עין תחת עין

ראה במאמרי על התושב"ע עמ' 63-72 כמה גישות לפתרון הבעיה:
https://drive.google.com/file/d/1mK1MZ7j0Y0fB5ljZpVqSw5beZZwIYuN6/view?usp=sharing
בעיקר הרחבתי באפשרות של השתנות ההלכה בין דור המדבר לארץ (ובכלל), והראיתי כמה וכמה תקדימים לכך מהתנך למי שלא מתכחש לפשט המקרא, כגון השתנות דין בכור, השתנות הלכות כהנים ביחזקאל ועוד. כל זאת עקב היות המצוות חוקים מקובלים ולא סטטוטורים כדעת פרופ' יהושע ברמן במאמרו.
וכדבר הזה כבר כתבו המלבי"ם שאמר שסוד יש לעתיד לבוא בחידוש הקורבנות, והמשך חכמה והנצי"ב ור"י אלבו והכוזרי והרב קוק והרב יהודה קופרמן והרב שרקי ועוד. כל זאת במאמרי.

בס"ד כ"ה בכסלו ע"ט

מתוך ההזכרה ביחד: 'ונתת נפש תחת נפש עין תחת עין…', משמע שעונש נטילת האבר מתקיים רק כשהפגיעה היתה במזיד, כשם ש'נפש תחת נפש' הוא רק במזיד, שהרי רוצח בשוגג גולה ולא נהרג.

גם במזיד יש צורך בשני עדים ובהתראה כדי לוודא שאכן האיש מזיד. ואם בעונש מלקות מלקות צריך עדים והתראה, על אחת כמה וכמה שכך הדין בעונשי גוף בלתי הפיכים, כך שביצוע עונש קטיעת אבר, לפי דיני הראיות המחמירים של התורה – כמעט בלתי ישים, ולא בכדי אין במקרא זכר ליישומו של 'עונש קטיעת אבר..

בתורה נזכרה האפשרות במקרים מסויימים של פדיון עונש מוות ע"י כופר. וכך בשור המועד שהמית אדם, שנאמר בו 'וגם בעליו יומת' – איפשרה התורה לפדות את עונש המוות ב'ואם כפר יושת עליו'. רק ברוצח נאמר 'לא תקחו כפר לנפש רוצח', אבל בגרימת מוות ברשלנות חמורה, יש אפשרות פדיון בכופר, ומכאן יש ללמוד שגם עונש קטיעת אבר ניתן לפדות בכופר, ומכיוון שבלאו הכי קשה מאד להוכיח 'מעל לכל ספק סביר' שאבדן האבר נעשב בזדון – היה הפדיון בכופר לאפשרות הישימה היחידה.

בברכה, ש"צ לוינגר
ה

אף שחובת העדים להתרות בנידון, אינה מפורשת בתורה כתנאי לגזר דין מרשיע, הרי חובתו שלהעד להתרות מתבקשת מחובתו הבסיסית כלפי עובר העבירה 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא שא עליו חטא'. משלא מילא העד את חובתו הבסיסית להוכיח את עמיתו, עולה החשש שהחוטא לא היה מודע לחומרת חטאו. אף אמינותו של עד שלא מילא את חובתו להוכיח – מוטלת בספק.

בברכה,ש"צ לוינגר