איך חיים עם רגשות האשם?
מישהיא שהייתה מורתי שהאמינה בי שאהפוך לרופאה כשאף אחד אחר לא האמין, נפטרה היום ממחלה ארוכה ובשל המקצוע שבחרתי לא ביקרתי אותה מאז תחילת העבודה שזה כ7 חודשים כי לא הגעתי לעיר שהיא גרה ובגלל המירוץ היומימי.
איך חיים עם רגשות האשם? האם אני אגואיסטית? בן אדם רע? כי לא הצלחתי למצוא זמן לבקרה אחרי שהיא עמדה לצידי ברגעיי הקשים? האם יש מקורות שניתן לקרוא בהם ולהתנחם?
שלום רב. קשה לענות כאן תשובה חד משמעית. היה מן הראוי לבקר אותה, אבל עדיין מה שעשית נכנס לגדר של אדם סביר. כולנו שקועים בחיי היומיום, גם אם מכנים זאת אגואיזם, זהו אגואיזם ברמה של אדם סביר. לכן לא אמורים להיות לך נקיפות מצפון.
אני חושב שאם תמנפי את רגשי האשם לכיוון של הקפדה בהמשך חייך על יחס לזולת ובפרט ביקור חולים וזקנים, זה בהחלט יכפר. אני מניח שלמורתך יהיה מזה נחת, הרבה יותר מאשר אם תסתובבי עם רגשי אשם שלא מועילים לאף אחד. אם את רופאה, כפי שאני מבין מדברייך, אז ודאי שיש לך הזדמנויות רבות לתת יחס לפציינטים שלך, בפרט למבוגרים. זו הדרך הטובה ביותר לפצות ולכפר על מה שאת חשה כעת.
זוהי תשובתי במישור המהותי. בשאלה הפסיכולוגית (איך חיים עם רגש כזה או אחר) אין לי ידע ולא אני הכתובת לזה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer