"אם אבנים שחקו מים" או "מעוות לא יוכל לתקון" – לימוד תורה בגיל 'מופלג'.

שלום עליך רבי ומורי. 
אני בוגר ישיבה ציונית דתית אך לא שירתּי במסלול ההסדר, התגייסתי לחיל המודיעין ואני משרת מאז ביחידה מסוימת זה כמה שנים. סיום השירות שלי יהיה בעוד כשנתיים, ולאחרונה ב"ה זכיתי להתארס (אני בן 23). 
התורה היא חלק משמעותי מאוד בחיי; הלימוד (ובעיקר עיון) מעסיק אותי ברוב זמני הפנוי ובישיבה נחשבתי לאחד התלמידים הטובים בשיעור. דא עקא, שעם החתונה והקמת הבית הקרבים בס"ד, הנטל הכלכלי נעשה מדאיג יותר ויותר, ודאי לאחר השחרור מצה"ל. מצד אחד, חשוב לי מאוד להשתכלל בלימוד התורה ולפתח את יכולותי בתחום, אני אוהב את הלימוד בכל נימי נפשי ומרגיש שיש לי גם הפוטנציאל לתרום לעם ישראל בפן הזה. מאידך, התמסרות טוטאלית ללימוד, ככל הנראה לא תוכל להשתלב עם דאגה לעול פרנסת הבית ו/או רכישת מקצוע (ככה"נ תואר במדעי המחשב – תחום שגם בו נתברכתי בכשרון מסוים, אך ערכו מבחינתי בעיקר אינסטרומנטלי ולא מהותי, והוא גם פחות מספק אותי). כמובן שגם אז אשתדל לקבוע עתים, אבל מן הסתם אין מה להשוות. 
שאלתי היא:
האם ישנה מסגרת המאפשרת לשלב בין השניים? (כמדומני שכתבת פעם על לימודיך בכולל בד בבד עם לימודי הפיזיקה באקדמיה)
לחילופין – האם יש אפשרות לחזור ללימוד תורה אינטנסיבי לאחר כמה שנות עבודה (נניח, בגיל 30)? שאיפתי היא להיות ת"ח מעמיק ורחב, ואולי, אם יסייעני הקדוש ברוך הוא, לחזור וללמד בישיבה בה למדתי או בישיבה אחרת. אציין שעיקר מגמתי היא לימוד העיון, ואיני מכוון כרגע ללימודי הסמיכה לרבנות – שהם יותר שינון מלימוד, בעיני. 
האם מהיכרותך תרחיש כזה נראה סביר, או שעלי לבחור בתחום זה לכתחילה ולא לנטות לאפיקים אחרים (כמובן בהנחה שארוסתי תסכים לכך, על כל המשתמע)? אני מרגיש גם שיש יוהרה מסוימת באמירה שלימוד התורה שלי חשוב כל כך, שאינני מוכן לצאת ולעבוד, גם לא בתחומים שאני מוכשר בהם (ועושה בהם חיל בצבא). 
 
לתשובתך הבהירה אודה, 
כל טוב