כופין ספק עשה

לכפות זה אומר מכין עד שתצא נפשו, אם יש ספק שמא קיים את המצווה, הגיוני לדעתך שיהיה היתר להרביץ לו?

אם התכוונת לכפייה ללא מעבר על איסור, יתכן לומר שזה תלוי במחלוקת בין הקצות והנתיבות האם כפייה היא מדין עונש ומתבצעת על ידי בית דין בלבד, או מדין ערבות ויוכלה להתבצע על ידי כל אדם

בהחלט. למה לא? כפי שהסברתי, אם יש חובה להחמיר ולעשות זאת, מאי שנא מכל חובה הלכתית אחרת שכופים עליה?
לכן גם איני רואה קשר למחלוקת הקצות והנתיבות.

האם ראובן שחייב ברכת המזון מספק יכול להוציא ידי חובה את שמעון שחייב בוודאי (או בספק)? כלומר האם כל אחד דן את הספק עצמאית ושמעון דן לחומרא שראובן פטור או ששורש הספק מוכרע לפי מקומו וסו"ס ראובן חייב. בפשטות ב"ד הם כמו שמעון ויש צד באחרונים שהוא לא יוצא ולכן כנ"ל ב"ד לא כופים. אך אולי באמת כפייה היא עניין מיוחד שנידון לפי האדם באשר הוא שם ולכן אולי ב"ד כופים אפילו אם שמעון לא יוצא.
ראיתי פעם את הנושא הזה בתשובה של הרב עובדיה לגבי ברכה על עירוב תבשילין בבין השמשות (שהוא ספק שכבר נכנס יו"ט אבל חז"ל התירו לערב בו) ודומני שהוא פוסק שמברך. ובפשטות א"כ ה"ה שב"ד כופין. אבל אין לי כרגע את הספר.

התשובה היא ביחווה דעת ו,לא. הקובץ המלא כאן https://tinyurl.com/v6bdc27c.

"מי ששכח לערב עירובי תבשילין בערב יום טוב, ונזכר לאחר שקיעת החמה, האם יוכל עדיין לעשות עירוב תבשילין בברכה? … אלא שיש לדון בענין ברכת העירוב, אם נאמר שכיון שבין השמשות ספק יום ספק לילה, לא יברך, שספק ברכות להקל, או שמא יש לומר שמכיון שעל כל פנים התירו חכמים לעשות עירוב תבשילין בבין השמשות, ורשאי לסמוך עליו לבשל מיום טוב לשבת, צריך לברך עליו".

"וראיה לזה מהתוספות מנחות (דף סו) בד"ה זכר למקדש הוא, שבספק חשכה יכולים לברך ולספור ספירת העומר, ואין צריך להמתין עד שיהיה ודאי לילה, שכיון שספירת העומר בזמן הזה הוי רק מדרבנן, ספקא דרבנן לקולא… נמצינו למדים שמצוה דרבנן שהותר לעשותה בבין השמשות מטעם ספק דרבנן לקולא, הוה ליה הספק כודאי, ורשאים לברך עליה. והוא הדין בנידון שלנו שהותר לערב עירובי תבשילין בבין השמשות, יש לברך על העירוב כתקנת חז"ל".
וכן מביא שע"י א,ח שלמ"ד ספקא לחומרא מדאורייתא נעשה כודאי.

האם מי שחייב ברהמ"ז מספק מוציא את הודאי זו מחלוקת אחרונים שם הפר"ח (יכול להוציא) ורעק"א (לא יכול להוציא). ונראה ההבדל שברכה היא מסתעפת מחיוב המצווה (כמו דעת הרדב"ז הידועה שאם הספק במצווה אז כן מברך. משום מה לא הובאה ביחו"ד שם) ולא דומה להוצאת ידי חובה שלרעק"א הספק אינו מוציא את הודאי. ולפי"ז נראה יותר שגם כפיית ב"ד היא מסתעפת מחיוב הנידון ודומה לברכה ולא להוצאה ידי חובה.

מאד לא סביר בעיניי שהספק יוציא את הוודאי. על הצד שאינו חייב אז הוא מקיים כעת רק את דיני ספיקות וניתן לומר שברכתו אינה לבטלה. אבל הוא לא מקיים מצוות ברהמ"ז.
לגבי ספק שמוציא את הספק, בזה יש לדון (אם כי, מסברא לדעתי גם כאן אינו מוציא).
אבל בכל אופן איני רואה קשר לשאלות הכפייה.

הרב מיכי
אם ננקוט כרעק"א שהמחויב ברכת המזון בוודאי נשאר ספק חייב גם אם שמע מהחייב בספק.
וננקוט כתוספות מנחות שמי שסופר ספירת העומר בספק חשיכה יכול גם לברך עליה, וכיחו"ד שמערב תבשילין בבין השמשות מברך.
וכרדב"ז שאם הספק במצווה אז מברך (ספק נטל לולב – נוטל ומברך).

אז האם כפיית ב"ד דומה יותר לברכת המצוות (ולכן ב"ד כופין) או ליציאת הזולת ידי חובה (ולכן ב"ד לא כופין)?

הגבתי לפני שראיתי את תגובתך. כעת רואה.

מדוע אין קשר לשאלת הכפייה? בעיניי הכל נידון אחד האם כל אחד דן את הספקות לעצמו או שורש הספק מכריע ונעשה כודאי כי כעת מוטלת עליו חובה רגילה.
אם הודאי כן יוצא ידי חובה מהספק אז ברור לכאורה שב"ד כופה. אם הודאי לא יוצא ידי חובה מהספק (רעק"א) ועדיין בברכת המצוות הברכה נגררת אחרי הספק במצווה (ואותו דנים לקולא שסופר ספה"ע בספק חשיכה או מערב תבשילין בביה"ש, ולכן גם מברך על זה) אז צ"ב האם כפייה דומה להוצאה ידי חובה או לברכת המצוות.

כמו שעדים שהוכשרו על פי רוב (שני עדים יצאו מתוך קבוצה של מאה ישראלים וגוי) מועילים גם להוציא ממון ממוחזק שלזה רוב לא מועיל.

המשפט שאינו מקיים מצוות ברהמ"ז לא מובן לי. אז איזו מצווה הוא מקיים? האם מי שאוכל טריפה שעד אחד העיד עליה עבר על איסור "תקשיב לעד אחד באיסורים" או עבר על איסור "אל תאכל חלב". אין איסור כזה של הקשבה לעד אחד (גרש"ש מוכיח מזה שאם מתברר שבסוף שומן אז לא לוקה) וגם אין מצווה לברך מספק. המצווה היחידה שיש היא מצוות ברכת המזון. דנים האם חצי שיעור באיסור כרת יותר חמור מחצי שיעור באיסור לאו או שכל חצאי שיעור הם איסור אחד בפנ"ע.

ר"ש שקאפ שם דן בדיוק בשתי האפשרויות הללו בהבנת דיני ספיקות: האם זהו איסור על כניסה לבית הספק או שזה חשש לאיסור המקורי. והוא הדין לגבי ספק במצוות עשה (לצד שיש להחמיר בספק עשה). כך החובה לברך ברהמ"ז מספק יכולה להתפרש כחובה על יציאה מבית הספק או כחובה לברך ברכת המזון.
בכל אופן, אני פשוט לא מצליח להבין את הקשר בין כפייה להוצאה יד"ח. מה עניין זה לזה?

ב"ד והיוצא ידי חובה תלויים באותה שאלה: האם הם דנים לעצמם את הספק לחומרא שהזולת *לא* חייב, או שהם דנים מתוך עיניו של הזולת ואז רואים שעליו מוטל בוודאי חיוב מספק.

מה זאת אומרת אין קשר. איך ייתכן שהזולת יוצא ידי חובה כששומע מהחייב בספק אבל ב"ד לא יכפו?

אני ממש לא תופס את הקשר שאתה עושה כאן. אתה חוזר על כך שוב ושוב ואין לי בדל הבנה למה אתה מתכוון. אני אפילו לא חולק. סתם לא מבין.
בי"ד כופים את האדם לעשות את חובתו. אם על פלוני יש חובה להחמיר כשהוא נמצא בספק, זוהי חובה ככל חובה אחרת ולכן הם כופים. וגם אם לפי הדין המסופק לא מוציא אחר שחייב בוודאי ידי חובה, זה רק בגלל הצד שבאמת אולי הוא לא חייב. לכן אין לכך שום קשר לשאלה האם כופים עליו שיקיים את חובתו להחמיר בספק.

אם זו חובה ככל חובה אחרת אז למה הוא לא יכול להוציא אחרים ידי חובת ברכת המזון?

הסברתי. זו חובה להחמיר בספיקות (לצאת מבית הספק) ולא חובה לברך ברכת המזון. דוגמה מושאלת: האם כופים על חצי שיעור? כנראה שכן (להלכה זה איסור תורה). אבל האחרונים כבר עמדו על כך שזה לא בהכרח אותו איסור כמו האיסור בשיעור המלא.

ולפי הצד שכן מוציא ידי חובה (הפרי חדש) יש אפשרות שב"ד לא יכפו?
את השאלה האם חצי שיעור כרת חמור מחצי שיעור לאו הזכרתי למעלה. דומני שנוקטים שאכן חמור יותר.

לדעתי כן. הוא מוציא ידי חובה שהרי סו"ס הוא מברך ברכת המזון. אבל עדיין אם יש סיכוי שאינו חייב והוא כבר בירך והוא רוצה לקחת את הסיכון – ייתכן שבי"ד לא יכפו אותו.

מה הצד שבית דין לא יכפו
אני מבין שהצד הוא כזה: בית דין דנים לעצמם את הספק לחומרא שאסור להם לכפות אותו (ספק לאו), והוא דן לעצמו את הספק לחומרא (ספק עשה) שהוא חייב לקיים.

ממש לא הכרחי. בי"ד עושים את חשבונו שלו, ולא רואים הצדקה לכפות עליו אם הוא מחליט לקחת סיכון. כופים רק במקום שבו ברור שיש עבירה. כפי שכתבתי, אם מעצם החובה להחמיר ההימנעות שלו היא עבירה אז אכן יכפו.

אבל ברור שאסור לו לקחת סיכון (אם ס"ד לחומרא גם בעשה).

טוב אני מסכם:
לדעתך צודק רעק"א שאין ספק מוציא את הודאי. וזה לא בגלל שהודאי דן לעצמו שהספק פטור אלא בגלל שהחיוב שיש על הספק הוא לא חיוב ברכת המזון אלא חיוב "אחר" מדין ספקות.
אבל ב"ד כן אולי כופים כי סו"ס יש כאן עליו חיוב כלשהו.

אני מבין שאין דבר כזה חיוב שהוא לא ברכת המזון (הספקות וחצאי שיעור ועד אחד באיסורים כולם הם החובות המקוריות עצמן והן נגררות מהחובה המקורית). הסיבה שאין ספק מוציא את הודאי היא כי הודאי דן לחומרא שהספק *פטור*. ולכן יש צד גדול שב"ד דן לחומרא שהאיש פטור ולכן אסור לכפות. וכל זה ביציאה ידי חובה, אבל האדם עצמו מברך כשמקיים ספק מצווה כי ההכרעה על הברכה נגררת אחרי ההכרעה על המצווה.

רק תיקון אחד: לא הבעתי עמדה אלא העליתי צדדים. אין לי עמדה ברורה.

מלשון רעק"א ברור שהבין את הנידון כמוני.

לשון הפר"ח קפד: "צריך לברך מספק, ומכל מקום לא מצי להוציא אחרים שודאי לא בירכו, דמאי דקיי"ל ספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדבריהם כמו שכתבתי וכו' ולא אתי מדבריהם ומפיק דאורייתא".
משמע שאם ספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא אז הספק מוציא.

לשון רעק"א שות סימן ו: "עיין בפר"ח וכו', ובפשוטו היה נראה דאף לאינך פוסקים דספק דאורייתא מה"ת לחומרא, מ"מ מחויב רק מגדר ספק, וא"כ זהו האחר אינו יוצא בשמיעתו, דעדיין נשאר הוא בספק חיוב דשמא המוציא כבר בירך ולא יצא בשמיעתו ממנו".

לשון רעק"א ברורה "דשמא המוציא כבר בירך". להבנתך בשיטתו הנימוק הזה לא נוגע לעניין.
ולכן לפי הבנת רעק"א בשיטת עצמו מסתבר יותר לומר שבדיוק מאותו שיקול גם ב"ד לא כופים כי שמא האיש כבר יצא ידי חובה. [אלא שיש לדון בעדינות שאולי כפייה היא מסתעפת מהמצווה כמו ברכה]. נכון?

לא נכון. על הצד שהמוציא לא בירך אז גם אם כעת הוא מברך רק מצד דיני ספיקות מבחינת האמת זוהי ברכה גמורה ובוודאי שהוא יכול להוציא. לכן כל החשש הוא שמא כבר בירך. על הצד שבמציאות הוא כן בירך מה שהוא מברך כעת הוא רק מדיני ספיקות, ולכן אינו יכול להוציא את המחויב בוודאי.
אבל, כאמור, אני מקבל את כל האפשרויות ובדיוק בגלל זה איני מקבל את ההכרחים שכתבת.

בזה אתה צודק.

אגב אם כבר אנו כאן, אז אבוא אעיר לתבוע כבודו של ר"ש שקאפ.
בתשובת יחו"ד הזכיר את השע"י והעיר עליו שלא זכר את תשובת הר"ן סימן נא שכתב כדבריו. אבל ר"ש שם מזכיר בהחלט את תשובת הר"ן (ואדרבה הוא מדייק ממנו בצדק שדבריו הם קושיה על ר"ש שקאפ אחר העיון ולא כמו שחשב הרב עובדיה במבט ראשוני שהם סיוע) ומזכיר שבפרק ב' שם לעיל הוא דש בה בפנים היטב היטב. הרב עובדיה כנראה לא קרא את כל פרק ח בשע"י. איך תשובה משמעותית כזו תישמט מעיני הגרש"ש שמצודתו פרוסה משערי ירושלים עד שערי דמשק אתמהה.

הר"ן אומר שם שבספק אם חל הנדר יכול להתיר כי הוי כמו שחל כבר (למ"ד ס"ד לחומרא מדאורייתא). הרב עובדיה מבין מזה שהחייב מספק הוא חייב כעת בתורת ודאי. אבל ר"ש סובר שהחיוב בתורת ודאי הוא חיוב אחר (חיוב ספק) ולא החיוב המקורי. באופן שאם אכל ספק ונמצא איסור אז עבר על שני איסורים האיסור עצמו ואיסור ספק (ומזה מוליד שם בפרק כמה מסקנות). ולכן ר"ש שואל על עצמו בצדק מה זה שייך לחלות הנדר.