על קטניות ועל חמץ
הרב מיכאל מועדים לשמחה,
ראיתי עכשיו את דברי מלפני ארבע שנים על הקטניות:
הדברים מנומקים ומנוסחים בבהירות כדרכך; אתה לוגיקן גאון וניחנת גם בכושר הסברה נדיר. אם אני מבין נכון, עמדתך העקבית – בכל תחום הלכתי – היא שההלכה היא התלמוד הבבלי, ואנחנו רשאים וצריכים לפרש אותם כהבנתנו ולהתעלם מכל מה שנוסף באמצעות פרשנות מקובלת מאז חתימת התלמוד ועד ימינו.
לדעתי, זו אינה העמדה המקובלת בעם ישראל, על כל פנים ברובו. פרופ' תמר רוס תיארה יפה את העמדה המקובלת בכמה מקומות בכתביה; לדעתי היא צודקת כשהיא מסבירה שבכל דור ודור נוספת עוד שכבה לחומר ההלכתי המחייב, ובכלל זה הפרשנות שכל דור נותן לדברי הדורות שלפניו, שאף היא הופכת לחלק מהחומר המחייב והנתון אחר כך לפרשנות הדור הבא, שיצטרך להיות כפוף לו. וכבר כתב רונלד דבורקין ששיטת משפט כמוה כרומן שרשרת; כל פרק הנכתב נוסף על החומר שהיה לפניו והסיפור נמשך אחר כך ממנו והלאה, ואין אפשרות לדלג עליו. בכלל זה, מנהגים.
אבל לא זו הנקודה שבגינה רציתי להטריח עליך; בכל זה כמדומה לי שאינני מחדש לך דבר, אלא רק מתאר את חילוקי הדעות (ואני מקווה שהתיאור נכון). מה שאני באמת מבקש לכתוב לך הוא בעניין מקור המנהג. אתה מקבל, ביסודו של דבר, את הטיעון שהמקור ההיסטורי הוא החשש שהתערב גרגיר חיטה בשק העדשים (זה הטעם החוזר ונשנה בדבריך). לדעתי, המקור ההיסטורי הוא שיטה שהיתה מקובלת על חלק מהראשונים בצרפת במאה השתים עשרה, והגורסת כי עדשים וקטניות אחרות יוצרות חמץ נוקשה (שעד כמה שאני מבין, אמנם אין בו כרת אבל יש בו לאו). תוכל לראות בקובץ המקורות הרצ"ב מקור 10, מקור 16, דברי הראב"ד במקור 19 כשקוראים אותם לפי הגירסה המובאת במקור 21, מקור 26 (בהתעלם ממקור 27), מקור 31. ואגב, מקור 48 (שהוא מאוחר ולא יכול להיות שהספיק להשפיע על היווצרות המנהג) סבור שיש חשש חמץ בתירס. לדעתי, העובדה שמעולם לא שמענו שם חכם אחד שהיה מעורב באותה ישיבה סודית שבה הוחלט על גזירת הקטניות מלמדת, שמעולם לא גזרו שום פורום של חכמים על הדבר – אלא שהעם, כלומר אחינו האשכנזים, נהגו מתוך חשש לשיטה הגורסת שמדובר בחמץ, או למצער בחשש חמץ.
קובץ המקורות עוסק במנהג הקטניות בכלל, ומובאים בו כמובן גם שלל טעמים אחרים, המוכרים לך ודאי; לשם השעשוע צרפתי קובץ נוסף ובו קרובץ ממחזור ויטרי, שבו יש פרודיה שבה נאמר שבפורים אין אוכלים עדשים ופולים, מה שמרמז אולי לטעם שאין הקטניות ערבות לחיך ואינן מתאימות לחג.
וסתם שאלה: מאיזו עדה אתה? משום מה זכור היה לי שאתה מאחינו הספרדים, ומהחיבור שלך משתמע שמנהגך הישן – שאתה מנסה להיפטר ממנו – הוא להימנע מקטניות.
חגים וזמנים לששון
מועדים לשמחה,
חן חן על המחמאות (אני לא בטוח שהן מגיעות לי).
לעצם דבריך, אכן הנחתי כאן את הטעם המקובל כיום. אתה יכול לראות אותו גם בהנמקות שניתנות בימינו (כל אלו שמדווחים שגם היום מוצאים גרגירי חמץ מעורבים בקטניות. הדיונים הללו עלו גם בטוקבקים).
ייתכן שבמקור מה שאתה מתאר היה הבסיס למנהג (עוד לא קראתי את המקורות ששלחת), אבל גם אם זה הבסיס איני רואה לו טעם מחייב. ועובדה היא שרבו הנימוקים למנהג הזה, שכולם באים בדיעבד, מה שמרמז שאף אחד מהם לא באמת מחזיק מים (אני מזכיר את הרב מידן בפתגמו הידוע על כך שהוא מכיר 22 הסברים לקריאת מגילת רות בשבועות אבל רק אחד לקריאת מגילת אסתר בפורים. אולי הבאתי את זה שם? כבר איני זוכר). הרי לפי שיטה זו יש לחלק את הקטניות לפי מה שיוצר חמץ נוקשה ומה לא, ולא לפי השאלה מה היה בזמנם ונכלל במנהג ומה לא, או קטניות ירוקות ושאינן כאלה, וכל שאר החילוקים שעושים בהקשר הזה.
לגבי עמדתי ההלכתית, אתה אכן צודק. לכאורה זו לא העמדה המקובלת, לפחות לא במישור המוצהר. אבל אם תבחן יותר לעומק תראה שזו כן העמדה המקובלת. בסופו של דבר, כל מה שבעקבות התלמוד ניתן להתווכח עליו, אלא שיש לדברים אינרציה ומשקלים שונים. לא בקלות משנים משהו שהשתקע, אבל אין כאן סמכות מנדטורית כמו לתלמוד. אלא שבשיח המקובל מצהירים בהתלהבות על כך שיש תוספות לקאנון ההלכתי המחייב לאורך הדורות, ולא שמים לב שאלו רק תוספות של משקל (במינוח המשפטי המקובל). את זה גם אני מקבל עקרונית. לא מדובר רק בסמנטיקה. יש לדברים חשיבות, כי במקרה שיש צורך משמעותי לשנות אין סיבה לא לעשות זאת. הרי יש מקורות ברורים לטיעוני סמכות (לא תסור, קבלו עלייהו, אולי קבלת האומה וכדו').
אבל ברמה העקרונית אני לא כל כך מתרשם, גם אם זו כן הייתה העמדה המקובלת. השאלה החשובה יותר היא מה נכון ולא מה עושים בפועל. הרצוי והראוי ולא המצוי. אם כי למה שהתקבל יש משקל, כמובן. כמו דין "סוגיין דעלמא" בסוגיית טועה בשיקול הדעת וכדומה (אעיר שגם על כך דנתי, וטענתי שבניגוד לגישה המקובלת "סוגיין דעלמא" הוא רק סימן ולא סיבה. אם יש משהו כן נכון שלא התפשט יהיה לו אותו מעמד, והטועה בו יהיה טועה בשיקול הדעת. ואם יש משהו שהתפשט והוא לא נכון הטועה בו לא ייחשב כטועה. כמו מנהג שטות וכדומה). מעבר לזה, גם עמדות מקובלות נוצרות בצורה כלשהי. אם אצליח לשכנע את הציבור אז העמדה שלי תהיה המקובלת. הרב בלומנצווייג אמר פעם שביחסנו למנהג יש סתירה אינהרנטית, כי המנהג נוצר על ידי סטייה מהמקובל (עיקר הדין), ומשעה שנוצר יש חובה לא לסטות מנו. זה קיבוע של החריגות. ודפח"ח.
מועדים לשמחה ושוב תודה על ההערות והמחמאות,
אגב, בעוונותיי אני אשכנזי צחור. אברהם זה מהונגריה (יש עוד אברהמים הונגרים, אבל ככל הידוע לי אף אחד לא קרוב משפחה שלנו).
אולי העצבנות שלי (בכתיבה) נראית כמו של מרוקאי. 🙂
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer