בס”ד
אחרי הדיון על האקזיסטנציאליזם (טור 140), חשבתי לעבור לדון קצת בהיבט דתי שקשור אליו. נשאלתי בעבר באתר את השאלה הבאה:
בשיחות עם תלמידי הרב אני מרבה לשאול האם יש מימד קיומי/חוויתי במשנתו של הרב.
אשמח להתייחסות: האם ניתן לומר שלרב אין משנה קיומית אלא רצון לעקביות ודיוק בטיעוני האמונה ? או: האם הרב חזונאי”שניק ובריסקאי חסר תקנה…
בתשובתי על כך (ראה כאן למטה) התייחסתי לחוויה הקיומית של הליטווק או הבריסקער, וטענתי שבניגוד לתפיסה הרווחת דווקא יש כזאת. באופן טבעי נשאלתי מיד אחר כך על האקזיסטנציאליזם, שכן השאלות קשורות זו לזו, ולזה הוקדש הטור הקודם. כעת זוהי הזדמנות להמשיך וללבן ביתר הרחבה גם את השאלה החמורה אודות חווייתו הדתית של הליטווק.[1]
הקדמה: מהי חוויה?
כאשר אני מתבונן בתמונה כלשהי, אני יכול לתאר מה אני רואה. דמות כזאת וכזאת בצבעים מסוימים בסביבה כזו וכזו. במקביל לזה יש אצלי בהכרה ייצוג ויזואלי של התמונה הזאת. ובמקביל לשני אלו יש את החוויה, הרגשות שהתמונה הזאת מעוררת בי. כך גם כשאנחנו מדברים על הצבע האדום אנחנו עושים זאת במונחי תכונות אובייקטיביות. ראשית, ניתן לראות שהצבע האדום הוא מה שמשותף להרבה מראות שפגשנו (חולצה בצבע אדום, שולחן בצבע אדום, השמש בזמן השקיעה וכו’). מעבר לזה יש תכונות פיסיקליות של הצבע האדום, כמו אורך גל, תופעות שבירה והתאבכות, עוצמת שדה וכו’. כל אלו שייכים להבנה ולתיאור של התופעה (כלומר של הצבע האדום). במקביל לכל זה יש את התחושה (אני רואה בהכרתי צבע אדום).[2] להבדיל מהתובנות והתיאורים מהסוגים הקודמים אי אפשר לנסח ולתאר את זה במילים. המילים יכולות לתאר השלכות ותכונות, אבל הצבע האדום עצמו מופיע אצלנו בהכרה וככזה הוא לא נגיש לאחרים.[3] הצבע האדום יכול גם לעורר בי רגשות כלשהם (החל מהנאה אסתטית, התפעמות אמנותית, פחד, הערצה, הסתייגות וכדומה). גם לאלו ניתן להתייחס כחוויות. זה נכון גם לגבי מושגים, כמו מדינה דמוקרטית, אמונה דתית, או חברה פתוחה. גם למושגים ניתן להתייחס בשלושת המישורים הללו, וכך גם לאירועים, תופעות, או תהליכים.
המונח חוויה מייצג משהו סובייקטיבי שעומד בניגוד לתיאורים האובייקטיביים של התופעה (מישור ההתייחסות הראשון למעלה). אבל לאור מה שראינו, הוא יכול להתפרש לפחות בשני מובנים שונים (שני המישורים הנוספים): 1. רגש כלשהו כלפי מצב, עיקרון, או מושג. 2. התובנה כשלעצמה, כלומר התובנה שמלווה אצלי פנימה את ההבנה האנליטית.
התרגשות שמתעוררת באדם בעת התפילה היא סוג של חוויה רגשית מהסוג הראשון. כך גם ההתרגשות בעת שמישהו שומע את המנון המדינה, או רואה את הדגל מונף (תאמינו או לא, יש כאלה שזה קורה להם בזמנים אלו. מביך). במקביל ניתן להתייחס למשמעות ההמנון או התפילה בשני המישורים הנוספים: תפיסתם אצלי בהכרה (במינוח קאנטיאני: הפנומנון שלהם, בניגוד למושג כשהוא לעצמו, הנואומנון) ותיאור אובייקטיבי שלהם.
הערה על שירה ופרוזה
טקסט שהוא פרוזה מעביר אליי תיאור של מצבים, עקרונות, או מושגים, ובכך יוצר אצלי תובנות מהסוג הזה. התיאור האובייקטיבי שמועבר אליי יוצר אצלי תובנות שעולות ממשמעות ליטרלית של מילות ומשפטי הטקסט. בטורים על השירה העליתי את האפשרות ששירה מנסה לעורר בנו את שני סוגי החוויה: הן תובנות פנימיות והן רגשות ביחס לתובנות ולתכנים הללו, והיא עושה זאת לא דרך תיאורים. ראינו שם שמילים של שיר לא נושאות משמעות בדרך מילולית (כלומר משמעות השיר אינה משמעות ליטרלית של המילים שלו). שירה מנסה לעורר בנו חוויה ולא בהכרח הבנה במובן אובייקטיבי כלשהו. כאן אול להוסיף שהיא מעוררת בנו חוויה באחד משני המובנים שראינו: רגש או תובנות ישירות לגבי הרעיונות או המושגים. בשירה המילים משמשות ליצירת חוויות משני הסוגים, אבל לא בדרך של תיאור מילולי כמקובל בפרוזה. בפרוזה הטקסט מעביר לנו מידע אובייקטיבי והחוויה נוצרת מתוך כך. זהו תוצר עקיף שמתעורר אצלנו. ובשירה יש ניסיון לעשות זאת ישירות (לעורר ישירות את החוויה שלא דרך העברת משמעות אובייקטיבית).
אקזיסטנציאליזם כשירה
בטוקבקים אחרי הטור הקודם עלתה השאלה האם לא ניתן להבין את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית כסוג של שירה. אני טענתי שזו לא פילוסופיה מפני שהיא לא מעבירה אלינו משמעויות אובייקטיביות כלשהן. בפילוסופיה מעבירים לנו משמעות פרוזאית, והיא עוברת דרך טיעונים שמתבססים על הנחות או קביעות אמפיריות. האקזיסטנציאליזם מנסה לעורר בנו ישירות את התובנות האישיות, החוויה, באמצעות טקסט. במובן הזה אקזיסטנציאליזם הוא שירה (או ספרות, שכפי שראינו שם גם היא אינה פרוזה).
כתבתי שם שזה אולי נכון לחלק מהספרות הזאת (כמו גם להרבה מהטקסטים הפואטיים), אבל עדיין זה לא משנה את המסקנה. לא מדובר בפילוסופיה. ראשית, מפני שרוב הספרות האקזיסטנציאליסטית לא באמת מעוררת תובנות פילוסופיות אלא לכל יותר פסיכולוגיות. להתרשמותי, רובה שייכת לעירור חוויות מהסוג הראשון, הרגשי גרידא. ושנית, גם לגבי חיבורים או חלקי טקסט שכן מעוררים חוויות מהסוג השני, עדיין חבור כזה לא ראוי לשם פילוסופיה מפני שזה לא דיון אלא עירור ישיר של התרשמויות. כתבתי שם חזור וכתוב שזה יכול להיעשות גם מתוך התבוננות על עמוד טלפון או חתול חולף. אם רוצים לכלול את זה תחת הכותרת פילוסופיה עלינו להכניס לשם כמעט הכל. אין מה שלא מעורר בנו תובנות ותחושות שונות במובן הזה.
אקזיסטנציאליזם וחוויה בהקשר הדתי
ראינו שאקזיסטנציאליזם מעורר חוויות ולא מעביר תכנים במובן אובייקטיבי כלשהו. כשמדברים על חוויה דתית, או על ממד קיומי בחיים הדתיים, מתכוונים בדרך כלל לחוויה מהסוג הראשון, הרגש הדתי (הרליגיוזי). לכן ענייני כאן מתמקד בחוויה במובן הזה.
מקובל לחשוב שחלק מרכזי בעולם הדתי ובחיים הדתיים הוא הרגש הדתי. זה מה שמכונה שם חוויה דתית או הממד הקיומי של הדתיות. במקום אחר עמדתי על כך שבנצרות רגילים לזהות דתיות עם רגש וחוויה רליגיוזית של עמידה וחיים מול האל,[4] ולכן האקזיסטנציאליזם מזוהה שם עם דתיות ולהיפך. אנשים סבורים שדתיות מעצם הגדרתה היא משהו קיומי. אך כפי שטענתי שם זוהי תפיסה נוצרית של הדת והדתיות. הדתיות היהודית אינה בהכרח כזאת.[5] לפחות בהקשר היהודי דת היא חוק, כמו בפסוקים ממגילת אסתר “והדת ניתנה בשושן הבירה”, “ואת דתי המלך אינם עושים” ועוד הרבה.
גם האמונה נתפסת על ידי רבים כסוג של רגש, או מפגש בלתי אמצעי עם אלוקים. ואילו בעיניי אמונה היא תוצאה של שיקול הגיוני, טענת עובדה שהיא סוג של מסקנה פילוסופית על העולם.
בין נטיית נפש לתפיסת עולם
פעמים רבות בעבר כשהבעתי את עמדתי שלרגשות אין שום ערך, היו שהתקוממו נגד האמירה הקרה (וגם “מתנשאת”) הזאת. דומני שהשאלה שהוצגה בתחילת דבריי למעלה יוצאת גם היא מאותן נקודות מוצא (כך זה מריח לפחות).
אקדים כאן עוד הבחנה ביחס לחוויות מהסוג הראשון, כלומר לרגשות. יש אנשים שטבעם קר יותר, כלומר שהממד הרגשי שלהם פחות דומיננטי ופחות פעיל. בלוטות הרגש שלהם מתעוררות לעתים רחוקות ובעוצמות פחותות. זו תכונת אופי, וכמובן שלכל אחד יש את האופי והנטיות שלו. אין מה לשפוט אופי כזה, כמו שאין לשפוט אופי בכלל. שיפוט רלוונטי למה שאני בוחר בו ולא למה שאני מעצם טבעי. שיפוט עוסק במה שאני עושה עם האופי שלי ולא לאופי עצמו. ומכאן שהמונח ליטווק, במשמעותו המקובלת (צנון מכני וקר, יהודי שכלי-אנליטי וחסר רגש), שאצל רבים משמש ככינוי גנאי או ביקורת, בעיניי הוא נייטרלי ואולי אפילו אות כבוד.
אני אומר נייטרלי ולא בפשטות אות כבוד מפני שכפי שטענתי כמה פעמים בעבר לרגשות אין חשיבות עקרונית (ראה על כך בטורים 22 ו-86) הן בהקשר הדתי והן בהקשר האנושי והפילוסופי בכלל. זה לא אומר שצריך להתעלם מרגשות, שהרי הם חלק מהאישיות שלנו. טענתי היא שהרגשות הן קלט שיש לקחת אותו בחשבון בעת קבלת החלטות. אבל אין סיבה לפתח את הממד הרגשי שלנו ולראות בו חשיבות מצד עצמו. לפעמים הרגש יכול לסייע לנו לממש את ערכינו (כי מה שאנחנו מזדהים אתו רגשית קל לנו יותר להתמסר אליו), אבל גם כאן זהו לכל היותר אמצעי ולא ערך כשלעצמו. בטור 22 הצגתי את התפיסה שגם המצוות שלכאורה פונות לרגש לא באמת רואות בו מטרה וערך. לעתים הן לא באמת פונות לרגש, וגם אם כן זו רק דרך להשיג מטרה מעשית או אינטלקטואלית. הרגש כשלעצמו אינו מטרה ולא ערך. הוא פשוט נתון שנמצא בנו, חלק מהיותנו בני אדם.
אם כן, להיות שכלי או רגשי זו גם תכונת אופי אבל גם אידיאולוגיה או פילוסופיה. הליטווק במשמעותו זו אינו בהכרח אדם קר מטבעו. הליטווק האידיאולוגי הוא אדם שלא מייחס חשיבות לרגש ולא רואה בו מטרה או ערך, במישור הדתי כמו גם בכלל.
שאלת הרגש אצל הליטווקים יכולה להתייחס לשני המישורים: 1. העובדתי-פסיכולוגי – האם לליטווק המצוי יש רגשות. 2. האידיאולוגי-פילוסופי – האם הליטווק רואה ערך ברגשות. בשאלה השנייה חשוב לדון, יען כי חשוב להבין שהתשובה היא שלילית. לשאלה הראשונה, לעומת זאת, יש ערך אקדמי-מדעי גרידא. ממש לא משנה אם יש להם רגש או לא, מפני שהרגש הוא חסר חשיבות בכל מובן מהותי. זה סתם מעניין כחלק מהכרת העולם שלנו, שכן כפי שאמרתי הרגש הוא חלק מהווייתנו האנושית, ומעניין לדעת האם בריסקאים גם הם בני אדם או לא.
מכאן תבינו שעיקר הפוסט הוקדש לבירור הזה (כדי להסביר מדוע זה לא חשוב). ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ומכאן והלאה זו תרומתי למדעי האדם. רצוני להציץ קצת לחביוני נפשו הקפואה של הליטווק (האדם צריך קצת רפלקסיה, לא?) כדי לראות האם יש לו חוויה דתית קיומית.
הערה אישית
אגב, חשבתי כעת שאולי הדיון הזה עצמו הוא אקזיסטנציאליסטי, יען כי אני עונה על השאלה הזאת מתוך התבוננות בנפשי (והנחה שכך גם קורה בנפש הדומים לי). ואכן, כאמור, זו באמת שאלה בפסיכולוגיה ולא בפילוסופיה, ומכאן שבאמת אין לה שום חשיבות עקרונית.
אחרי שהקדמתי את כל זה, לשאלתם של רבים אומר שאני אישית דווקא לא אדם קר. לצערי הרגשות מתעוררים בי מדי פעם, ולעתים זה קורה בנסיבות מביכות מאד (כגון טקסים ממלכתיים). לשבחי ייאמר שאני מנסה להתגבר ואני אפילו בז לעצמי על כך ומלגלג על זה. בעיניי, מעבר לעדריות הירודה שיש ברגשנות הזאת, רגשות כאלה שייכים לחלק הבהמי שלנו, כמו הגוף, האוכל שאנחנו צורכים והצרכים שאנחנו מפרישים (סליחה על ההשוואה). בעיניי הליטווק הטהור שכלל לא מתפעל מכל זה הוא דמות אידיאלית שכן כל ההפרעות המיותרות הללו לא מטרידות אותו. אם כי, כמובן העובדה שאנחנו בני אדם שניחנו ברגשות וצריכים להתחשב בהם, מצערת ככל שתהיה, היא עובדה. ככזו היא נייטרלית ואין טעם לשפוט אותה. היא פשוט שם וצריך ללמוד לחיות איתה.
אני זוכר שכשקראתי את הספר פרויקט רוזי, של גרהם סמסיון, שעוסק באדם (דון טילמן) שכנראה לוקה בתסמונת אספרגר, עלתה בי המחשבה שבעצם ה”חולה” הזה הוא הבריא האמתי. מי שלוקה באספרגר בעצם מתנהל לגמרי הגיוני ורציונלי ולא ממש מודע ולכן גם לא מתחשב ברגישויות ורגשות אנושיים. כך למשל טילמן מחפש בת זוג לפי רשימת תכונות שכתב לעצמו, והמפגש האקזיסטנציאליסטי והחווייתי עמה לא אמור ליטול חלק בהחלטתו לגבי הקשר (אמנם צפויות לו ולנו הפתעות). לא בכדי סמסיון לא כותב בשום מקום בספר שלטילמן אכן יש אספרגר. בראיון איתו הוא הסביר שבעצם יש את זה במינונים שונים אצל כולנו. כל אחד מכיר אנשי היי טק (או ליטווקים) שלא ממש רגישים לחבריהם ולרגישויות אנושיות שונות. היום נאמר שהם “על הרצף” וקשה לשים קו מי חולה ומי לא. אכן קשה לשים קו, אבל טענתי כאן היא לגבי שני צדי הקו: איזה צד מייצג חולי ואיזה מייצג בריאות נפשית. דומני שהצד של האספרגר הוא הצד הבריא. הוא הגיוני ונטול רגשות ורגשנות. עושה את מה שצריך (עושה את האמת מפני שהוא אמת, כלשון הרמב”ם בתחילת פ”י מהל’ תשובה). אדם רגיל, “בריא”, הוא בעצם חולה. יש כל מיני מטרדים שמפריעים לו לתפקד באופן הגיוני. הוא נפעל מרגשות ולא רק משיקולים הגיוניים. טוב, באמת צריך להשתדל להתגבר, ואם לא מצליחים לדחוק את החסידיש-סינדרום (HS) יש ללכת לטיפול או ייעוץ אצל יועץ לענייני ליטווקיות.[6]
זה באשר לליטווקים הטהורים/אידיאליים, שעליהם נאמר: “הליטווקים הטהורים אינם קובלים על הרגשנות אלא מוסיפים שכל והיגיון…” (שם, שם). השאלה בה אני עוסק כאן היא האם הליטווקים הריאליים הם אכן טיפוסים כאלה או לא, ובאיזה מובן? ניתן לשאול האם הליטווק האידיאלי הוא פרי הדמיון, או שמא הוא כן קיים כלומר שהליטווק הריאלי דומה לו (הוא באמת אדם נטול רגשות). אבל כאן אני מנסה לדון במשהו מעט שונה. דומני שגם בליטווק יש ממד חווייתי כלשהו, וברצוני כאן לנסות ולאפיין אותו (מכאן והלאה זה טקסט שחשוד באקזיסטנציאליזם, ועם אניני הטעם הסליחה).
תשובתי: על חוויותיו של בריסקער
שאלת הממד הקיומי והחווייתי שהוצגה בתחילת דבריי כאן, הניחה במובלע שלבריסקערים וליטווקים אין חוויות (הם אספרגרים). על כך הוספתי והתייחסתי בהמשך דברי קודשי שם:
יש טעות נפוצה אצל אנשים כאילו בבריסק אין חוויה קיומית. ולכן גם תמהים על הרב סולובייצ’יק שמבטא חוויות חזקות ביחד עם היותו בריסקר.
ולא היא מתרי טעמי: חדא, דאצל בריסק נמי יש חוויות אבל הן לא קובעות מה עושים ומה חושבים. את זה קובעים בשכל ולא בלב. ועוד, עצם הבריסקאיות והרציונליות הליטאית היבשה היא חוויה חזקה מאד. וכעין זה החוויות הרליגיוזיות האסתטיות שמתאר איינשטיין מול הטבע וחוקיו. השווה לתיאוריו של הגרי”ד באיש ההלכה שעומד מול מעין או שקיעה ורואה מולו את דיני טבול יום. ושוב יש הטועים וחושבים שאין כאן חוויה, ולא היא. החוויה אחוזה ברעיונות השכליים. וצלע”ק האם זוהי חוויה באותו מובן כמו זו האמוציונלית או שמא זה משהו קצת אחר (וגם בחלק אחר של הנפש. כלומר האם החלק החווייתי-אמוציונלי שלו חווה את הבנת והשגת השכל, או שמא כאן החוויה עצמה היא אפקט שכלי).
רק אעיר שנלענ”ד אצל החזו”א זה מופיע אחרת מאשר בבריסק, מכמה אנפי: רק לדוגמא, החזו”א חווה את המלאך שכליאל (האינטואיציה, השכל הסינתטי) ובבריסק חווים את ההבנה הרקורסיבית (המבנה הלוגי-משפטי-אנליטי). ושוב, יש לדון האם מדובר באותו מרכז חוויות שמתעורר משני כיוונים/מקורות שונים, או שמא אלו שני סוגים של חוויות. ונעלנ”ד דהך תליא בחקירה קמייתא (דאי התם אלו שני סוגים שונים הוא הדין הכא נמי, ולהיפך), ואכ”מ.
ומה ששאלת לגביי, דומני שבי הקטן מתקיימת בעיקר חוויה בתרא וקצת מהך קמייתא. ובחוויה בתרא זכיתי לטעום מהחזו”א ומבריסק גם יחד. אוסיף שהחזו”א הוא הבוגר יותר ובבריסק זו הופעה יותר ילדותית ונאיבית. וכך גם הדברים הופיעו אצלי (ודא הוא אקזיסטנציאליזם דידי, כפי שרמזתי בשתי עגלות ליודעי ח”ן).
ודוק היטב היטב כי יש כאן דברים עמוקים מאד מכבשונה של נפש ושל השגה, וליבא לפומא לא גליא.
אנסה כאן לפרט זאת מעט יותר תוך שאני נעזר במה שכתבתי למעלה. טענתי היא שהבריסקער שמיוצג בתיאורו הידוע של הגרי”ד סולובייצ’יק בספרו איש ההלכה (ראה על כך גם בטור 31) בהחלט חווה חוויות שיש להן ממד רגשי (ולא רק הבנה במובן הפנימי שלה – ראיית הצבע האדום). אלא שאצלו החוויה הרגשית הזאת צומחת ממפגש עם הניתוח אינטלקטואלי, כלומר מהבנת חוקי ההלכה. אם אצל החסיד ההתרגשות היא מעצם המפגש עם הקב”ה, דרך תפילה או לימוד טקסט תורני, הרי שאצלו ההתרגשות היא תוצאה של ההבנה. אחרי שנוצרת ההבנה זה יוצר אצלו רגשות עזים. הדבר דומה לאיש מדע כמו איינשטיין שמדווח על רגש רליגיוזי בעמידתו מול הטבע. אלא שבניגוד למשורר הרגיל שמתפעם מהטבע וממראה או נוסף יפה, הוא מתפעם מול חוקי הטבע, כלומר ההבנה של הטבע וחוקיו היא שמעוררת אצלו את ההתפעמות וההתרגשות. גם איש ההלכה, הליטווק, מתפעם בעומדו מול המעין, אבל לא מעצם המראה אלא מהחוקים שנלווים אליו (דיני טבול יום והערב שמש, והמודר הטובל במי מעין בימות החמה והגשמים). אין לי אלא להפנות את הקורא למאמר שנקלע על לא עוול בכפו ונכנס כטור 141, קופידון וחיות אחרות, שמדבר על החוויות שחווה איש ההלכה תחת החופה. כשכל הנוכחים נישאים על פסגות הרגש וצופים במלאכים ורודי כנפיים שמעופפים מעל החופה, הליטווק רואה שם חלויות. אל תטעו, זה חודר אצלו גם לבלוטות הרגש. גם הוא מתרגש, אבל לא מהחופה אלא מהחוקים ששולטים עליה ומתממשים בה ודרכה.
אם כן, החוויה במובנה הרגשי היא הרובד השלישי מבין אלו שתוארו למעלה (מה שמתלווה לראיית הצבע האדום ולהבנה שלו ושל תכונותיו). ההבדל בין בני תמותה רגילים לבין הליטווק הוא הקשר ביניהם, כלומר מקור החוויה. אצל בני תמותה רגילים החוויה נוצרת מהמפגש עם הדבר, כלומר הרובד השני מלמעלה – ראיית הצבע האדום, הוא שמעורר אצלו את החוויה והרגשות. הרובד השלישי נוצר מהשני. לעומת זאת, אצל הבריסקער החוויה הקיומית נוצרת מהבנת הדבר (או המפגש עם ההבנה), כלומר הרובד השלישי נוצר מהראשון. זהו ההבדל הראשון. אצל הראשון זה נוצר מההכרה ואצל הבריסקער מהחשיבה. בניגוד לבן התמותה הרגיל, בלוטת החוויה והרגש של הבריסקער מחוברת לשכל ולא לחושים.
בתשובתי הנ”ל הערתי שלמיטב התרשמותי יש הבדל ביניהם גם באופי החוויה עצמה. מה שראינו עד עכשיו הוא רק הבדל ביחס למה שמעורר את החוויה והרגשות, המקור שלהן: החשיבה (אצל הבריסקער) או ההכרה (אצל החסיד והאקזיסטנציאליסט). אבל להבנתי יש גם הבדל באופי הרגשות המתעוררים עצמם. לא הרי התרגשות מראיית חוקים והבנה שלהם ושל המציאות (התורנית או הפיסית) להתרגשות מראיית המציאות (התורנית או הפיסית) עצמה. ההתרגשות השנייה היא אמוציונלית, ולכן היא מובחנת באופן חד מהראייה עצמה. היא מתחוללת בלב ולא בראש או בהכרה. לעומת זאת, ההתרגשות הראשונה היא פחות אמוציונלית. מקורה בשכל, אבל גם היא עצמה מתחוללת קרוב מאד אליו. יש בה משהו יותר מאופק ויותר קרוב להבנה עצמה. קשה להבחין באופן חד בין ההבנה לבין ההתרגשות ממנה, ולכן זה נראה כמו משהו בעל ממד אינטלקטואלי ולא רק אמוציונלי. זו אחת הסיבות לכך שאנשים מתרשמים שאצל הליטווק והבריסקער אין חוויות כי לכאורה הכל אצלם שכל ולא רגש. אציין שכך הוא גם אצל איש המדע. בהתרגשות מהחוקים יש ממד שמבטא גם הבנה כלשהי שלהם. זו אולי כוונתו של בעל אגלי טל בהקדמתו שמדבר על החשיבות של השמחה וההנאה להבנה (ראה על כך שוב בטור 22).
סגרנו כאן הרבה מעגלים שנפתחו בפוסטים קודמים: על רגש ושכל, פרוזה ושירה, חסידות ולימוד, מדע, עובדות ורגשות, אמונה ורציונליות, סוגי משמעות שונים ועוד. טוב, הייתם צריכים לצפות שאני לא אענה על שאלה אישית בווידוי לאקוני וזהו. זה חייב לבוא עם קצת התפלספות. אבל תודו שקורט האקזיסטנציאליזם שהיה כאן הפתיע אתכם.
אין לי אלא לאחל לקוראים בהתרגשות ליטאית עצומה: חג שמח וטהור, כלומר נטול רגש (שמחה אפלטונית), לכולכם.
[1] בדיון להלן בריסקער וליטווק הם מילים נרדפות. יש הבדלי משמעות דקים (הראשון הוא רק אחד הטיפוסים של השני) אבל לא אכנס אליהם כאן.
[2] על ההבחנה הזאת ראה בויקיפדיה ע’ ‘החדר של מרי’.
[3] לכן לא ברור האם הם רואים את מה שאני רואה. זה מה שמכונה לעתים “הערמון של הפילוסופים” (ראה על כך כאן). גם אם נניח שהתובנות הללו זהות אצל כולנו, אין דרך לבדוק זאת, ולפחות במובן הזה מדובר במישור סובייקטיבי (או בין-סובייקטיבי).
[4] כמו גם עם מוסר.
[5] עמדתי שם על כך שזה מה שהביא את קאנט לטעון שיהדות היא תקנון חברתי-מדיני ולא דת. עוד הערתי שתלמידיו מקורביו היהודים טעו כשתיקנו אותו. הוא הבין טוב מהם את היהדות, אבל טעה בהגדרת המושג דת (או לפחות הניח משמעות נוצרית שלו).
[6] הדברים נאמרים באירוניה אבל ברצינות. ברור שצריך להתחשב ברגשות של אנשים (כולל אנחנו עצמנו), שהרי כאלה אנחנו. אי אפשר ולא נכון להתעלם מהמציאות. אבל ראוי לראות זאת כסוג של מגרעת והכרח לא יגונה, ולא להפוך את זה לאידיאולוגיה ומטרה בחיים.
פול גוגן: דיוקן עצמי