מה המקור למשפט "במקום שבו נגמר השכל מתחילה האמונה"?

אולי כוונתך למשפט "אני מאמין משום שזה אבסורד" של כקש"ת טרטוליאנוס זלה"ה

תודה רבה!

אח"כ חיפשתי בגוגל בניסוחים שונים,
ומצאתי בשיחות הר"ן (רכה) וז"ל: וְאָמַר שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁחָכְמַת הַפִּילוֹסוֹפְיָא מִסְתַּיֶּמֶת – שָׁם מַתְחִיל חָכְמַת הָאֱמֶת, שֶׁהוּא חָכְמַת הַקַּבָּלָה. פֵּרוּשׁ: כִּי הַפִּילוֹסוֹפִים לֹא חָקְרוּ כִּי אִם עַד הַגַּלְגַּלִּים, וּמִשָּׁם וּלְמַעְלָה אֵין יוֹדְעִים מְאוּמָה. וְגַם בְּהַחָכְמוֹת שֶׁמֵּהַגַּלְגַּלִּים וּלְמַטָּה גַּם כֵּן הֵם נְבוֹכִים מְאֹד בְּרֻבָּם כְּכֻלָּם, כַּיָּדוּעַ לָהֶם בְּעַצְמָם. וְחָכְמַת הַקַּבָּלָה מַתְחֶלֶת בְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּיֶּמֶת חָכְמָתָם, דְּהַיְנוּ מֵהַגַּלְגַּלִּים וּלְמַעְלָה. כִּי כָּל “עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה” עִם הַגַּלְגַּלִּים בִּכְלָל, כּוֹלֶלֶת חָכְמַת הַקַּבָּלָה בְּתֵבָה אַחַת שֶׁהוּא עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה. וְכָל חָכְמַת הַקַּבָּלָה הוּא מַעֲשֶׂיהָ וּלְמַעְלָה, שֶׁהוּא יְצִירָה וּבְרִיאָה וַאֲצִילוּת לְמַעְלָה לְמַעְלָה וְכוּ’. וְגַם בָּעֲשִׂיָּה בְּעַצְמָהּ, בִּפְנִימִיּוּת הָעֲשִׂיָּה, דְּהַיְנוּ רוּחָנִיּוּת הָעֲשִׂיָּה, אֵין לְהַפִּילוֹסוֹפִים שׁוּם יְדִיעָה כְּלָל. אֲבָל חָכְמַת הַקַּבָּלָה מְדַבֶּרֶת רַק מִשֹּׁרֶשׁ הָעֲשִׂיָּה בְּרוּחָנִיּוּת וּמִשָּׁם וּלְמַעְלָה. נִמְצָא שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּיֶּמֶת חָכְמָתָם שֶׁל הַמְחַקְּרִים, מִשָּׁם מַתְחֶלֶת חָכְמַת הַקַּבָּלָה.

כמובן שדברי ר' נתן לא מתכוונים למה שמשתמשים במשפט הזה… וכוונתו לומר שהקבלה מעל הפילוסופיה.

אבל את הניסוח המדוייק מצאתי בשירו של עוזי חיטמן – אור לגויים (מילים בשירונט), וז"ל:
במקום בו נגמר השכל/ מתחילה האמונה/ ויש דברים שלא נוכל להוכיח/ גם בעוד מיליון שנה.

בגלל שהמשפט הזה משמש כאקסיומה מאוד שימושית בוויכוח אמוני, היה חשוב לי לדעת מה מקורו, כדי לשלול את השימוש בו.
אשמח אם ישנם היודעים מקורות (אמיתיים) למשפט הזה.

אתה יכול (וצריך) לשלול את השימוש בו גם בלי לדעת את מקורו.
ואם כוונתך שבמידה ומקורו נוצרי תוכל להשפיע על אנשים להפסיק להשתמש בו אז צר לי לאכזב אותך, הם לא יפסיקו. נגמר להם השכל.

הברסלבר בהחלט אמר את זה:

הָעִקָּר וְהַיְסוֹד, שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ – לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, וּלְקַבֵּל דְּבָרָיו עַל כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, דָּבָר קָטֹן וְדָבָר גָּדוֹל. וְלִבְלִי לִנְטוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מִדְּבָרָיו יָמִין וּשְׂמֹאל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי פ' שופטים): אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שְׂמֹאל וְכוּ'; וּלְהַשְׁלִיךְ מֵאִתּוֹ כָּל הַחָכְמוֹת, וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם שֵׂכֶל בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר יְקַבֵּל מֵהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר. וְכָל זְמַן שֶׁנִּשְׁאָר אֶצְלוֹ שׁוּם שֵׂכֶל עַצְמוֹ, אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְאֵינוֹ מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק.
ליקוטי מוהר"ן קכג:א

"אָמַר כָּל מִי שֶׁיְּצַיֵּת אוֹתִי וִיקַיֵּם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מְצַוֶּה, בְּוַדַּאי יִהְיֶה צַדִּיק גָּדוֹל יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לְהַשְׁלִיךְ שֵׂכֶל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי רַק כַּאֲשֶׁר יֹאמַר הוּא יְקַיֵּם הַכֹּל כְּמַאֲמָרוֹ. וְאָמַר אָז עִנְיָן עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, כַּמְבֹאָר בַּסֵּפֶר לִקּוּטֵי א' בְּסִימָן קכ"ג, מִן הַסְּתָם מִי שֶׁיָּכוֹל לִלְמֹד בְּיוֹתֵר מְסֻגָּל בְּיוֹתֵר"
חיי מוהר"ן שכ:א

https://www.sefaria.org.il/Likutei_Moharan.123.1.1?lang=bi&with=all&lang2=en
https://www.sefaria.org.il/Chayei_Moharan.320.1?lang=bi&with=all&lang2=en

נישט א פרומער היקר, אחר המחילה, לא הבנת מה שאלתי.
חיפשתי מקור לנוסח המשפט הנ"ל בדווקא, ולא אם בכתבי ר' נחמן נאמר משהו דומה.
תודה רבה.

לר' ישראל היקר, הבנתי. אם כך, אני חושב שהמקור שאתה מחפש הוא בכתבי הפילוסוף הנוצרי סרן קירקגור, ספציפית בספרו "חיל ורעדה".

" because faith begins precisely there where thinking leaves off."

https://www.sorenkierkegaard.nl/artikelen/Engels/101.%20Fear%20and%20Trembling%20book%20Kierkegaard.pdf

מקווה שהפעם הועלתי למר.

יישר כח!

אחרי חיפוש נוסף בניסוחים שונים, מצאתי מקור יהודי מוסמך למשפט זה (אני לא דן על מהות המשפט אלא על מקורו): הרב שך זצ"ל הביא בשם הגרי"ז שאמר בשם הגר"ח (אבי עזרי א, עמ' מא; על רמב"ם תשובה ה, ה): "והנה מאז ומתמיד הייתי מתפלא למה מכנין למצוה זו אמונה הרי בפשוטו שזהו מהמושכלות הראשונות דאי אפשר לעולם בלי מנהיג וגם מבשרי אחזה אלקי והחכמה הנפלאה שבכל יצור קטן אין להעריך ומכל שכן החכמה ביצירת האדם ואיך אפשר שכל זה הוא בלא מנהיג והרי הרמב"ם הנ"ל כתב לידע את ה' הרי זו ידיעה ובכתוב נאמר המצות במצוה א' כתב היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלהות
ושאלתי את זאת למרן הגאון הגדול רבי יצחק זאב סאלאוויציק זצק"ל ואמר לי שגם הוא עמד ע"ז ושאל זאת לאביו הגר"ח זצק"ל ואמר לו שוודאי *עד כמה ששכל האדם מגעת הוא מושכל ואין זו אמונה והיא ידיעה אבל חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם* והסביר לעצמו הענין ששכל האדם הלא מוגבל הוא בזמן ובמקום ומה שהוא למעלה מן הזמן והמקום כבר אין לו מושג ועצמותו של הקב"ה הוא למעלה מן הזמן והמקום שאין שם מקום לשכל האדם אז חלה עליו חובת האמונה" עכ"ל.
וציין נמי לבית הלוי (סו"פ בא), שכ"כ:
"ועוד טעם לזה דהרי עיקר מצות אמונה הוא שנאמין בכל דברי התורה וכפי הקבלה מרבותינו גם מה שאי אפשר לנו לבררו על ידי מופת חותך. דהרי כל מה שנתברר להאדם במופת זה נקרא ידיעה ואינו בכלל אמונה עדיין *ואנחנו מצוים להאמין וזהו בדברים שאין השכל משיג אותם במופת*, וכל זמן שלא יאמין רק במה שנתברר לו במופת אין לו חלק במצות אמונה כלל".

יישר כח לכל העוזרים והמסייעים!