שלום הרב

שו”תקטגוריה: אמונהשלום הרב
י.ג שאל לפני 5 שנים

תודה כו’
שתי שאלות. א. מה ההיגיון או למה זה מוכרח שהאלוקים הוא טוב המוחלט?
ב. שמעתי פעם שהרב הזכיר שיש בית הלוי וחתם סופר שמדברים על מה היה לפני שתיקנו, למשל שרב נחמן תיקן מודה במקצת מה היה עד אז, הרב זוכר איפה זה נמצא בדיוק ואם יש לו מקורות נוספים?
תודה

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 5 שנים

א. אין לי תשובה טובה לזה. יש אינטואיציה שלכל מושג צריך להיות אידיאל שהוא מופיע בו באופן מושלם. ואם הקב”ה הוא מקור הטוב אז זה יופיע אצלו באופן מושלם. בתורה הוא כותב לנו שהוא טוב, ואם  הוא כל יכול (או לפחות בעל יכולות גבוהות מאד) אז הוא יכול להיות גם טוב באופן שלם (או לפחות מאד גבוה).
ב.  דומני שאתה מתכוין לשבועת היסת. מודה במקצת הוא שבועת התורה. חפש כאן באתר בשיעורי לב”ב, על תקנת ההיסת. בנוסף, אמור להיות שיעור של תקנת השוק (שנתתי פעם בכולל לדיינות בבית חגי) שבו אני עוסק בזה ישירות. כעת אני רואה שזה לא מופיע, ואבקש מאורן להעלות זאת.

מיכי צוות הגיב לפני 5 שנים

טוב, אני ממש לא מקבל את הפלפול הזה. הוא לא מדבר על טוב אלא על יעיל ואפקטיבי. הטוב לא מוגדר לפי מטרות. זו סתם טעות. טוב הוא משהו מוחלט (שכמובן גם תלוי בנסיבות, אבל פר נסיבות יש טוב ורע ולא תלוי בהגדרת מטרות). יעילות ואפקטיביות נמדדת לפי המטרות.
בעצם הוא מכריע את דילמת א’ותיפרון שאלוקים מגדיר את הטוב ולא מתואר כטוב, וכמובן מרוקן בכך את הדיון מתוכן.
כך גם היטלר היה מצוין להפליא. מטרותיו היו לרצוח את כל היהודים ובסה”כ הוא הצליח לא רע. הוא היה טוב בדיוק כמו אלוהיו של הכותב.

מתי הגיב לפני 5 שנים

אכן ,בעיני היטלר הוא עשה מעשה טוב, ולא ראה את עצמו פושע. הוא פושע בעיני אחרים שאינם מסכימים למטרה זו.

כדי לטעון שטוב ורע הם דברים מוחלטים צריך להציג הוכחות. כרגע זה וודאי סותר את שפת הדיבור שבה טוב ורע הם נושאים יחסיים בהתאם למטרות ואכן הפירוש של טוב ורע – הוא בכיון של יעיל ואפקטיבי. והחוטא הוא זה שמחטיא את המטרה.

מיכי צוות הגיב לפני 5 שנים

במחילה, קשה אפילו להתייחס לדברי הבל כאלה.

gil הגיב לפני 5 שנים

הידיעה כי טוב ה’-מציע הפסוק-היא באמצעות חווית הכרות איתו. “טעמו וראו כי טוב ה'”. וכך מדווח פרסיקו בעקבות מאמרים שהוכיחו כי מתרגל ויפאסנה הפכו לרגישים וחומלים ומאושרים יותר:

וכאן המיסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, ולמה ההבנה, לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית? למה שתהיה בעקבות אלה נביעה פנימית של חיוביוּת לעבר הזולת? למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?

במילים אחרות מה ומנין הוא אותו מעיין צלול שיכול – אם רק נותנים לו לנבוע, אם רק מסירים את הסלעים שניצבים בפיו, אם רק מוכנים להרחיב למים הרעננים את הדרך – להחיות אותנו כך, שיכול להעניק לנו לא רק מספיק אהבה עבור עצמנו (וזה תנאי ראשוני והכרחי כמובן) אלא גם שפע שעולה על גדותיו ומשפיע הלאה, לאחינו ורעינו ולסתם זרים שנקרים בדרכנו? מהי אותה נקודה פנימית שאיננה רגועה גם כשאנו עצמנו ב”איזון”, אלא רוטטת הלאה ומעוררת חיוּת ואהבה? מהו אותו עומק שיש בנו שגועש בטוּב ומוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה? מהו אותו עונג פנימי שופע, או שפע פנימי מענג, או טוביות פנימית גואה וגולשת, או פנימיות טובה פורה וגודשת?

זה לא אור פנימי, זה דבש פנימי. אבל מאיפה? ולמה? ואיך? ומה?” עכ”להק

הכתבה המלאה וכל שרשור התגובות עליה:

https://tomerpersico.com/2011/08/29/mindfulness_in_schools/

י.ג הגיב לפני 5 שנים

שלום הרב, לא התכוונתי דווקא לשבועת היסט, אלא בכללי מה עשו לפני שתקנו את התקנות השונות הרי לא פתאום התחילו אנשים לכפור בכל הסכום וכן כל תקנה שהיא. תודה

בס”ד ט”ו באלול ע”ז

לגיל – גיל עד!

מאד מובן שכשמבינים שה’כאן ועכשיו’ הם רק רגע מהנצח, וה’אני’ האישי הוא רק פירור מעולם ומלואו – מקבלים החיים ‘מבט הרבה פחות עגום’. ה’אחר’ הבלתי מובן והעתיד הבלתי ודאי, נראים הרבה פחות מאיימים, וממילא הטוב הטבעי שבאדם, שטבוע בו מעצם היותו ‘צלם אלקים’ – משתחרר ונותן את אותותיו

אבל ‘טעמו וראו כי טוב ה” של דוד (במזמור לד) הוא יותר מזה. דוד נזרק מהחווייה הנעימה של היותו פירור זעיר מההוויה הענקית, חווייתו של רועה אלמוני המנהל את צאנו בשלווה פסטורלית.

מאחרי הצאן נזרק דוד אל עומק הכיעור של ‘עלמא דפוליטיקא’. עם כוונה תמימה לקדש שם שמים ולהושיע את עמו יצא להילחם נגד גלית, נכנס לחצר המלכות, ומוצא עצמו קרבן לקנאה ושנאה. הוא נאלץ לברוח ולהפוך למנהיג כנופיית ריקים ופוחזים ולמצוא מקלט אצל האוייב. וגם שם נרדף ע”י מלשינות וניצל ‘בעור שיניו’ ע”י התנהגות כשוטה.

כעת אין לדוד כלום. הן במלכות ישראל והן במלכות פלשתים מבקשים את נפשו. אפילו טיפת שם טוב אין לו. דעת הקהל ברורה: האיש בוגד שודד ומטורף. אין לו זמן אפילו לויפסאנה מרגיעה, כי כל רגע הוא עלול לקבל התראה שבאים לחסלו ועליו להימלט ללא שיהוי. ההווה שחור משחור והעתיד – עוד יותר גרוע…

הדבר היחיד שמחזיק אותו הוא הידיעה שיש מנהיג לבירה, האוהב צדיקים ושבורי לב, דווקא בהיותו בסכנה נוראה, כשמצבו היה נראה אבוד – ‘זה עני קרא וה’ שמע ומכל צרותיו הושיעו’. כך טעם וראה ‘כי טוב ה’ אשרי כל חוסי בו’.

אבל נוכחות ה’ באדם מתגלה לא רק בישועתו בעת צרה. האדם דבק בטוב האלקי על ידי התנהגותו המקפידה על האמת היושר והטוב ‘מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב, נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו’.

בעוד בעל ה’ויפסאנה’ מתרחק מהקטנות על ידי התרחקות מהמציאות היומיומית האגוצנטרית והגועשת – יפתח צאצאו של דוד את שיטת ה’דעלך סני’. דווקא מתוך המודעות לצרכים הקטנים והקטנוניים של עצמו, הוא אינו ‘בז ליום קטנות’, אלא מפתח רגישות ועין טובה גם לקטנות של ה’אחר’ ודואג בכל כוחו גם לצקכים ה’קטנים’ של האחר,

כך נשאר האדם בכל רמ”ח אברי נפשו בתוך המולת חיי המעשה ובתוך סיבוכי החברה האנושית, ומתוכם ובתוכם הוא מוצא את אלקיו, שלא רואה כל פחיתות ללכלך את ידיו בשפיר ושליה של ברואיו, ולדאוג למלא את צרכיהם הגדולים והקטנים ‘מקרני ראמים ועד ביצי כנים’.

ולא בכדי ביאר ירמיהו ש’השכל וידוע אותי’ הוא על ידי עשיית חסד משפט וצדקה, ולא בכדי ביארו חז”ל ש’בקשו פני’ מתקיים אל ידי צדקה, היא הדבקות במידת טובו של הבורא.

בברכה, ש.צ. לוינגר

מיכי צוות הגיב לפני 5 שנים

יג,
לפני שתיקנו את התקנות לא היתה חובה לנהוג כך. מה השאלה?

השאר תגובה

Back to top button