איך יש חזקת טב למיתב

לשואל,
עיין בשו"ת בית הלוי חלק ג' סימן ג', שביאר ש"טב למיתב" אין משמעו שכל אישה נוח לה להינשא בכל מחיר, ואפילו לא שרוב הנשים נוח להן להינשא בכל מחיר ואפילו למוכה שחין, אלא שיש נשים מיעוט נשים המוכנות לכך (ולכן אי אפשר לומר "אדעתא דהכי לא מיקדשא" הואיל ויש מיעוט) ומביא לכך ראיות הן מהגמרא והן מהמציאות.
אם כך, על פי דרכו, זו אינה חזקה כלל (בניגוד לדברי נינו המפורסמים).

זה מעניין מאד. השאלה היא כיצד הוא יסביר את הפוסקים שכן מיישמים את אדעתא דהכי במקרים מסוימים (אולי הוא יסביר שאלו מקרים שבהם המיעוט הוא קטנטן ולא חוששים לו). מעבר לזה, כמובן שזה לא הפשט בגמרא. מעבר לזה, בקידושין ז ע"א ברור שלא זו הכוונה (ולא בדקתי בשאר מקומות).

1) בכל מקרה ברור שחזקת "טן דו" היא לא גורפת אלא סטטיסטית, שהרי אם לא נאמר כן, הרי שהאשה לא יכולה גם כן לטעון שהיה מקח טעות (נגיד בעל מוכה שחין שהסתיר אותו מפניה), שהרי טב למיטב וכו'.
2) גם בסוגייה בקידושין, א"א להסביר בצורה פשטנית שבכל מחיר היא מוכנה, שהרי שוב חוזרת השאלה על מקח טעות. אלא שאת הציטוט "דהא איתתא ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב…", צריך להסביר שזה מאן דהו בגדר הסביר, אמנם בסבירות נמוכה (וכל תקופה בסבירות שלה), אבל עדיין לא במקרים לא סבירים.
3) גם אפשר לללמוד מכללא, שהרי החזקה הזו מדברת על נישואין כאשה שנייה, שבמקרה כזה ברור שזה לא אידאילי אבל סביר, לכן מה שאשה חפצה בכל דהו זה בגדר הסבירות ולא במקרים לא סבירים.

אכן.

אני חושב שדברי הביה"ל לא הובנו נכון.

הביה"ל טוען שיש הבדל בין מקרה בו הפגם היה בזמן המקח, למקרה בו הוא נולד אח"כ. במקרה שהבעל היה מוכה שחין בזמן הקידושין, הרי זה מקח טעות ("טעות בעצם המעשה"), ולכן וודאי שאינה מקודשת.
במקרה שהפגם נולד אח"כ, יש צורך ל"תנאי" עם כל תנאיו (תנאי קודם למעשה, הן קודם ללאו, וכו'), או, אם הוא "אומדנא דמוכח", א"צ לדיני תנאים.
לכן, כאשר הפגם נולד אח"כ, אומרת הגמ' ש"טב למיתב טן דו". כלומר, כיוון שיש מיעוט נשים שמעדיפות להיות נשואות למרות שהבעל או היבם מוכי שחין, שוב אין אומדנא דמוכח, אלא סברא בעלמא, וצריך לתנאי עם כל כלליו ופרטיו.

אשמח אם הרב יחווה דעתו על הקטע ההוא בביה"ל, שמשיק לנושא של הפוסט האחרון. (ביה"ל ג' ג', בעיקר בד"ה "והנראה להסביר").

בדיוק זה מה שכתבתי.