הזדהות רגשית עם קיום המצוות

הוא לא כותב שלא יקבל על כך שכר אלא שהוא מחכמי האומות ולא מחסידיהם. בתרגום שלי: אולי יש לזה ערך אבל לא ערך דתי. זו לא עבודת ה' כי עבודת ה' היא רק מתוך מחוייבות לציווי.
אתה יכול להקשות מדברי הרמב"ם עצמו,  בפרק השישי משמונה פרקים שאומר שבמצוות השכליות יש ערך גבוה יותר לביצוע מתוך הזדהות ובמצוות השמעיות הפוך. והן הן דבריך.
אבל אין שום סתירה. לא אמרתי שלא נכון להזדהות. להיפך, כדאי וראוי להזדהות (אם אפשר). אבל המוטיבציה לביצוע אינה ההזדהות אלא המחויבות. ומשל לדבר הקדמת האגלי טל שכותב שטועים החושבים שאין ערך ללימוד תורה מתוך שמחה והנאה. להיפך, כל בוקר אנחנו מבקשים "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". אבל הוא מוסיף שאם לומדים מתוך הרצון להנאה ושמחה זה באמת לימוד לא לשמה. המבחן הוא האם תלמד כשלא תיהנה ותשמח.
אגב, לגבי צדקה זו גמרא מפורשת: על מנת שיחיה בני או שאזכה לחיי עוה"ב.
——————
שואל:

ואחרי שהגעתי להזדהות, האם לא טוב יותר שאקיים את המצווה מתוך מוטיבציה של הזדהות, ובאופן שהמחוייבות תהווה לי רק קרש הצלה למקרה בו אפול (או לא אגיע) מהרמה של ההזדהות?

——————–
הרב:
אלה משחקי מילים. כשאומרים שתקיים מתוך המחויבות פירושו שגם אם אין לך הזדהות אתה מקיים. לא עוסקים כאן בשאלות של מינון, עד כמה שיש להן משמעות בכלל.
אחדד יותר. יש להבחין בין המוטיבציה שמכוחה אתה עושה דברים לבין מה שקיים במודעות שלך בעת קיומם. אלו שני מישורים שונים. אתה יכול לתת צדקה לעני ולחוות תוך כדי זה רחמים גדולים עליו ורק בשוליים את המחויבות לציווי ה'. זה מה שיש בראשך בעת הקיום. המבחן לשאלת המוטיבציה הוא מה היית עושה אם לא היתה ההזדהות או הרחמים. אתה מדבר על המישור השני ואני (והרמב"ם) עוסק בראשון.