עין תחת עין

שו"תעין תחת עין
נחמיה שאל לפני 3 שנים

האם נכון להניח שהדרשה "עין תחת עין ממון" היא רק אסמכתא ולא המקור לדין, כיון שזה דין פחות-או-יותר יומיומי אז סביר שההלכה לגביו הייתה ידועה. האם ייתכן שעד הדרשה הזאת היו בסנהדרין מאפשרים לקיים את הפסוק כפשוטו ואז ביום אחד פתאום החליטו על דרשה אחרת נגד המסורת ההלכתית שמן הסתם הגיעה אליהם ממשה?
 

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 3 שנים

ראשית, מדובר על גז"ש, ולכן ייתכן שזה בא מסיני. איני רואה סיבה להניח שזו אסמכתא.
באשר לשאלתך השנייה, הגמרא עצמה מביאה את דעת ר"א שסובר שזה כפשוטו ודוחה זאת, אבל נראה שזו אפולוגטיקה ובעצם הייתה דעה קדומה כזאת. האם היא הייתה מסורת ממשה או הבנה של החכמים הקדומים, איני רואה דרך לברר זאת.

. הגיב לפני 3 שנים

אם היה עדויות היסטוריות על יישום דין עין תחת עין כפשוטו האם היית מבחינתך בעיה?
למשל פה רוצים להראות שאצל פילון ויוספוס ניתן למצוא שהדין יכול היה להקתיים גם כפשוטו אבל גם בממון (בפילון במקרים מסוימים ואצל יוספוס ברגילות כל עוד האדם לא מקשה ליבו ביותר),
https://otniel.org/lesson/%D7%A2%D7%99%D7%9F-%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%A2%D7%99%D7%9F-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%91/#_ftnref2

קדמוניות היהודים, ספר רביעי, ח',לג-לה
"…מי שהטיל מום בחברו, ישולם לו מידה כנגד מידה ויפסיד אותו חלק של הגוף, ששללו מחברו, אלא אם כן ירצה מי שנעשה לבעל מום לקבל כסף. כי החוק ייפה את כוחו של בעל היסורין עצמו ונתן לו את הרשות להעריך את האסון שנגרם לו, אם אינו רוצה להקשות לבו ביותר."[21]

פילון:
"(181) בדין יהיה לגנות את הקובעים לעבריינים עונשים שלא כנגד מעשיהם – קנס על פגיעה, שלילת זכויות על פציעה וקיטוע, גירוש מן הגבולות וגלות עולם על רצח במזיד, או מאסר על גנבה – שכן חוסר האיזון וחוסר השוויון עוינים למדינה הדבקה באמת. (182) אך מורה לשוויון היא תורתנו, הגוזרת כי הפושעים ייטלו את דינם כנגד מעשיהם: ברכושם, אם יזיקו לרכוש הזולת, בגופם, אם יפשעו בגופו, לפי החלק, האיבר או החוש הפגוע; ואם ישפכו את דמו, היא גוזרת שיושב דמו על ראשם. שכן להטיל על הפשט עונש אחר, בלי שום קשר עמו אלא נבדל ממנו בסוגו, הרי זה שייך למבטלי החוקים, ולא למקיימיהם." [18]
[18] פילון האלכנסדרוני, על החוקים לפרטיהם, חלק ג', 181-183, 195
—-
"(183) אנו אומרים זאת מתוך הנחה שגם הנסיבות דומות. הרי אין זה היינו הן להרביץ מכות על אדם זר או על אב, לגדף נשיא או הדיוט, לעבור על איסור במקום חולין או במקום קודש, בחג, בעצרת, בעת קורבן ציבורי, או להפך ביום שאין עמו שבות או שכולו יום של אבל. את כל הנסיבות כעין אלו צריך לחקור, להחמרת העונש או להקלתו".
—-
(195) ובכן, אם יתנכל איש לזולתו ויפגע בחוש הטוב והשליט מכל חושיו, בראייתו – אם יסתבר שניקר את עינו של בן חורין, יקבל מידה כנגד מידה, אך לא כן לגבי עבד. לא משום שהוא ראוי למחילה, או שפשעו חמור פחות, אלא משום שהנפגע עלול להיתקל ברשעתו המוגברת של רבו, אם תיסמא אינו כגמולו: הריהו לעולם ינטור לעבדו על אסונו, מדי יום ביומו ינקום בו, כבאויב מושבע, על ידי גזירות בלתי נסבלות וקשות מכפי יכולתו, ותחת לחצן תיפח נפשו."[20]
[20] פילון האלכנסדרוני, על החוקים לפרטיהם, חלק ג',195
4

לגבי דעת רבי אליעזר הגיב לפני 3 שנים

בס"ד עש"ק וארא פ"א

דעת רבי אליעזר שעין תחת עין כפשוטו מובאת במכילתא, אך שם מבואר שזה רק לגבי מזיד. וכפי שיוצא מפשט הכתובים 'נפש תחת נפש עין תחת עין', והרי נטילת נפש תחת נפש נעשית רק במזיד בעדים ובהתראה, ואחר דרישות חקירות ובדיקות חמורות בבית דין של עשרים ושלושה.

כך שברור שגם בפגיעה במזיד, היה קשה מאד להוכיח את הדבר 'מעל לכל ספק סביר' ולבצע 'עין תחת עין' כפשוטו, ובפועל ברוב המקרים ככולם נידונה הפגיעה כפגיעה בשוגג שבה יש פיצוי כספי

יתיר מזו, גם בפגיעה במזיד, יש סברא לומר שתועיל המרת עונש הגוף בכופר, כפי שאיפשרה התורה במי שגרם למות אדם ע"י רשלנותו בשמירת שורו, שאמרה התורה 'ובעל השור יומת ואם כפר יושת עליו..'. רק ברוצח בידיים מנעה התורה המרה בכופר.

כך שבפועל לא בוצעה האופציה של קטיעת איברים, אלא אם כן היה בה צורך מיוחד להרתיע אדם הרגיל להתנהג באלימות, כפי שנזכר שרב הונא 'קץ ידא' בהסתמכו על הפסוק'וזרוע רמה תשבר'.

בברכה, ירוןפיש"ל אורדנר

ראיתי בשם החת"ס שמה שנאמר על הנקמה בגויים 'לעשות בהם משפט כתוב', היינו שבהם ינקום ה' ב'עין תחת עין' כמשמעו הכתוב.

dvirlevi311 הגיב לפני 3 שנים

הרב שרקי כתב שדין עין תחת עין ממון חודש ע"י בית דינו של יהושוע.

https://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=843:843843-843&catid=506&Itemid=100513

הלא אם סף הגיב לפני 3 שנים

הרב שרקי מדייק שם מלשון הרמבם "מפורשים מפי משה.. דנין בבית דינו של יהושע", שבבית דינו של משה דנו עין תחת עין כפשוטו. אלא שגם הרמב"ם לא יכול להמציא דברים משונים בלי מקור ובלי סברא (איזה מין היגיון משונה יש ברעיון הזה?!). והדיוק נראה קטנוני, אחרי שהרמב"ם אמר שכך היה מפורש בפי משה אין שום צורך להגיד שכך דנו בבית דינו של משה ולכן הרמבם ממשיך הלאה ואומר שכך היה גם בבית דינו של יהושע ושמואל וכו'. ומסיים "ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו". מימות משה רבינו, ולא מאחרי משה רבינו.

פני משה ופני יהושע הגיב לפני 3 שנים

בס"ד עשק וארא תשפ"א

אכן מצאנו שמשה ביצע הלכה למעשה 'מכה תחת מכה' בראותו איש מצרי מכה איש עברי – קיים בו משה 'מכה תחת מכה' ויך את המצרי. אך כאן נתחוורה הבעייתיות שביישום הדין, שאי אפשר לכווין שהפגיעה תהיה מידתית בצורה מדוייקת, שהרי ממכת המצרי נשאר המוכה בחיים, בעוד שמכתו של משה 'גמרה' את המוכה.

ייתכן איפוא שמשה בהמשך דרכו, כשזכה למעמד של 'שכינה מדברת מתוך גרונו' – יכול היה לתאם שהפגיעה הגופנית תהיה מדוייקת לגמרי, ולכן יכול היה לבצע את 'עין תחת עין' כפשוטו. ברם יהושע והבאים אחריו לא יכלו להגיע לוודאות מוחלטת שאכן הפוגע היה מזיד גמור, ולא יכלו להגיע לאומד מוחלט שהפגיעה תהיה מדוייקת לחלוטין, לא פחות ולא יותר,

ומאחר שהדין של 'עין תחת עין ממש' אינו ישים ללא יכולת אומדן מדוייק של מידתיות העונש -העדיף יהושע 'להשתמש בכשרונו 'להלוך כנגד רוחו של כל אדם' ולהביא לפיוס בין הפוגע לנפגע ע"י פיצוי כספי.

בברכה, ס.ש. דביר

כעין זה מסופר שרבי מרדכי בנעט נדר שלא יאכל אלא כפי צורכו. אמר החת"ס שכדי לידור נדר כזה צריך רוח הקודש, שהרי אם יאכל קורטוב פחות מכדי חייו ימות, ואם יאכל קורטוב יותר מכדי חייו – הרי עבר על נדרו. רק ברוה"ק ניתן לדעת את השיעור המדוייק.

mikyab צוות הגיב לפני 3 שנים

ממש לא הייתה לי בעיה. השאלה האם להתחשב בזה להלכה זו שאלה אחרת. יש סמכות לתלמוד.

בס"ד מוצש"ק והוצאתי אתכם תשפ"א

הרב שרקי, דייק מדברי רמב"ם שדנו 'יעין תחת עין – ממון' בבית דינו של יהושע, שבית דינו של משה דנו כפשוטו, והצעתי הסבר להיתכנות הדברים, שכדי לבצע 'עת"ע כפשוטו' צריך בירור ודאי, הן שאכן היה כאן מזיד וכן שהעונש הוא מידתי במדוייק, וזה יכול להיעשות רק ע"י נבואתו של משה.

ברם ייתכן שהרמב"ם לא נקט 'שכן דנו בבית דינו של משה' מפני שדיני עונשין שבאו הלכה למעשה לפני משה מתוארים בפירוט רב, ופרשיות של מגיעה פיזית באיברים לא מתואר שהיתה. כן נקט הרמב"ם את דבריו על בתי דיניהם של יהושע בן-נון ושמואל הרמתי, שאליהם סביר יותר שהגיעו דיני חבלות.

בברכת שבוע טוב, יפאו"ר

יש לשים לב שבתיאורי העבירות שנידונו בימי משה אין אף תיאור של אלימות פיזית. יש אמירה של משה ש'עוד מעט וסקלוני', אך ה'עוד מעט' נעצר ולא יצא אל הפועל. מצאנו אדם שבשעת מריבה הוציא מפיו קללה ועליה נענש בחומרה. מכות שלא שמענו, ועל אחת כמה וכמה שלא שמענו על פגיעה באיברים או בנפש.

ולא פלא הוא. אותם נצים שאחד מהם עמד במצרים להרים יד על חבירו, נתמלא פחד ממשה 'הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי'. היתה אימה מפני משה. אז העיזו לפתוח את הפה, להתלונן ול'קטר' בלי סוף, אבל 'להרים יד'? – איש לא העז.

נוסף לפחד ממשה, היו שם מנגנונים לא רגילים שנועדו לנטרל כל אפשרות של מריבה מראשיתה. שופט על כל עשרה אנשים, ו'אינסנציות משפטיות' גבוהות על כל 50, 100 ו-1000 אנשים, ועל הכל אהרן 'האוהב שלום ורודף שלום', שהקדיש את כל כשרונותיו לשים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.

כך קם ונהיה הפלא, שאוסף עבדים שבא ממקום שהכאה ורצח היו נורמות יומיומיות, אנשים שיצאו מעבדות קשה למב של פנאי גמור – ובכל זאת הם נקיים לחלוטין מכל גילוי פיזי של אלימות. היה זה 'דור דעה' במלוא מובן המילה.

הלא אם סף הגיב לפני 3 שנים

אין קץ לדברי רוח.
א. הדיוק של הרב שרקי לא נכון בכלל כמו שכבר כתבתי. אם הרמב"ם אומר לך שכך שמענו מפי משה מה הצורך שיכפול ויגיד שכך דנו בבית דינו של משה? ברור שכך דנו בבית דינו של משה. והרמב"ם בא להגיד שהמסורת עברה ברצף ממשה ועד היום ולכן המשיך מיהושע ושמואל. ומניין לרמב"ם להמציא את ההמצאה המוזרה הזאת. הרמב"ם צריך תלמוד ערוך כדי לכתוב דברים ביד החזקה.

ב. הסברא שמשה שכינה דיברה מגרונו ולכן יכל לאמוד את המכה שתהיה מדויקת אין לה שחר. וכי משה בעצמו הכה באגרופו את כל חייבי החבורה תחת חבורה בעולם?. ומה עניין אומדן אצל עין תחת עין, או שמאבדים עינו או שלא.
לא מתוארים בתורה סיפורים על חבלות בין אדם לחבירו בימי משה, כפי שגם בימי יהושע לא מתוארים כאלה. אבל כמובן ברור שהיו. דור חרבות שיניו שחטא בכל חטא שבעולם (חטא העגל ובשר תאווה ומעפילים ובנות מואב) בוודאי גם שלח ידו להכות את חבירו אפיים ארצה. זה מתיש להדוף את הוורטים הקלושים האלה. אהרון רדף שלום, שמע מינא היו מלחמות, וכי אהרון אחד יש בידו לפתור כל מריבה של שישים ריבוא עוד מראשיתה?. משה שפט מהבוקר עד הערב "בין איש ובין רעהו" וכי תעלה בדעתך שכולם צדיקים וחסידים ועדיין יש להם כל כך הרבה דיני ממונות לבוא למשה. ואם טרחו לחפש שופטים שונאי בצע משמע היו אחרים שחשודים להטות משפט עבור בצע, ומה בין זה לבין להרים יד. וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי הפשטות היא שלא הסתפקו רק בקללות אלא כמו ינצו אנשים יחדיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו.

בס"ד מוצש"ק ולקחתי אתכם לי לעם פ"א

ל'הא"ס' – שלום רב,

הדיוק מהרמב"ם אכן לא חזק, כפי שציינת. אך העובדה היא שחטאי ישראל בדור המדבר מפורטים לאין שיעור בתורה (וכן ביחזקאל פרק טו"ב), וכולם עבירות שבין אדם למקום: עבודה זרה (בעגל ובבעל פעור, שם היתה גם התחברות עם נכריות; תלונות ואי אמונה (במרגלים ובמקרים רבים אחרים); חילול שבת (במקושש) וברכת ה' ( במגדף). כל אלה זכו לתגובות חריפות, הן בעונשים חמורים והן בתוכחת מגולה.

לעומת זאת, חטאים ופשעים שבין אדם לחבירו, בולטים בהיעדרם: אין גניבות ואין ניאוף, לא מכות ולא רציחות. הדור נקי לחלוטין מבחינה מוסרית. לא בכדי מתגעגע הקב"ה בדור החורבן (שהיה נגוע גם בבין אדם לחבירו) לדור הזה: 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'.

הגע עצמך הלא אפילו 'אם סף דביר וסף, ואין אפוד ותרפים, ופרוכת ומערכת, ותמידים ומוספים, וקטורת וכפרת, לכפר על ניגפים' – רואה ריה"ל 'קדושת א-ל בישראל, להידמות לשרפים. על אחת כמה וכמה בימי משה אהרן ומרים, בעם ששמע דבר ה' מפי הגבורה, והודרך תמידית בידי משה אהרן ומרים, ולידם שבעים זקנים ורבבות שופטים, שהדבר השפיע השפעה חזקה על יצירת אווירה נקיה מבחינה מוסרית.

אף דורות רבים אחר כך, מתארים מלכי האומות את מלכי ישראל כ'מלכי חסד'. אחאב אינו מעלה על דעתו לגזול את אדמתו של נבות, עד שאיזבל מייבאת את השיטות הצידוניות 'לעשות מלוכה'. אז אף שגברה ההשפעה הנכרית בימי בית ראשון גם לקלקולים מוסריים – הרי שהשפעת הנביאים המחזקה אחרי התגשמות נבואות החורבן ואחרי פעולות השיקום של אנשי כנסת הגדולה. חז"ל מעידים ש'גזילות וחבלות לא שכיחי'.

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

הלא אם סף הגיב לפני 3 שנים

אני באמת מתפלא שאתה מחזיק בוורט הזה. אם אני צריך להרים את נטל הראיה אז הרימותיהו. והרי על הסדר: א' וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ב' משה שפט כל היום בין איש לבין רעהו, אם כולם חסידים אין כמעט מה לשפוט בין אדם לחבירו. ג' חיפשו שונאי בצע שמע מינא סתם איש מן השוק חשוד לשקר תמורת כסף (אף שלא שמענו סיפור כזה בתורה על דור המדבר שמישהו שיקר עבור כסף). ד' דור המדבר חטא בכל חטא חמור שבעולם וכך היה מונה בתהלים פרק ק"ו להודיעך צו לצו ק"ו לק"ו שקל וחומר לחטאים פשוטים ורגילים בין אדם לחבירו. בוודאי חבלות פחות שכיחי מהלוואות אבל בקהל רב ועם עצום וארבעים שנה אז כמעט בטוח שיתרחשו גם אירועים לא שכיחים ולכן יבואו לפני משה למשפט. וכפי שכבר ציינתי מפורש ברמב"ם בסוף ההלכה "ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו" ולכן הרעיון שבימי משה בדור המדבר לא היו דברי ריבות בשעריך הוא בטל מעיקרו.

פירטו חטאים שיש בהם לימוד לדורות. אין לתורה סיבה לפרט סיפור שמישהו גנב לחבירו שור וטבחו או מכרו ובית דינו של משה חייבו אותו לשלם חמישה בקר תחת השור. כשנאמרה פרשה על אפיזודה פרטנית כמו המקושש והמגדף (ולא משהו כללי בעם, שהוא מתואר מטבע הדברים) אז נאמרה הלכה חדשה. אם בהפנייה ליחזקאל התכוונת לפרק כ' אז יש שם גם 'את שבתותי חיללו מאד' וזה הרי לא כתוב בתורה. ומינה תדע גם לדברים פעוטים כמו פצע וחבורה. והרי גם את הדור שנכנס לארץ הוא מאשים רק בחילול שבת למרות שבוודאי היו שחטאו גם בדברים אחרים כמו פילגש בגבעה. גם את תקופת המלכים אתה מצייר עם חדי קרן ורודים ופפיונים משייטים על ענן בלי שום בסיס אבל לא אכנס גם לזה עכשיו.

בס"ד ד' בשבט פ"א

להא"ס – שלום רב,

יישר חילך שטרחת לחזר על המקראות, ולא הבאת אפילו מקרה אחד של גזילה וחבלה וכ"ש שלא רצח וניאוף בדור המדבר.

הרי דור יוצאי מצרים ובאי הארץ נבחן בזכוכית מגדלת. כשכמה אנשים יצאו ללקט בשבת – חוטף משה גערה 'עד אנה מאנתם לשמר מצותי', וכשאדם אחד מעל בחרם, גוער ה' ביהושע: 'חטא ישראל וגם עברו את בריתי … וגם גם לקחו מן החרם וגם כחשו וגם שמו בכליהם', והחוטא הבודד נתפס ונענש בכל חומר הדין, והיוצא מן הכלל מעיד על הכלל, שרמתו המוסרית היתה גבוהה.

אחרי כמה דורות בארץ, כשהתפרק השלטון המרכזי ונוצר מצב של 'אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה' ובמקביל התעצמה השפעת הנכרים יושבי הארץ, ואז כבר נזכרים סיפורי גניבה ואיומי רצח כבסיפור פס מיכה ואונס בפילגש בגבעה.

אף בימי המלכים היתה השפעה תרבותית חזקה למלכי האומות איתם נמצאו בקשר פוליטי מתמיד, ואף המלחמות הפנימיות בין יהודה וישראל ובין גורמים שונים בצמרת – תרמו לגילוי עריות ושפיכות דמים להיות עבירות שכיחות, שעליהן מתריעים הנביאים של ימי בית ראשון, ועבירות אלה נעלמות מתוכחותיהם של נביאי בית שני.

וגם בימי בית ראשון היה המצב בישראל טוב לאין שיעור מאשר המצב אצל השכנים. המתארים את מלכי ישראל כ'מלכי חסד' (כתיאורי יועציו של בן הדד) או כשלומיאלים שאינם יודעים 'לעשות מלוכה' (כתיאורה של איזבל).

היעדרן של תוכחות על גניבות גזילות חבלות ניאוף ורצח בדור המדבר – היא ברורה וחד-משמעית. והיא מובנת מאד. כאשר 'יש מלך בישראל' תקיף כמשה, מנהיג 'אוהב שלום ורודף שלום כאהרן, ורבבות שופטים – נגמרות המריבות בעודן באיבן, אולי בדיבורים קשים אך ללא אלימות פיזית.

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

'שונאי בצע' הם כת"א 'סנן לקבלא ממון' אפילו בהיתר, בבחינת 'שונא מתנות יחיה', כאלה אולי לא היו, לא ח"ו חשודים על שוחד.

אני מבחין בתהליך איטי של שיפור בתגובותיך. במקום 'מקשה אחת' ללא ריווח כל שהוא 'בין עדר לעדר' – מתחילה אצלך כבר חלוקה לפיסקאות. דבר הפותח פתח להתבוננות ולמחשבה בין פיסקה לפיסקה.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר ['סדרן' בלשון אשכנז)

הלא אם סף הגיב לפני 3 שנים

ואני מבחין במידה בלתי מצויה של עקשנות מגלגלת עיניים. לא יודע מה הטעם להידיין עם רמה כזאת של חופש אומנותי ובאמת אולי אפסיק.

בס"ד מוצש"ק והייתי לכם לאלקים פ"א

ובקיצור (להא"ס)

עדיין איני רואה בדבריך בדל של ראיה לחטאים מוסריים חמורים בדור המדבר, לא חמס, לא גניבה וגזילה, לא עדות ושבואת שקר, לא ניאוף ולא רצח ולא שום אלימות פיזית.

יש תוכחות נבואיות חריפות על עבודה זרה (שתי התפרצויות – בעגל ובבעל פעור); יש מקרים רבים של תלונות של חוסר אמונה. יש שני מקרים של חילול שבת של יחידים (היוצאים ללקט בשבת והמקושש() עליהם מתמרמר יחזקאל בפרק כ (כפי שציינת): ואת שבתותי חללו מאד'.

על גניבה ומעילה בחרםיש תלונה חריפה אחרי כיבוש יריחו: 'חטא ישראל… וגם עברו על החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם', והמדובר באדם אחד מתוך העד, שחטאו גרם לאסון לאומי והוא נענש בחומרה.

נמצינו למדים שחטאי יחידים זכו לענישה חמורה ולערבות של העם כולו, ומכלל אנו למדים שכשאין תוכחה כזו – מוכח שגם חטאי יחידים לא היו באותו 'דור דעה' שחטאיו היו מנויים וספורים. לא בכדי נאלץ השונא הגדול של עם ישראל: 'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל', ובלשוננו: אין בהם התנהגות בלתי מוסרית.

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

אף מפי הגבורה מקבל דורו של משה 'קומפלימנט' במקום בלתי צפוי, בתוכחה הוא אומר: 'וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים'. מי הם אותם 'ראשונים'? 'דור המדבר'…

תיקון הגיב לפני 3 שנים

פיסקה 4, שורה 3
… נאלץ השונא הגדול של עם ישראל להודות: 'לא הביט און ביעקב…

הלא אם סף הגיב לפני 3 שנים

בוא נתחיל מזה שתפרנס אחד מבדלי ראיותיי. כתוב שיתרו אמר למשה "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מבוקר ועד ערב" ומשה מסביר "כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו וכו". ואז ממנים אימפריה שלמה של שופטים "ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטון ישפטו הם". אם זה לא מתאר לך מצב של עם נורמלי וסביר שבו יש עבירות יומיומיות שבין אדם לחבירו אז אני לא יודע מה כן.
אחר כך תפרנס את הראיה שכתוב ואתה תחזה מכל העם אנשי אמת שונאי בצע משמע שהיו גם כאלה שלא שנאו בצע כלומר היו מעותדים לשקר עבור כסף ולא כדבריך הפרחוניים.
ובכלל מה הקשר לחטאים מוסריים חמורים. אתה התחלת עם הטענה שלא היו צריכים לדון חבורה תחת חבורה בדורו של משה כי כולם היו קדושי עליונים.
שלא נדבר על זה שהבאתי לך פסוק מפורש שאישתמיטך על הנצים בן הישראלית ואיש הישראלי והוכחתי שלשון ניצים עוסק במכות, ועדיין לא שבה אחור קשתך.

עיין בשלוש הבבות (להא"ס) הגיב לפני 3 שנים

בס"ד ד' בשבט תשפ"א

להא"ס – שלום רב,

לרבבות הדיינים היתה הרבה עבודה, לשמור על הסדר והשלום בין שכנים נורמטיביים. ראה את סדר היום של מסכת נזיקין העברית על שלושים פרקיה, שרובם הגדול מוקדש ליישוב סכסוכים בין אנשים נורמטיביים. פרק 'החובל' תופס בה פחות משני אחוזים!

את עיקר סדר היום תופסים נזקי ממון, אבידות ומציאות, הלכות מלווה ולווה, מפקיד ונפקד, קונה ומוכר, סכסוכי שכנים על הרחקת מטרדים וענייני ירושה ונחלה. במצב הפנאי של דור המדבר היו בוודאי גם הרבה ריבים על דברים מילוליים על זה פלוני שהעליב את אלמוני, הרי הטחות דברים מתועדות היטב בתורה אף כלפי משה, וכ"ש כלפי השכן.

חידושו הגדול של משפט התורה ביחס למשפטי האומות הוא שאצלם מיועד המשפט להגנה מפני פשעים ועוולות חמורות, בעוד שאצלו מבקשים צדק ושלום, וגם סכסוך קטן על גוזל שנפל, או על טלית שנמצאה מצריך היזקקות של 'המשפט לאלקים'

וכש היתה מערכת שטיפלה במלוא הרצינות בכל הסכסוכים הקטנים, וקטעה אותם באיבם – אכן היו מעט מאד פשעים חמורים. כך היה בכל עיירה יהודית במזרח או במערב. אלימות ופשיעה חמורה כמעט ולא היו. על אחת כמה וכמה כשיש את משה ואהרן ושופט על כל 10 יהודים.

פשיעה ואלימות פיזית קשה, נעשו שכיחים רק עם התמוטטות החברה המסורתית היהודית, עקב החשיפה למודרנה ומשבר העלייה והקליטה.

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

'נצים' הם רבים, אף לגבי קרח ועדתו נאמר 'בהצותם על ה' ושם היה מדובר בהטחת דברים. 'שונאי בצע' הם כתרגום אונקלוס 'סנן לקבלא ממון' אפילו בהיתר, שונאי מתנות.

תיקון הגיב לפני 3 שנים

פיסקה 3, שורה 2
… בעוד שאצלנו מבקשים…

כנגד תפיסתו של למך הגיב לפני 3 שנים

בס"ד ד' בשבט פ"א

למך בנאומו לנשיו, מציג תפיסה לוחמתית של נקם: 'כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי'. מי שפצע אותי – הרגתי אותו; ואפילו ילד שעשה לי חבורה – הרגתי אותו, למען יידע כל העולם0 שעם למך לא מתעסקים, שכן הפוגע בו יוקם פי 77.

לעומת תפיסתו של למך, מדגישה התורה שהנקמה צריכה להיות מידתית במדוייק 'עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד … פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה', בדיוק לפי הפגיעה ואף לא טיפה יותר. וכן מדגישה התורה 'ואיש כי יתן מום בעמיתו – כאשר עשה כן יעשה לו'. רק באיש שפעל בדעת וכוונה, לא בילד. וכשם ש'נפש תחת נפש' נענש כך רק אם עשה במזיד – כך גם בשאר הפגיעות הפיזיות רק הפוגע במזיד, ורק במידתיות מדוייקת.

שתי דרישות אלה – ההבחנה בין שוגג למזיד והדרישה למידתיות מדוייקת – עשו את עונשי הגוף לכמעט בלתי ישימים, והביאו להעדפה של המרת עונש הגוף בכופר כספי.

בברכה, ירון פיש"ל אורדנר

הלא אם סף הגיב לפני 3 שנים

א. אז בדור דעה דור המדבר היו נזקי ממון, כלומר לא טרחו להשגיח על ממונם שלא יזיק. והיו הלכות מלווה ולווה כלומר היו שקרנים וגנבים שאמרו פרעתי או לא פרעת. והיו הלכות מפקיד ונפקד כלומר היו פשיעות וגניבות. והיו אונאות במקח שהם רוב מה שיש לשפוט בקונה ומוכר. אז כל זה היה בדור דעה דור המדבר שלא נראה בו אוון, אבל דווקא חבלות אתה ממציא שלא היה. אולי בשלב הבא תמציא שבעצם כן היו חבלות אבל זריקת אבנים עגולות לא הייתה חס ושלום וגם רחמנא ליצלן.

ב. לשון ניציון עיקר משמעו מריבה אבל בין אנשים מתפרש בכל מקום הכאה. שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה. כי ינצו אנשים וכו' להציל את אישה מיד מכהו. וינצו שניהם בשדה וכו' ויכו האחד את האחד. כולם הכאות. ומתורגם נצן ינצון ינצון ואתנציאו. לכן וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי סתמו כפירושו שהכו זה את זה, ומתורגם כחבריו ואתנציאו. ולא נלמד מאשר הצו בהצותם על ה' שמתורגם בכנישתא דקרח באתכנשיהון על ה'.
מדוע נדרש שונאי בצע מתנות בהיתר אם לא כדי שלא יקחו שוחד. ושמע מינא היו אחרים שחשודים ליקח שוחד. וגם למטונך נחלקו בזה תנאים ואחד פירש שונאי בצע שונאי שוחד. עיין שם במפרשים רשב"ם וראב"ע ורמב"ן.

ג. שוב אתה משחיל את פשיעה חמורה. מי דיבר בכלל על פשעים חמורים. אף שגם אותם אני מעריך שהיו כיון שהדור ההוא חטא בכל חטא שבעולם כמו לעבוד ע"ז ולזנות ולהתלונן בלי סוף. אבל לא בהם עסקנו. לא טענתי שבדור המדבר כן רצחו ושדדו ונאפו (אף שאני חושב כאמור שבוודאי היו שם רוצחים ושודדים ושאר שורשים פורי ראשים ולענות ככל ימות עולם).
אתה עמדת להגן על ההמצאה של הרב שרקי שבדורו של משה שפטו עין תחת עין כפשוטו. ואחרי ההמצאה הראשונה שמשה ידע לאמוד במדויק איך עושים חבורה מדויקת תחת חבורה (כנראה ידע גם איך לאמוד עין מדויקת תחת עין) הוספת המצאה שנייה שלא היו צריכים בכלל לדון דיני חבורות כי הדור ההוא למרות שעשה כל פשע ועוון (כפי שמרוכז יפה בתהלים פרק ק"ו) נזהר מאד דווקא בבין אדם לחבירו יותר מכל דור שבעולם ששמענו שמעו עד שלא היו צריכים להגיע לפני משה על דיני פצעים וחבורות ושאר פלילים שבין אדם לחבירו. ואני אמרתי שלהמצאה הזו אין שורש וענף וגם מוכח להיפך. ואכן אין לה ואכן מוכח להיפך.

ד. ועוד באו בהודעות הקודמות טענות נוספות כאשר יעויין שם.

ובזה אני קונץ. ולהשומע ינעם.

השאר תגובה

Back to top button