קושי בשיטת הרמב"ם בגדר מצוות שופר
שלום הרב. ידועה שיטת הרמב"ם (בתשובה סי' רמב, ובהל' שופר פ"א ה"ג, ועוד) שהמצווה בשופר זה שמיעת קול שופר ולא תקיעה. וככה"נ יש שחולקים (שאילתות, גאונים המובאים במאירי, סמ"ג ואולי ר"ת) וסוברים שהמצווה זה לתקוע (ואז צ"ל שיוצאים מדין "שומע כתוקע"). אלא שקשה לי על שיטת הרמב"ם מהגמ' בראש השנה כט ע"א, שם מבואר (והרמב"ם פסק זאת) שהתוקע צריך לכוון להוציא את השומעים יד"ח, ואם תקע מתוך מחשבה להוציא רק את האנשים שבבית כנסת שלו, ועבר אדם באחוב והתכוון לצאת, לא יצא, שהתוקע לא כיוון להוציאו. בשלמא אם המצווה היא לתקוע, שפיר, אך אם המצווה היא לשמוע, למה צריך שהתוקע ייכוון להוציא את אותו אדם? סגי בכך שכיוון להוציא את הבית כנסת שלו ובכך התקיעה היא תקיעת מצווה. החזו"א רוצה להגיד שצריך "תקיעת מצווה" לכל אחד, אבל זה לא סביר בעיניי. אשמח אם יש לרב הסבר
שלום שגיא.
שאלה עתיקה, ולא זכור לי משהו מעבר לתשובות המקובלות שניתנו לה (אני מניח שבספר המפתח על אתר תמצא הרבה הפניות). אני חושב שההסבר המקובל הוא שגם אם המצווה היא לשמוע, מדובר על שמיעת תקיעה שנעשתה עבורי. אמנם לפי זה הכוונה אינה בדיוק להוציא ידי חובה (כי אין חובת תקיעה) אלא להפנות את התקיעה כלפיי או עבורי. ובכלל, כידוע בסוגיא שם יש ערבוב גדול בין כוונה מדין מצוות צריכות כוונה לבין כוונה להוציא ידי חובה. לפי מה שכתבתי, כוונת התוקע לפי הרמב"ם קרובה יותר למצוות צריכות כוונה מאשר לכוונה להוציא יד"ח.
מה ההבדל בין דלעיל לבין המצווה לקדש או לשמוע קידוש ?
מה שאמרת זה בערך כמו החזוא. בעיניי זה דחוק, מהיכי תיתי שצריך שהתקיעה תהיה עבורי ולא מספיק שהתקיעה היא תקיעה לשם מצווה
ייתכן שההסבר הוא שלשמוע משהו זה פסיבי מדיי. משהו שקורה מאליו ובאקראי. לכן היה סביר יותר שמדובר בתקיעה שנעשתה בשביל שהוא ישמע (או לפחות שנעשתה לשם מצווה. ואז מדובר בכוונה מהסוג השני).
אחדד עוד קצת. גם אם הכוונה בה מדובר אינה להוציא אלא מדין מצוות צריכות כוונה, יש נפ"מ בזה שמדובר על תוקע להוציא אחר. גם אם התוקע לא צריך את התקיעה לעצמו, כי הוא כבר יצא או ייצא אח"כ, עדיין תקיעתו דורשת כוונה למצווה, כדי שהשומע יקיים מצווה בשמיעתו. לכןזה משהובין כוונה להוציא לבין כוונה מדין מצוות צריכות כוונה.
לא נשמע לי דחוק.
ראה רש"ר הירש עה"ת ויקרא כג כד.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer