בס”ד
טוב, כעת הגענו לסוף הדרך. מה משמעותו של כל המסע הזה על ממצאיו לגבי מדעי הרוח והחברה בכלל? האם המקרים שראינו אינם רק עשבים שוטים, גידולי פרא אזוטריים? אז קודם כל – בהחלט כן. אבל כפי שאמרתי אי אפשר להתעלם מכך שגידולים אלו צומחים דווקא בערוגות ההן. בטור הזה אני רוצה להבהיר יותר את כוונתי בטענותיי החוזרות כלפי מדעי הרוח והחברה. מקוצר המצע ורוחב הנושא אני אאלץ לדבר בהכללות, אבל מכיון שבין כה וכה ענייננו כאן הוא בהסתכלות במשיכות מכחול רחבות, אין בכך פסול. כמובן שתמיד יש מקרים חריגים, ועדיין יש ערך לתמונה הגדולה ואני חושב שמה שאצייר כאן לא מאד רחוק מהאמת.
מסקנות הניסוי היו מצומצמות מדיי
נצא לדרך מנקודת המבט של שלושת עורכי הניסוי. בטורים הקודמים ראינו שעורכי כתבי העת שנגלתה ערוותם היו מוטרדים בעיקר מזיוף שמות המחברים. שלושת עורכי הניסוי אמרו על כך, ובצדק, שהמחאות של העורכים רק מחזקות את תחושת הבעייתיות. הרי בין אם המחבר הופיע בשמו האמיתי ובין אם לאו – הבעייתיות במנגנוני הסינון ומתוך כך בתכנים עצמם בעינה עומדת. אבל מעיון נוסף בדבריהם מתברר שגם הביקורות של אותם שלושה מצומצמות באופן מדאיג. הם מדברים על הרתימה של המחקר לאג’נדות מסוימות ועל המירמור האופנתי השולט שם. אבל אלו הם רק סימפטומים. יש כאן משהו הרבה יותר רחב ויסודי, היעדר קני המידה שמאפשר הכל. טענתי היא שתופעות הפרא הללו הן ביטוי קיצוני לבעייה רחבה ויסודית יותר.
כך למשל אומרים החבר’ה הללו (באותו ראיון בכלכליסט):
מדעי המרמור השחיתו את ייצור הידע בתחומי המחקר שלהם. פרקטיקות המחקר הפגום מטפטפות בכבדות לתחומים אחרים כמו חינוך, עבודה סוציאלית, מדיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, והן עלולות להמשיך להתפשט, לחתוך תחת הלגיטימיות והמוניטין של האוניברסיטאות, ולהקצין את מלחמת התרבות.
הם מתלוננים בעיקר על כך שמתרכזים במירמור ושהמירמור הוא קנה המידה היחיד, וזה משחית את פרקטיקות המחקר בתחומים רבים ופוגע במוניטין של האוניברסיטאות. אבל הבעיה היסודית יותר היא שהאג’נדה מחליפה את קני המידה לאיכות, ולעניין זה לא משנה אם האג’נדה היא מירמור או לא. אם פועלים לקדם אג’נדות, אז גם כשלא מתמרמרים, כלומר כשלכאורה עושים עבודה ראויה, אין קני מידה לאיכות אקדמית. טענתי היא שהבעייה היסודית אינה המירמור והאג’נדה הספציפית שנחשבת כיום תקינה מבחינה פוליטית, אלא עצם מעורבותה של אג’נדה, תהא אשר תהא. גם אם קנה המידה היה האושר של הכותב והצבעה שלו על טובו ומופלאותו של העולם, היינו באותה בעיה עצמה.
על מחקר ופובליציסטיקה
בטורים הקודמים עמדתי על ההבחנה בין מחקר לפובליציסטיקה, וכתבתי שבעידן הפוסטמודרני ובתחומים המטורפים של ליבת החרטא שתיארנו, ההבדל בין שני אלו שקע מזמן בתהום הנשייה. מטרת המחקר באגפים הללו של האקדמיה היא בעיקר קידום ערכים ואג’נדות ולא תיאור והסבר של המציאות. בהקשר זה כדאי לשים לב שכמשיחים לפי תומם שלושת השובבים שלנו מגלים שעל התשתית המחשבתית הזאת בתחומים הללו גם הם לא מערערים. הם מתלוננים על:
… שהמחקר האקדמי, שהתיימר להיות המקום שבו מתווכחים על זכויות אדם ומנהלים משא ומתן על החברה שאנחנו רוצים להיות, נהפך למקום צר אופקים וקונפורמיסטי שבו יש מקום לדעות מסוימות מאוד.
האם באמת המחקר האקדמי אמור להיות “מקום שבו מתווכחים על זכויות אדם ומנהלים משא ומתן על החברה שאנחנו רוצים להיות”? ממש לא. בשביל זה יש פובליציסטיקה ופוליטיקה. מחקר אקדמי אמור לעסוק בעובדות ולא בערכים ואג’נדות, טובים ככל שיהיו. הוא אמור לתאר ולהסביר ולא להביע עמדות משום סוג שהוא. ויכוח על ערכים לא אמור להתנהל באקדמיה, וכשזה מתחיל לקרות זהו מרשם בדוק להשחתה (מעשים שבכל יום אצלנו). הבעיה אינה צרות האופקים אלא עצם העובדה שהאופקים בכלל רלוונטיים במחקר וחיבור אקדמי. ומכאן שהבעיה אינה רק התוצאה, כלומר ההשחתה וההטיות שבאות בעקבות העניין, אלא עצם העיסוק בערכים ואידאולוגיות עצמו.
על השפיטות: הדרך לתופעת התקינות הפוליטית
הבעת עמדה על ערכים או אידאולוגיה אינה טענה שפיטה. כיצד אני אמור לשפוט אדם שמצדד בערך השוויון, או מתנגד לו? בין אם אני מסכים לכך ובין אם לאו, הטענה הזאת אינה שפיטה. האם אני כמבקר אמור לפסול את המאמר, גם אם הוא כתוב טוב, מפני שאני בעל אידאולוגיה ימנית? האם כשאני בעל אידאולוגיה שמאלית עליי לקבל אותו גם אם הוא גרוע? כיצד עליי לשפוט אקדמית מאמר שטוען לטובת ערך או אידאולוגיה כלשהי? מה אמורים להיות קני המידה לשיפוט כזה? מאמר אקדמי יכול להגדיר ולתאר מהו שוויון ולבחון ולהסביר מה השלכותיו, או להנגיד אותו לתפיסה של חופש (ליברליזם כלכלי) ולבחון את ההשלכות של כל תפיסה כזאת. הוא יכול לעסוק במשנתם של הוגים שונים ובהנחותיהם. הוא יכול גם לבקר אותם, אבל לא על כך שהם לא מוסריים או לא מתאימים לאג’נדה. את השיפוט וההכרעה מה עדיף, עליו להשאיר לקוראים. זה לא נמצא בתחום האקדמי, ואסור שיהיה שם.
העובדה שבתחומים הללו מביעים עמדות אידיאולוגיות וערכיות נראית גם לשלושת המבקרים מובנת מאליה, כמו גם בעיני רבים אחרים. מה שמטריד אותם הוא רק מהן אותן עמדות והאם יש גיוון בעמדות המובעות שם. מטרידה אותם ההשתלטות של אידיאולוגיית המירמור וצרות האופקים במקום שבו אמורות להתעמת כמה אידיאולוגיות. אבל כאמור, אם אתה מקבל שמאמר אקדמי יכול להביע עמדות אידיאולוגיות, איני רואה כיצד ניתן להתנגד לשיפוט של המאמר על פי תפיסות ערכיות (כגון אלו שדוגלים במירמור יקבלו רק מאמרי מירמור). ואם המחקר האקדמי הוא מכשיר לקידום אג’נדות אידאולוגיות ופוליטיות, אין פלא שגם כתבי עת ועורכים משתמשים בבמות שלהם לשם אותה מטרה. אז על מה יצא הקצף?!
יתר על כן, דווקא היומרה האקדמית תיצור כאן את הבעיה. הרי לא תיתכן במה אקדמית בלי קני מידה וקריטריונים כלשהם. ואם התוכן הוא ערכי אזי קני המידה יעסקו מטבע הדברים גם הם בערכים. ומכאן קצרה הדרך לערכים ה”נכונים” שמצדיקים פרסום ולערכים שאינם כאלה. שרבוב האג’נדות למחקר האקדמי, שכאמור שותפים לו גם שלושת המבקרים בעצמם, מביא עלינו בהכרח את הפוליטיקלי קורקט, כלומר את המצב שבו תקינות פוליטית היא קנה המידה שמחליף את האיכות האקדמית.
על רקע זה כדאי לשים לב ש”מחקרי” הנונסנס שתוארו בטורים הקודמים, מעבר להיותם נונסנס ומעבר לכך שהם פונים רק לכיוון התקין פוליטית, כולם רוויים בקביעות ערכיות. גם לו לא היה מדובר בנונסנס, וגם אם הם היו מצדדים בעמדות לא תקינות פוליטית לא היה אמור להיות להם מקום בכתב עת אקדמי. מאמר אקדמי שקורא לכבילת אוכלוסיית סטודנטים פריווילגיים בכבלים בכיתות כדי להעביר אותם חוויה מתקנת לוקה בכשל חמור, אבל לא רק בגלל תוכן הקריאה האינפנטילי שלו (שעל כך הייתה ביקורתם), אלא בעיקר בגלל עצם העובדה שהוא קורא למשהו. מאמר אקדמי לא אמור להביע את דעתו מה ראוי לעשות עם אוכלוסיה זו או אחרת. הוא גם לא אמור להביע עמדה בשאלה האם מעשה כלשהו הוא בגדר הטרדה מינית או לא. הוא לכל היותר יכול לתאר שיש אוכלוסייה שחשה מוטרדת ממעשה כזה או אחר, או לתאר את ההשלכות של מעשה כזה (כי אלו עובדות ולא דעות). ההגדרה שלו כהטרדה מינית היא טענה ערכית. מחקר אקדמי יכול לשאול אלו מעשים ימנעו זאת ומה השלכותיהם, שכן אלו שאלות עובדתיות. האם לעשות זאת או לא, זה לא עניינו של החוקר.
דומני כי זהו ביטוי לחדירה של הלך החשיבה הפוסטמודרני-דקונסטרוקציוניסטי לליבת המחקר בתחומי מדעי החברה והרוח הנורמליים. אבל שימו לב שכאן כבר לא מדובר רק בעשבי הפרא האזוטריים שתוארו בטורים הקודמים (תחומי ה”ביקורת”). לכן אני טוען שתופעות הפרא הללו הן ביטוי לבעייתיות שנמצאת בחלקים נרחבים של התחומים הללו ולא רק במחוזות ההזויים. תופעת הנונסנס רק מציפה בעיות אמיתיות ומהותיות שקיימות שם באופן רחב ויסודי יותר. במקום שבו אין קני מידה ברורים כמו במדעי הטבע, מתבקש להגיע לקני מידה ערכיים, עד שהדבר הופך לתפיסה יסודית שאפילו לא לגיטימי להתווכח עליה. אני שב ומפנה את הקוראים למאמרי על המחקר האקדמי ואיסור נגיעה, שם תראו שהתפיסה הזאת מצויה בקרב חוקרים ששייכים לגמרי לליבה הנורמלית ולא רק במחוזות ההזויים. כדאי גם לראות את התגובות למאמרי שהתפרסמו בגיליון הבא של מוסף שבת, שרובן ככולן מחרות מחזיקות אחרי הגישה שמערבבת עמדות אישיות עם מחקר נטול פניות ורואות בלימוד מחשבת ישראל ערך קיומי לסטודנט ולא מידע או מיומנות גרידא (על כך היה עיקר הפולמוס שם). שימו לב שאין לדיון שם שום זיקה לשאלות אקטואליות ולא לתקינות פוליטית, אלא רק לעצם ההבחנה בין מחקר לאג’נדה.
ואכן, את הבעיה של חוסר הפרדה בין עמדות לעובדות ניתן לראות בחיבורים ומאמרים בתחומי החברה והרוח שאינם קשורים בכלל למדעי המירמור ולתחומים ה”ביקורתיים”, וגם לא לתקינות פוליטית. מאמרים נורמליים לגמרי בתחומים כמו מחשבת ישראל, משפט, חינוך, פסיכולוגיה, והמשך בתחומים אחרים של מדעי החברה והרוח, לוקים גם הם בבעיות שהוצפו כאן, אלא ששם קשה יותר להבחין בהן. לעתים מעלים כנגדם טענות על הטיה של אג’נדה, אבל כאמור בעיניי זו לא עיקר הבעייה. הבעיה אינה ההטייה אלא שהם לא אמורים בכלל לעסוק באג’נדות, בלי קשר לשאלה אם הן תקינות או לא והאם יש איזון או שהמאמרים מוטים.
על עובדות לא שפיטות: בחזרה ל”מדעי החרטא”
חשוב לי להדגיש שאני כותב את כל זה כמי שלא רואה את הערכים כקונוונציות גרידא. אני לא פלורליסט, ובעיניי בהחלט יש ערכים נכונים ויש שאינם כאלה. יתר על כן, אני גם חושב שישנם מאמרים שמצדדים בערכים ובאידאולוגיות שהם בעלי איכות מצוינת (לטעמי). טענתי אינה שבהכרח מאמר שמצדד באידאולוגיה או ערך כלשהו הוא בעל רמה ירודה. אני טוען כאן נגד סיווגו כמאמר אקדמי או מדעי. בירור כזה, טוב, נכון וחשוב ככל שיהיה, שייך באופן קטגורי לפובליציסטיקה או לספרות מקור פילוסופית, ולא למחקר האקדמי במדעי החברה והרוח. לכן חשוב להבחין בין הטענה שיש תוקף לערכים או הטענה שמאמר שמביע עמדה ערכית הוא ברמה טובה לבין הטענה שעיסוק כזה הוא שפיט ושהאיכות הזאת היא אקדמית. השימוש בסמכות של מומחיות מקצועית כדי לטעון טענות אידאולוגיות הוא הוא החרטא שעליה אני מדבר, אפילו אם מעלים טענות מצוינות לטובת העניין.
במקרים רבים גם מובא לטענות אלו ביסוס עובדתי, מה שבעצמו הוא כשל (נטורליסטי). הסמכות המקצועית של המומחה מטשטשת את העובדה שהוא חורג מגבולות מומחיותו, ובמקרים רבים גם הוא עצמו לא מודע לכך. מומחים בתחומים הללו טוענים טענות ערכיות תחת אצטלה מקצועית, בלי למצמץ בכלל. היחס להומוסקסואליות הוא דוגמה מצוינת לכך. בטור 16 עמדתי על כך שהקביעה האם היא מחלה או לא היא קביעה ערכית טהורה, וזה לא מפריע לארגוני רופאים ופסיכיאטרים ופסיכולוגים להצהיר תחת כל עץ רענן שזו קביעה מקצועית, ואף לקרוא להדחתו ואף שלילת רישיונו של מי שאינו שותף לתפיסה הערכית הזאת.
כדוגמה, כדאי לראות את הוויכוח שלי בנושא זה עם יורם יובל, שכבר הוזכר בטורים הקודמים (ראה טורים 25-6), שם הוא עצמו מודה בכך בתגובתו לדבריי. שימו לב שמדובר בתחום הפסיכיאטריה שממש רחוק מתחומי החרטא המובהקים (יש בו אלמנטים שהם ממש חלק ממדעי הטבע). הוא עצמו הודה שהציג ערך כעובדה, ועוד הוסיף כהצדקה שהפסיכיאטריה רוויה בערכים ואי אפשר לנתק אותה מהם. טוב, מודעות לדבר והודאה עליו בציבור זה כבר צעד בכיוון הנכון. אגב, כפי שכתבתי שם לדעתי הוא טועה מאד בזה, ועקרונית בהחלט אפשר לבנות פסיכיאטריה נייטרלית.
סיכום ביניים
הערבוב בין ערכים וטענות לא שפיטות לבין טענות עובדה שפיטות הוא שורש הרע בתחומים הללו. והיומרה המדעית שמתלווה לאמירות לא מדעיות בעליל כאלה, רק מחמירה זאת. זה חלק ממה שמביא אותנו לגלוש מעיסוק סביר בסוגיות שבחברה ורוח ישירות למחוזות הנונסנס הפוסטמודרני. אם לא מקפידים על שפיטות נאותה ומערבבים עובדות עם ערכים ואידאולוגיות כמעט אין דרך להימנע מהגלישה הזאת. מדע דורש קריטריונים, והקריטריון המתבקש לשפוט טענות ערכיות וטענות עובדה לא שפיטות הוא קנה מידה ערכי, מה שמוביל מיד לתקינות פוליטית מסוג כלשהו. ושוב, גם אם כיוונה של התקינות הפוליטית במקרה מוצא חן בעיניי, זו עדיין בעיה. ה”נכונות” הערכית, גם אם היא קיימת (וכאמור, לדעתי – כן) אינה מדעית וגם לא שפיטה.
עשבי הפרא שתוארו בטורים הקודמים שייכים למחוזות אזוטריים שנוצרו בשלב האחרון של התהליך שתואר בטורים הראשונים כקפיצה הסופית אל הוואקום הפוסטמודרני: הריקון מטעינה וממשמעות. אך כפי שכבר הערתי, רוב העבודה במדעי החברה והרוח אינה כזאת. יש שם טעינה ויש משמעות, ולעתים יש גם רמה אינטלקטואלית. בכל זאת אני טוען שברוב גדול של המקרים מדובר בחומר לא מדעי, ובמקרים רבים הוא גם לא שייך לתחום האקדמי (גם זה שאינו מדעי).
מה מוביל לכך שחוקרים מערבים השקפות עולם ותפיסות ערכיות בתכני מחקריהם ומאמריהם? מפני שהתשתית העובדתית והיכולת ליצור תיאוריה מדעית כללית בתחומים הללו היא קלושה למדיי. כאן אני מגיע לצדה השני של הביקורת שלי על התחומים הללו: טבעם הלא מדעי. ההבדל בין מדעי לאקדמי, כלומר בין שפיטות לבין הינתנות להפרכה, הוא הבסיס לדיון על המדעיות של “מדעי” החברה והרוח, ולדיון המקביל על האקדמיות שלהם. כאן מצויה ליבת הביקורת שלי על התחומים הללו, ויש לי כעת הזדמנות להרחיב מעט את היריעה בעניין (על אף שהיא לא קשורה ישירות לסדרה הזאת), ולהראות את מה שמוביל לערבוב שתואר כאן בין ערכים לעובדות.
שפיטות והינתנות להפרכה
כבר הבחנתי בעבר בין משפטים לבין טענות. אריסטו קבע שטענות הן משפטים שנשפטים במונחי אמת או שקר (כלומר משפטים שטוענים משהו). בדרך כלל, השיפוט נעשה על ידי השוואה בין תוכן הטענה לבין מצב העניינים בעולם שהיא מתארת, כלומר תצפית. ובכל זאת, חשוב להבין שיש טענות עובדה שאינן שפיטות וגם לא ניתנות להפרכה, כמו למשל קיומו של אלוהים. זוהי טענת עובדה (שכן היא אומרת משהו על העולם), ועדיין אי אפשר לערוך את ההשוואה כדי לבחון האם היא אמיתית או שקרית. לכן זו טענה לא שפיטה. גם טענות פשוטות ורגילות יותר הן כאלה. כך למשל הראה דיויד יום שעקרון הסיבתיות שקובע שלכל אירוע יש סיבה אינו ניתן לאישור תצפיתי.
ומה על טענות מוסריות ואידאולוגיות? גם הן אינן שפיטות. אלו בכלל לא טענות עובדה במובן המקובל, ולכן אין לנו מול מה להשוות אותן כדי להגיע למסקנה אם הן נכונות או לא. כבר הסברתי שאיני מתכוין כאן לטעון נגד תוקפם של ערכים. אני בהחלט דוגל במוסר אובייקטיבי (עקרונית. יש שאלות שלגביהן אין תשובה נכונה אחת), ואפילו בריאליזם מוסרי. יתר על כן, הסברתי כאן שהתפיסה המוסרית מבוססת על סוג של תצפית, ב”עיני השכל”. ובכל זאת, לא נכון לומר שטענה מוסרית היא שפיטה או מדעית. הסיבה לכך, כפי שהסברתי בטור 177 (וראה גם בטורים 155-160 שהגדירו פילוסופיה) היא שתצפית ב”עיני השכל” אינה מדעית ובלתי אפשרי לדון עליה בכלים מדעיים, ולכן היא אינה שפיטה.[1] בטורים על הפילוסופיה הסברתי שזו גופא הגדרתה של הפילוסופיה, ניתוח ובירור של תצפיות ב”עיני השכל”, זאת להבדיל ממדע אמפירי, הן מדעי הטבע והן מדעי החברה (ולהלן אטען שבמובן מסוים גם מדעי הרוח).
בין שפיטות להינתנות להפרכה: מהו מדע
כעת אתקדם צעד אחד הלאה, ואציג את ההבדל בין טענה שפיטה לטענה שניתנת להפרכה אמפירית. אלו לא מונחים נרדפים. טענת עובדה ספציפית היא שפיטה. ניתוח של מקרה מסוים גם הוא שפיט שכן מדובר בעובדות וניתן לבדוק אותם ולראות האם התיאור אמיתי או לא. אבל המסקנות של ניתוח כזה הן בדרך כלל פחות שפיטות, והן עניין לשכל ישר (האם הניתוח הגיוני או לא). אבל הינתנות להפרכה היא משהו רחב הרבה יותר משפיטות, והיא דורשת שתהיה ברקע הכללה.
ברוב המקרים עובדה אינה מעניינת מבחינה מדעית. איסוף של עובדות שבהן צפינו הוא אגירה ולא מחקר מדעי. המחקר המדעי כולל גם ניתוח ולבסוף הכללה. ההכללה היא קביעה של חוק טבע, כלומר חוק שמתאר צורת התנהגות לגבי אוסף גדול של מקרים או אובייקטים. הכללה במובן גבוה יותר עושה זאת במסגרת תיאורטית. מסגרת תיאורטית כוללת יישים תיאורטיים (שאיננו מכירים אותם באופן בלתי אמצעי), כמו שדה כוח, כוח, פוטנציאל, ואפילו חלקיקים אלמנטריים, ועקרונות ויחסים שקיימים ביניהם. מתוך המסגרת הזאת ניתן לגזור את המקרים שמהם יצאנו אליה וגזרנו אותה, כמו גם ניבויים למקרים עתידיים.
את ההכללה אי אפשר לבחון באופן שבוחנים עובדה, שכן היא לא נגישה לתצפית ישירה. הכללה פשוטה לא ניתנת לתצפית ישירה מפני שהיא עוסקת במספר גדול מדיי של עובדות, ולא ניתן לצפות בכולן. הכללה תיאורטית לא ניתנת לתצפית ישירה גם בגלל שהיא עוסקת ביישים תיאורטיים שלא ניתנים לצפייה. לכן אימצו בחשיבה המדעית קריטריון אחר במקום השפיטות, והוא האישוש וההינתנות להפרכה.[2] יש להכללה או לתיאוריה ניבויים כלשהם, ואנחנו ניגשים לניסוי כדי לבדוק האם הם מתאשרים (ואז זה מאשש את התיאוריה) או לא (ואז זה מפריך אותה). זהו התחליף לשפיטות בהקשר המדעי. צריך להבין שזה כמובן חלש יותר מקריטריון השפיטות, שכן שם אנחנו מאשרים באופן ישיר את העובדה הנדונה. אבל כאמור זה לא מעניין מדעית, שהרי מדע מנסה להגיע לתיאורים של חוקים כלליים. סתם תיעוד של עובדות אינו מדע במובנו המלא. לכן מדעיות נקבעת לא על ידי שפיטות אלא על ידי הינתנות להפרכה ואישוש, כלומר על ידי קיומם של ניבויים. תיאוריה מדעית היא הכללה של עובדות שנצפו לכלל חוק או תיאוריה שמאפשרים לנו לנבא אירועים והתנהגויות עתידיות. בלי זה אין מדע.
חשוב להבין שזו רק דרישת סף. התיאוריה שאם תוקעים מסמר בנעל היא מתחזקת, ניתנת כמובן לאישוש והפרכה אמפירית, אבל לא סביר לראות בה מדע. היא לא ממש מעניינת, וכל הדיוט מבין אותה בעצמו. מדע אמור לעסוק בדברים לא טריביאליים, מעניינים ופוריים (מסבירים מגוון של עובדות בתחומים שונים).
אוכל לסכם כעת ולומר שתנאי סף כדי שמחקר יוכל להיות בעל ערך אקדמי היא השפיטות. אבל זה עדיין לא הופך אותו למדע. כדי שהוא ייחשב מדע עליו להציע חוק כללי או הכללה תיאורטית שניתן להעמידם למבחן הפרכה אמפירי. שפיטות היא תנאי לאקדמיות והינתנות להפרכה ואישוש הם תנאי למדעיות.
עד כאן המצע העקרוני. כעת נעבור לראות את ההשלכות.
מבט על מדעי החברה והרוח
ראינו שטענות כמו שחשוב להיות פלורליסט, סובלן, קפיטליסט, קומוניסט, אנרכיסט וכדומה, הן טענות אידאולוגיות, ולכן הן לא שפיטות. מאמר אקדמי אמור להיות שפיט ולכן לא יכול לטעון לטובת או נגד אחת התפיסות הללו, אלא לכל היותר לתאר אותן ואת השלכותיהן. אמנם יש המציגים את התפיסות הללו על בסיס עובדתי, ואפילו טוענים טענות כלליות. לדוגמה: הקומוניזם/קפיטליזם מביא לכלכלה פורחת יותר. בהנחה שיש לנו מדדים מהי כלכלה פורחת (תל”ג?), מה שכלל לא ברור, זו אכן טענת עובדה ואפילו חוק כללי, ולכאורה לגיטימי שמאמר אקדמי יטען אותה. לכאורה זו אפילו טענה מדעית, שכן היא ניתנת להפרכה.
אבל אפילו אם מדובר בעובדה, המצב אינו כה פשוט. ראשית, ראינו שעובדה אינה בהכרח שפיטה. כעת אוסיף שהכללה עובדתית לא תמיד ניתנת להפרכה. כדי לערוך ניסוי שיעמיד ההכללה כמו אלו שלמעלה למבחן אמפירי עלינו להעביר מספר מובהק של מדינות ממשטר אחד לשני ולראות האם מתקבלות השלכות כלכליות חד משמעיות. זה מדע בדיוני, ולא ניתן להיעשות. מעבר לזה, גם אם יקרו מקרים כאלה, לא ניתן להסיק מהם מסקנות ברורות. במצבים כאלה יש המון פרמטרים נוספים שמשפיעים על התוצאות, ולכן הדרך מהתופעות לתיאוריה והאפשרות להעמיד את התיאוריה למבחן אמפירי כמעט לא קיימות.
ניתן להגדיר את הבעיה שבמדעי החברה, בניגוד למדעי הטבע, אין מצבי מעבדה. בגלל הקשיים ליצור הכללות מדעיות בתחומים הללו וליצור מצבים מספיק נקיים שמאפשרים לבחון אותה אמפירית, קל מאד לגלוש לתחום הערכי ולהתייחסויות הדדיות של חוקרים (שיידונו להלן) במקום להתייחס לעובדות ולתאר אותן. אלא שזה כמובן לא מדע.
בשולי דבריי כאן רק אעיר שגם אם היו לנו מדדים ברורים לתוצאות כלכליות טובות, וגם אם יכולנו ליצור ניסוי במצבי מעבדה, עדיין באופן עקרוני התפיסות הללו אינן טענות עובדה. מי שדוגל בקומוניזם בדרך כלל לא עושה זאת כדי לשפר את התוצאות הכלכליות אלא מפני שלדעתו ערך השוויון הוא הערך החשוב. הוא יתמוך בקומוניזם גם אם יש לו מחיר כלכלי (לפחות עד רמה מסוימת). כך גם מי שדוגל בקפיטליזם, זה לא בהכרח מבוסס על התוצאות הכלכליות אלא על ערך החופש. לכן גם אם המצב הכלכלי יורע (עד רמה מסוימת) הוא ימשיך לדגול בזה. אם כן, הדיון אינו במישור העובדתי, ולכן הטענות הללו אינן שפיטות באופן מהותי, ולא רק בגלל הקושי לערוך ניסויי מעבדה ומורכבות המצבים.
מחקר איכותני – ניתוח מקרים
אז מה עושים? במקרים רבים בתחומים אלו נכנסים לתיאור וניתוח של מקרים ספציפיים. היסטוריון או איש מדע המדינה בוחן מקרה מסוים או השתלשלות מסוימת, מנתח אותה ומנסה להציע לה הסברים. חשוב להבין שמחקר כזה ויתר על המדעיות והסתפק בשפיטות. לא מדובר על חוקים כלליים שנותנים לנו ניבויים, אלא על תיאור מקרה או מקרים מסוימים וניסיון להסביר אותם בצורה זו או אחרת של עקרונות כלליים של שכל ישר. בהנחה שזהו מקרה מספיק מעניין והניתוח מספיק מורכב וחדשני, ניתן לראות בזה ערך אקדמי (אך לא מדעי).
ראינו שהסבר מדעי אמור להינתן במונחי חוקים כלליים כלשהם. כיצד מגיעים לחוקים כלליים בתחומים מורכבים שכאלה? ההכללות שנעשות שם הן על בסיס השערות בעלמא. לדוגמה, לוקחים מקרה שבו נעשה שינוי במשטר הכלכלי-חברתי והיו תוצאות כלכליות כאלה או אחרות, ומנתחים אותו. אבל זה תיאור של מקרה ולא הכללה שמניבה חוק כללי. תיאור של מקרה הוא עובדה, וככזה הוא ודאי לא מדעי. אולי יש לו ערך אקדמי, אבל זה באמת דיון עדין יותר (תלוי אם זה מעניין, פורה וחדשני). בעבר[3] כבר עמדתי על כך שבשנים האחרונות זה אפילו הופך לאידיאולוגיה אקדמית שמכונה “מחקר איכותני”. המחקר המדעי המסורתי מנסה להגיע להכללות מתוך מקרים פרטיים, אבל מחקר איכותני רואה בניתוח של מקרה ספציפי בלבד תחליף אקדמי (מדעי?) ראוי.
מכאן ברור שהקריטריון הרלוונטי והמקובל לרוב המחקרים במדעי החברה והרוח אינו הינתנות להפרכה אלא שפיטות. זו מחליפה את הקריטריון למדעיות, ולכן ניתן לראות בה קריטריון לאקדמיות. מאמר כזה מסביר מקרה או מקרים שקרו, ומסיק מסקנות שבמקרה הטוב נכונות לגביהם. ייתכן כמובן שהוא נכון גם לגבי מקרים עתידיים, אבל אם הוא לא יתממש שם לא בהכרח נדחה את המחקר הזה. הוא לא מתיימר להיות כללי (כי בכל מצב יש נתונים ספציפיים שמיוחדים לו). לחוק במדע המדינה או בהיסטוריה אין יומרה לטעון שכך צריך לקרות בכל מקרה עתידי, ולכן הוא לא חוק טבע במובן שמקובל במדעי הטבע. כבר הזכרתי לא פעם את הניבויים של המומחים למדע המדינה ופוליטיקה, שכפי שאמר בן גוריון הם מומחים רק למה שכבר היה ולא למה שיהיה. זו הבעיה בהתייחסות לתחומים אלו כ”מדע”. גם אם נוצרים שם דברים בעלי ערך וברמה טובה, זה עדיין לא מדע.
אגב, במובן הזה גם מאמר של חידושים תורניים הוא שפיט. יש קושיא, ואפשר לבדוק האם התירוץ מיישב אותה או לא. זה דומה להסבר של מקרה ספציפי במדעי החברה. זו לא הבעת עמדה שאי אפשר לשפוט אותה. אגב, באופן עקרוני ניתן אפילו להעמיד את הדברים למבחן הפרכה, אם הרעיון שבתירוץ הזה מתאשר במקורות נוספים באותו פרשן שבשיטתו הצענו זאת. במובן הזה מאמר תורני יכול להיחשב כמאמר בתחום מדעי הרוח ולהיות שפיט ואפילו מדעי. אני מניח שאמירה זו תקומם רבים מבני דודנו מדעני הרוח למיניהם.
מן המיצר
אחת הדרכים של חוקרים מתחומים אלו להפוך את טענותיהם הערכיות לשפיטות היא במקום להטיף לפלורליזם, לטעון שהרמב”ם היה פלורליסט, או שחכמי בית מדרש זה או אחר היו פלורליסטים. מחד, מדובר בטענה שיכולה להיות שפיטה (שהרי ניתן לבדוק את הטקסטים והמקורות ולהיווכח אם זה נכון או לא). ומאידך, הם בונים על כך שיהודים דתיים נוטים לעשות את מה שהרמב”ם חשב, ולכן לפחות דה פקטו יש כאן מאמר דעה שיכול גם להשפיע על אנשים.
חשוב לי לציין שזו לא ביקורת. זה לגמרי לגיטימי מבחינתי, ובהחלט אפשר וראוי לעשות זאת במאמר אקדמי, כל עוד ההוכחות מהרמב”ם נעשות בצורה ראויה וישרה. המסקנות נותרות לקורא, וזה בסדר גמור. אין איסור שלכותב מאמר אקדמי תהיה אג’נדה ושלמאמרו תהיה השפעה על הקוראים. המגבלות הן על התוכן ולא על המטרות והמגמות של הכותב (אני לא מרקסיסט. ראה בטור הראשון בסדרה). הביקורת מתעוררת במקום שבו האג’נדה מעבירה את הכותב על דעתו ומשחררת את הרסן לטיעונים שלא באמת מחזיקים מים. אבל זו כבר עבודה שנעשית לא כראוי ובאופן לא ישר (כמו עשבי הפרא שתוארו בטורים הקודמים), ולכן אין כאן ביקורת מהותית.
החריגים
אין ללמוד מדבריי שכל האמור נכון לכלל מדעי החברה והרוח. יש כמובן מקרים שבהם נעשה מחקר כמותי ואפילו מדעי גם בתחומים אלו. לעתים הממצאים אפילו עומדים למבחני הפרכה, ובמקרים מסוימים משתמשים בכלים מתמטיים או כלים של מדעי הטבע. לדוגמה, יש נטייה שהולכת ומתפתחת במחלקות לפסיכולוגיה באוניברסיטאות לעבור מעיסוק בפסיכואנליזה, שבעיקרה אינה אלא כישוף מודרני (כבר פופר ביקר אותה על היעדר מדעיות), למחקר שהוא evidence based, כלומר שנתמך בממצאים מוצקים. לכן יש כיום נהירה של המחקר הפסיכולוגי לכיוון של מחקר מוח שנותן כלים מדויקים יותר ומצליח פה ושם לנבא תוצאות ולהעמידן למבחן הפרכה. ידידי נדב שנרב סיפר לי שבאוניברסיטה העברית קיבלו החלטה להעביר את המחלקה לפסיכולוגיה מהר הצופים (מדעי החברה והרוח) לגבעת רם (האגף שעוסק במדעי הטבע ומתמטיקה). מסיבות טכניות הדבר לא יצא לפועל, אבל זה מרמז על הכיוון שתיארתי כאן.
יש מקרים במדעי החברה שנעשים סקרים עובדתיים שמלמדים על תופעות שונות, ואלו לפעמים נותנות לנו כלי ניבוי. כך למשל שמעתי לא מזמן על מחקר שמצא שאחוז מקרי הגירושין גבוה יותר אצל זוגות שיש להם ילדים. זה מפתיע ובהחלט יכול להיחשב כממצא עובדתי (אם כי סטטיסטי כמובן) מעניין. לגבי ההסברים לתופעות הללו, המצב בדרך כלל הרבה פחות משכנע, ואין כאן המקום. אבל המקרים הכמותיים וה”מדעיים” הללו הם בדרך כלל יותר סקרים מאשר מחקרים, שכן מדובר רק על הרובד העובדתי ולא על ההסברים וההכללות התיאורטיות (למעלה כבר הסברתי שברוב המקרים איסוף עובדות אינו מחקר מדעי). בהקשר של מדעי החברה זה אמור להיעשות על ידי מכון סקרים ולא כמחקר אקדמי. תפקידו של החוקר הוא לקחת את הממצאים ולהסבירם, וכאן בדרך כלל המצב מורכב הרבה יותר.[4]
רמת העניין: חוקים שוללניים
מחקרים כאלה נבחנים כמובן לפי רמת העניין שיש בהם. אפשר לבחור כל מקרה ולמצוא בו ממצאים בנאליים למדיי. זה אולי שפיט אבל לא מעניין. רמת העניין חשובה מאד בשיפוט של כל מחקר בכל תחום, ובוודאי בתחומים שבהם אין קריטריונים של הינתנות להפרכה. כמובן שרמת העניין היא נושא לוויכוח ולא בהכרח יש לנו קריטריונים חדים לקבוע אותה (גם במתמטיקה או פיזיקה זה כך. מאמר תקף לא תמיד יתפרסם. תלוי אם יש בו עניין. הקריטריון אינו חד ולא תמיד ברור).
לאור זאת, ניתן אולי לראות בממצאי מחקר של מקרה או מקרים בודדים במדעי החברה סוג של חוק כללי, והדבר תלוי בעניין שיש בו ובנקודת המוצא שלנו לגבי מקרים כאלה. זה יבוא לידי ביטוי בדרך כלל בחוק טבע שוללני. כדי להמחיש זאת, אביא דוגמה מההלכה. רבים מבעלי הכללים מביאים כלל שהרמב”ם פוסק כמו הירושלמי (לסקירה ראה כאן). אין ספק שהכלל הזה לא נכון. במקומות רבים הוא פוסק כבבלי נגד הירושלמי, וכבר העירו על כך. אבל הטענה שזה כלל שגוי משקפת חוסר הבנה לגבי הכלל הזה. בגלל שאצל שאר הראשונים מקובל כמובן מאליו לפסוק כבבלי נגד הירושלמי, הכלל ברמב”ם אומר שאין כלל שהלכה כבבלי, כלומר שלפעמים הוא פוסק כירושלמי. זה הפירוש הנכון לכלל הזה, ולכן יוצאי הדופן לא אמורים להטריד אותנו ואין צורך לחפש כללים מתי זה כך ומתי זה אחרת. זהו כלל שוללני. הכלל הזה אומר שהכלל ההפוך אינו נכון בהכרח.[5] כידוע, כבר מריבוע הניגודים של בואטיוס (שמופיע במילות ההיגיון לרמב”ם) רואים שההיפוך של משפט כולל חיובי הוא משפט יישי שולל (ההיפוך של “כל X הוא Y” הוא: “יש X שאינו Y”). ואם הראשון הוא חוק כללי אזי אין מניעה מלראות את השני כחוק כללי (שוללני).
מחקר של מדעי החברה שמנתח מקרים מסוימים הוא מעניין אם הוא מוצא שם דברים מפתיעים, כלומר שמנוגדים למה שמקובל לחשוב או למה שנוטים לחשוב. כך הוא המצב בדוגמאות שהבאתי למעלה, שילדים או מגורים משותפים לפני החתונה מגדילים את הסיכוי להתגרש. אלו כללים שוללניים, שכן הם מראים לנו כלל שלא נכון שהבאת ילדים מקטינה את סיכוי הגירושין. הכלל הזה גם יכול לתת לנו ניבויים, אמנם לא על מקרה מסוים אבל על קבוצת מקרים. אבל שוב, החוק הזה עוסק רק בעובדות היבשות. ההסברים התיאורטיים שהם נשמת אפו של מדע, בדרך כלל לא באמת עומדים בקריטריונים מדעיים חמורים ובמקרים רבים הם ספקולטיביים ועמומים ולכן לא באמת מאפשרים ניבוי.[6]
על מתמטיקה ופילוסופיה
עד כאן הכנסתי את מדעי החברה והרוח לסל אחד, אבל בהחלט יש מקום להבחין ביניהם, או לפחות חלקים שונים שלהם. בסעיפים הבאים אדבר בהכללה גסה על כמה תחומים, אבל אני חושב שהעקרונות נכונים במקרים רבים.
במתמטיקה למשל אנחנו לא עוסקים בתיאור תופעות. לכן הטענות שם לא מדעיות (לא ניתנות להפרכה), אבל הן בהחלט שפיטות. מה ששפיט הוא לא ההנחות שמהן יוצאים וגם לא המשפטים שנגזרים מהן, אלא תקפותו של ההיסק. מתמטיקה מעניינת נבחנת דרך פוריותן של ההנחות ושל המשפטים שנגזרים מהן. בכל אופן, מה ששפיט כאן הוא טענה מותנית, אם X (ההנחות) אז Y (המשפט, המסקנה). ובכל זאת, לית מאן דפליג שזהו תחום אקדמי מכובד וראוי ובוודאי לא טריוויאלי (זוהי כמובן שוב הסתמכות על דוגמה מובהקת ומוסכמת, בלי קשר לקריטריונים מנוסחים).
גם בפילוסופיה ניתן לחלק את העיסוק לשני תת-תחומים:
- הראשון הוא חקר הפילוסופיה, שעניינו בטענות שפיטות (אם כי בדרך כלל לא מדעיות ולא ניתנות להפרכה) שעוסקות במשנתם של פילוסופים שונים. בדיוק כמו שראינו למעלה, אלו טענות שניתן לבדוק על ידי עיון במקורות הנחקרים, ולכן עקרונית הן שפיטות. אמנם גם שם אין ניבויים שיכולים להיפרך בניסוי כמובן. במובן הזה חקר הפילוסופיה דומה למה שתיארתי לגבי מדעי החברה, שפיט אך לא מדעי.
- אבל בכתבי עת אקדמיים לפילוסופיה יש מקום גם לסוג שני של חומר: מאמר שמציג טיעון פילוסופי חדש, ולא רק כזה שחוקר טיעונים קיימים. טיעון פילוסופי מנומק, שלכאורה שייך לחומר הנחקר ולא אמור להיחשב כמחקר אקדמי בעצמו (כמו ששיר לא אמור להתפרסם בכתב עת אקדמי לחקר השירה), בכל זאת יש לו שם מקום.
הסיבה לכך היא שהוא שפיט באותו מובן שהמתמטיקה שפיטה, כלומר ניתן לשפוט את תקפותו של ההיסק.[7] זהו סוג אחר של שפיטות (לא מול עובדות אלא מול כללי הלוגיקה וההיגיון), אבל אין סיבה לשלול אותו ולכן יש לו בהחלט מקום בבמה אקדמית.
טיעון שדוגל בפלורליזם או בערך אחר כלשהו, אינו שפיט כשלעצמו. אבל טיעון שגוזר את הערך הזה מהנחות מסוימות הוא שפיט, ולכן אקדמי. ושוב, אם ההנחות סבירות בעיני הקורא הוא מוזמן כמובן להסיק את מסקנותיו. זה ודאי לא פוסל את האקדמיות של המאמר. כך, למשל, מאמר שמביא ראיות לקיומו של אלוהים יכול להיות מאמר פילוסופי בעל ערך אקדמי. הוא אינו מדעי (כי אין לו ניבויים שעומדים לבחינה אמפירית) אבל כן יכול להיות שפיט ולכן אקדמי. ראה על כך בטורים 155-160 שהגדירו פילוסופיה.
ברקע יש גם את שאלת העניין, החידוש והפוריות, לא כל היסק בפילוסופיה, כמו גם במתמטיקה, הוא מעניין ויש בו חידוש. לא כל טיעון תקף הוא בעל ערך אקדמי כמובן.
פואטיקה
זהו המצב גם בחקר הפואטיקה (ספרות ושירה). ניתן לדבר על מחקר מדעי אמפירי של תופעות בתחומים הללו (אופי ומאפיינים של שירה כזו או אחרת), שהוא בעיקרו תיאורי ושפיט, ואולי אפילו מדעי (ניתן להפרכה), אבל ברוב המקרים לא זה מה שנעשה שם. גם שם דנים במקרים מסוימים (שיר מסוים או משורר מסוים), ומנתחים אותו. ההסברים התיאורטיים בתחומים אלו הם בעלי מעמד מפוקפק למדיי, ובוודאי שהם לא נותנים לנו ניבויים ולא עומדים למבחן הפרכה. גם כשיש בהם ערך, לכל היותר ניתן לראות בהם ענפים של הפילוסופיה ולא של המדע, אבל במקרים רבים זה נעשה בלי החומרה של הטיעונים הפילוסופיים והמתמטיים ולכן ערכם האקדמי ובוודאי המדעי מפוקפק למדיי בעיניי. יש למאמר כזה ערך כיצירה שנתונה להתרשמותו של הקורא (במובן הזה הניתוח דומה לשיר עצמו). אבל מכאן ועד ערך אקדמי יש מרחק.
ושוב, כמובן שיש גם חומרים טובים ובעלי ערך. אני מצביע כאן על מצבים רווחים שמשקפים בעייתיות של התחומים הללו.
היסטוריה ומדע המדינה
אם ניטול את מדע המדינה, גם שם אפשר לדבר על טענות ועל שפיטות מכל הסוגים הללו. טענה לטובת שיטת משטר כלשהי או אזהרה מפני שיטת משטר אחרת אינן שפיטות, מפני שהמלצות וערכים אינם עניין לאקדמיה. זה יכול להיות חלק מחיבור בפילוסופיה מדינית (אבל לא מחקר אקדמי בפילוסופיה מדינית). לעומת זאת, היסק שגוזר מסקנה כזאת מהנחות כלשהן יכול להיות שפיט במובן של המתמטיקה, אם כי לדעתי זה בדרך כלל ישתייך לפילוסופיה מדינית (שלהבנתי היא חלק ממדעי הרוח, כמו כל הפילוסופיה) ולא למדע המדינה (שהוא להבנתי חלק ממדעי החברה). טיעונים שערכם בתקפותו של ההיסק, יהא אשר יהא התחום בו הם עוסקים, שייכים באופן מהותי לפילוסופיה (שכזכור הוגדרה בטורים שהקדשתי לה כעיון שיטתי ב”עיני השכל”).
במדע המדינה אמור להיערך מחקר שיביא לידיעתנו עובדות חדשות, או תיאור שיטתי של עובדות ומשמעותן. הגם שבד”כ טענות כאלה לא ניתנות להפרכה (בגלל המורכבות שתיארתי למעלה), הן שפיטות ויכולות בהחלט להיות בעלות ערך. במקרים רבים הם יעסקו במקרים ספציפיים כמו שתיארתי למעלה, או שיביאו אותנו לחוקים כלליים במובן השוללני שהוגדר למעלה (לא תמיד דמוקרטיה נמנעת ממלחמות, לא תמיד מלך הוא דיקטטור עריץ וכדומה). אבל כפי שהערתי ההסברים שניתנים במדע המדינה הם במקרים רבים בעלי מעמד מפוקפק לדעתי. בוודאי לא נכון לראות בהם מדע, אבל במקרים רבים גם לא טענה מבוססת. אלו בעיקר טענות שכל ישר על בסיס העובדות.
המצב בהיסטוריה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה דומה מאד. ניתן להתלבט על חלקים נרחבים מהם האם הם שייכים למדעי הרוח או החברה, אבל לא אכנס לזה כאן.
סיכום: בחזרה לתופעות הנונסנס
קל מאד לעבור ממחקר שראוי להיחשב אקדמי (וכאמור יש רבים כאלה), לסקר, או הבעת עמדה אידאולוגית. ראינו שיש תשתית לא מדעית לכלל “מדעי” הרוח והחברה, וטענתי היא שבגלל זה תופעות הפרא הקיצוניות יותר שתוארו בטורים הקודמים מופיעות דווקא שם. טענתי היא שיש ממד בעייתי מובנה בתחומים הללו מעצם טבעם, עמימות וחוסר קריטריונים, וכמובן גם אי הינתנות להפרכה. לכן למרות שכמובן לא נכון שכל מה שנעשה בהם הוא חסר ערך, ולמרות שהמקרים הקיצוניים באמת לא מייצגים את כלל מה שקורה שם, הם ביטוי קיצוני לבעייתיות הזאת. לא בכדי הרבה מאד חומר חסר ערך מופיע שם, ועוד יותר בעייתית היא היומרה המדעית שכפי שהסברתי מביאה לגלישה לעמדות ולטענות לא מנומקות ולא שפיטות ולשרבוב ערכים במחקר. אם אסכם, עיקר הטענה אינה כלפי תחום התוכן עצמו אלא להתייחסות אליו כדיסציפלינה וכמדע. הדא הוא דכתיב: “מדעי החרטא” ולא “תחומי חרטא” וכדומה.
ראינו שרוב החומר שנחקר בתחומים אלו אינו נגיש לתצפית ישירה והוא תלוי ניתוח והנחות. במובן הזה הוא דומה יותר לערכים מאשר לעובדות. ראינו למעלה שגם לפי התפיסה (כמו שלי) שיש עובדות ערכיות, הן שונות מהעובדות במדעי הטבע, שכן הן לא ניתנות לבחינה אמפירית פשוטה אלא בעיני השכל (הסברא. מה הגיוני ומה לא). זהו כמובן כר נרחב להתפתחות שרלטנות ואופנות של תקינות פוליטית. במקומות רבים לא תוכל לומר אמירה שמרנית או ימנית בכתב עת או כנס במשפט או במדעי החברה והמדינה, אבל לא בגלל שאין מקום לאמירות ערכיות (כפי שהיה צריך להיות) אלא מפני שאין מקום לאמירות לא תקינות.[8]
לכן החלק השני של הטור הזה הוא במידה מסוימת הרחבה של מה שראינו בחלקו הראשון. בתחילת הטור ראינו ששורש הבעיה בתחומי החברה והרוח הוא שהערכים והאג’נדות קבילים בתחומים הללו, כלומר שהם לא עוסקים רק בעובדות. כעת רואים שהסיבה העמוקה יותר לזה היא שבתחומים אלו גם העובדות ובוודאי התיאוריות שמסבירות אותן, לא באמת ניתנות להעמדה למבחני הפרכה ואולי אפילו לשיפוט. במקרים רבים זה עניין של שכל ישר (או לא), וכל קורא והשכל הישר (או לא ישר) שלו. לכן במקרים רבים יש שם טענות לא שפיטות וכמובן כמעט לא תמצאו שם ניבויים שניתן להעמיד למבחן אמפירי. מכאן קל מאד לגלוש לערבוב של ערכים במחקר אקדמי בתחומים אלו (שרבים רואים זאת כמובן מאליו ובוודאי לגיטימי. להיפך, יש שמבכים את היעדרם של ערכים ואמירות ערכיות), ובסוף המדרון החלקלק הזה מגיעים למחוזות החרטא והנונסנס שהם מקרי הגבול.
זהו ההסבר לכך שהשוליים הפראיים, אף שהם בהחלט לא ביטוי לזרם המרכזי, נוצרים דווקא בתחומים הללו. לכן אני טוען שהתופעות האזוטריות הללו כן אומרות משהו גם על החומרים הנורמליים בתחומי הרוח והחברה. המקרים הקיצוניים מצביעים על מגמה שקיימת בכל התחום, והם מהווים תמרור אזהרה לכולנו ביחסנו לתחומים הללו. מומחה ליחסים בינלאומיים או למגדר או לפוליטיקה, אינו ראוי למעמד דומה למומחה לרפואה, פיזיקה, או אפילו מתמטיקה. ושוב, זו לא האשמה. זה טבעם של התחומים הללו, אבל חשוב מאד להיות מודעים לזה. ההאשמה היא כלפי מי שאינו מודע להבדל הזה ובוודאי למי שעושה בו שימוש ציני או תמים ומשעבד את המחקר המדעי למטרות ערכיות ואידאולוגיות.
[1] בטור 177 גם טענתי שבגלל זה דרושה קהילה כדי לחדד תובנות מוסריות (כלומר שהתצפית הזאת בדרך כלל נעשית באופן קולקטיבי).
[2] אני מתאר כאן את התפיסות המקובלות, ונמנע מפלפולים על ניואנסים.
[3] על “מחקר איכותני”, ראה בטורים 23 ו-60. זו אידאולוגיה שהומצאה בגלל הקשיים המתוארים כאן.
[4] דוגמה נוספת, יש מחקרים שמראים (ויש גם שלא. מדעי החרטא, לא?!) שזוגות שגרים יחד לפני הנישואין הדבר דווקא מגביר את הסיכוי להתגרש (חילונים, שימו לב). לכאורה לא כדאי לחיות יחד לפני הנישואין. אז זהו שלא בהכרח. יש שיאמרו שהזוגות שחיים יחד בלי נישואין פחות מקדשים את מוסד הנישואין. אולי ניתן לנסח זאת שזוגות מתירניים פחות חוששים מגירושין ולכן עושים זאת יותר בקלות. בכל אופן, זה לא אומר שהמגורים יחד כשלעצמם תורמים לסיכוי להתגרש. ושוב, לפי ההגדרה למעלה זהו סקר ולא מחקר. מי שאמור לעשות אותו הוא סוקרים ולא חוקרים אקדמיים, לכן דוגמאות אלה לא משנות באמת את התמונה הכללית.
[5] כעין זה, הכלל של ר”א (פסחים סח ע”ב) שביו”ט או כולו לכם או כולו לה’, שהוא כלל תמוה. וכי ר”א לא ידע מה רצוי לעשות ביו”ט? ובכלל, איזה מין כלל זה שמשאיר הכל פתוח? ברור שהוא בא להוציא מדברי רבי יהושע שם שפוסק חציו לכם וחציו לה’. טענתו של ר”א היא כלל שוללני: טענתו היא שהכלל של רבי יהושע לא נכון. לדעתו צריך להיות עקביים ולעשות או הכל לה’ או הכל לכם. זה לא בא לומר תעשו מה שאתם רוצים אלא להוציא מדעת רבי יהושע.
[6] הטיפול הפסיכולוגי שהוא התוצר המעשי של המחקר שיכול לשמש כמדד לניבוי מעשי של התיאוריה, על אף שהוא תחום שזוכה למעמד גבוה ויוקרתי יותר משאר מדעי החברה והרוח, להתרשמותי אינו ממש דיסציפלינה. זה אוסף אנשים שיש להם אינטואיציות שונות מהניסיון ומלימוד, אבל האינטואיציות הללו הן שאומרות להם מה צריך לעשות במקרה שלפניהם, ולא הממצאים ה”מדעיים” והכלים הדיסציפלינריים.
[7] כפי שהסברתי בטורים על הפילוסופיה, לדעתי המתמטיקה היא הענף הפורמלי של הפילוסופיה.
[8] נדמה לי שבמקומות רבים יש נטייה לראות את מי שמעלה עמדות כאלה כאדם לא אינטליגנטי, ולכן התחושה של רבים היא שהוא נפסל ומודר משיקולים אקדמיים לגיטימיים. אבל זה ביטוי לכך שהערכים והאידיאולוגיה הם חלק בלתי נפרד מקני המידה האקדמיים.