טעמא דקרא
בחלק השלישי בטרילוגיה הנפלאה שלך דחית את ההסבר לכך שלא דורשים טעמא דקרא משום שלא בטוח שזה הטעם בכך שעל הצד שהטעם נכון אנחנו נפסיד אם לא נדרוש זאת (נניח, המלווה לאלמנה עשירה יכול להיות מסכן וכדו').
לא כל כך הבנתי את הדחיה, החשש הוא שמא לא נמלא את רצון הבורא, אם נדרוש טעמא דקרא ולא נכליל את הדרישה ההלכתית כפי העולה מפשטו של מקרא יתכן ונעבור על רצונו, אבל אם לא נדרוש אולי תיווצר איזושהי עוולה מוסרית אבל אין חשש שנעבור על רצונו. (נניח, במקרה של האלמנה, אם הדרישה היא באמת גם באלמנה עשירה, אז ע"י דרישת הטעם נעבור על רצון ה' באלמנה עשירה, אבל אם באמת ההלכה היא שמותר לקחת משכון מעשירה ולא נדרוש את הטעם לא נעבור על שום הלכה).
אני כשלעצמי יותר נוטה לכיוון של הרמב"ם, בעיקר משום שלא כתוב בשום מקום שלא דרשינן משום שמא זה לא הטעם. כתוב שלא דורשים, אז זה נראה כמו כלל ברור, את הדרשה עצמה לא עושים. (אני מודע לכך שתמיד הגמ' פשוט מציינת לכלל ולא עוסקת במטא שלו ויתכן שאכן זה המטא. קשה לי להצביע על הנק', אבל לא נראה כך מהגמ'.) אך גם משום אני מתקשה לקבל את החשש הרחוק הזה, כשהטעם ברור לנו למה שלא נדרוש. אבל זו לא שאלתי, שאלתי היא שלא הבנתי את הדחייה שלך.
לא הבנתי מה לא מובן: נניח שהטעם האמיתי של איסור מישכון אלמנה הוא כמו שמציע ר"ש. אז יוצא שלגבי אלמנה עשירה אין איסור. כעת אם אתה לא דורש טעמא דקרא כי אולי אתה טועה, הרי בה במידה אם לא תדרוש ייתכן שאתה טועה ובעצם כן אפשר למשכן אלמנה עשירה. טענתי היא שיש מחירים לא פחותים גם לגישה שלא דורשת טעמא דקרא אלא נצמדת ללשון הפסוק. ואם יש לך טעם מתבקש למצווה אז יש אפילו עדיפות לאלטרנטיבה שזה אכן הטעם הנכון. למה להניח שטעם סביר אינו הטעם הנכון אלא שיש טעם אחר שאינו ידוע לנו?
זה ברור לי.
טענתי היא שדרישת הטעם יכולה להביא לכך שאעבור על רצון ה', ואילו אי דרישת הטעם יכולה להביא להשלכות חמורות, אך לא להשלכה החמורה מנשוא "מעבר על רצון ה'".
אני רואה כאן רק שני כיוונים לתשובה:
1. מעבר על רצון ה' לא יותר חמור מהשלכות אחרות.
2. גם אי דרישת הטעם יכולה להביא למעבר רצון ה', כאשר הדרשה מכלילה עוד מקרים מעבר למה שכתוב בפס'.
את שני הכיוונים אינני מקבל, לגבי 1, ניתן להבין בהחלט שהחשש ממעבר על רצון ה' הוא הכי חמור.
לגבי 2, אה"נ הטענה של מ"ד שלא דורשים טעמא דקרא היא רק במקום שהדרשה ממעטת מהציווי שבפס', כן ניתן לדרוש כאשר הדרשה מרבה. (אם תוכיח שלאותו מ"ד לא דורשים גם כאשר הדרשה מרבה, אז אני מקבל את התירוץ הזה.
אני באמת לא מבין על מה הדיון. כשאתה לא דורש טעמא דקרא אתה עובר על רצון ה'. הוא התכוון שתחבול בגד אלמנה עשירה ואתה לא חובל. במקרה הזה אמנם לכאורה מדובר בחומרא, אבל זה לא נכון: כשאתה לא מאפשר לחבול בגד אלמנה עשירה אתה פוגע במלווה שאין לו בטחונות להלוואתו ואתה פוגע באלמנה שלא ילוו לה. וכך בכל דרישת טעמא דקרא יש אפשרות לעבור על רצון ה'.
כך למשל פסול נשים לעדות. כשאתה פוסל את הנשים אתה ממעט אותן. כעת אני דורש טעמא דקרא ומרבה נשים משכילות. האם ליישם זאת או לא? אם לא אכשיר נשים משכילות אני עבור על רצון ה' גם בפגיעה בנשים וגם בכך שאיני מוציא דין אמת (כי עדות הנשים לא מתקבלת).
(על דין אמת אפשר להגיד שזה סה"כ פגיעה אנושית בממונות. אבל ריבוי נשים משכילות ע"פ טעמא דקרא משפיע גם על איסורים בין אדם למקום. שתי נשים היו עדוֹת בקידושין. להלכה צריכים עדי קיום והקידושין לא חלים. האישה פנויה והחתן מותר בקרובותיה. אם דורשים טעמא דקרא ונשים משכילות כשרות לעדות אז הקידושין חלים והאישה לא פנויה והחתן אסור בקרובותיה.)
אתה בעצם הולך לנתיב השני.
אה"נ אתה טוען שבמקום שישנה גם חומרא בלדרוש את טעמא דקרא אז הטעם לא נכון.
אני טוען שלפי ההסבר המקובל (שדחית), אה"נ במקרים הללו דורשים טעמא דקרא.
המקרה של אלמנה הוא פשוט לא נכון, הרי על הצד שהיה צריך לדרוש טעמא דקרא אין ציווי לחבול בגד אלמנה (דהיינו, אין מצווה כזו). סה"כ אין איסור לחבול בגד ולא אעבור על שום איסור, לכן זו חומרא.
אין ספק: על הצד שזה נכון זה נכון. אבל אנחנו כאן דנים האם זה נכון. אתה מניח שאם לא דורשים טעמא דקרא אז רצון ה' מובע בלשון הכתוב ולא בטעמו וממילא איננו עוברים על רצונו. אבל על כך גופא הדיון, האם אין כאן מעבר על רצון ה'. אז מה טעם להניח את המבוקש?!
נדמה לי שמיצינו.
הייתי שמח למצות, אבל אני חש שלא הובנתי כשורה (ככל הנראה לא כתבתי ברור) וגם זה נושא יסודי לדעתי אז חשוב לי לסגור את הפינות.
הרי יש את היסוד שלך של הלכה (ציווי ה') ומנגד רצון ה'.
הטענה של מ"ד שלא דורשים היא שעל הצד שבאמת זה לא הטעם הנכון אתה עובר על ההלכה.
כי ההלכה הייתה שלא לחבול שום אלמנה.
אבל אם זהו אכן הטעם הנכון אז בכך שהמלווה לא יטול את המשכון סה"כ יהיה כאן מעבר על רצון ה' אך לא על ציווי ה'. (שהרי למ"ד דרשינן טעמא דקרא אין ציווי עשה לחבול בגד אלמנה).
ויותר גרוע מלעבור על רצון ה' זה לעבור על ציווי ה'.
אתן דוגמא ברורה יותר, לא יסיר את לבבו, כיצד תפרש שם שאם צריך לדרוש את הטעם ולא דורשים יתכן מעבר על ההלכה?
הובנת לגמרי וגם נענית לגמרי.
אנסה בפעם האחרונה. הדיון הוא בשאלה האם לדרוש או לא לדרוש טעמא דקרא. לכן כרגע אין לנו נתון שלא דורשים טעמא דקרא. ומכאן שלא נכונה הנחתך שאם אציית לציווי כלשונו בלי לדרוש אותו אני בכל מקרה מקיים את הציווי. זה נכון רק על הצד שלא דורשים טעמא דקרא (ואז מה שהקב"ה ציווה הוא לגבי כל האלמנות). אבל אם דורשים טעמא דקרא (כלומר הציווי הוא רק על אלמנות עניות) אז ציות לציווי גם לגבי אלמנות עשירות הוא מעבר על רצון ה' (שכאמור יש לו מחירים גם לקולא ולא רק לחומרא).
זהו.
יש כאן איזה שיח חירשים, ולי בכל מקרה הדיון לא מוצה.
עד כמה שאני מבין ראובן כלל לא מתכוון לטעון שאם לא אדרוש טעמא דקרא אז בכל מקרה אקיים את הציווי, שזו כמובן הנחת המבוקש כפי שהרב אומר.
הוא מתכוון למה שהרב כתב בפסקה האחרונה בסוגריים, שהרב מניח שלאי דרישת טעמא דקרא יש גם "מחיר", אך ראובן טוען שהמחירים אינם שווים, שהרי אם נדרוש בפועל טעמא דקרא יווצר מצב שבו יעברו על רצון ה' באופן אקטיבי (בבחינת קום ועשה, לא בדיוק), משא"כ אם לא נדרוש טעמא דקרא, אמנם ייתכן וייווצר מצב לא אופטימלי בו המלווה ישלם מחיר מסויים, אך אף אחד לא יעבור ממש על רצון ה'.
(הדוגמה של לא ירבה לו נשים ממחישה את זה יותר טוב, אם נדרוש טעמא דקרא, יווצר מצב בו הוא בפועל יתחתן עם הרבה נשים ויעבור באופן אקטיבי על רצון ה', משא"כ אם לא נדרוש טעמא דקרא, אז לכל היותר הוא לא יממש את הזכות שלו להרבות נשים, אך גם על הצד שאנו טועים וכן אפשר לדרוש, אין חיוב להרבות נשים ולכן הוא לא עובר ממש על רצון ה', כלומר שה"מחיר" של הצד הזה נמוך יותר)
ישי, קרא שוב (כדי שלא יהיה דו שיח של חירשים). זה רק חלק קטן ממה שהוא טוען וגם זה כבר נענה היטב.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer