שאלה עיונית בברכות
ברכות יט ע"ב:
ת"ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם הא כיצד זאם היה כהן והיא בבית הקברות או היה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו לכך נאמר והתעלמת אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני התם דכתיב והתעלמת מהם וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן
ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני
בשני המקרים האלה הגמ' מתרצת בזה שלא לומדים מהמקרה הזה מסיבה כלשהי (לא לומדים ממון, שב ואל תעשה שאני).
למה לא להגיד שבאמת יש כלל שמלמד שכבוד אדם לא דוחה לא תעשה שבתורה ( אין חכמה וכו') ופשוט בשני המקרים נגיד שיש פסוק שאומר שזה יוצא דופן (והתעלמת, ולאחותו) וא"א ללמוד מפה למקרה אחר כי הפסוק הזה מדבר דווקא על המקרה הזה