נס פח השמן

שו”תקטגוריה: מחשבהנס פח השמן
אהרן מולכו שאל לפני חודש 1

שלום הרב.
לגבי נס פח השמן. הנס הזה לא מוזכר בספר מקבים א’ וב’ וגם לא בקדמוניות היהודים. האזכור הראשון שלו הוא בגמרא במסכת שבת, אזכור יחיד בספר שנכתב כתשע מאות שנה אחרי הנס לכאורה.
שאלתי היא עד כמה צריך להתיחס ברצינות לקטע גמרא הזה ולקבל את זה שהיה נס?

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני חודש 1

איני רואה הכרח לראות את התיאור הזה כתיאור מציאות. זה יכול גם להיות מיתוס מחנך. אגב, זה בלי קשר למרחק הזמן בין התיאור לאירועים.

M הגיב לפני חודש 1

יש לרב יואל בן נון מאמר מבוסס ורציני בשם “יום יסוד היכל ה’ ” בוא הוא מנסה לשחזר את התפתחות החג מחג חקלאי לחג ניצחון ועד הסבתו לסיפור פך השמן. ניתן למצוא אותו במרשתת.

בס”ד זאת חנוכה פ”א

אם עדותה של הברייתא – המובאת בגמ’ שבת כא ומקורה ככל הנראה ב’סכוליון’ התנאי למגילת תענית – נידונה להיחשב כ’מיתוס’ מפני אי איזכור המאורע במקבים א’ (וביוספוס ששאב ממנו) – הרי שאנחנו צריכים להניח שאף אנטיגונוס איש סוכו, יוסי בן יועזר איש צרידה, שמעון בן שטח, שמאי והילל, רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו, כל אלה הם ‘מיתוס’ מכיוון שאינם נזכרים לא בספרי מקבים, לא ביוספוס ואפילו לא באבנגליון 🙂

מכל שלשלת מקבלי התורה מוזכר שמעון הצדיק ב’ספר בן סירא’, שמעיה ואבטליון הם אולי ‘סאמאייאס ופוליאון’ המוזכרים אצל יוספוס, ורבן גמליאל שזכה להיזכר הן בהקשר לתלמידו לשעבר שאול התרסי (פאולוס) והן בהקשר ליוספוס האומר שר”ג מינהו למפקד המרד בגליל. כל שאר התנאים של ימי בית שני ותקופת החורבן, הם כנראה ‘מיתוסים’ מומצאים שירדו מהירח ישר אל כרמי יבנה.

ואולי אי איזכורם של תנאי ימי בית שני בספרי האליטה הכהנית הירושלמית, בספרות והיהדות ההלניסטית ובספרות הכיתות הפורשות (נוצרים ואיסיים – נובע מהסיבה הפרוזאית שסןפרי האליטה הכהנית היהודים ההלניסטים והכיתות הפורשות לא אהבו את הפרושים, ולעומתם ממשיכי דרכםהתנאים של תקופות יהנה אושה טבריה וציפורי – הם המזכירים בעניין רב את קודמיהם בשלשלת מקבלי התורה?

בברכה, פרוש קיזאי

קיזאי פרוש הגיב לפני חודש 1

ואם יוסי בן יועזר לא היה, ובמקומו הנשיא היה יוזבד בן קעילה הגרמי (אב בית הדין היה אשתמוע המעכתי בן תוחו בן צוף אפרתי) מה בכך?

ואחרי שלימדנו הפרוש הקיזאי את העובדה המפתיעה שבתקופת בית שני היה קיטוב גדול בין זרמי היהדות, עד כדי מצב שאישים מרכזיים בעולם הפרושי אינם ראויים לאיזכור כלשהו בפי אנשי האליטה הכהנית, ההלניסטים והכיתות – ננסה לבחון מה יהיה יחסם של ה’לא-פרושים’ למנהג להדליק נרות בחנוכה?

האם לא מובן מאליו שאותם הכופרים בסמכותם של חכמי הפרושים לפרש את התורה – ק”ו שלא יקבלו את סמכותם של חכמי הפרושים לתקן תקנות וגזירות וודאי לחדש ‘מצוות דרבנן’? הלא חלחלה תאחז כל יהודי לא-פרושי למשמע המחשבה שחכמי הפרושים יורו שיש לציין את ההצלה מגזירות היוונים ע”י ‘הדלקת נרות’ כ’תקנת חכמים’?

על אחת כמה וכמה שתאחז חלחלה את אנשי האליטה הכהנית, שכל יהודי פשוט, בן ‘המעמדות הנמוכים’, ידליק נר בפתח ביתו, כזכר להדלקת הנר במקדש. האין זה ‘חילול קודש’ נורא שיהיו ‘כעם ככהן’ וידליקו נר בביתם, כאילו היו כהנים מיוחסים המדליקם את נר ה’ בהיכל פנימה. רעיון מזעזע…

החותם בחלחלה לכבוד הכהונה, שמשון צדוק הכהן

אלא שיש לאנשי האליטה הכהנית בעיה. לצערם הרב, היתה לפרושים השפעה גדולה על המון העם, שראה בפרושים את הפרשנים בנאמנים לתורת משה, כפי שמעיד יוספוס עצמו. והמון העם קיבל את מצוות חכמי הפרושים להדליק נרות בחנוכה כ’תורה מן השמים’, וחג החנוכה החל להיקרא בפי העם ‘חג האש’ (כעדות מקבים ב’ או ‘חג האורים’, כעדותו של יוספוס?

אז צריכים הסופרים הלא-פרושים’ להתפתל כדי שלא יישמע על פיהם ח”ו שכל ‘פראסטיק’ מדליר נר חנוכה בפתח ביתו.

אז בעל מקבים ב’ קורא לחג ‘חג הסוכות והאש’, ‘סוכות’ על שם שהקפיפו בחנוכה את המזבח בלולבים ואתרוגים (מה שבעל מקבים א’ לא ידע ולא ראה…), ו’חג האש’ על שם האש הפלאית שמצאו עולי הגולה בימי עזרא ונחמיה (מה שספרי עזרא ונחמיה לא ידעו ולא ראו…).

אבל לחכמי הפרושים, ומרבית העם ההולכים לאורם – לא היתה בעיה שכל יהודי ידליק נר בפתח ביתו, זכר לזריזותם של הכהנים שגם בלי מנורת הזהב הציבו שפודים של ברזל והדליקו בהם, וזכר לנס שנעשה באותה הדלקה שפך שמן טהור בודד הספיק לשמונה ימים (כעדותן של ברייתות ב’סכוליון למגילת תענית’ המוזכרות גם בתלמוד.

הפרושים החשיבו מאד את הזריזות וההידור בדיני הטהרה, ואיזכורו של נס שאיפשר לזריזים להדליק בטהרה ולא לסמוך על ‘טומאה הותרה בציבור’ – היה יקר בעיניהם, כדי לבטא באמצעותו את השמחה על ההצלה מגזירות השמד ושחרור המקדש וטיהורו.

להילחם באוייבים ולנצחם לא יכול כל יהודי פשוט, אבל להקפיד ככהן על זריזות ועל דקדוק בטהרה – יכול וצריך, לדעת חכמי הפרושים, גם היהודי הפשוט.

בברכה, יידל פרוסיגר

השאר תגובה