האם יש מקום לרגשות?

שלום,
קראתי את תגובתך לשאלה הנוגעת לדברי 'ירון לונדון'. הבנתי את דבריך (אני חושב?).
אני חושב שלא הסתכלת על התמונה המלאה- לפחות למימד שאני מכוון אליו. (בהנחה שהבנתי את דבריך, ושבהם מוצגת הפרספקטיבה המלאה שלך לנושא.)
קודם כל, נשאלת השאלה, מה גורם לך, להתעלם מרגשותיהם של אחרים, ואולי להתייחס אליהם בזלזול. אמנם יש מקום לבקרם, אך, האם זו הדרך? אני לא מפעיל אתר של שאלות ותשובות, ולכן אולי איני יכול להבין איך מתנהל המפעיל, כשסבלנותו פוקעת. (אך ברשותי היכולת לבקרו, באמצעים תקינים.)
אני יודע, התשובות שאתה מספק הן עניניות, ואתה לא מהווה מטפל רגשי. אבל, כשאתה שם לב, שאדם בסערת רגשות (ואני מקווה מאוד שההנחה הזו נכונה), האם לא כדאי לפנות אליו בדרך מתאימה?
אני חושב, שדרך ההתבטאות של ירון לונדון, נועדה לעורר פרובוקציה (בקרב טיפוסים רגישים), ועל הדרך חיבה אליו מצד גורמים הדוגלים באותה דרך (שאותם הוא מחבב, באופן הדדי). הוא יכל להימנע מלהשמיע את דעתו באופן כזה, הוא יכל לנסח זאת באופן אחר, או שהוא יכל פשוט לפעול ע"מ לשנות את המצב הנתון.
גם אם קיימת ביקורת כלפי אדם/קבוצה, ראוי להשמיעה בדרך נאותה (ולא אחת המתיימרת להיות).
הרי, בסופו של דבר, מה אשמה אותה חברה, שגדלה באופן כזה?, שלחלקה לא עלו תהיות בנוגע למצב? שבני אדם, שהיו ערים למצב, לא פעלו ע"מ לשנותו?
אני יודע, שבהתיחסות קרה, אפשר לציין שהוא סהכ תיאר את רגשותיו, וזו הייתה הדרך "הטובה ביותר".
אבל, ברור שיש קונוטציה שלילית המתלווה לאמירות.
ברור שהאמירות שלו יכולות להשפיע על אחרים גם לרעה(=להסכים עם דעותיו, ולחיות לפיהן בחיי היום-יום.)
בסופו של דבר, כולנו נבראנו בעל כרחנו, לא בחרנו עם איזה מאפיינים להיוולד, לאיזה משפחה ולאיזה חברה.
איני יודע, מה גרם לך במהלך חייך, לאמץ שיטה של 'רציונליות מוחלטת' (לפחות ברמה שנראית כחוסר התחשבות מספקת ברגשותיהם של שואלי השאלות).
אני לא יודע אם השיטה הזו טובה. אמנם במישורים מסוימים, ראוי להשתמש בה, אך בפיקוח. כי בסוף, לא סתם חלקנו משתמשים בלשון רכה (גם אלה שנמנעים, ישנן נסיבות שיגרמו להם לחשוב שהכרחי להשתמש בה, ואולי אף ישתמשו בה.)
אז מה, כשיש לנו אינטרס אישי מובהק- נפנה לאדם בלשון רכה, וכשאין- נרמוס את רגשותיו?
בסוף, בהנחה שאין לנו הפרעה נפשית הגורמת לנו להתעלם מרגשות אחרים, למה יש לנו רגשות, והאם ראוי לדחוקם הצדה? (או לנגן עליהם, למטרות פרובוקציה).
בקיצור, האם יש לך מקום לרגשות האחר? אם כן, מדוע נראה כי אתה דוחק אותו הצדה?
האם אי פעם, (בהתבוננותך על עברך), הסכמת עם מישהו בדבר (לאחר שחלקת עליו), ללא התפלפלות מיותרת, ומניפולציה הגורמת לו לחשוב כי "לא טעית, הייתה אי הבנה"/"לא היית ער לכל הנתונים" וכו, או בקיצור (שוב), האם אי פעם הודית בטעויותיך?
אגב, אני נגד תפיסתו של 'ירון לונדון', וחושב שראוי לחבק את אחינו החרדים, במיוחד בעת הזו.
תודה רבה כבוד הרב.