הגדרת מצוות חכמים
איך מבינים דינים רבים בגמ' ובפוסקים שנראים כהמלצה.
כגון אסור לעבור לפני המתפלל, אסור להפיח ולגהק ולפהק בתפילה… חייבים לענות על הקדיש ולעמוד בקדושה, ולפסוע שלש פסיעות בגמר התפילה. וכן דיני תדיר ושאינו תדיר, לא להחמיץ מצוות, ועוד הרבה…
מ שעובר על דינים אלו עובר על לא תסור?
בימים האחרונים (וגם היום) שאלו אותי בגרסאות שונות את השאלה הזאת. איך יודעים אם דין כלשהו הוא דין או הנהגה טובה. כתבתי שאין לי קריטריון חד. לפי הניסוח וההקשר. אבל גם אם זה דין, "לא תסור" יש רק כלפי קביעות של סנהדרין.
'אבל גם אם זה דין, "לא תסור" יש רק כלפי קביעות של סנהדרין.'
בלי לא תסור מאיפה התוקף לדין, כלומר למה זה מחייב?
יש גם מקורות תוקף אחרים. כך למשל לפי הרמב"ן אין לא תסור על תקנות וגזירות חכמים. אז מה מקור התוקף שלהן? ישנה קבלה של חכמי התלמוד שיש להם סמכות גם בלי לא תסור. יש גם תוקף הלכתי למנהגים. וכמובן מעל הכל זה גם יכול להיות פירוש או יישום של דין קיים (דאורייתא או דרבנן), ושוב הוא מחייב מחמת הדין הקיים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer