפשוטה ביותר, ואם אין סיבה להניח את קיומה של רוח או נשמה, למה לעשות זאת? שימו לב שזה כבר שיקול שמצדיק את הקפיצה מהמתודולוגיה לתפיסת המציאות. לכאורה זה לא סתם ערבוב אלא מסקנה הגיונית (גם אם לא הכרחית כמובן).
בספרי הנ”ל הסברתי שיש סיבות טובות להחזיק בתפיסה דואליסטית-ליברטאנית, אמנם לא סיבות מדעיות אבל סיבות פילוסופיות ואתיות. כאן רק אומר שהאינטואיציה שלנו היא כזאת וגם לזה יש משקל. אין סיבה לזנוח אינטואיציה בריאה אם אין הכרח לעשות זאת. ואם המסקנה על המציאות אינה תוצאה הכרחית של התמונה המתודולוגית, אזי לא נכון לקפוץ מהמתודולוגיה למציאות (כלומר למטפיזיקה) ולוותר על האינטואיציות שלנו. לא אפרט יותר, כי זה לא הנושא שלי כאן.
מנסיבות משפיעות לנסיבות שקובעות
סיבה נוספת שבגללה אנשים נוטשים את האינטואיציה הליברטאנית ורואים בה אשלייה היא העובדה שהוכח לא פעם ששינוי הנסיבות הפיזיות משפיע על התנהגות ואפילו על תכונות אופי. כך למשל ידוע שפגיעה במוח משנה תכונות אופי ואפילו אמונות. מכאן רבים מסיקים שאין אצלנו עוד משהו מעבר למוח, וגם הממד המנטלי שלנו אינו אלא פועל יוצא של המוח (הוא מגיח – emerges – מהמכלול הנוירוני. לכן גישה זו קרויה אמרגנטיות).
ושוב אני טוען שאמנם זוהי הנחה מתודולוגית בריאה ומועילה, אבל עד למטריאליזם הדטרמיניסטי כטענה על המציאות עצמה יש פער, והקפיצה מעליו אינה מוצדקת. כפי שהסברתי בספרי, יש הבדל בין הטענה שהנסיבות הפיזיות-נוירוניות משפיעות על ההתנהגות לבין הטענה שהן קובעות אותה. ליברטאן מפוכח לא יכחיש שהנסיבות משפיעות עלינו ועל התנהגותנו ואפילו אופיינו ונטיותינו. אבל הוא יטען שאלו רק השפעות חלקיות, ובסופו של דבר ההכרעה היא שלנו (כשאנחנו לוקחים בחשבון גם את ההשפעות). הסברתי זאת דרך המשל של המיתווה הטופוגרפי (ראה למשל במאמרי כאן).
מטריאליסטים-דטרמיניסטים אמיתיים ומדומים
מטריאליסטים-דטרמיניסטים רבים לא חושבים על הפער הזה, ולכן עוברים מבלי משים מהטענות על ההשפעה לטענות על הקביעה המוחלטת. בכך הם כמובן טועים. הוא הדין לגבי הוויטליזם, שגם בו ישנם אלו הקופצים מהמתודולוגיה למציאות, ולדעתי הם טועים בכך. כעת אתקדם צעד אחד הלאה ואשאל האם בגלל זה ניתן לראות אותם כליברטאנים סמויים על אף הצהרותיהם המטריאליסטיות-דטרמיניסטיות? הרי אם הם היו מודעים לפער הזה בהחלט ייתכן שהיו מודים שהם עצמם אינם דטרמיניסטים אלא הם רק חשבו שהם כאלה בגלל אי הבחנה בפער (הם שוגים בדיאגנוזה של תפיסותיהם שלהם עצמם). לכאורה ניתן לראות אדם שמצהיר ל עצמו כמטריאליסט-דטרמיניסט, אם הוא הגיע למסקנותיו על סמך טעות, כדואליסט סמוי (שלא מאבחן את עצמו נכון). האינטואיציות שלו הן דואליסטיות, והוויתור שלו עליהן נעשה משיקול מוטעה.
אם כן, אני לא מדבר כאן על דטרמיניסטים אמיתיים. טענתי היא שישנם כנראה לא מעט אנשים שיש להם אינטואיציה ליברטאנית, ובכל זאת הם כופים את עצמם לזנוח אותה. הצגתי כאן שתי סיבות לכך (יש עוד), אי הבחנה בפער בין הנחות מתודולוגיות לקביעות עובדתיות ואי הבחנה בין הטענה שהנסיבות משפיעות על התנהגותנו לטענה שהן קובעות אותה. אני מדבר על כאלה שאחרי שישמעו את הטענות הללו יודו שאין טעם לזנוח את התפיסה האינטואיטיבית שלהם שהיא דואליסטית-ליברטאנית. ענייני כאן הוא בשאלה כיצד עליי להתייחס לסוג האנשים הללו. האם הם דטרמיניסטים כפי שהם מציגים את עצמם, או שמא כיון שהם זונחים את תפיסתם האמיתית (שקיימת בתוכם) בגלל סיבות שגויות הם לא באמת כאלה? לפני שאגע בדיון הזה, אקדים משהו על ההשלכות שלו.
ההשלכות של הוויכוח: מוסר והלכה
אני מסביר בספרי הנ”ל, שבניגוד להשקפה הרווחת כמעט אין השלכות לוויכוח בין דטרמיניזם לליברטאניזם (ועוד פחות השלכות יש לוויכוח בין מטריאליזם לדואליזם). מטריאליסט-דטרמיניסט ודואליסט-ליברטאן ינהגו בדרך כלל בצורה דומה בכל הסיטואציות. בשתי תמונות העולם אפשר לשפוט אנשים ולגנות אותם, אפשר לקבל החלטות, להפעיל שיקול דעת ולבחור ערכים וכדומה. אלא שבתמונה המטריאליסטית-דטרמיניסטית מדובר בפסאדה של שיקול דעת, קבלת החלטות ושיפוט. לדעתם אלו תהליכים דטרמיניסטיים שרק מכונים אצלנו שיפוט והכרעה, אבל משמעותם האמיתית לגמרי שונה. המושגים הללו אמנם מופיעים כולם גם בתמונה המטריאליסטית, אבל הם משנים את משמעותם.
מעל הכל, ברור שתמונת האדם כיצור שונה ומיוחד נפגעת אנושות בתמונה המטריאליסטית-דטרמיניסטית. אין מקום לראות את האדם כיצור מיוחד בעל זכויות שנושא באחריות למעשיו אם מדובר במכונת חישוב, מורכבת ככל שתהיה. אנחנו נשפוט אותו בדיוק באותה צורה כמו בתמונה האחרת, אבל המוטיבציות והמשמעות תהיינה לגמרי שונות (נשפוט אותו כדי להשפיע על החלטותיו בעתיד, ולא כ”ענישה” כלומר סנקציה על רוע ורשע). עדיין אפשר כמובן לומר שאנחנו “שופטים” אותו ומתייחסים אליו באופן ייחודי רק במובן טכני, בלי התיאוריה של הזכויות והייחוד שמתלווה לכך, אבל זו שוב אותה פסאדה. אנחנו לא דנים ולא שופטים, ולאדם אין זכויות יותר מאשר לחרגול, וגם הריגתו לא שונה מהותית ממעיכת חרגול, פרט להתניות שרירותיות שטבועות בנו.
כל זה במישור הפילוסופי והיומיומי. אבל בהקשר הדתי יש לכך השלכות נוספות. לדוגמה, לדעתי אין לצרף למניין יהודי שמחזיק בתפיסת עולם מטריאליסטית-דטרמיניסטית. אדם כזה יוצא מנקודת מוצא שמה שלא נתפס במכשירי המדידה המדעיים שלנו לא קיים. אם כן, הוא לא יכול גם להאמין באלוהים (שהרי הוא יצור לא מטריאלי, ואין סיבה להניח את קיומו. זה בדיוק כמו להניח את קיומה של נשמה). הוא כמובן יכול להצהיר על אמונה ולנהוג כאדם מאמין, ושוב תהיה זו פסאדה של אמונה ומחויבות דתית. אני מכיר אנשים דתיים שמחזיקים בתפיסת עולם מטריאליסטית-דטרמיניסטית, אבל בגלל שמדובר בפסאדה לדעתי אי אפשר לצרף אותם למניין. באופן מהותי הם אתאיסטים. זו השלכה מעשית-ערכית של הוויכוח הזה לפחות מבחינתי.
מאונטולוגיה לפסיכולוגיה[1]
נשאל את עצמנו למה אנשים כאלה בכלל באים להתפלל. רבים מהם יאמרו לכם שהם מאמינים כמוני כמוך. כיצד ניתן להאמין באלוהים אם אתה דטרמיניסט? לא יודע. אחרים יאמרו לכם שהם מחויבים למצוות ולהלכה מסיבות שונות (הפסאדה מכה שנית). יש שמזדהים עם קבלת עם ישראל את ההלכה, או עם מורשתו ההיסטורית והלאומית (בדומה לתפיסתו של אחד העם). אחרים יאמרו לכם שאלוהים הוא בין כה וכה יצור שאנחנו המצאנו, לכן גם אלו שמצהירים על תפיסה דואליסטית ואמונה במובנה המקובל, חיים בסרט. הם ממציאים לעצמם חבר דמיוני כי כך הם חשים. אז גם אני המטריאליסט בנוי כמו אחיי הדואליסטים שמאמינים וגם אני כמוהם חש נוחיות בהנחה הזאת, ולכן גם אני מקיים את הפולחן הזה. לא צריך סיבות נוספות. לחלופין, אני חש צורך פסיכולוגי לקיים מצוות, ודי לי בכך. אין לי צורך בהצדקות תיאולוגיות, בפרט שגם מי שמעלה אותן חי באשליה.
אגב, תשובות דומות תקבלו לגבי המחויבות למוסר.[2] בעולם מטריאליסטי ההסברים הם בדרך כלל שאני פועל מוסרית, מחויב למוסר ושופט אנשים במישור המוסרי, פשוט מפני שכך אני בנוי. התרגלתי, כי גם בתוכי יש את “קול המצפון” (פיקציה פסיכולוגית) כמו בכל אדם אחר (שמבחינתי כמטריאליסט גם אצלו זו פיקציה), ודי לי בכך. כאמור, כל התירוצים הללו לא משכנעים אותי לגופם (ראה עוד להלן), אבל כך או כך טענתי היא שאי אפשר לראות את מי שמחזיק בהם כאדם מוסרי או כאדם מאמין. זוהי פסאדה של מוסריות ואמונה, אבל בעצם מדובר באתאיסט גמור שיש בתוכו תחושות וחוויות רליגיוזיות, ובאדם שנוהג מעשית באופן מוסרי אך מהותית אינו מחויב למוסר.
לכן כפי שכתבתי אני לא אצרף אחד כזה למניין, לא בגלל שאני כועס עליו או שמגיע לו עונש (סנקציה על רשעותו), אלא פשוט מפני שהוא לא מתפלל. תפילה היא עמידה מול הקב”ה, ולכן היא זוקקת אמונה שיש מישהו שמולו עומדים. אדם שמתפלל לפיקציה פסיכולוגית שבתוכו אינו מתפלל באמת.[3] כמו שלא אצרף למניין אתאיסט שלקח כדורי הזיה ומתחיל לחוש חוויות רליגיוזיות. הדבר אינו מעיד על אמונה או עמידה לפני ה’ אלא על אירועים נפשיים שנוצרים בתוכו מסיבה צדדית זו או אחרת.
כפל תודעתי
אלא שהמצב אינו כה פשוט. כעת עולה השאלה בה ארצה לגעת כאן. להערכתי, ברוב המקרים שתיארתי אותם אנשים אינם באמת אתאיסטים. התחושה הרליגיוזית שבתוכם נובעת מאמונה אמיתית באלוהים שמקננת בהם. אבל כשהם מנסים לבחון אותה בכלי ההיגיון והמדע הם מגיעים למסקנה שמדובר באשליה, מפני שאין להם הסבר רציונלי מדוע הם חשים כך ומה האינדיקציה לזה שבאמת יש אלוהים (אין להם “הוכחות”). לחילופין, אותם חוקרים שתיארתי למעלה שמערבבים את המישור המתודולוגי עם המישור האונטי, כלומר מניחים שמה שמועיל מתודולוגית הוא גם מה שנכון במציאות עצמה, במקרים רבים בעצמם לא שמים לב שמדובר בערבוב. הם עושים את הקפיצה הזאת כמשהו מובן מאליו ובכלל לא שמים לב שמדובר בקפיצה לוגית. לכן לדעתי אנשים אלו הם וויטליסטים סמויים למרות שהם מתנגדים ושוללים את הוויטליזם. האינטואיציה הוויטליסטית שלהערכתי קיימת כמעט בתוך כל אדם כזה, מושתקת כי לדעתו (המוטעית, להבנתי) אין לה מקום ומדובר באשלייה. ושוב, איני מדבר כאן על אנשים שמודעים לפער הזה ובכל זאת קיבלו החלטה והגיעו למסקנה מטריאליסטית. אלו ודאי מטריאליסטים למהדרין. אני מדבר על אלו שתפיסתם הלא מודעת שונה מזו המוצהרת.
מה מעמדן של תפיסות עולם לא מודעות?
כאן הגענו לשאלה שהיא נושא הטור הזה: האם אנשים כאלה יכולים להיחשב כמאמינים וניתן לצרפם למניין? הם בעצם מאמינים באלוהים אלא שאינם מודעים לכך. הרציונליזציה שהם עושים גורמת להם לדחות את האמונה שמקננת בתוכם ולראות בה אשלייה, למרות שהם טועים בכך. הטיעונים הללו לא באמת אמורים לגרום להם לזנוח את האינטואיציה שלהם. זו לא אשלייה אלא אמונה אמיתית, אבל הם לא מבינים זאת (לדעתי). אדם כזה, במודע שלו הוא מטריאליסט-אתאיסט (האמונה שלו היא פסיכולוגית בלבד), אבל בתת מודע כפי שאני מבין אותו הוא מאמין. הוא אתאיסט מודע ומאמין סמוי (בתת מודע). האם מאמין לא מודע שכזה שבא לבית הכנסת להתפלל יכול להצטרף למניין, שהרי בתוכו הוא כן מאמין? בשיח המקובל (שמעצבן אותי מאד)[4] ניתן לומר ש”הנקודה היהודית” או “הנקודה האלוקית” קיימת גם בתוכו.
ככלל, אני נוטה לא להכיר, או לפחות לא לייחס חשיבות לתפיסות לא מודעות. כבר כתבתי כאן בעבר שבעיניי החלוצים שייבשו ביצות לא קיימו את מצוות ישוב ארץ ישראל, מפני שרובם היו אנשים לא מאמינים, ומצוות צריכות אמונה (גם לשיטה שמצוות לא צריכות כוונה).[5] ישנה כמובן הספקולציה המקובלת (ע”ע הנקודה היהודית/אלוקית) שבתוכם פנימה, בתת מודע שלהם, הייתה אמונה שהניעה אותם לעשות זאת. אני ממש לא מקבל זאת. לדעתי הם עשו את מעשיהם כמו כל גוי שפועל ומקריב את עצמו למען עמו, כחלק מתופעת אביב העמים והתעוררות הלאומיות במאה התשע-עשרה והלאה. אבל גם אם הייתי מקבל את הספקולציה הזאת, בעיניי אין לה שום ערך. מה שאדם כזה עושה אינו יכול להיחשב כמצווה אם בתודעתו הוא לא מאמין. גם אם בתוכו פנימה הוא מאמין במובן כלשהו, מה שקובע את תפיסותיו מבחינת השיפוט שלי אותו זה אך ורק מה שהוא מכריע באופן מודע. מה שנמצא בתוכו פנימה אינו תוצאה של הכרעה אלא של הבנייה מולדת או נרכשת (או הכרה לא מודעת באמת), ולכן זו לא יכולה להיחשב כעמדה שלו. עמדה של אדם היא העמדה שאליה הגיע בשכלו, הכרתו והגיונו. לכאורה אין מקום להתלבטות שהצגתי כאן. יש להתייחס למאמין הסמוי שתיארתי כאתאיסט.
אבל לגבי תפילה נדמה לי שיש בכל זאת מקום לדון. כאן השאלה אינה האם הוא מקיים מצוות תפילה אלא האם הוא מתפלל. האם בפועל הוא עומד מול הקב”ה. במודע הוא אמנם חושב שהוא עומד בפני תופעה פסיכולוגית, אבל האמת היא שהוא עומד בפני הקב”ה, והוא גם חש כך. לכן יש מקום לסברא שניתן לצרף אחד כזה למניין על אף אמונותיו המוצהרות. הדבר נכון לפחות אם מניחים שצירוף למניין דורש שהאדם יתפלל ולא בהכרח שיקיים את מצוות תפילה. מצוות תפילה הוא ודאי לא מקיים כי כפי שהסברתי הוא אדם לא מאמין מבחינה מהותית (מבחינת הכרעתו), ומצוות דורשות אמונה. אבל אם אשאל האם עובדתית הוא עומד לפני ה’ ומתפלל, התשובה יכולה להיות חיובית גם אם הוא עצמו לא מודע לזה.
דיני ספיקות וחזקות
זה כמובן לא נכון לגבי כל מי שאינו מאמין, אלא רק לגבי מאמינים סמויים. לכן עדיין נותרת השאלה כיצד עליי להתייחס לאדם שבמוצהר אינו מאמין שבא לביהכ”נ להתפלל? האם עליי לעשות לו תשאול מקיף כדי לברר את עמדתו הלא מודעת? לא סביר. האם יש חזקה כלשהי לגבי מצבו של אדם כזה, שאותה אני יכול להניח גם בלי לחקור אותו? איני יודע. תחושתי היא שאצל רוב האנשים שבאים לביהכ”נ (אבל לא רוב האנשים בכלל), קיימת חזקה שאם הוא בא ומתפלל, אזי גם אם הוא מצהיר שאינו מאמין במובן האונטי (אלא רק במובן הפסיכולוגי), הוא כנראה מאמין אונטי לא מודע. לכן אין צורך לתשאל אותו ואפשר לצרפו למניין.
האם יש ערך לתפילה כזאת מבחינתו? אני חושב שלא, כי ערך כזה קיים רק כשמקיימים את מצוות תפילה. לכן לדעתי גם אין שום ערך בהנחת תפילין לאתאיסט ברחוב (להבדיל מהנחת תפילין למסורתי או אדם מאמין שעדיין לא הניח תפילין היום), גם אם אני מניח שייתכן שהוא מאמין בתת מודע שלו. כאן השאלה היא האם הוא קיים מצות תפילין, ולזה תשובתי שלילית. לעניין זה מה שקובע הוא האמונות המודעות. אבל לעניין צירוף למניין, כפי שהסברתי, הדבר אולי תלוי רק בשאלה העובדתית האם הוא מתפלל ולא בשאלה הנורמטיבית האם הוא מקיים מצוות תפילה.
[1] בהקשר זה כדאי לראות בטור 7, וקצת גם בטור 168.
[3] ראה על כך בטור 97 על “תפילות חילוניות”.
[4] הוא מעצבן אותי מפני שמבחינתי הטענה שיש בתוכו אמונה לא מודעת היא תוצאה של ניתוח הגיוני ופילוסופי כפי שעשיתי כאן, ולא הנחה מטפיזית בדבר אופיו הייחודי של היהודי מול הגוי. לכן אני מניח זאת לגבי כל אדם (או לפחות בני אדם רבים), מכל הדתות והתרבויות, ולא רק לגבי יהודים. זו לא תוצאה של משהו ששתל בנו הקב”ה בהיותנו עם סגולתו, אלא אינטואיציה פילוסופית-הכרתית שקיימת בתוך אנשים רבים, יהודים ושאינם כאלה.
[5] לפירוט, ראה במאמרי על הכשלת חילונים בעבירה.