בס”ד
אחרי הפצרות רבות מכמה כיוונים החלטתי שאין מנוס אלא להיכנס למי האפסיים הפוליטיים ולעסוק בנושא המשעמם, הירוד והבלתי רלוונטי, למי להצביע בבחירות. אני לא אכנס לנושא בכללו אלא אסביר מדוע אני נוטה להצביע למפלגת ‘זהות’ של פייגלין, וה’ יעזור לי מהתגובות שאקבל כאן (אני משער שזה יהיה קצת יותר ער מאשר התגובות לדיון שלי בצו הקטגורי או לטור 202 על פסוקים ופסוקיות 🙂 ).
אקדים ואומר שבניגוד לרצון שעולה מהבקשות שקיבלתי לא אכנס כאן לדיון בפרטי המצע של ‘זהות’, כי זו לא הנקודה. אני אישית נוטה לתפיסות של חופש, הפרטה וקפיטליזם, והמצע של ‘זהות’, רובו ככולו, אינו אלא אוסף נגזרות של הרעיונות הללו – כמו הפרדת דת ממדינה, לגליזציה, שוברים בחינוך,[1] נטילת המונופול מהוועדים וכדומה (בתוספת הטענה שהזהות הלאומית והאישית היא חלק מהחופש של האזרח והאדם, מה שמכניס לשם רכיבים שנראים סותרים את החופש שבו דוגל המצע בכללו). במובן הזה אני מזדהה עם חלקים ניכרים מהמצע שלהם. אבל כפי שאסביר בהמשך לדעתי הצבעה עבורם לא תלויה בהסכמה למצע שלהם ובוודאי לא לפרטים, ולכן אני מקווה שיסולח לי אם ארשה לעצמי לא לעסוק בזה כאן.
תיאור המצב
כבר מזה זמן אני מתלבט, וגם כתבתי זאת כאן. בעיניי כל המפלגות בין חדרה לגדרה הן בערך אותו דבר. כולם יעשו (בעצם לא יעשו) את אותם דברים בתחום המדיני ביטחוני, וכנראה גם בתחום הכלכלי. לכן מה שנותר בעיניי בעל המשקל הרב ביותר הוא התחום החברתי. שאלות כמו דת ומדינה למשל, והיחס לקבוצות אוכלוסייה שונות. לכן, על אף המיאוס חשבתי לתת את קולי למפלגת מרצ (להצביע ולהקיא), שכן במישור הזה היא תעשה בערך את מה שאני חושב. אבל בסופו של דבר המיאוס והבוז שאני רוחש לרמת האינטליגנציה הירודה שמשתקפת אצל דובריה[2] הכניסו אותי לדילמה, ומסקנתי הייתה לא להצביע בכלל.[3]
בחודשים האחרונים התעוררה האופציה של ‘זהות’. אמנם איני מכיר שם אף אחד מהמועמדים, אבל פייגלין, שהוא כנראה פחות או יותר המפלגה, נראה כאיש אינטליגנטי ורציני, והשקפותיו קרובות לזו שלי ברוב הדברים המעשיים. עד לפני כחודש היה לי ברור שזוהי הצבעת מחאה שכן הם היו רחוקים מאד מאחוז החסימה (גם כאן באתר לא התייחסתי ברצינות לדיווחים על סקרי עומק שמצביעים על סיכוי ריאלי, וגם היום אני חושב שהיה מדובר אז, בעידן טרום הקנביס, בטענות חסרות בסיס). זה לא ממש הפריע לי, שהרי ההצבעה שלי בין כה וכה לא משפיעה על כלום (קול אחד), אבל עדיין היה מקום לדון למה לבזבז חצי שעה על השטות הזאת. כעת נראה שהם צולחים את אחוז החסימה והאפשרות נעשית ריאלית יותר (הודו לגראס כי טוב כי לעולם חסדו). זה כמובן הופך את ההצבעה לרלוונטית יותר.
בימים האחרונים ‘זהות’ מאיימת לכבוש את כל הכנסת בסערה, וזאת לא בגלל מצעה המהפכני אלא פשוט מפני שהיא דוגלת בלגליזציה של הגראס. זה לפעמים נראה כמעט כמו הנושא העיקרי במערכת הבחירות העכשווית (למעט הטלפון של גנץ והשמלה של מירי רגב). אין פלא, שכן מערכת הבחירות נכון לעכשיו היא תכנית הריאליטי השלישית הכי פופולרית (אחרי הישרדות וטבח נולד), ולהערכתי גם הירודה ביותר ברמתה ובמידת העניין והרלוונטיות שבה. זה נראה ממש כמו משחק ילדים, שבו האחד אומר לאחר שהוא שקרן/מושחת והשני מאשים את הראשון בזה שהוא התחיל, ובכלל הוא גמד. ואז הלה עונה לו שבעצם הוא הומופוב, והאחר עונה שהאיראנים גנבו לו את הטלפון. וכל זה בראש מהדורות החדשות ובמרכז היומנים. אם הייתי גננת והילדים בגן היו מתנהלים כך הם היו נשארים כיתה. אין פלא שאפילו הגראס הוא משב רוח מרענן בערימת הזבל שבתוכה אנחנו מבוססים בשבועות האחרונים.
למרבה האירוניה, שמעתי כאלה שמאשימים את ‘זהות’ בהסתרת מצעה ואופייה הימני (ר”ל), מה שנשמע משעשע במיוחד כשזה בא מכל הזומבים הזהים שמאכלסים את המרכז-ימין-שמאל, כלומר מאוסף חסרי הזהות והמצע שרוח ה’ מפעמת אותם בין צרעה ואשתאול (או בין חדרה לגדרה). ‘זהות’ עוסקת בעיקר במצע המפורט שלה שמצוי לעין כל בספר שיצא לאור ובאתרי אינטרנט. כל השאר משחקים בג’ולים בגן הילדים ומאשימים אותם בהסתרת המצע.
משה פייגלין
משה פייגלין הוא אדם עקבי עם משנה סדורה שעיקרה חופש קפיטליסטי מוחלט (שכאמור, כולל זהות לאומית), ושלילת כל התערבות ממשלתית בחברה, בערכים ובכלכלה, למעט נושאים שבהם יש הכרח בזה כמו ביטחון ושיטור. הוא מתנגד לוועדי עובדים חזקים ולסוציאליזם, אבל גם כאן באופן עקבי. הוא לא שולל זכות של עובדים להתאגד, אבל מבקש לדאוג לכך שזה ייעשה מרצונו של כל אחד מהם, וטוען שהאיגודים הללו לא צריכים לקבל זכויות והגנת יתר. זו הסיבה לכך שהוא מצליח לאגד סביבו אנשים ומצביעים בעלי השקפות שונות בתכלית. כולם יכולים להתאגד תחת רשימה שנוטלת מהמדינה את הסמכות והיומרה לקבוע ערכים ולכפות אותם על אזרחיה. לכן ההאשמות על חוסר עמוד שידרה שמאגד תחתיו אנשים בעלי השקפות עולם מנוגדות נובעת מחוסר הבנה של שחקני הריאליטי האחרים שמתעקשים לבוסס בביצתם והכניס לתוכה גם את כל השאר.
פייגלין הוא איש רהוט ומדויק (אם כי לעתים קצת פשטני), ותענוג לשמוע אותו מתראיין ומדבר, שכן הוא מקפיד על הבחנות מושגיות ורעיוניות, מה שמוציא מן הדעת רבים ממראייניו ויריביו. לא פלא שבמקרים רבים הם מגיבים בסיסמאות והשמצות חסרות שחר ובחוסר הבנה לדבריו. במובן הזה הוא ממש נווה מדבר (לדעתי רק סמוטריץ’ יכול להיחשב ברצינות כמתחרה שלו, ואולי קצת בן גביר – אם כי הוא לא ממש ברמה הזאת).
בעברו הוא הנהיג תנועת מחאה ציבורית מרשימה (שמחמתה נשללו ממנו זכויות פוליטיות והוא מוכפש בצורה שנראית בעיניי נגועה ופוליטית להחריד. ממש מקוממת)[4], ועבר קריירה פוליטית שנויה במחלוקת בליכוד (את דעתי השלילית עליה כתבתי בין היתר כאן ובטור 85). הוא מוצג כגזען ופשיסט, ושוב על לא עוול בכפו. למיטב הבנתי אין בו מאומה מכל זה, אבל זה חלק מההיסטריה האנטי גזענית שהשמאל הבלתי אינטליגנטי נוהג להשתמש בה.[5]
על מצע והיעדרו
דומני ש’זהות’ של פייגלין היא המפלגה היחידה בפוליטיקה הישראלית שיש לה משנה סדורה ושיטתית. חשוב להבין שהמצע שלהם פותח לאורך שנים רבות, ולא אורגן במהירות לקראת הבחירות כמקובל במחוזותינו. יש כמה מפלגות אחרות שכתבו מצע (מיעוט קטן), אבל הוא כולל בעיקר אוסף אקלקטי של אמירות פופוליסטיות, ללא פירוט וללא ביסוס, ולכן גם אין רצון ולא סיכוי ממשי שהוא ייושם. ברוב המקרים זוהי כתיבה כדי לצאת ידי חובה. כך למשל שמעתי ברדיו מרואיין איש ‘כחול לבן’ (דומני עופר שלח) מתגאה בכך שהם הושיבו שלושה אנשים (יועז הנדל, חילי טרופר ועופר שלח) במשך שלושה ימים אינטנסיביים והם כתבו את המצע בכל התחומים. על אף עשרות העמודים שהוא מכיל, אתם כבר יכולים לשער איך נראה מצע כזה. הוא לא עבר דיון בין הגורמים השונים במפלגה (שדעותיהם חלוקות בנושאים שונים, עד כמה שיש להם דעות בכלל), ורובו ככולו אוסף סיסמאות נבובות (נדאג לחלשים, נילחם בשחיתות, נדאג למיטות בבתי חולים, לחינוך, לסובלנות וכו’ וכו’) שאין לאף אחד כוונה רצינית לקיים אותן. אין פלא שבשיחות עם המועמדים שלהם אף אחד לא מתייחס למצע המפלגה. נראה שהוא נכתב כי היה נראה להם מביך שתהיה מפלגה ללא מצע (מה שכבר מהווה שיפור לעומת עמיתיהם מרוב המפלגות האחרות). מה שמדהים הוא שהדובר ששמעתי נשמע מאד גאה על כך שהם טרחו וגיבשו מצע בצורה “כל כך רצינית”. טוב, האחרים לא עושים אפילו את זה. מכאן תבינו שכל מי שמסיק מסקנה כלשהי על תכניותיה של מפלגה בישראל של ימינו לאור קריאת המצע שלה, עושה זאת על אחריותו הפרטית. לכן גם רוב המפלגות לא טורחות לכתוב ולפרסם מצע, ובצדק. רק הבוקר גחכתי לעצמי בהנאה כששמעתי פרסומת לפרוייקט של mako שמיועד לסייע לאדם למצוא את המפלגה שהכי קרובה להשקפותיו. איני יודע על בסיס מה הם מתיימרים לעשות זאת (אולי רוח הקודש?…).
אני לא יכול להתאפק מלהציג כאן את ההברקה שחשבתי עליה בבחירות הקודמות, כאשר רצה לכנסת מפלגתה של ציפי ליבני שכינתה את עצמה ‘התנועה’ (ז”ל). אני זוכר שאז חשבתי לעצמי שיש כל מיני תנועות: פעם הייתה התנועה למען עצירת הנסיגה מסיני, יש (או הייתה) תנועת העבודה, התנועה לאיכות השלטון, יש תנועות שלום למיניהן, תנועות מחאה וכדומה. שם התנועה מעיד בדרך כלל על מטרותיה (שלום, עצירת נסיגה, איכות השלטון וכו’). לפי הלוגיקה הזאת, אצל ציפי ליבני זו “התנועה” וזהו, כלומר תנועה שמטרתה להיות בתנועה, כלומר להיבחר לכנסת: התנועה למען הוואקום (=כיסא לציפי לבני). למעשה, חשבתי לעצמי, השם הזה הוא אולי הדבר הכי אינטליגנטי שיצא אי פעם מציפי ליבני (גם שעון עומד… ).[6] במובן הזה מדובר בשם גנרי לכל המפלגות שמתמודדות בימים אלו.
אין פלא אפוא שהבחירות מתמקדות במישור הפרסונלי, בהטחת האשמות וסיסמאות ריקות ובמשחקי מילים ותגרות ילדותיות בין האינפנטילים שעל המגרש. לשווא תחפשו שם דיון כלשהו שעוסק במצעים ורעיונות. זה הדבר האחרון הרלוונטי לתכנית הריאליטי הגדולה הזאת. מערכת הבחירות אינה אלא אוסף טיזרים ודפי מסרים שמכניסים את פלוני תחת כותרת (גזען, שמאלן, ימן, סחיט, מושחת וכדומה), וצוותי תגובות שטורחים לשבת ולעקוב אחרי כל אמצעי התקשורת 24/7 ולשלוח תגובות לקוניות וחסרות כל משמעות וחשיבות. מדובר במשחק אחד גדול ומרגיז, שכולו חסר ערך וחסר טעם. דבר אחד ברור: אין לו שום משמעות לגבי ההחלטה למי להצביע אם בכלל מישהו מחליט להשחית את זמנו וללכת להצביע.
חשוב לי להבהיר שהבעיה שלי אינה באלימות של השיח אלא ברדידות והאווילות שלו. לכן גם יש לי בעיה עם כל המחאות נגד האלימות המילולית בשיח ובתעמולה. זה האספקט השולי והפחות חשוב שבעניין. אחרי שמרוקנים את התכנים מה שנותר הוא שיח רדוד ומשתלח ובעיקר אישי. די מדהים, ואולי בעצם לא כל כך, לראות את כל התקשורת שלנו על כל שוטיה ועקרביה מגויסת לטובת הריאליטי המטומטם והמעליב הזה. בעצם היא לא רק מצטרפת לקרנבל הזה אלא במידה רבה יוצרת אותו (ואז מייללת על רדידות השיח והאלימות שלו). גם כשכבר נכנס דיון תוכני כלשהו הוא מתמקד בטלפון של גנץ ובלגליזציה של קנביס ושאר נושאים תפלים וטפלים. לדעתי עדיף כבר לשדר ברצף ובגל פתוח את האירועים המסעירים מבית האח הגדול (אם אפשר היה לכסות מעט יותר את האנשים והנשים שם אזי בייאושי אולי הייתי שוקל אפילו לצפות). להערכתי, הרמה תעלה פלאים מול מה שמשודר בתקשורת היום. המצב הנוכחי הוא עלבון לאינטליגנציה של הציבור, אם כי אולי עלבון מוצדק כשרואים את שיתוף הפעולה הציבורי עם הפארסה הזאת.
היתרון העיקרי: אידיאולוגיה מגובשת ודיון רעיוני
מהאמור עד כאן עולה היתרון העיקרי והמרכזי של ‘זהות’ ושל פייגלין, והוא עצם הכנסת המישור הרעיוני והעקרוני למערכת הבחירות. הם מהווים נקודת אור, ממש נווה מדבר, במובן של ניהול דיון עקרוני שממוקד ברעיונות ובדרך ולא רק באנשים וסיסמאות כמקובל אצל מתחריהם. זו כנראה גם הסיבה העיקרית לכך שהם לא מצליחים לעבור מסך, כלומר לקבל זמן שידור וסיקור. אמצעי תקשורת הגיוני וסביר היה חוסם את כל המפלגות על כל תגובותיהן ולא נותן לכל הזבל הירוד שהן מטיחות לחלל ולו שניית שידור אחת. למעשה, אם רשתות השידור היו מקבלות החלטה מתבקשת לא לשדר סיסמאות אלא רק טיעונים וטענות (למעט בנישות פירסומיות), נדמה לי שהתוצאה הייתה פחות או יותר שידור ישיר של מסע הבחירות של ‘זהות’ 24/7 בכל אמצעי התקשורת, ותו לא מידי.
כיום, גם כשכבר מתייחסים תקשורתית ל’זהות’ זה בעיקר ביחס לאנקדוטות, כמו למשל בהקשר של הלגליזציה, שהיא נושא אזוטרי (בלי קשר לדעתכם עליו לגופו). אנשים רבים אפילו לא מבינים שמבחינת ‘זהות’ הלגליזציה אינה נקודה ספציפית אלא ביטוי לאידיאולוגיה שלימה וסדורה של חופש והתנגדות למעורבות ממשלתית. לכן רבים גם לא מבינים כיצד זה מתיישב עם תפיסות שמרניות, ומה החיבור בין פייגלין לבין כמה הזויים שעוסקים בנושא הזה כמרכז עולמם. יש לציין שאי ההבנה הזאת לא קורית בגלל שאנשי ‘זהות’ מסתתרים מאחורי הנושא הזה, כפי שמאשימים אותם, אלא בגלל שהתקשורת בוחרת להתמקד דווקא בו (זה משתלב טוב עם הריאליטי ועם הרצון להימלט מדיון ענייני במשהו). הדבר המאכזב הוא שנראה כי דווקא ההתמקדות בלגליזציה היא שהעלתה אותם על המפה, ובזכותה הם מאיימים כעת ברצינות לעבור את אחוז החסימה ולכבוש את הכנסת בסערה. לאורך כמה וכמה ימים ‘זהות’ נמצאה במרכז השיח הציבורי בגלל עניין הלגליזציה. אני בעוניי לא הבנתי למה ‘עלה ירוק’, בעלי זכות היוצרים, לא הצליחו באותו עניין, אבל נפלאו ממני דרכי העדר ושעיטתו.
מסקנת ביניים: הצביעו ‘זהות’!
אני חושב שרק בזכות העובדה שאנשי ‘זהות’ מדברים על רעיונות ומגבשים משנה סדורה, ורק בגלל שהם מנסים להעביר את השיח מריאליטי עלוב לדיון על רעיונות ועקרונות, שווה להצביע להם. גם אם לא מסכימים בכל עם עקרונותיהם, לפחות יש להם עקרונות. אולי אפילו מי שלא מזדהה בכלל עם רעיונותיהם צריך להצביע להם בזכות זה, וגם בזכות העובדה שהם מעלים נקודות מבט לא שגרתיות ומאתגרים את החשיבה המקובלת בתחומים רבים.
לכל אזרח בישראל צריך להיות אינטרס לשפר את איכות ההתדיינות הציבורית והפוליטית שלנו. זהו אינטרס לא פחות חשוב מהאינטרסים הכלכליים והביטחוניים, בפרט שאלו בין כה וכה כמעט לא יושפעו מהשאלה מי מבין כל התאומים הזהים יהיה ראש הממשלה. נדמה לי שלטווח הארוך איכות השיח הרבה יותר חשובה מכל אלו. בעיניי זו סיבה עיקרית ומספיקה להצביע להם. כשלעצמי, אני גם נוטה להסכים לרוב הרעיונות שלהם (לא לכולם), אבל זה כבר באמת עניין של השקפה אישית.
החיסרון העיקרי: אידיאולוגיה מגובשת ודיון רעיוני
אבל אליה וקוץ בה. אני חושב שיש מקום רב לחשוש מבעלי אידיאולוגיה מגובשת. קבוצות ואנשים אידיאולוגיים חושבים על המציאות במסגרות מושגיות ורעיוניות קשיחות מדיי, ומנסים להביא אותה, לעתים על כורחה, אל האוטופיה. בדרך כלל המציאות מורכבת ולא נענית לתבניות המחשבתיות והמושגיות שלנו. היא מתנגדת ובועטת. האוטופיות והרעיונות הגדולים, ויהיו היפים ביותר, לא עובדים במציאות. מי שפועל בעולם המעשי נדרש למידה רבה של גמישות. הגמישות הזאת אינה חיסרון אלא יתרון. קשיחות ותבניתיות אידיאולוגית הן תכונות מאד מסוכנות בבואנו לנהל עולם מעשי.
בטורים 48–50 עמדתי על החסרונות של חשיבה top-down, בכך שהיא מנסה לכפות על המציאות אוסף של עקרונות קשיחים. המציאות סרבנית ובועטת ולא נכנעת בקלות. גם בטור 19 עמדתי על התבניתיות בחשיבה של אנשי הר המור, ועל הבעייתיות הנובעת ממנה (החרדים הרגילים, למשל, הם הרבה יותר פרגמטיים והרבה פחות אידיאולוגיים, ולכן פחות מסוכנים בעיניי). ראיית מציאות והתנהלות על פי כללים קשיחים הן מסוכנות ומביאות לעיוותים ולחיים בבועה. כשהמציאות הסרבנית בועטת, אנשי הכללים והתבניות יבעטו בה בחזרה. הם ינסו לכפות עליה את עקרונותיהם ומהר מאד אנחנו עלולים להגיע להנדסה חברתית ולנזקים גדולים.
אמנם הנדסה חברתית מאפיינת בעיקר חשיבה קומוניסטית ושמאלית שדוגלת במעורבות של המדינה (ראו בסדרת הטורים מ-177 והלאה) ובצנטרליזם שמכוון הכל מלמעלה, בעוד הקפיטליזם מציע כאלטרנטיבה את היד הנעלמה, כלומר לתת למציאות לנוע בכוחות עצמה, בלי הכוונה ובלי כללים קשיחים שנכפים עליה. אבל אידיאולוגיה ימנית ושמרנית קשיחה גם היא אוטופיה (או דיסטופיה במובן הפוזיטיבי), עלולה לסבול גם היא מאותו חיסרון. יש מצבים שבהם השמרן שדוגל ביד נעלמה רואה שהיד הנעלמה לוקחת אותנו למחוזות בעייתיים. במקרים אלו יש חשש שהוא יתעקש על דרכו וינסה לעזור קצת ליד הנעלמה לפעול. מעבר לזה, יש מקרים שבהם מדיניות היד הנעלמה באמת לא מתאימה ולא מוצלחת, אבל השמרן עלול להיצמד לכללים ולאוטופיות שלו ולאפשר לה לפעול בלי לנסות ולתקן אותה. השמרן הקשוח עלול להתעקש על חופש גם במקום שמתבקש לחרוג ממנו (זה מה שנכון לכנות “קפיטליזם חזירי”, להבדיל מהמקובל היום שכל קפיטליזם, מעצם היותו כזה, הוא חזירי).
המסקנה היא שאסור להתנהל באופן קשיח מדיי גם בבואנו ליישם מדיניות שמתנגדת לקשיחות ולכללים. היעדר הכללים גם הוא סוג של כלל, וצריך לדעת לחרוג ממנו מדי פעם. אפילו הצעת השוברים, שכפי שכתבתי למעלה חביבה עליי ביותר, כנראה אינה ישימה באופן מלא. זו הסיבה שעמידה של פייגלין בראש המערכת הייתה מדאיגה אותי מאד. הספר שמציג את המצע שלו מתייחס לעצמו (בתת הכותרת): “מדינת ישראל – הוראות הפעלה”. זהו שם יומרני, והוא עלול לבטא אמונה בסט כללים קשיחים שאם נפעיל את המדינה על פיהם, ורק כך, היא תינצל. אני מאד בעד אידיאולוגיה ותשתית מחשבתית, אבל חושש מאד מ”הוראות הפעלה” אוטופיות.
מסקנה משלבת
ראינו עד כאן שהיתרון והחיסרון של ‘זהות’ נובע מאותה נקודה. יש להם אידיאולוגיה מגובשת (מדיי) של היעדר אידיאולוגיה. יש להם אוטופיה (במידה מסוימת של היעדר אוטופיות). מחד זהו יתרון כי הדיון עובר לפסים עקרוניים ולא רק פרסונליים. הוא גם מאפשר לנהל דיון גם עם מי שחולק עליהם שכן יש שפה של עקרונות ומונחים שעומדים על השולחן לדיון. מאידך, דיון על המציאות דרך סט של כללים במקום לראות את המציאות כפי שהיא ולהגיב בהתאם היא גישה מסוכנת. כפי שהסברתי, היא עלולה להוביל להנדסה חברתית, והפעם דווקא מימין. ההסתכלות של פייגלין כאילו כל חוליי החברה כולם נובעים מהיעדר חופש ולכן הוספתו תפתור את כולן, היא הסתכלות מקובעת וגורפת מדיי. לפעמים אין מנוס ממעורבות ממשלתית כלשהי, ולא תמיד החופש הוא הפתרון האולטימטיבי והמתבקש. המציאות מסובכת וסרבנית, ותיאוריה חד ממדית לא תצליח להתמודד עמה. אני חושש שפייגלין, שכאמור גיבש את משנתו לאורך שנים בעמל ומחשבה רבה, עלול להיצמד אליה גם במקרים כאלו, וזו הסכנה העיקרית שאני רואה בדרכו.
מעבר לזה, פייגלין מציע מהפיכה כללית, ולא אוסף הצעות מקומיות. אבל מהפיכות כדאי לעשות לאט, כשבודקים כל שלב ומתקנים בהתאם. שינוי של כל המדינה באבחה אחת לקראת מודל אוטופי עלול להוביל לתוצאות הרות אסון שיהיה קשה לתקנן. עדיף לפעול על פי האידיאולוגיה אבל לאט לאט, תוך שימת לב למציאות.
האיזון המתבקש בין שני המישורים הוא לנהל את הדיון במישור האידאולוגי והרעיוני, אבל לא ליישם את הרעיונות רק מעצם העובדה שהם נראים לנו הגיוניים. אסור להתעלם מהמציאות, וכשנדרשת חריגה מהחופש אל לנו להסס ולנקוט בדרך זו. בהסתכלות ממותנת כזאת, האידיאולוגיה כבר אינה חיסרון אלא יתרון. אם לא לוקחים אותה קשה וקשיח מדיי, היא נותנת לנו מסגרת שבתוכה ניתן לנהל דיון, ולעתים גם להחליט אם ומתי לסטות ממנה. באין אידאולוגיה אי אפשר לעשות גם את זה ואז פועלים סתם מהבטן, ומנהלים דיון פרסונלי רדוד כפי שניתן לראות היום.
אז איך עושים זאת? איך יוצרים מצב שבו יש דיון אידיאולוגי ורעיוני אבל יש גם גמישות מחשבתית ומעשית ושימת לב מתחשבת במציאות? כאן דווקא חשובה השפעתם של נטולי האידיאולוגיה, שברוך ה’ אנחנו משופעים בהם עד בלי די (אמנם רצוי שגם הם יהיו אנשים טובים). הם יכולים לאזן את התפיסות האידיאולוגיות ולמתן את המוחלטות שלהן.
מסקנות מעשיות: האם פייגלין צריך להיות ראש ממשלה?
מן האמור עד כאן תוכלו להבין שאם פייגלין היה מועמד ריאלי לראשות הממשלה כנראה לא הייתי מצביע לו. אידיאולוגיה טוטלית כמו שהוא מציג כנראה לא תוכל לפעול במציאות האמיתית, ולכן אני חושב שיישומה יכול לחולל נזקים גדולים (אולי אפילו יותר מחוסר האידיאולוגיה המקובל כיום). אני גם לא בטוח שתהיה לו הפתיחות והיושר להודות בכך ולפעול אחרת ממשנתו כשהדבר יהיה נחוץ.
אבל כיום זה לא המצב. אין שום סיכוי שפייגלין יאיים על כס ראש הממשלה בזמן הקרוב, ובהינתן המציאות הזאת לדעתי מאד חשוב שקולו יישמע בשדה הפוליטי. צריך מישהו שישים את הממד הרעיוני על השולחן ויוציא לכולנו את קבלת ההחלטות מהבטן. צריך מישהו שייתן מסגרת לדיון, שיגרום לנו לחשוב ולבחון הנחות יסוד. כשיש מסגרת כזאת, אנשים וקבוצות אחרות יוכלו לנהל דיון ולקבל החלטות האם לפעול על פיה או לסטות ממנה. הנחתי היא שגם אם לפייגלין תהיה השפעה, גורמים פוליטיים אחרים כבר יתקנו את הטעון תיקון. כרגע המטוטלת נוטה לכיוון האנטי אידיאולוגי וחשיבה (או: אי חשיבה) מהבטן, ולכן נראה לי חשוב להכניס למשחק גורמים מאזנים שיוציאו אותנו מתרבות הריאליטי הפוליטי המעוותת שאנחנו מצויים בתוכה, ולפחות יאתגרו את הגישות המקובלות והשיח הרווח. לכן בבחירות הקרובות כנראה אצביע לפייגלין.
אם בהמשך הוא יוכיח גמישות והצלחה בביצוע מדיניותו, יהיה אולי מקום גם לשקול לראות בו מועמד להוביל את המערכת. בינתיים אנחנו עוד רחוקים מזה. לכן איני מתרגש מהחששות מפניו כדיקטטור ואדם לא שקול. בינתיים הוא עוד לא ראש הממשלה, וחשוב שיהיה מישהו שיאתגר את המערכת המקובעת שלנו בחשיבה מחוץ לקופסה (אולי הוא יצליח לנער את אוסף המקובעים בצבא ובממשלה ויוביל למשהו מרענן במדיניותנו, או היעדר מדיניותנו, ביחס לעזה…).
הערה על הצו הקטגורי
לסיום, יש מקום לדון כאן בשאלת הצו הקטגורי. הסברתי לא פעם (ראה למשל בטורים 13, 22, 85 ו-189, ובמחברת הרביעית בחלק ג) שעצם ההחלטה ללכת ולהצביע בבחירות אין לה שום הצדקה במונחי שיקולים תוצאתיים, שכן קול אחד אינו משפיע כלל. טענתי הייתה שההצדקה היחידה שיכולה להיות להליכה להצביע היא הצו הקטגורי של קאנט, שקובע כי יש לעשות את מה שהיינו רוצים שיהיה לחוק כללי (בהנחה שבוודאי שלא היינו רוצים שאף אחד לא יילך להצביע). אם כן, יכולה כאן לעלות הטענה שהצבעה לפייגלין אינה עומדת בקריטריונים הללו, שכן כפי שכתבתי למעלה לא הייתי רוצה שכולם יצביעו לו, כלומר שהוא יהיה ראש הממשלה. יוצא שאני ממליץ כאן לעשות משהו שלא הייתי רוצה שיהיה לחוק כללי, וברוב איוולתי אני עוד עושה זאת במסגרת דיון על הצבעה בבחירות שהסברתי כי כולה נסמכת על הצו הקטגורי.
ניתן כמובן לערער על כך (כמו כמעט על כל מסקנה מעשית שגוזרים מהצו הקטגורי של קאנט), ולומר שדווקא כן הייתי רוצה שההצבעה תהיה כזאת, כלומר שיהיו כאלה שיצביעו לפייגלין ויהיו שלא. במובן הזה כשאני מצביע ל’זהות’ ניתן לומר שאני כן מקיים את הצו. אבל נדמה לי שגם בלי הפלפול הזה ניתן להמליץ להצביע ‘זהות’. כאשר אני מעלה כאן את הצו הקטגורי כטענה נגד המלצתי אני עצמי גולש לקיבעון אידיאולוגי מופרז. גם הצו הקטגורי הוא כלל (אידיאולוגי, או ערכי), חשוב ונכון ככל שיהיה, ולכן חשוב להיזהר לא להיצמד גם אליו בעוצמה רבה מדיי. אם כאן זה לא עובד, אז לא. אם המלצתי מתאימה או לא מתאימה לצו הקטגורי זו שאלה עיונית מעניינת, אבל לא בהכרח נכון לתלות בה את ההחלטה האם ולמי להצביע.
[1] להצעת השוברים נודעת אצלי חיבה יתירה, מפני שככל הזכור לי אני האב המייסד שלה. לפני כמעט שלושים שנה שלחתי מאמר עם הצעה כזאת לידיעות אחרונות (שלא התפרסם). כשנה אחרי זה העלה את ההצעה ירון לונדון, ובשנים האחרונות היא עולה שוב ושוב.
[2] הסרטון הזה משקף באמת פסגה נישאה של טמטום יוצא דופן עם יותר מקורט היסטריה וחוסר אונים. מומלץ מאד לראות. אבל גם באופן כללי אני מתרשם שאחת ההצלחות הגדולות של השמאל בישראל ובכלל הוא יצירת הרושם כאילו מדובר בשיח אינטליגנטי יותר מזה של הימין. אין לכם טעות גדולה מזו. בדרך כלל מדובר בסיסמאות מנותקות שבאות מהבטן ומתוך קרביה של התקינות הפוליטית-פופוליסטית, ללא חשיבה ממשית מאחוריהן.
[3] בנט ושקד הם גם אופציה סבירה יחסית, שכן גם הם אנשים אינטליגנטיים שמדברים פה ושם על רעיונות, אם כי הם הרבה פחות מגובשים ועוסקים בגזרה הרבה יותר צרה (“כעולם נמלה”). אבל להערכתי מעבר להמשך הטיפול באיזונה של מערכת המשפט אין שום דבר רלוונטי על הפרק שיש להם אג’נדה בעלת ערך מוסף לגביו.
[4] כל עברייני העולם יכולים להתמודד ולהיבחר לכנסת, ורק פייגלין נושא על גבו קלון שמנע זאת ממנו.
[5] האפשרות האחרת היא שמדובר באנשים אינטליגנטיים שמשתמשים בסיסמאות הריקות הללו באופן ציני. אבל אני לא מתרשם שזה המצב. ראו למשל בסרטון שכבר הבאתי כאן, בעיקר מהאמצע והלאה, דוגמה מובהקת לפער האינטליגנציות. במקרה הזה העניין כבר לא ניתן לשתי פרשנויות.
[6] אני כבר רואה בעיני רוחי את המחאות: “שוביניסט, על גבר לא היית מעז לדבר כך…”.