שבועת טעות

לגבי זה: "מעבר לזה, כשכוונת הלב לא סותרת את מה שהוציא בפיו לא אומרים דברים שבלב אינם דברים."

הרי בדר"כ אין סתירה חזיתית בין הדברים שבלב לבין הדברים שבפה. הדברים שבלב בדר"כ רק מסייגים את הדברים שבפה למקרים מסוימים. הנה למשל המקור בגמרא:

בגמרא במסכת קידושין[1] מובא מקרה בו אדם, המתגורר בחו"ל, מכר את נכסיו כשבדעתו לעלות לארץ ישראל אך בשעת המכירה לא ציין זאת, ומאוחר יותר קרה המקרה ונמנע ממנו לעלות[2] וכעת הוא רוצה לבטל את המכירה בטענה שהואיל ומכר את נכסיו תוך הסתמכות על עלייתו, ועלייה זו לא התרחשה מדובר במקח טעות והוא צריך להתבטל. על מקרה זה אמר רבא שהוא "דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים" – למטרתו בשעת המכירה אין משמעות הלכתית כי "דברים שבלב אינם דברים" והוא לא יכול לדרוש את ביטול המכירה.

במה זה שונה מהמקרה לעניין הסתירה בין הלב לפה?

זאת בדיוק הסוגיא שבה הראשונים והאחרונים קובעים את הכלל הזה עצמו (שכשאין סתירה דברים שבלב הם דברים). צריך לבדוק שם את המקרים השונים ואת החילוקים.
על פניו במכירת נכסיו אדעתא למיסק לא"י, אם לא ציין זאת משמע שהוא מוכר את נכסיו כרגיל (בלי סייג), ולכן כשאומר שרוצה לבטל כי לא עלה לא"י זוהי מחשבה שסותרת את דיבורו. אבל כשאדם אוסר על עצמו לומר מילה, ובמחשבתו הוא מתכוון רק להקשרים מסוימים של אותה מילה זו לא סתירה חזיתית, והמחשבה רק מפרשת את הדיבור.
זה גם יכול להיות תלוי בכך שהמכירה נעשית מול אדם אחר, ולכן שם אם לא פירטת זה כאילו שאין סייג על המכירה. שבועה היא בין אדם לעצמו. שיקול זה הובא בדבריי למעלה כסעיף נפרד אבל מסברה יש לו קשר גם להבחנה הזאת.

תודה רבה כבוד הרב! ויישר כוח על כל ההשקעה