בס”ד
פתחתי את טור 126 בכך שבחג הפסח וביציאת מצרים יש שני היבטים שמאתגרים את הטענה שיצאנו שם מעבדות לחירות. היבט אחד הוא השעבוד המחודש שקיבלנו בהר סיני לקב”ה, ובו עסקנו בארבעת הטורים עד כאן. ההיבט השני הוא ההיבט הקולקטיבי. ביציאת מצרים נולד עם ישראל, וכעת כל אחד מאתנו כבר לא לבד. אבל “חופשי זה לגמרי לבד”, לא? בטור הנוכחי אתחיל לגעת בהיבט הזה של השאלה ובהשלכותיו. מכיון שהטור התארך פיצלתי אותו והדיון ימשיך בטור הבא.
תשובה ראשונית
לאור מה שראינו עד כאן התשובה מתבקשת מאליה. הראי”ה קוק יסביר לנו שבעצם היותנו חלק מהקולקטיב מאפשר לנו לפעול לפי רצוננו העמוק והאמתי. בעומק ליבנו אנחנו מאד רוצים להשתייך לקולקטיב, ורצונו הוא רצוננו. אדם לא יכול להיות בו חורין אלא אם יש לו גם ביטוי לאומי. יתר על כן, אם אני לא פועל במסגרת קולקטיב קשה לי יותר לממש את רצונותיי וערכיי.
למען האמת כאן אני דווקא נוטה יותר להסכים עם הטענה הזאת, שכן באמת חלק מזהותם של בני אדם לפחות בימינו היא הזהות הלאומית שלהם. היווצרות הלאום מאפשרת לנו לבטא עוד אספקט שלנו. אמנם נכון שהיא מגבילה את הממד האינדיבידואלי שלנו, ולא מאפשרת לנו לפעול כפי שהיינו רוצים אילו היינו חיים ופועלים בחלל ריק. אבל מי רוצה לחיות בחלל ריק?![1] דומני שכאן תשובתו מתלכדת עם תשובתי: המגבלות שמטילה עלינו ההשתייכות הקולקטיבית אכן פוגעות בחופש שלנו, אבל דווקא זה מאפשר לנו לבטא את חירותנו. המגבלות שבתוכן אנחנו פועלים נותנות משמעות לבחירות האוטונומיות שאנחנו עושים בתוכן. הן מאפשרות לנו להיות בני חורין.
ההבדל בין השאלה הקודמת (מחויבות למצוות) לשאלה זו הוא בכך שביחס לציוויים אני מוכן לקבל שרצוני העמוק הוא לציית להם, אבל לא שרצונותיי העמוקים מלכדים עם המצוות עצמן (לפדות פטר חמור או לא לאכול חזיר). לעומת זאת, בהשתייכות לקולקטיב יש רק את הממד הראשון. אני רוצה להשתייך אליו כי הוא חלק ממני ואני ממנו. מה באשר לערכיו של הקולקטיב? אם אלו הערכים של התורה וההלכה אז חזרנו לשאלה הקודמת. אם לא –אז באמת תהייה התנגשות בין רצוני להשתייך אליו לבין התפקוד הפרקטי במסגרתו. הנחתי כאן היא כדברי רס”ג הידועים ש”אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”. ערכי הקולקטיב היהודי הם ערכי התורה (= הלכה + מוסר). ערכים אחרים אינם ערכים יהודיים גם אם בפועל יש הרבה יהודים שמאמינים בהם.
בעצם ניתן לומר אפילו יותר מכך. השתייכות לקולקטיב אינה אלא פן נוסף של המחויבות התורנית-הלכתית עצמה. התורה ניתנה לציבור, לעם ישראל, ולא לאדם פרטי. לכן מחויבות לתורה כרוכה גם בהשתייכות לעם שקיבל אותה ומימושה נעשה במסגרתו. כעת יובן שכל הטיעונים שהעליתי ביחס לשעבוד לתורה ומצוות רלוונטיים גם ביחס להשתייכות לקולקטיב. הקולקטיב מגביל את החופש אבל דווקא מאפשר את החירות. בהיעדר מסגרת חיצונית מאלצת ומגבילה יש אולי חופש אך אין חירות. השאלה שעולה כאן היא מה ההשתייכות הזאת מחייבת, ועד כמה ניתן לה להכתיב את דרכנו ומחשבותינו. שאלה משיקה וחשובה לא פחות היא מה אני כאדם פרטי עושה בתוך המסגרת הזאת? האם אני נותן לה להכתיב את דרכי ומחשבותיי, או שאני מעצב אותם באופן אוטונומי במסגרתה. כאן תבוא לידי ביטוי האוטונומיה והחירות שלנו.
קשרתי כאן את ההשתייכות לקולקטיב למחויבות לתורה ומצוות. ההנחה היא ששני אלו הולכים יחד וכרוכים זה בזה. זה מוביל אותי ישירות לשאלת הזהות היהודית, ועד כמה חופש או חירות היא מאפשרת, ולמקור השני שהבאתי בטור 126, מאמרו של עמוס עוז, עגלה מלאה ועגלה ריקה?, בתוך כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית.[2] עמוס עוז חוזר בעצם על גישתו של ארי אלון וקורא ליהדות פלורליסטית, וגם חילונית. אם זה אפשרי (וזה לא), זה כמובן שומט את הקרקע מתחת לתשובה שנתתי כאן לשאלה השנייה.
ראשית, אתאר בקצרה את מהלך דבריו וטיעונו העיקרי של עוז. אני מקווה שהקורא יסלח לי על הציטוטים הארוכים. אלו פשוט פנינים, ועמוס עוז עושה זאת הרבה יותר טוב ממה שאני יכולתי לעשות. ובכל זאת, אחרי השבחים יש היבט חשוב ויסודי מאד שבו הוא טועה בגדול, וזה מה שיביא אותנו בחזרה לדיון שלנו על חופש וחירות.
תקציר המאמר
עמוס עוז מתאר במאמרו את האיבון שעוברת יהדות ההלכה בדורות האחרונים. לטענתו היא צוברת עוד ועוד נורמות מחייבות ומקורות מוסמכים שאין לחלוק עליהם, והדבר לא מאפשר לנו כחברים בה לחיות ולפעול באופן חופשי. לטענתו זה מה שמונע מההגות הדתית להתמודד עם מאורעות כמו השואה ועם המציאות המתחדשת, זאת בניגוד לספרות העברית החדשה שהיא חיה ותוססת ומהווה המשך ראוי ליהדות הקדומה, שהיתה סרבנית, לא מקבלת מרות וסמכות, יצירתית וחדשנית.
הקוראים שכבר הספיקו להכיר אותי ודאי יבינו שלכאורה הבחור ממש מוציא את המילים מפי. ובכל זאת אני חושב שהוא טועה בגדול. לאו דווקא במסקנות הביקורת אלא במתודה ובתשתית הפילוסופית והמושגית שלה. הנקודה החשובה היא שכשביקורת כזאת באה מפי, כמי שמחויב למערכת, הביקורת הזאת סבירה וקבילה. אבל ביקורת שבאה מבחוץ בהקשר כזה היא חסרת כל משמעות ושחר. להלן אסביר את הדברים יותר.
על האופי האנרכי של היהדות
עמוס עוז פותח את מאמרו בתיאור יפהפה של האופי האנרכי של היהדות מאז ומעולם:
ליהודים אין אפיפיור, אילו קם אפיפיור יהודי, כל אחד היה בא וטופח לו על השכם ואומר: בוא הנה, תשמע, אתה לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותך, אבל סבא שלך ודוד שלי עשו פעם עסקים ביחד, בז’יטומיר, או במאראקש, ולכן תן לי שתי דקות להסביר לך פעם אחת ולתמיד מה אלוהים באמת רוצה מאתנו. ודאי, יש כל מיני מתיימרים ויש מי שהולך אחריהם בעיניים עצומות, אבל לאורך תולדותיו עם ישראל לא אוהב לציית. תשאלו את משה רבנו, תשאלו את הנביאים. אלוהים עצמו מתלונן כל הזמן על כך שעם ישראל לא ממושמע אלא מתווכח על כל דבר; העם מתווכח עם משה. משה מתווכח עם אלוהים, אפילו מגיש התפטרות, בסוף משה חוזר בו מהתפטרותו – אבל רק לאחר משא ומתן, ורק לאחר שאלוהים נכנע ומקבל את עיקר תביעותיו (שמות ל”ב, 32). אברהם עומד עם אלוהים על המיקח בעניין סדום כמו סוחר מכוניות משומשות, חמישים צדיקים, ארבעים שלושים ואף מטיח באלוהים את ההאשמה הנוקבת “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” (בראשית, י”ח 33-25); ולא שמענו שיצאה אש משמים ואכלה אותו על דברי הכפירה הנוראים הללו. העם רב עם הנביאים, הנביאים רבו עם אלוהים, המלכים רבו עם העם ועם הנביאים, איוב הטיח כלפי שמיא. השמים סרבו להודות שחטאו לאיוב ואף על פי כן העניקו לו פיצויים אישיים, ואפילו בדורות אחרונים היו רבנים חסידיים שתבעו את האל לדין תורה.
תרבות ישראל יש לה איזו ליבה אנארכית: לא רוצים משמעת. לא סתם ממלאים פקודות. רוצים צדק. רודף אתונות ורועה צאן אשר נחה עליו הרוח יכול למלוך על ישראל או לחבר את מזמורי תהילים. בולס שיקמים קם ומתנבא. רועה צאנו של כלבא שבוע, או איזה סנדלר, או נפח, מלמד תורה ומפרש פירושים ומטביע את חותמו על חיי יום יום של כל אדם מישראל. ועם זאת – תמיד, או כמעט תמיד, ריחפה סביבם השאלה: מי שמך? מניין לנו שאתה האיש? אולי אתה באמת גדול בתורה, אבל ברחוב הסמוך גר עוד גדול אחד, והוא חולק עלים ומציע מסקנה מהופכת, ולא פעם “אלה ואלה דברי אלוהים חיים“. על פי רוב הוכרעה שאלת הסמכות לפרש בכוח איזה קונסנזוס חלקי, לא פה אחד. תולדות תרבות ישראל באלפי השנים האחרונות הן שלשלת של מחלוקות מרות, בהן מחלוקות מכוערות ורוויות יצרים, בהן מחלוקות פוריות. בדרך כלל לא היה שום מנגנון הכרעה סמכותי, פורמלי; על פי רוב, רב פלוני היה גדול מחברו מפני שנחשב גדול מחברו, ותו לא.
תרבות ישראל במיטבה היא תרבות של שקלא וטריא, של משא ומתן, של פנים לכאן ולכאן, של חריפות כוח השיכנוע, של מחלוקת “לשם שמים”, של ריב למען “יגדיל תורה ויאדיר”, של איפכא מסתברא, וגם של יצרים עזים המתחפשים למחלוקות “לשם שמים”. זהו יסוד רוחני המתיישב היטב עם רעיון הדמוקרטיה כפוליפוניה – מקהלה של קולות שונים המתוזמרים על ידי מערכת של כללים מוסכמים. אורות ולא אור. אמונות ודעות ולא אמונה ודעה. אכן, היו וישנן בתרבות ישראל “מובלעות” של ציות עיוור. המובלעות האלה הן, בעיני, סטייה מהמסורת, גם כאשר הן מתיימרות להיות התגלות המסורת. עם כל ההבדלים שבין הרב הליטאי המושל בכיפה לבין המשיח מלובאביץ’ ובין שניהם לבין הקדוש מן העיירה נתיבות, למשל, שלושתם משרים סביבם ציות אפיפיורי, והכפופים להם מקבלים משמעת. ציות עיוור אינו יכול להיות מוסרי. “נעשה ונשמע” פירוש: נעשה בתנאי שנשמע. כבר אלפי שנים לא היה אף מעשה אחד, אשר כל היהודים כאיש אחד הסכימו לראות בו נס או מופת. תמיד יש חולקים וחושדים וכופרים. כמעט מול כל סמכות מופיעה סמכות שכנגד. רק יחידים היו, אשר בני דורם ובני הדורות שלאחריהם קיבלו את סמכותם בלא עוררין. בסופו של דבר, “מקור הסמכות” בתרבות ישראל הוא בנכונותו של העם – או של חלק ממנו – לקבל את מורה-ההוראה, או את פוסק-ההלכות, או את הצדיק בעל המופת, או את מורה הדרך, כמקור של סמכות. אפילו הנשר הגדול נעשה נשר גדול מכוח התקבלותו על לב העם ולא מכוח הכתרתו בידי קומץ חשמנים. ההירארכיה היא וולנטארית. מבחינה זו, יש בתרבות ישראל קו אופי דמוקרטי עמוק ומובהק; וכדאי להזכיר זאת דווקא בימים שבהם יש אצלנו כל מיני חכמים שלא די להם בניגוד הממשי שבין מרות ההלכה לבין מרות השלטון הנבחר, והם מציירים את רוח הדמוקרטיה כאיום של היהדות או את רוח היהדות כאיום על הדמוקרטיה.
זהו תיאור נפלא, ובעצם הוא עובדתי ולא ערכי, שלרובו אני לגמרי מסכים. אבל בהמשך אטען שיש לדברים רקע שהופך לגמרי את כל התמונה.
המפץ הגדול ומשל החדר והרהיטים
הנקודה המרכזית במאמר היא המשל אותו מביא עמוס עוז בהמשך (עמ’ 45):
בונקר רוחני ורגשי
עולם ההלכה, כמו היקום עצמו מתחיל ב”מפץ גדול” – מתן תורה, מעמד הר סיני. מאז ועד היום, או מאז עד תמול שלשום, תרבות ישראל היא תרבות של מעגלי אדוות מתרחבים, של פירושים, רובד על גבי רובד. אבל ככל שמתרחקים ממתן תורה, המרחב הפרשני מצטמצם והולם מפני שהוא מאוכלס יותר ויותר. הולך ומצטמצם החלל, מפני שכל דור מוסיף ולשום דור אסור לגרוע ואסור לגנוז. הבית מתמלא רהיטים, הרהיטים מתמלאים חפצים, אין יוצא ועוד מעט וכבר אין בא משום שאין מקום.
בעולם ההלכה הולכת ומתעצמת הבקיאות הלמדנית, או הדבקות הקפדנית, או החריפות, או התלהבות הלבבות, בעוד מרחב היצירה הולם ומסתתם. גם הכרת הערך העצמית הולכת ומתכווצת שהרי “אם ראשונים כבני אדם – אנחנו כחמורים”: ככל שמתרחקים ממעמד הר סיני, יהדות ההלכה משמרת יותר ויותר ויוצרת פחות ופחות. לכל היותר – “יפתח בדורו כשמואל בדורו”. וודאי שאין האחרונים רשאים לשנות מדברי הראשונים. אכן, שעונים רוחניים שונים הורו שעות שונות ביהדות ספרד וביהדות אשכנז, במזרח אירופה ובסאלוניקי ובבגדד ובתימן – אבל כל השעונים הוראו שמעמד הר סיני הולך ומתעטף בעמוד ענן של טקסטים פרשניים על גבי טקסטים פרשניים. מכאן הרגשת המחנק.
המשל של החדר שנוצר במפץ גדול בסיני ומאז הולך ומתמלא מתאר אל נכון את תחושתם של רבים. לכאורה באמת החופש ויכולת התמרון שלנו הולכים ומצטמצמים. להלן אשתמש במשל הזה כדי לבחון את טיעוניו של עמוס עוז.
לאחר מכן הוא מתאר את התגובות הפסיביות של ההלכה וההגות היהודית לכל ההתרחשויות בתוך ומחוץ לעם ישראל בדורות האחרונים, וכאן אני לגמרי מסכים. אבל בניגוד לדבריו, זה לא תוצר הכרחי של התיאור הראשוני (המפץ ומילוי החלל). להיפך, כפי שאטען בהמשך רק מילוי החלל יכול היה לאפשר משהו אחר, ולצערי זה באמת לא קורה. אבל לפני שאכנס לזה, נראה מה האלטרנטיבה שמציע עוז עצמו.
הספרות העברית החדשה
האוונגרד היהודי האלטרנטיבי אותו מציע עמוס עוז, למרבה ההפתעה, הוא הספרות העברית החדשה:
גם מול הנאצים וגם, להבדיל, מול הציונים לא היתה יהדות ההלכה, ברובה, מסוגלת לעמוד עמידה דתית. דווקא בספרות העברית החדשה אפשר למצוא עמידות רליגיוזיות עמוקות מול רצחי העם היהודים ומול הקמת המדינה. בעצם, קיבלו עליהם כמה סופרים ומשוררים את מה שבעלי ההלכה נמלטו מפניו. כמעט אפשר לדבר על הפרדת הדת – לא, לא הפרדת הדת מן המדינה, אלא על הפרדת הדת מן הדתיים:
עובדה מסעירה היא, שההתמודדות התיאולוגית לא נעלמה, אלא עברה בעיקרה מידי שומרי המצוות לידי הכוח היצירתי ביותר בעם ישראל בדורות האחרונים – הספרות העברית החדשה, בשירה, בפרוזה, ובהגות. אלה לא “עזבו במנוחה” את האל, כי אם התעקשו למשוך בשרוולו, לרדת אל מקצת כוונותיו, או לתבוע אותו לדין. סופרים שרובם ראו עצמם חילוניים, לא חדלו לעסוק במצוקה תיאולוגית. שורה שלמה של יוצרים, מביאליק וברדיצ’בסקי ועגנון דרך אורי צבי גרינברג ועד יזהר ודן פגיס ועמיחי ואחרים, כותבים – כך או אחרת – על “הסתר פנים”. נראה שבמאה השנים האחרונות רוב הגילויים הדינאמיים והיצירתיים בתרבות ישראל מתרחשים מחוץ לממלכת ההלכה, אם גם בזיקה דיאלקטית אליה, או בזיקה מנתצת. אבל זיקה מנתצת אף היא זיקה, ולפעמים יש בה יותר אינטימיות מאשר בזיקתם של אוצרי המוזיאון, המצחצחים את זגוגיותיהם של ארונות-התצוגה הנעולים. גם אפיקורסות היא בכלל תרבות ישראל. גם כפירה, גם הטחה כלפי שמיא. כל אלה עמדות דתיות מובהקות.
מי שמחליף את היהדות המסורתית והרבנית הוא היהדות הריבונית נוסח עמוס עוז, הספרות העברית החדשה היא היחידה, לטענתו, שעומדת מול האירועים ומול מחוללם, באומץ יהודי אופייני רווי פאתוס דתי (שלא כצפוי מיוצרים שברובם חילוניים). היא ממשיכה את המרד היהודי הקדוש ולכן היא היחידה שמציעה התמודדות של ממש מול האירועים ההיסטוריים והתרבותיים שעוברים עלינו.
גבולות הפלורליזם היהודי: זהות יהודית חילונית
מסקנתו היא שיש לפתוח את השורות, או שבעצם מאז ומעולם הן פתוחות ועומדות:
מה נכלל ב”תרבות ישראל”? כל מה שיש לעם ישראל, כל מה שהצטבר אצלו במרוצת הדורות, מה שנולד בפנים וגם מה שנקלט מבחוץ והפך להיות בן-בית. מה שנהוג ומה שהיה נהוג, מה שמקובל על כולם ומה שמקובל רק על חלק. מה שמקובל היום ומה שהיה מקובל בדורות קודמים. מה שבעברית ומה שבלשונות אחרות. מה שכתוב ומה שמתהלך מחוץ לכתובים. אולי גם קווי-התנהגות מסויימים ואופני-תגובה הקשורים בזיכרון משותף: אולי גוון מובחן של הומור והתחכמות, נטיה מובהקת לביקורתיות, לאירונית עצמית, לרחמים עצמיים וגם לצדקנות, פראגמאטיזם אפוף פאנטאזיות, אכסטאזה וספקנות, אופוריה תוך ראיית שחורות, עליצות מלאנכולית, וגם איזו חשדנות כלפי כל שררה, ויש מידה של התנגדות לעוול, אף כי תכונות אלה כמובן שאינן טבועות בכל יחיד, ונוכחותן בעתיד אינה מובטחת. יש רגישויות אשר לא קשה לזהות אותן, אבל קשה מאוד לקבע אותן בהגדרות. אחדות מן הרגישויות האלה הולכות ונעלמות אצלנו עכשיו. במדינת ישראל ניטש עימות מר בין יהודי ה”שולחן ערוך” לגווניהם השונים לבין אלה שאינם חיים על פי ההלכה. היחס אל המדינה הוא הנושא המיידי והבולט ביותר בעימות זה, אבל אין הוא הנושא העיקרי.
היהדות אותה מציע עמוס עוז היא שימוש חופשי ב”חדר” (=החלל היהודי) וסידור רהיטים שונים לפי טעמנו. להוציא מה שלא מתאים ולהכניס את מה שכן. לסדר בצורות שונות את הרהיטים ולא לשלול סידורים אחרים. עד כאן דבריו של עמוס עוז. כעת אסביר היכן הוא טועה ובמה הוא צודק לדעתי, והדבר ייקח אותנו בחזרה, איך לא, לדיון על חופש וחירות.
מבט נוסף על משל הרהיטים
עמוס עוז בעצם מציע לראות את היהדות כחדר ללא רהיטים מחייבים. הכל מסור לבחירתנו. אנחנו יכולים להכניס ולהוציא רהיטים כפי שנראה לנכון, ולסדר את החדר כאוות ליבנו. אבל אז השאלה היא מה נשאר כמגדיר של היהדות? מהי המסגרת שבתוכה מתנהל המשחק הזה? תאמרו, גודל וצורת החדר שנתונים לנו מראש? אבל גם זו מגבלה, ומה קדושה יש בה? למה אי אפשר להחריב את החדר ולבנות חדר אחר, בצורה או גודל שונים? אם כן, מה בכל זאת נשאר בתור מערכת הכללים שבתוכה מתנהל המשחק שמציע עמוס עוז?
חשבו על אדם שחד לכם חידה: הגיעו באמצעות 4 פעולות החשבון למספר 100, כשאתם משתמשים רק במספרים: 1, 8, 20, ו-2, כל אחד פעם אחת. לחידה כזאת ייתכנו כמה פתרונות, וכל אחד לפי מידת היצירתיות שלו יכול למצוא אותם (אני כרגע רואה מול עיניי רק אחד). מה יקרה אם נוריד את המגבלה של שימוש פעם אחת בכל מספר? מספר הפתרונות יגדל מאד כמובן. ואם לא נגדיר בכלל את פעולות החשבון המותרות, וכל אחד יוכל לבחור אותן כרצונו? מספר הפתרונות הופך לאינסופי והחידה מתרוקנת ממשמעות. ואם נשמיט גם את המספרים בהם מותר להשתמש ונשאיר גם את זה לבחירתו של הפותר? או אז גמרנו לגמרי את עניין. חשבו על החידה ה’עירומה’ הבאה: הגיעו למספר 100. זהו. כשאין אילוצים אין משמעות לחידה, ובוודאי גם לא תופיע שם יצירתיות. ההבדלים בין פותרים והפתרונות מאבדים את משמעותם.
בה במידה, מערכת דתית-תרבותית שאינה מוגדרת בתוך אוסף כללים או מסגרת כלשהי, לא יכולה ליטול לעצמה שם ספציפי (יהדות, נצרות, או כל דבר אחר). אם אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה עם כל הרהיטים בחדר, אני לא רואה במה אתה יהודי? גם האסקימוסי הוא יהודי בהגדרה זו, אלא שהוא החליף את כל הרהיטים (וגם את החדר באיגלו). גם הינדי הוא יהודי שוויתר על חלק אחר מהכללים ואימץ אחרים. זו הגדרה ריקה ליהדות, ובעצם לכל מושג שהוא. גם חופש הגדרתי חייב לחיות בתוך מסגרת כלשהי שמגדירה אותו. במינוח שלי מדובר כמובן בחירות ולא בחופש. אין הגדרה חופשית לדברים, אף שיש ויש הגדרה בת חורין (גמישות בתוך מסגרת).
כדאי לשים לב שעמוס עוז מסביר לנו מה אפשר להוציא או להכניס ועל מה ניתן לוותר, אבל הוא אפילו לא רומז את מה צריך להשאיר ומה חייב להתרחש בגלל הכללים. האם יש משהו קשיח שלא תלוי בטעמו האישי שלו או של כל אחד מאתנו? איך אפשר להציע “הגדרה” כל כך מטופשת כאלטרנטיבה?
עמוס עוז מחליף כאן בין חופש לחירות. הוא קורא לחופש, כלומר ביטול המגבלות, בעוד שהקריאה הרלוונטית היחידה אפשרית היא לחירות בתוך המגבלות.
אני, כמי שמחויב להלכה מצטרף לרבות מהביקורות שלו על האיבון, אבל אני עושה זאת מבפנים. אני מקבל את הכללים ומציע לחלקם פרשנות שונה מהמקובל. יש מסגרת שאותה גם אני לא מחליף ולא יכול להחליף. המסגרת הזאת קובעת את המגבלות ואת כללי המשחק. בתוכה מתנהל המשחק ונמדדת רמת החירות של כל אחד מאתנו. מי שלא מקבל את התכתיבים של נכון ולא נכון, טוב ורע, שניתנו על ידי הקב”ה וקבעו את המסגרת היהודית, לא יכול לשחק במשחק הזה. הוא בעצם לא משחק בשום משחק. הוא חי בשווייץ והכרעותיו אינן אלא הגרלה או היענות לדחפים, ולכן כמובן חסרות ערך ומשמעות.
עמוס עוז כמובן לא חי בוואקום וגם לא קורא לחיים בוואקום. הוא בעד מוסר, שימוש ויצירה בשפה העברית, התייחסות למקורות ולתרבות שלנו (ביחד עם התרבות הסובבת, להותיר ולהכניס כפי שנראה לנכון). אבל כל אלו הם מסגרת שהוא עצמו החליט עליה. מישהו אחר יכול לחשוב אחרת. בדיון על ארי אלון בטורים הקודמים ראינו שאם האדם עצמו מחוקק לעצמו את הכללים – הוא תמיד צודק וצדיק. זו לא חירות אלא חופש, ולכן זה חסר משמעות.
תרבות/זהות יהודית חילונית[3]
המסקנה העולה מדבריי היא ש”תרבות יהודית חילונית” הוא ביטוי ריק. יש כמובן מאפיינים שונים לעם היהודי ולהתנהלותו. הם מתוארים בכישרון רב בדבריו של עמוס עוז שהובאו למעלה. האנרכיה, המרד, חוסר המוכנות לקבל סמכות, הוויכוח המתמיד, הפלגנות, השפה, הזיקה לתנ”ך ועוד ועוד. אבל כל אלו הם מאפיינים דה פקטו, פשוט עובדות. השאלה מה מהם הוא ערך מחייב מבחינת עמוס עוז? לכל עם יש כמובן מאפיינים משלו, ובכלל זה גם לעם היהודי. המאפיינים יכולים להיות טובים או רעים, נחמדים או פחות נחמדים, אבל איני רואה ערך בעצם ההשתייכות לעם. השתייכות כזאת היא עובדה. אדם יכול להיות בעל מאפיינים בלגיים או מרוקאיים, ואם אלו מאפייניו אז אלו הם. השאלה האם אני בא בטענות למי שמתכחש להם או מציע להחליף אותם? אלו מאפיינים עובדתיים ולא ערכיים. זה כמו להיות בן של אבי או אמי. זה לא ערך אלא עובדת חיים. עמוס עוז מאשים את היהדות בכך שהיא סוטה מהמאפיינים המקוריים שלה. וכי הדבר פסול? האם הוא נגד שינויים? אם הוא טוען מכוח טענה ערכית כלשהי, השאלה היא מה הבסיס אליה? צו ה’ שהוא לא מאמין בו? אז אם אבותיי חשבו או נהגו כך, למה גם אני צריך לעשות זאת? נראה שבוויכוח הזה דווקא עמוס עוז הוא השמרן הגדול יותר.
חשוב לשים לב שהמונח “זהות יהודית” משמש אותנו בשתי משמעויות שונות: אצל הדתיים מדובר במערכת ערכית מחייבת. חשוב וראוי להיות כזה, ואסור לחרוג מזה. מי שלא עושה זאת הוא לא בסדר. לעומת זאת, אצל החילונים הזהות היא אוסף מאפיינים לאומיים. סט של עובדות. כאלה אנחנו וזהו. אז מה? למה זה חשוב? מה יש לדון על זה? וכי אסור לי לחרוג מהאופי הלאומי? למה כל כך חשוב לדון בזה ולהשתייך לזה? מה פשר העיסוק האובססיבי בעובדות נייטרליות? אם אני רוצה להיות בלגי ולהתנהל לפי קווי האופי הבלגיים, מה רע בזה?
אנחנו בעצם חוזרים כאן בדלת האחורית להבחנה בין נכס לערך. התרבות היהודית במובנה חילוני היא לכל היותר נכס, או מאפיין עובדתי סתמי ומקרי. לכן איני רואה כיצד אפשר לטעון טענות או לבקר מישהו בשמה. בשם מה בא עמוס עוז ומטיף לי להתנהל אחרת? בשם היהדות? וכי יש חובה יהודית להיות ווכחן? למה החובה הזאת קדושה יותר מהחובה לברך ברכת המזון או לשמור שבת שאותה הוא לא מקיים? מה מקורה? אם ממוצע הגובה היהודי היה 1.80 מ’ הוא היה דורש מאתנו לפעול להגבהת הנמוכים שבינינו? הרי גם זו עובדה שמאפיינת יהודים ולכן חלק מהיהדות. אם עמוס עוז בוחר רהיטים לחדר כרצונו, גם אני עושה זאת ואיני רואה על בסיס מה הוא מבקר אותי. כמו ארי אלון, במובלע גם הוא מניח מערכת או קנה מידה אובייקטיבי מחייב, שהוא לא תוצאה של הבחירות שלנו. הוא מבקר אותי על בסיסו, בלי להודות בעצם קיומו. אבל בהיעדר מסגרת מוסכמת אין אפשרות לנהל שיח. הדיאלוג של עמוס עוז אינו אלא מונולוג עם עצמו והדומים לו.
עד כאן עסקתי בטיבם של המאפיינים הללו (ערך או עובדה). כעת אעבור לדון בייחודם. מה מכל המאפיינים הללו הוא קריטריון להגדרת יהדות בעיני עמוס עוז? האם לדעתו מי שאינו ווכחן אינו יהודי? האם מי שמקבל סמכות אינו כזה? יש המון גויים כאלה. אז כיצד ניתן לראות במסגרת הזאת הגדרה ליהדות?! כשעמוס עוז וחבריו מדברים על זהות יהודית ותולים אותה בשירות בצבא, ציות לחוק, תשלום מסים, התנהגות מוסרית, שימוש בשפה העברית, לימוד תנ”ך, או ווכחנות, אני תוהה מדוע לדעתו כל אלו הם קריטריונים ליהדות. כל אלו מאפיינים גם גויים גמורים. דרוזים הם אזרחים נאמנים של המדינה, מדברים עברית, משלמים מסים, מתנהלים מוסרית. אז למה הם לא יהודים? אם יש אינדונזי ווכחן ולא מקבל מרות (וגם מוסרי), בעיני עמוס עוז הוא יהודי? הנוצרים לומדים תנ”ך יותר מאתנו, אז גם הם יהודים? יהודים בחו”ל לא מדברים עברית, אז לדעתו הם לא יהודים? וגם אם בהגדרתו הם אכן לא יהודים, למה זה חשוב? יש לזה משמעות ערכית כלשהי? יש לו טענה כלשהי כלפיהם?
כמובן הדרוזי והאינדונזי בעצמם לא מגדירים את עצמם כיהודים, והיהודי בחו”ל כן מגדיר עצמו כיהודי. אז מה? בעיני עמוס עוז האינדונזים הללו הם יהודים. לשיטתו בעצם אין הגדרות, וכל אחד יחסה תחת המילה שהוא חפץ ביקרה. אבל אני שואל על משמעות המושג ולא על שימושים מקריים שעושים בו אנשים שונים. אני שואל מכוח מה עמוס עוז בא בתביעות וטענות כלפיי, אם בחרתי לחסות תחת מילה אחרת או תחת אותה מילה בהגדרה אחרת? האם שימוש במילה הוא בכלל בסיס לביקורת ערכית? לכל היותר יש כאן ביקורת לשונית.
אפילו הקשר לתנ”ך והעברית אינם מאפיינים ייחודיים. יש הרבה מאד גוים שקשורים לתנ”ך הרבה יותר מאשר יהודים (הנוצרים קשורים אליו הרבה יותר). הדרוזים והערבים אזרחי ישראל מדברים עברית, וחלקם גם יוצרים בעברית. דרוזים ובדואים משרתים בצבא. אז גם כל אלו הם יהודים? ואם הם לא היו כאלה אז עמוס עוז היה תוקף אותם על כך? אפילו המוכנות לשלם מחירים ולעשות מהפיכות, שהיא בהחלט מאפיין יהודי די מובהק, אינה אלא מאפיין עובדתי (אמנם בעל משמעות ערכית). העובדה שאבותיי היו כאלה לא אומרת שגם אני צריך להיות כזה יותר מכל אחד אחר. אם צריך לעשות מהפיכה, התביעה היא כלפי כל אדם באשר הוא. חלקם עומדים בזה וחלקם לא, אבל איני רואה כאן תביעה מכוח היהדות שלי או שלו. אם יש עם שמקפיד על מתן צדקה אז הצדקה מגדירה את מהותו? זו דרישה רלוונטית לכל אדם מוסרי. אולי ההתקבצות של המאפיינים הללו אצלנו מודגשת יותר. אבל זו עובדה סטטיסטית בעלמא. ובוודאי אי אפשר לדרוש מאתנו להיות כאלה, רק כי אלו המאפיינים העובדתיים של יהודים. זה מגוחך.
כשיהודי דתי טוען כלפי החילוני שהוא אינו יהודי, הוא בא בטענה ערכית. לשיטתו כל יהודי חייב להתנהג באופן מסוים, ומי שסוטה ממנו בוגד בערכיו ובחובתו. ואילו כשהחילוני טוען כלפי עמיתו הדתי שהוא לא יהודי, הוא טוען טענת עובדה גרידא. יש כאן אסימטריה מהותית בשיח, ומשום מה החילונים, גם הנבונים שבהם, לא מבינים זאת.
על גזענות וסובייקטיביות
הוואקום הערכי של עמוס עוז מניח במובלע קריטריון גזעני ו/או מעגלי ליהדות: בעיניו יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, שהרי לשיטתו אין ליהדות שום מאפיין ערכי מהותי ומחייב אחר. אין פלא שהוא תולה את היהדות באוסף מאפיינים עובדתיים, ואלו כמובן אינם אלא ירושה גנטית של האם היהודייה וירושה תרבותית של הדת והאופי הלאומי שלנו. צריך להבין שגם יהדות ההלכה רואה את היהדות באופן “גזעני” אתני כזה. אלא שזו לא הגדרה ליהדות אלא ליהודי. יהדות היא מחויבות לתורה ולהלכה, אלא שהמשימה הזאת מוטלת על בני אם יהודייה. אצל עמוס עוז ההגדרה היא גזענית נטו, בלי שום ממד תרבותי וערכי.
כדי להימלט מזה, רבים מעמיתיו לדעה של עמוס עוז סבורים שמי שמכריז על עצמו כיהודי הוא יהודי, ללא קשר לערכים ולמחויבות שלו להלכה ולתורה. כאן אנחנו כבר במחוזות המעגליות. למושג יהודי אין שום תוכן קונקרטי. זהו פרי מעשיהם של היהודים. ומיהם יהודים? אלו שפרי מעשיהם הוא יהודי. חד גדיא חד גדיא.
זוהי המסגרת של היהדות החילונית כמובן, או גזענית או מעגלית. בתוכה יש את היהדות הסובייקטיבית של עמוס עוז עצמו: יהודי הוא מי שמתנהג כמו שעמוס עוז רוצה. רצוי שיהיה גם מוסרי, ישתמש בעברית ויהיה גם בעל אופי יהודי (ובלבד שאינו דרוזי שעושה גם הוא את כל אלו). אוסף של עובדות או ערכים אוניברסליים.
עובדות או ערכים אוניברסליים כיהדות: “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”:
בעצם כשעמוס עוז מדבר על “יהדות חילונית” זהו מושג ריק, ומכוחו הוא תוקף אחרים שלא מתנהלים כפי שהוא (עמוס עוז) חושב שצריך להתנהל. לא חס ושלום תוכן מסוים, רק מאפיינים טכניים, כמו ווכחנות, אי קבלת מרות, פלגנות, דמוקרטיות וכו’, או ערכים אוניברסליים. גם אם כל אלו הם ערכים בעיניו, תוקפם לא קשור למוצאם היהודי וליהדות שלו או שלי. הוא דורש זאת מכל אדם, ותולה זאת ביהדות.
ניתן לשמוע במחוזותינו תחת כל עץ רענן בכל רגע אמירות מגוחכות כמו “אני יהודי כי הוריי נרצחו בשואה” (היטלר כמדד למיהו יהודי), “אני יהודי כי אני מדבר עברית”, “היהדות שלי היא הדמוקרטיה וכבוד האדם”, “היהדות שלי היא המוסר והדאגה לחלש”, “הנאמנות למדינת ישראל וחוקיה” וכו’ וכו’. כל ההבלים המעייפים והחבוטים הללו תולים ערכים אוניברסליים שנדרשים מכל אדם בעולם (או מכל ישראלי), דווקא ביהדות. האמירות הנבובות הללו מצביעות בצורה ברורה על הוואקום היהודי אצל החילונים.
המסקנה היא שאין חיה כזאת “יהדות חילונית”. יש יהודי (לפי ההגדרה הדתית) חילוני (לפי התנהלותו), אבל אין יהדות חילונית. זו ממש המצאה אינפנטילית, ואני כל פעם משתאה מחדש כמה מאמץ אינטלקטואלי משקיעים אנשים חכמים כדי לצקת לתוכה תוכן ללא בדל הצלחה. לכו ל”אלול” ושאר בתי מדרש פלורליסטיים או ישיבות חילוניות, ותוכלו להתרשם מהוואקום השורר שם. לא תמצאו שם ערך יהודי אחד שאינו ערך אוניברסלי. מה שכן תמצאו הוא ערבוב חוזר ונשנה בין ערכים לעובדות (כלומר התייחסות למאפיינים עובדתיים כערכים), וגם התייחסות לכל דבר עלי אדמות כיהדות (בפרט התייחסות פתטית לערכים אוניברסליים כיהדות).
על כך כבר אמר רס”ג: “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”. אכן, מילה בסלע.
הערה על מעמדם של ערכים אוניברסליים ביהדות
חשוב להבין שאין כוונתי כאן לומר שהערכים האוניברסליים אינם מחייבים מבחינת רצון ה’ והתורה. ודאי שכן. אלא שלדעתי הם מחייבים את כל באי עולם (כולל שבע מצוות בני נוח). לכן השימוש בהם כהגדרה ליהדות הוא טעות לוגית. זה כמו להגדיר יהודי כמי שיש לו שתי רגליים או לפחות כליה אחת והוא נטול זנב (בניגוד לתדמיתנו בשטירמר). תליית הגדרה במאפיינים שאינם מייחדים את המושג המוגדר היא כשל לוגי. ניתן אולי להגדיר יהדות חילונית כאוסף של מאפיינים עובדתיים שמייחדים יהודים (אם בכלל יש כאלה), אבל זו הגדרה נטולת מטען ערכי. לכל היותר יש כאן תיאור אקדמי של יהדות או יהודים, הא ותו לא. ערכים אוניברסליים כמובן מחייבים גם יהודי, אבל זה בכלל כל באי עולם. לכן ערכים אלו לא יכולים להוות חלק מהגדרתו כיהודי.
אם אסכם, יהדות חילונית היא אוסף מאפיינים עובדתיים. על כך יש הסכמה עקרונית, אבל אין לזה משמעות. יהדות דתית היא אוסף של ערכים מחייבים (בעיקר הלכה). אבל זה רק בעיני המאמינים בה כמובן, ולכן אין על כך הסכמה. ואילו ערכים אוניברסליים לא מגדירים יהדות אלא אנושיות (כשהיהדות היא חלק ממנה כמובן).
למשמעותו של מגוון האפשרויות
עמוס עוז מדבר על הרבה יהדויות ועל פלורליזם בתוך היהדות. אבל האפשרויות הללו מוגדרת כמגוון בתוך מסגרת כוללת משותפת. בלי המסגרת אין משמעות למגוון. טוב לב של גדי וצבעו של ענן אינן שתי אפשרויות במגוון של קבוצה כלשהי, מפני שאין קשר ביניהם. כדי לדבר על מגוון חייבים להגדיר מסגרת לדיון. כך יש משמעות לפתרונות שונים מגוונים ויצירתיים לחידה המתמטית שהצגתי למעלה, אבל בהיעדר האילוצים (פעולות החשבון, המספרים) אין משמעות לכל המגוון העצום שנוצר. אין שם פתרון נכון ולא נכון, שכן כל האפשרויות שקולות ולכן גם חסרות טעם וערך. זהו בעצם מצב החופש בשווייץ, שם החופש מסרס את הערך שבחירות ההצבעה.
המסקנה היא שרק מסגרת קשיחה ומחייבת מאפשרת בתוכה התנהלויות שונות. בתוך מסגרת כזאת יכול להתנהל ויכוח בין דרכים שונות, ביקורות, פולמוסים, מרידות, רפורמות וכדומה. כל אלו חייבים להתנהל בתוך המסגרת, ועמוס עוז לא מצביע על מסגרת כזאת אלא רק על אפשרויות שונות. זה דומה לדוגמה של טוב הלב וצבעו של הענן מלמעלה. הוא מתלונן על היעדר חירות ומציע חופש.
לכן לביקורת דומה על האיבון ביהדות שתבוא ממני יש משמעות (לדעתי), מפני שהיא נעשית בתוך המסגרת ומנמקת את עצמה בכלי ההלכה והפרשנות ההלכתית. אבל ביקורתו של עמוס עוז ריקה מתוכן ואין לה משמעות. הדבר דומה לביקורת שתצא ממני כלפי השינטו, על כך שהם לא עושים את הפולחנים שלהם נכון. איך ייתכן שהם לא מכירים בכת הפופקו (הבדיונית) שדוגלת בעמידה על רגל אחת בכל יום בשעה 11:00 למשך כחמש דקות? הרי זה מבטא הרבה יותר טוב את השינטואיזם (שלו אני לא מחויב כמובן, וגם אין לו שום הגדרה מבחינתי). העובדה שעמוס עוז הוא יהודי אתני, ושהגנטיקה והמקורות התרבותיים דאגו לכך שיהיו לו כמה מאפיינים עובדתיים דומים לאלו שלי, לא מאפשרת לו לבקר אותי. הוא יכול לבקר כמובן (יש דמוקרטיה), אבל לא בשם היהדות. זו לא הצעה ליהדות שונה אלא הצעה למשהו אחר, שהוא לא באמת אחר מפני שהוא לא מוצע בתוך מסגרת כלשהי אלא בוואקום.
הספרות העברית החדשה
עמוס עוז טוען שהספרות העברית החדשה (והחילונית) היא התחליף לחוסר ההתמודדות הרבני. אבל זו שטות כמובן. מה יש לסופר חילוני להתמודד עם השואה? אם הוא לא מאמין באלוקים אין לו שאלה. אז עם מה הוא צריך להתמודד? עם הרוע האנושי? עם זה צריכים כולנו להתמודד. זה לא תחליף להתמודדות הדתית עם התנהלותו של אלוקים בשואה. הניחוח הרליגיוזי שעמוס עוז מדבר עליו אינו אלא פאתוס שנובע משאריות של חשיבה ומינוח דתיים, הא ותו לא. סופר חילוני שתובע את הקב”ה לדין תורה, כפי שמתאר עמוס עוז, זו בדיחה עלובה ולא התמודדות. תביעה כזאת יכולה להרשים כשהיא באה מפיו של רב או אדמו”ר שמחויב לתורה ומאמין בקב”ה. לתבוע את הוואקום הקדוש שבו אינך מאמין לדין תורה הוא אולי יצירה ספרותית, או לדעתי בעיקר בדיחה תפלה. בטח שאין כאן התמודדות עם משהו.
שום סופר חילוני לא יצר התמודדות עם בדל שאלה לגבי השואה. לא רק מפני שיכולתם לא עולה על זו של הרבנים (בדרך כלל ירודה יותר), אלא בעיקר מפני שאי אפשר להתמודד עם שאלות שאינך מוטרד מהן. בדיוק כפי שאני לא התמודדתי עם הבעיות שבפניהם ניצב מאמין השינטו המצוי. עמוס עוז שוב ושוב לא מבין שבהיעדר מסגרת אין התמודדות. זה מלל ריק. התמודדות היא לעולם בתוך מסגרת, כמו שחידה היא לעולם במסגרת של אילוצים. התמודדות בלי מסגרת היא כמו חידה בלי אילוצים. כשאני כיהודי מאמין ניצב מול השואה, אני נדרש לתת לעצמי דין וחשבון על התנהלותו של הקב”ה. זה לא מתיישב עם אמונותיי לגביו. או שאני מוצא תשובה או שלא (אני דווקא כן מציע, לפחות משהו חלקי). אבל מי שאינו מאמין באלוהים לא אמור להתמודד עם התנהלותו.
הדבר מזכיר לי את ההלצה הידועה על בני הזוג ניצולי שואה שנטשו את אמונתם הדתית. יום אחד האישה, יוכבד, שומעת את בעלה היקר שמערל מחרף ומגדף כלפי שמיא. היא מזדעזעת ונוזפת בו על כך. שמערל המופתע מזכיר לה שהם בעצם לא מאמינים בו כבר שנים לא מעטות. ואז אומרת לו יוכבד: “כן, אבל האלוהים שבו אני לא מאמינה הוא רחום חנון וארך אפיים. איך אתה יכול לחרף אותו בצורה כזאת?!”. אותה אישה כמובן מאמינה במובלע באלוהים, או סתם מפטפטת מתוך שאריות לא רציונליות של אמונתה הקודמת. ייתכן שה”התמודדות” החילונית שמתאר עמוס עוז היא פטפוט בעלמא, וייתכן שהיא מבטאת אמונה מובלעת.
אנשים חילוניים כועסים על הקב”ה מסיבות שונות, והכעס הזה יכול להיות ביטוי לאמונה שהם מתכחשים לה. אבל כבר כתבתי כמה פעמים שאני לא מתייחס למניעים וסיבות נסתרים, אלא לטיעונים שמוצגים בפניי. אם עמוס עוז וחבריו הסופרים הם מאמינים סמויים – שיהיה להם לבריאות. אבל הטיעונים שלו לגבי התמודדות שלהם עם השואה הם שטות. בלי מסגרת אין שיח, ובלי אמונה אין התמודדות עם אמונה.
סיכום
כפי שכבר הזכרתי, לדעתי עמוס עוז צודק ברוב הביקורות שלו. היהדות אכן התאבנה יתר על המידה וקפאה על שמריה. אבל זו לא נגזרת הכרחית של מילוי החדר ברהיטים. כפי שאראה בטור הבא, מילוי החדר דווקא פותח מגוון רחב יותר של אפשרויות שלא קיימות אצל החופשיים הגמישים שבוחרים רהיטים כרצונם. יש יהודים שמתנהלים לא כבני חורין, ולוקחים את הפרשנויות המקובלות כמחייבות ואולי כבלעדיות. בעיניהם זה מה שמגדיר יהדות. עמוס עוז חושב שזו תוצאה הכרחית של נאמנות להלכה כי הוא לא מבחין בין היעדר חופש להיעדר חירות. מבחינתי זו תפיסה של שעבוד למסגרת, ועל כך הביקורת שלי. אבל עצם קיומה של המסגרת שכפויה עליי לא רק שלא סותרת את החירות אלא היא תנאי להתנהלות כבני חורין. בניגוד אליו, אני לא מצביע על אופי יהודי כבסיס לביקורת, אלא מציע שיקולים הלכתיים ומטא הלכתיים כדי להצדיק אותה בתוך ההלכה. לכן הביקורת שלי מציעה גוון יהודי שונה, ואילו שלו, גם אם יש דמיון רב, חסרת כל משמעות בהקשר היהודי.
מעבר לזה, הוא מניח שמילוי החדר ברהיטים וחוסר המוכנות לוותר עליהם מחייב היעדר חירות ואיבון. בדיוק כמו ארי אלון, גם הוא מערבב חופש עם חירות. דווקא המגבלות, החדר והרהיטים, יוצרות את האפשרות להיות בן חורין, מה שחופש גמור כמו שהוא מציע לא מאפשר. אני שותף לביקורת שלו אבל מתנגד נמרצות לתשתית הפילוסופית והמושגית שלה. עמוס עוז מערבב בין חופש לחירות ובכך שופך את התינוק עם המים. ביקורת כמו שלו יכולה, ובעצם חייבת, לעלות רק מבפנים. כשהיא באה מבחוץ אין לה שום משמעות.
במאמרי, האם ההלכה פלורליסטית (ופירטתי יותר במאמר שלא פורסם), הסברתי שיש שני סוגי שמרנות: שמרנות פשטית היא שעבוד לנורמות הקיימות. שמרנות מדרשית היא פרשנות יצירתית לנורמות הללו, תוך שמירת המחויבות אליהן. מעבר לשתי אלו יש גם כפירה, שבעצם לא מחויבת כלל לנורמות הנדונות. השמרן המדרשי הוא בן חורין שכן הוא מעלה ביקורת ומציע פרשנות לעקרונות שעליהם יש לשמור. השמרן הפשטי נותן למסגרת להכתיב את המצב ולא נוטל בכך חלק בעצמו. עמוס עוז נמצא בהקשר השלישי, הכפירה, מה שמרוקן את הביקורת שלו מתוכן. זו ביקורת של חופשי ולא של בן חורין.
[1] בפרפרזה על הלצה ידועה: מוסד הנישואין הוא אכן מוסד נפלא, אבל מי רוצה לחיות במוסד?!
[2] אפשר לראות את המאמר גם כאן. בהערת שוליים בטור הנ”ל הזכרתי שבפעם הראשונה הצגתי את גרעין הדברים שמובאים כאן בהרצאה במסגרת “סוגרים שבוע במדבר” (ראה שם), כשנתבקשתי להחליף את עמוס עוז שלא יכול היה להגיע. ראיתי בזה הזדמנות לומר לו (דרך השומעים) לפחות חלק ממה שבלבי על הדברים שכתב במאמרו הנ”ל. יש לא מעט דברים נוספים בהם אני חלוק עליו (במאמר ובכלל), הרבה מעבר למה שאכתוב כאן.
[3] ראה על כך בהרחבה במאמרי באקדמות 2014, פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, ובתגובתי בנקודה כאן וגם בטור 14 כאן באתר.