מצוות ל"ת רכז בהשוואה לשורש השמיני בספר המצוות לרמב"ם
הרב מיכאל שלום וברכה
שמי ש', ואני מלמד בישיבת מחנים בגוש עציון.
אני עוסק כרגע בפירושו של הרמב"ן לפסוק 'והארץ לא תמכר לצמיתות', ומשווה בין פירושו לבבלי מכות ג,ב ובין פירושו בתורה. נראה שיש הבדל גדול בין שני המקורות שאף מגיע לידי נפק"מ הלכתית משמעותית.
בתוך כך אני מבקש להתייחס גם להשגת הרמב"ן על מצוות ל"ת רכז בספר המצוות. הרמב"ם מונה כמצווה את האיסור למכור קרקע בא"י באופן שלא תשוב ביובל. זוהי אחת המצוות שלא נמנו אצל בה"ג.
הרמב"ן מסביר שבה"ג נמנע ממניית מצווה זו, 'לפי שהיא אצלו שלילות לא מניעה', וזו הוכחה לדעתו שבה"ג הבין מצוין את החילוק המובא בשורש השמיני, 'ואיננו כמו שחשד אותו הרב שלא יבין ענין השלילות כלל'.
השאלות שאני מנסה לפענח הן כדלהלן:
א. האם הרמב"ן עצמו מסכים עם הבה"ג שאין לאו שכזה, או שאחרי שהוא מצדיק את שיטת הבה"ג הוא בכל זאת מצדד בכך שיש לאו.
ב. מה הדין בפועל כאשר אדם מוכר שדה 'ע"מ שלא תשוב ביובל'. זו שאלה כפולה – 1. אם יש לאו, האם הוא מבטל את המכירה? 2. אם אין לאו, האם זה בגלל שזה בכל מקרה לא תקף?
מתוך כך עולה לי שאלה עקרונית על השורש השמיני בכללו:
בדיונכם המפורט בספר 'ישלח שרשיו' התייחסתם לשלילה בנוגע למימד ה'רשות', שאיננו נמצא לא בגדר האיסור ולא בגדר החובה. אולם האם יש שלילה שאומרת שאין איסור בדבר פשוט כי הוא לא אפשרי? לדוגמה – יש איסור גילוי עריות שמתמקד במעשה אישות בין אנשים שאסורים אחד על השני. אולם למיטב ידיעתי לא מצאנו איסור לינשא לאחות וכד', כיוון שהנישואים כלל לא תקפים. מצוות ל"ת המתייחסות לנישואין רלוונטיות רק למקרה בו מי הנישואין עצמם תקפים.
אשמח מאד לכל סיוע.
תודה רבה
א. זו שאלה שעולה בלא מעט השגות של הרמב"ן בשורשים (בהן הוא מגן על בה"ג. למשל ביחס למניית מצוות דרבנן בשורש הראשון ועוד). מלשונו קשה לדעת ברוב המקרים. אבל בד"כ אפשר לבדוק זאת דרך הוספות והשמטות הרמב"ן למצוות שכלל הרמב"ם במניינו. אם הלאו הזה מושמט שם אז הוא חולק על הרמב"ם ואם לא אז לא. דומני שהוא לא מוריד אותו, אבל לא בדקתי כעת.
ב. השאלה לגבי היחס בין הלאו לבין אפשרות ההתממשות עולה במפורש בסוגיית אי עביד לא מהני בריש תמורה. נחלקו בה אביי ורבא, וגם בפוסקים לא ברור כמי פוסקים (ברמב"ם יש כמה מפרשים שטענו שפסק כאביי, למרות שזה לא חלק מיע"ל קג"ם). שם הגמרא דנה בדיוק בשאלה האם ייתכן לאו שלוקים עליו רק כי עבר אמימרא דרחמנא בלי שבאמת המעשה חל.
אגב, לשון התורה הוא לא לקחת אישה ובתה (ובפשטות לקחת הוא לשאת). אמנם נכון שמפשיטות הפוסקים נראה שהאיסור הוא על עצם הביאה ואין איסור על קידושין. אבל כמדומני שמסוגיית קידושין שלא מסורים לביאה עולה שאי תפיסת קידושין בעריות אינה בגלל האיסור אלא בגלל מצב הערווה עצמו. לכן נשיאת אחותו אינה תופסת בלי קשר למחלוקת אביי ורבא בקידושין שלא מסורים לביאה (גם לשיטה שקידושין כאלה תופסים אחותו אינה מקודשת לו).
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer