מה המשמעות של לקבל סמכות של הגמרא ומרא דאתרא
שלום, הזכרת בעבר מספר פעמים שמקורות הסמכות היחידים הקיימים, כל עוד אין סנהדרין (לשיטת הסוברים שאין…) הם הגמרא – מכוח קבלת עם ישראל, כדברי הכס"מ; ומרא דאתרא, בגלל שהקהילה קיבלה עליה.
היסוד הזה אינו מובן לי. ניתן להבין מדוע קבלת התורה עצמה בהר סיני חייבה את עם ישראל לדורותיו, מתוך תפיסה של עם ישראל כיחידה אחת על-זמנית, ויתר על כך – מעצם הציווי של הקב"ה.
אך – אם מוטל על ת"ח לברר את ההלכה עד תומה, כיצד עם ישראל יכול לחייב אותו לכבוש את דעתו האמיתית (נניח לדרוש את הפסוקים מחדש, או לחלוק על מסקנות הגמרא), ולהיות משועבד למסקנות הגמרא. לא מדובר בהתחייבות סתמית, כמו דרבנן נוסף, או חומרת בנות ישראל, שניתן להבין את תוקפם, אלא במגבלה על יכולת הפסיקה האמתית!
שאלה מקבילה נוגעת למעמד מרא דאתרא – אז מה אם הציבור קיבלו עליהם את הרב, ואז מה אם אפילו אני קיבלתי. אני דן בדברים לגופם, ומסיק שהוא טועה! אז מה אם אני קיבלתי עליי?
אם אנו מקבלים את היסוד שעם ישראל קיבל על עצמו מגבלות בפסיקה, כמו בקבלת התלמוד הבבלי, אני חושב שיש בסיס להרבה ממסורות הפסיקה שהרב אינו מקבל – כפיפות לראשונים, התייחסות משמעותית לשו"ע ונו"כ ואחרונים, כך שלא לחלוק עליהם חזיתית, אלא לדון בדבריהם, ולפלס את הדרך כחלק מהם. (כמובן, יש רבים שיתנסחו באופן חריף ו'כפוף' יותר). מהיכרות עם ספרות הפסיקה במאות האחרונות, נראה לי שסביר מאוד לומר שעם ישראל קיבל על עצמו מגבלות אלו.
אשמח להבין את היסוד העקרוני, ואת פשר קו התפר המבדיל בעיניך בין קבלה המחייבת לקבלה שאינה מחייבת.
שלום.
כל מערכת משפט מבוססת על שיקול דומה. מדוע העובדה שקיבלתי את כללי המשחק הדמוקרטיים מחייבת אותי לציית לכנסת, גם כאשר אני חושב שהחוק שחוקק שם הוא שגוי. להבנתי, ההנחה המובלעת כאן היא שאני חלק מהציבור (ולא רק אדם פרטי), וככזה אני מחויב למה שהציבור מחליט כי זה כאילו גם אני (במסגרתו) החלטתי. גם התורה ניתנה לציבור, והציבור הוא שאמור לפרשה ולהחליט כיצד לקיימה. לכן גם אם אני חושב שהפירוש שגוי – על דעת כן ניתנה התורה. אבל זה כשהציבור באמת החליט בצורה ברורה. במקום שבו מדובר בטעות דמוכח, אשקול לחרוג מזה. החלטה כזאת תלויה במשוואה בין עוצמת הסמכות שעל הפרק (תלמוד, רמב"ם, תורה, משנה ברורה) מול עוצמת הוודאות שלי בכך שמדובר בטעות ועוצמת המחיר של התנהגות מוטעית.
בעל דרשות הר"ן מקשה קושיא דומה על דין זקן ממרה. כיצד ניתן לחייב ת"ח מופלג לנהוג באופן שלדעתו הוא שגוי רק בגלל סמכות הסנהדרין. והוא עונה שכמו שטעות הלכתית מזיקה כך גם סטייה מסמכות הסנהדרין היא עבירה שמזיקה. ועדיפה הטעות ההיא על זאת. זהו העיקרון שבדבריי כאן.
מאידך, מכיון שאני מכיר בזה שמדובר בסמכות פורמלית ולא באמת צרופה, כלומר אני לא מניח שבתלמוד או בפוסקים אין טעויות אלא שיש להם סמכות מחייבת, אני שוקל את הדברים בזהירות. במקרה שהטעות חמורה והסמכות לא מוחלטת אני אחרוג. ובוודאי לא אקבל סמכות במקום שאין כזאת. סמכותם של הראשונים היא מנטרה רווחת, אבל בפועל לא כולם נוהגים כך. אחרונים חולקים עליהם בכל מיני צורות. מוצאים שיטה יחידאית מנוגדת, מפרשים את דעתם אחרת, או חולקים ישירות (במקום בו מדובר בטעות מובהקת לדעתם). לכן אני לא מקבל סמכות מנדטורית של הראשונים או גדולי הפוסקים. אני מתייחס אליהם בכבוד, אבל לא נרתע מלחלוק עליההם בעת שנראה לי לנכון.
ככלל, צריך לדעת שכללי ההלכה (וכללים בכלל) אינם לוגיקה בינארית. זה לא שחור-לבן. כשאומרים שיש סמכות זה יותר קו מנחה מאשר קביעה נחרצת, בדיוק כמו כל כלל אחר. ההסתכלות על הכללים כמשהו מתמטי היא טעות, ואפשר לראות זאת בכל התנהלות ההלכה.
ולסיום רק אומר שדרכי, כמו רבים וטובים לפניי, להתנסח בצורה חדה כשאני מתאר את שיטתי. בפועל הדברים פחות חריפים. בפועל אני פחות סוטה מהדרכים המקובלות בהלכה, אלא במקומות שהשעה צריכה ושזה מוצדק לדעתי. אבל כשאני פורס את העקרונות שלי אני מחדד שאכן אין סמכות ויש רשות (ואף חובה) לחלוק. ראה למשל את היחס בין הקדמות מהרש"ל בהן הוא מציג את שיטתו העקרונית לעומת התנהלותו הקונוונציונלית לגמרי בשו"ת שלו. וכן בשב שמעתתא ואג"מ ושאר פוסקים.
יש פער עצום בין מערכת המשפט הדמוקרטית להלכה. החוק מבוסס על הסכמה אנושית רחבה לטובת תיקון המדינה, או מימוש של עולם ערכים משותף. אכן, לענ"ד אין שום חובה לשמוע לחוק במקרה שנוגד את הערכים האישיים שלך, בתנאי שבעיניך הנזק החברתי קטן מהבעיה הערכית, ובתנאי שאתה מוכן לשלם את המחיר על מעשיך – הפגומים בעיני הציבור (ע"ע סירוב פקודה).
הלכה אינה הסכמית, אלא פיתוח של התורה שניתנה בסיני, ואם הפיתוח שגוי – אין משמעות להסכמת הציבור עליו, אם אין מקורות סמכות חדים וברורים כמו סנהדרין.
אכן, פעמים רבות נשמע מדבריך שאין טעם בכלל באזכור הראשונים (שאינם בעיניך מקור ראשוני). פוסקים חשובים אכן התייחסו לראשונים, לשו"ע ובמידה מסוימת גם לאחרונים, כמקור סמכות אך פלפלו בדבריהם עד שלא נותר מהם שריד, ונראה שזו דרך מקובלת למדי – כבר מצורת הניתוח של הגמרא את המשנה, ואולי כבר ממדרשי ההלכה את התורה (כמובן, בכלים תורניים אמתיים, אך רחוקים מכוונת המשורר).
עמדתי האישית שהתורה נמסרה לעם ישראל בכללותו, ועוברת מדור לדור דרך התנהלותו לא פחות מהסכמות מגובשות של חכמי הסנהדרין, אם כי קשה להוכיח טענה זו מעבר להזדהות אישית וניתוח דרכי הפסיקה במהלך הדורות.
בדיוק מסיבה זו, יש משמעות לפסוק בצורה המקובלת – כשראשונים וגדולי האחרונים הם שחקנים על המגרש, שיש לדון בדבריהם. מסיבה זו גם יש משמעות מסוימת למנהגים גם אם בטל טעמם המקורי – כמו קטניות.
תחושת הערעור על יסודות אלו, יכולה לנקות מעט את המערכת, אך להשמיט את הבסיס היסודי ביותר שלה.
כאשר יש דין או סברא שיסודה בדברי הראשונים אני באמת חושב שאין כ"כ טעם לדון בה. זאת להבדיל מפירושי ראשונים לתלמוד, שכן שם פירושיהם הם חלק מהקורפוס עצמו.
רק כעת שלח אליי תלמיד מאמר שבו הוא דן על כיסוי המזונות (להבדיל מפת) בקידוש בשבת. כל עניין הכיסוי הזה הוא די חסר מקור, והנימוקים שעולים שם נראים די המצאות. לכן שם קשה לי לראות את החשיבות שבדיון כזה, ובעצם כל אחד יכול לעשות מה שהוא חושב. אין כאן ראיות לכאן או לכאן, אלא מדברי הפוסקים שבין כה וכה מניחים את הנחותיהם. אבל נכון שהקו לא חד, וחלק מהפרשנויות גם הן מבוססות על סברות של הפרשנים, ולכן קשה לחלק בסכינא חריפא בין סברות שמייסדות דין לבין סברות שמייסדות פרשנות. זו שאלה של תחושה ושכל ישר (אני מקווה).
אגב, התחלת בהבחנה בין ההלכה לחוק וסיימת בזה שהם כן אותו דבר. החוק ניתן על דעת פרשניו וההלכה ניתנה על דעת פרשניה. והן הן היו דבריי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer