תשובות לתגובת רועי צזנה לסדרת אמונה ומדע בynet

להלן דבריו של רועי צזנה, עם הערות שלי לאחר כל חלק (סה"כ 2 חלקים):

פרק ראשון בסדרה 'בין המדע והאל' מאת רועי צזנה, המנסה תחילה לענות על השאלה מהו בעצם אלוהים
רבים אוהבים לחשוב היום על צ'רלס דרווין כנביא הגדול של האבולוציה והאתאיזם. הם שוכחים לעתים שצ'רלס דרווין השתוקק בצעירותו להבין את העולם ולפענח את צפונותיו בשם הדת ולמען תפארת האל. למעשה, דרווין למד תיאולוגיה בנעוריו ואף שקל לפנות לכמורה בטרם החליט להשתקע במדעי החיים. באותם הימים, חוקרי טבע רבים הגיעו דווקא מתוך שורות הכמרים, מתוך האמונה שאם יבינו טוב יותר את העולם שמסביבם, הרי שיוכלו להבין טוב יותר גם את האל בכבודו ובעצמו. זו הייתה גם שאיפתו של דרווין כאשר פתח במסע הגדול שלו מסביב לעולם, ממנו חזר עם התובנות הראשונות אודות תיאוריית האבולוציה.

אלא שדרווין לקח צעד גדול מדי. אנשי הדת של המאה ה- 19 ראו בתיאוריה שהגה ופיתח סוג של קריאת תיגר ישירה על האלוהים בכבודו ובעצמו.

וכל שנשאר לשאול הוא: האם הם צדקו?

מן הראוי שאחרי יותר ממאה וחמישים שנים מרגע הגייתה של של תורת האבולוציה, ננסה לענות על השאלה באופן שיהיה ברור ונהיר גם לאנשי הדת וגם לאנשי המדע. אך לשם כך עלינו לענות על שאלה קשה לא-פחות: מהו, בעצם, האלוהים?

קיימות מספר תשובות לשאלה זו. האחת רואה באלוהים סוג של ישות תמירה אשר בראה את העולם והלכה לדרכה, כשהיא מתעלמת מכאן ואילך מבני-האדם. תיאוריית האבולוציה אינה יכולה להפריך את קיומו של אלוהים מסוג שכזה, ואיש אינו מתיימר כי היא עושה כן[m1] . ברם, ראוי לשאול מה קשר בין ישות שכזו לבין שלל המנהגים והאמונות התפלות והטפלות אשר נקשרו בשמה בידי אנשי הדת מאז ומעולם.

לעומתה, קיימת הגישה הדתית האורתודוכסית, הרואה באלוהים סוג של זיווג בין דרדס-אבא וגרגמל. הוא משגיח על ילדיו הרחק מלמעלה, מכוון אותם בדרך הישר באמצעות נביאיו (הממעטים להגיע) ובאמצעות עונשים רבים מספור בצורת מגיפות, אסונות טבע ובמקרים מעטים עד כדי-תסכול, גם בסיכול ממוקד. למרות לחץ הדם הגבוה שלו ונטייתו לירות קודם ולשאול שאלות אחר-כך, הוא אלוהים טוב-לב בסך הכל. הוא יודע הכל, הוא כל-יכול ובני האדם הם תמיד במרכז עבורו. עבורם הוא יצר את העולם, אחרי הכל, לפני ששת-אלפים שנים, פלוס-מינוס.

האם ניתן להפריך את קיומו של יצור שכזה באמצעות הסתמכות על המדע והלוגיקה האנושית? זוהי דילמה בת אלפי שנים: האם באמת ניתן להבין את רצון האל, או לעמוד על תכונותיו? שהרי ישות שכזו, שהיא כל-יכולה וכל-יודעת, יכולה לקחת בחשבון עובדות וסיבות שאנו איננו מכירים או מבינים עדיין.

ובכן, זה ייתכן. אלא שלא ניתן להתייחס לטענות אלו מבלי הוכחות רציניות יותר לקיומה של אותה ישות, או לתהליכי החשיבה העמוקים שהיא מקיימת. כל דרך אחרת להסקת מסקנות אודות האל מובילה לכך שאנו חוזרים לאמונה טהורה ותו לא. ואם באמונה עסקינן, מי ערב לנו כי היהודים צודקים יותר מהנוצרים, מהמוסלמים, מהבודהיסטים או מכל אחת ממאות הדתות והכתות האחרות הממלאות את פני האדמה? אם נשתמש באמונה בלבד כמורה דרך, מדוע שנתייחס לאל היהודי יותר ברצינות מאשר לקיקי-טיקי, אל האבן העתיק של הפיגמים, הקבור מתחת לקרקעית הים?

האמונה אינה הדרך למציאת האמת, ועל כך עמדו כבר חכמים רבים בתלמוד. אם ברצוננו להתקרב ככל האפשר לאמת, הרי שהדרך היחידה לעשות זאת הינה באמצעות שקלול העדויות הממשיות הקיימות בידינו היום[m2] .

לקורא המאמין נמליץ כבר עכשיו שלא לדאוג יותר מדי, מכיוון שיש להודות כי לא ניתן לעולם להפריך בוודאות את קיום האל. במדע, בניגוד לאמונה, אין וודאות מוחלטת. לעולם אין אנו יכולים להפריך באופן ודאי את קיומו של האל. לכל היותר אנו יכולים להפוך אותו למגוחך – וזה בדיוק מה שתורת האבולוציה עושה, כמעט בלי לשים לב.

כדי להסביר כיצד היא עושה זאת, נתייחס עתה לשתיים מתכונותיו הבולטות ביותר של האל וננסה לבחון אותן באופן לוגי ושקול, לאור התובנות שמספקת לנו תורת האבולוציה על העולם לתוכו נולדנו.

האם האל הוא טוב?
בוודאי תופתעו לשמוע שתיאוריית האבולוציה לא הייתה מהפכנית כל-כך כאשר התפרסמה לראשונה. במאה ה- 19 וה- 18 התחילו להתגבש מספר תיאוריות אבולוציה שונות, כולל זו של חוקר הטבע למארק, שסבר שיצורים חיים מסוגלים לשפר את יכולותיהם במהלך חייהם, ומורישים את התכונות המשופרות לצאצאיהם. לפי התיאוריה של למארק, הג'יראפה התפתחה מאנטילופה שרצתה ללחך את העלים שעל העצים הגבוהים במיוחד, וככל שהתאמצה יותר להגיע אליהם, כך התארך צווארה. תיאוריה זו התקבלה על דעת הציבור בתחילת המאה ה- 19, על-אף שתמכה למעשה באותה מסקנה כתורת האבולוציה של דרווין: אורגניזמים פשוטים עוברים תהליכים של שינוי ושיפור במהלך הדורות, ותהליכים אלו הביאו ליצירת המגוון הגדול של כל היצורים החיים שעל פני כדור-הארץ.

תיאוריות של אבולוציה, לפיכך, לא היוו הפתעה או חידוש גדולים עבור אנשי הדת בזמנו של דרווין. מדוע, אם כך, גרמה תיאורית האבולוציה של דרווין לרעש גדול כל-כך? אחת הסיבות העיקריות הייתה שהיא יצאה כנגד חכמתו וטוב-לבו של האל.

רבים מאתנו, שאינם מכירים את התיאוריה לעומק, אוהבים לחשוב על האבולוציה של דרווין כעל תהליך סדור ומוסדר. סוג של למארקיזם. אורגניזמים חיים, מתפתחים, מביאים צאצאים משופרים יותר לעולם ומתים מזקנה. האבולוציה של דרווין קודרת ואפלה הרבה יותר, מכיוון שהיא הציגה מנגנון שונה לאבולוציה: הברירה הטבעית.

מהי הברירה הטבעית? זוהי המציאות. נסביר באמצעות דוגמה פשוטה יחסית.

לכלבה אחת נולדו שני גורים. האחד עם פרווה ארוכה וחמימה, והשני עם פרווה קצרה. באזורים בעלי אקלים חם ולח, גופו של הכלב בעל הפרווה הארוכה יתחמם יותר מדי והוא יתקשה לרוץ או להלחם לאורך-זמן. הגור עם הפרווה הקצרה והאוורירית יצליח דווקא לתפקד מצוין באותה סביבה.

תיאוריית האבולוציה לפי הברירה הטבעית קובעת שהכלב שאינו מותאם לתנאי הסביבה יעמיד פחות צאצאים מהכלב שמותאם טוב יותר. הוא יהיה פחות בריא, פחות כשיר להלחם על ההזדווגות עם הנקבות, וגם אם יעמיד צאצאים, הם יהיו מעטים במספר. מכיוון שהצאצאים נושאים עמם את תכונותיהם של ההורים, יוצא מכך שגם בניו ובני-בניו של הכלב בעל הפרווה הארוכה יקבלו בסבירות גבוהה את התכונה לפרווה הארוכה – ולכן גם הם יעמידו פחות צאצאים מהכלבים בעלי הפרווה הקצרה. לאורך עשרות דורות ילכו ויתמעטו הכלבים בעלי הפרווה הארוכה, ומספר הכלבים בעלי הפרווה הקצרה ילך ויגדל. בסופו של דבר נגיע למצב בו רוב מכריע של אוכלוסיית הכלבים באותו אקלים ניחנה בפרווה קצרה. כל זאת – בהנחה שהאקלים תחתיו הם חיים נשאר חם ומעיק. וזוהי הברירה הטבעית על קצה המזלג.

ועכשיו – מהפך. מה יקרה אם תשתנה סביבת המחיה בבת-אחת? נניח (כפי שאכן אירע) שהר-געש אדיר מתפרץ ומשחרר לאטמוספירה כמויות עצומות של אבק געשי אבקתי שמסתיר את אור וחום השמש. הטמפרטורות ירדו באופן משמעותי במשך תקופה של שנים רבות, עד שהאבק ישקע. במקרה זה, אוכלוסיית הכלבים באותו אזור – שכבר סיכמנו שכמעט לכולם יש פרווה קצרה – תתקשה מאד לשרוד. חלק מהם ימותו מהקור בלילה. אחרים ילקו בשפעות ושאר מחלות לא-סימפטיות אחרות שיתפסו טרמפ על מצבם הגופני הרעוע. רק כלבים מעטים יצליחו לשרוד ולהביא צאצאים, ואלו יהיו בעיקר הכלבים הבודדים בעלי הפרווה הארוכה, המצליחים לשמור על חום גופם. בדרך זו תשתנה האוכלוסייה באופן קיצוני כתוצאה מהשינויים בסביבה.

עדויות ארכיאולוגיות וגיאולוגיות מעידות כי קטסטרופות רבות מסוג זה התרגשו על החיים במהלך מיליארדי השנים בהם התפתחו על-פני כדור-הארץ. האירוע האחרון של הכחדה המונית אירע לפני 65 מיליוני שנים בלבד, כנראה כתוצאה מפגיעת אסטרואיד גדול בכדור-הארץ. הפיצוץ העצום, השריפות, האבק שהשתחרר לאטמוספירה – כל אלו הפכו את החיים לכמעט בלתי-אפשריים עבור רוב היצורים החיים. התוצאה הייתה ש- 75% מכל המינים נכחדו מעל פני האדמה, ולא חזרו מעולם. רק המותאמים לתנאי הסביבה החדשים, או אלו שהצליחו להסתגל מהר מספיק, נותרו בחיים והעבירו את תכונותיהם המשופרות לצאצאיהם שיישבו מחדש את כדור-הארץ.

אנו מכירים לפחות חמישה אירועים דומים של הכחדות המוניות שהתחוללו בחמש-מאות מיליוני השנים האחרונות. כל אחת מהן הביאה לקפיצה עצומה באבולוציה משום שהיא חיסלה את הסדר הקיים והביאה לכך שרק המינים המותאמים במיוחד יצליחו לשרוד ולשגשג. הכחדות המוניות מסוג זה הן גם הסיבה לכך שאנו מתקשים למצוא חלק מחוליות-הביניים – שלבי המעבר בין דינוזאור לציפור, למשל – בקרב היצורים החיים כיום. החיות שעברו את אותה אבולוציה נכחדו ואינן עוד. לכל היותר אנו מצליחים למצוא את המאובנים שהותירו מאחוריהן עמוק באדמה.

חלק מהתיאולוגים, כרב ד"ר מיכאל אברהם, טוענים כי יש כאן דוגמה ניצחת לתכנית האלוהית במיטבה. שהרי הדינוזאורים נכחדו בהמוניהם כדי שבני-האדם יוכלו להתפתח[m3] .

זהו אינו טיעון שאנו יכולים לשלול או להפריך בקלות. ייתכן, כמובן, שקיימת תכנית לבריאה ולהתקדמותה, ושענקי האתמול צריכים היו לקרוס כדי שבני-האדם יקומו על רגליהם. ועם זאת, יש כאן התנגשות עם כל אותן תכונות שאנו אוהבים כל-כך לייחס לבורא. כיצד ייתכן שבורא טוב לב יניח למספר עצום ורב כל-כך של יצורים חיים – שהוא עצמו חנן כל אחד מהם ביכולת לחוש אהבה ומשיכה, פחד וכאב – למות בסבל ובייסורים? ולא במשך דור אחד בלבד, אלא מיליוני ומיליארדי דורות – עד להגעתו של האדם לזירה? הוגים רבים סבורים כי לא ניתן לייחס לאלוהים את התכונה לצדק ולטוב-לב, בהתחשב בדרך הפעולה של האבולוציה, ואני נוטה להסכים עמם[m4] .

ובכן, ניחא. נניח כי הוא אינו טוב לב. אבל האם הוא חכם, לפחות?

האם אלוהים חכם?
מכיוון שנראה שאלוהים אינו ניחן בעודף של אהבה לברואיו, עלינו לשקול את קיומו של אלוהים מסוג אחר. כזה שמתייחס לחיים של בעלי-החיים בקור רוח ואפילו באדישות. הוא אינו חייב להיות אכזרי. אולי הגדרה טובה יותר לאלוהים שכזה, בלשון השיווק של היום, תהיה מונחה מטרה. מטרתו לאורך האבולוציה הינה יצירת בני-האדם, והנחלת התורה בסופו של דבר למשה / לישו / למוחמד (מחקו את הלא-רלוונטי מבחינתכם, ונסו להתעלם מכך שמיליארדי אנשים בכל העולם עושים בדיוק ההפך מדי יום ביומו, מתוך סיבות טובות או גרועות באותה המידה[m5] ).

מה יכולה האבולוציה ללמד אותנו על סוג זה של אלוהים?

למרבה הצער, נראה שאלוהים נכשל גם בקטגוריה זו כאשר מעמתים את הישגיו עם המציאות. אנו יודעים כיום כי גיל העולם עולה על שלושה-עשר מיליארד שנים. בשנים הראשונות התחברו אטומים לאטומים ויצרו מולקולות, כוכבים עלו באש ונכבו לאיטם. ובסופו של דבר, לאחר פרק זמן עצום במימדיו שבמהלכו לא התרחש שום דבר בכלל שאלוהים לא היה יכול ליצור בכוחות עצמו ברגע אחד – התעצב כדור-הארץ מתוך התנגשויות אקראיות של מטאוריטים וגרגרי אבק, ונוצר התא החי הראשון בכדור-הארץ.

גיל כדור-הארץ עצמו עומד על 4.5 מיליארד שנים. מתוך כל אותו זמן, 3.5 מיליארדי השנים האחרונות הוקדשו לתהליך הדרגתי ואיטי להחריד של אבולוציה, שפעמים רבות הגיע גם למבוי סתום. חיידקים קדומים פיתחו יכולות של הפקת אנרגיה מאור השמש ועברו אבולוציה במשך מאות מיליוני שנים לאצות ולפטריות, שלאחר מאות מיליוני שנים נוספות התחברו ביחד ליצורים רב-תאיים. עוד זמן רב נדרש עד שהתהוו מתוך אלו הדגים הראשונים, ומקץ עוד מאות מיליוני שנים נוספות – הרי אנחנו כאן.

כאשר אנו מנסים לבחון את דרך ההתנהלות הזו של מעשה הבריאה בעיניים שקולות, קשה שלא להזדעזע. כל פרויקט ממשלתי קטן כולל בתוכו לרוב את הסעיף של הערכת זמן, ובמידה והקבלן אינו יכול לעמוד בזמנים – מועברת המשימה לאחר. כמה זמן יידרש, לדעתכם, לאדריכל כל-יכול ליצור את העולם כפי שהוא היום? התשובה הבלתי-נמנעת היא רגע אחד בלבד. מדוע, אם כך, יבחר אדריכל כל-יכול שכזה להמתין כמעט ארבעה-עשר מיליארד שנים בזמן שהעולם מתהווה לאיטו, ועם הרבה מאד כשלים בדרך[m6] ?

במקום מחשבה ותכנון מראש, אנו מקבלים אל אשר זורק למגרש המשחקים של היקום אטומים, מולקולות וכוחות פיזיקליים, ונותן להם להתגבש בכוחות עצמם ליצורים חיים בסיסיים. ואז הוא עומד מהצד ונותן לאותם יצורים חיים להתחרות אחד בשני בזירת הגלדיאטורים הגדולה ביותר בתבל. אם הוא כבר ידע מה תהיה התוצאה, מדוע לא יכול היה לברוא מראש את העולם כפי שהוא היום? אדריכל שכזה היה מפוטר כיום לאלתר. זהו אינו אלוהים חכם, או כזה המתכנן מראש. לכל היותר זהו שליימז-אל[m7] .

האם ניתן לנחש את רצון האלוהים?
לנוכח נקודות אלו, שאינן נוחות לבליעה, קל להבין מה היה מקור התנגדותם של אנשי הדת לתיאוריית האבולוציה של דרווין כבר לפני מאה וחמישים שנים. קל עוד יותר להבין את הסיבה להתנגדותם של רבנים יהודיים, אימאמים מוסלמים וכמרים נוצריים לתיאוריית האבולוציה ולמשמעויות הנשקפות ממנה.

למרות הרתיעה מצד אנשי הדת, חלק מהציבור המאמין התחיל לקבל כבר את האבולוציה כהנחת יסוד, אך תוך שהוא משמיט מתוכה את החלקים שאינם נוחים בעיניו. כך במקרה של ד"ר מיכאל אברהם, אשר במאמר סדור שפרסם ב-YNET טען כי הבנת האבולוציה מובילה בהכרח להבנה כי האל אכן קיים. הוא העדיף, במכוון, להמנע מהגדרת האל שאת קיומו הוא מקדם[m8] . במאמר זה, הראשון בסדרת 'בין המדע והאל', תיארתי את דמותו של האל המשתקף מתוך תיאוריית האבולוציה[m9] .

ועל כך נותר רק לומר: עם אלים כאלו, אני מעדיף להישאר אתאיסט[m10] .

 [m1]האמנם? דוקינס, כמו כל הנוהים אחריו, טוען שהאבולוציה מוכיחה שאין שום יישות תמירה משום סוג שהוא. רוב הטענות של הניאו-דרוויניסטים פונות כלפי האלוהים הפילוסופי, ולא אלוהים דתי כלשהו. הטענה היא שאם העולם נברא בדרך טבעית ומובנת אין צורך להיזקק להנחה אודות אותה יישות תמירה.

 [m2]כל שקלול כזה כרוך בלא מעט אמונות אפריוריות. האשלייה של האמפיריציזם הנאיבי כבר ירדה לאבדון במאה ה-18.

 [m3]ראשית, המינוי לתיאולוג לא ממש מקובל עליי. אני מוכן לשקול הצעה לכהן במוסד לתיאולוגיה שצזנה עומד להקים. אני לא יותר תיאולוג מצזנה עצמו.

המינוח הזה מטרתו היא רטורית כמובן, כדי להציג את הטענות שלי כמגמתיות. בעוד שדווקא הטענות של צזנה סובלות ממגמתיות חמורה.

שנית, טענה מסוג זה לא נמצאת בספרי, אלא אם צזנה מצא גירסה אחרת של הספר שאינה מוכרת לי. הגחכה היא טכניקה של אדם בבואו להתמודד מול טיעון שהוא אינו יכול לו. מה שהוא עושה זה להציג ורסיה מגוחכת של הטיעון, ולתקוף אותה.

צזנה בעצם מציג את הטיעון שלי כך: הטענה היסודית היא שאלוהים הוא היש החכם והטוב מכולם. הוכחה: הוא השמיד את הדינוזאורים כדי שאנשים יוכלו להתקיים. דומני שאם זה הטיעון אז שאר המאמר באמת מיותר. מי יקנה טיעון כזה? אבל בכל זאת מוטלת עלינו חובה קדושה לחזק את לב המאמינים באתיאיזם הקדוש, ולא לתת לאף אחד מהם ליפול ברשתו של טיעון טיפשי ככל שיהיה, פן ח"ו יגיעו לכפירה בעיקר.

בכמה מקומות בספרי אני עומד על כך שהראיה הפיסיקו תיאולוגית בה אני עוסק אינה נוגעת לטוב לבו או רשעותו של אלוהים, אלא לעצם קיומה ששל יישות כזו, ובמקומות מסויימים לאינטליגנציה שלה.

אבל זה כמובן לא אמור להפריע לאף אחד לשים דברים בפי ולטעון במרץ רב שאני טועה.

 [m4]כדי לטעון את הטיעון ה'מבריק' הזה, לא צריך להגיע להכחדות המוניות. אלוהים טוב הלב הורג כל אחד מאיתנו בסופו של דבר, הגם שבדרך כלל זה נעשה אחד אחד. הוא גם גורם לרבים מאיתנו מחלות, או סבל, ושוב אחד אחד. כבר טולסטוי כתב על כך: כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך האומללות אמללות כל אחת על פי דרכה.

אבל למה להעלות טיעון פשוט כשאפשר לטעון משהו מסובך שנשמע אינטליגנטי יותר?

זהו עקרון התער של צזנה: אם תוכל להעלות טיעון מורכב וטיעון פשוט, בחר תמיד במסובך. הוא בדרך כלל נכון יותר, ומה שיותר חשוב הוא נשמע אינטליגנטי יותר.

 [m5]הבה נתעלם גם מזה שכולם מסכימים שהתורה ניתנה בסיני למשה. הן הנוצרים והן המוסלמים. הויכוחים הם על מה שקרה אחר כך.

אבל שוב העובדות אינן ממש חשובות כשטוענים לטובת האמונה הנכונה.

ואני כבר לא מדבר על ההנחה המוזרה לפי אם יש רבים שחולקים עליי, או שקיימות דעות רבות ושונות, אז כנראה אף אחד אינו צודק. לפי העיקרון התימהוני הזה יש לזנוח גם את האבולוציה, שהרי יש מיליונים רבים שחולקים על אמיתותה.

 [m6]אשמח לראות תכנית מעט מדויקת יותר ליצירת עולם בזמן קצר יותר. אני בטוח שתכנית כזו מצויה באמתחתו של צזנה, שאם לא כן על סמך מה הוא קובע את קיומה. אשמח אם הוא יוכל לשתף אותנו לגביה.

 [m7]כאן ישנה  הנחת המבוקש. הבה נבחן אלו שתי אופציות עומדות כאן זו מול זו:

אלוהים בורא את העולם במשך 13 וחצי מיליארד שנה בתהליך אבולוציוני.
אלוהים בורא את העולם כולו כפי שהוא לפנינו בזמן קצר יותר (בואו נאמר 6000 שנה).
אדגיש שחייבים להניח שמדובר באותו עולם עצמו, שאם לא כן אין טעם להשוות בין שתי האפשרויות. כלומר גם האופציה 2 מדברת על עולם שכולל את כל המאובנים וכל התהליכים שהביאו לעולם שלפנינו, שכן לכל דבר כזה יש תפקיד בעולם שלנו כיום.

כעת צזנה טוען שהאופציה הראשונה, בה הוא בוחר, מעידה על כך שאלוהים הוא אכזרי ולא טוב לב, ושהוא גם לא ממש אינטליגנטי.

אבל מתברר שלא מעט מהאפולוגטיקנים הדתיים טוענים את טענה 2, לפיה אכן העולם נברא בזמן קצר יותר (6000 שנה), וכל המאובנים וההיסטוריה אותה אנחנו חושפים (שחייבים להיות בו, לפי הטיעון דלעיל), נבראה כפי שהיא לפני זמן קצר. יתר על כן, בתיאור המקוצר הזה זה אין כלל הכחדות המוניות, שהרי כל המאובנים שמגלים לנו עליהן נבראו כמאובנים כפי שאנחנו רואים אותם כיום.

הטענה הזו נדחית בבוז (ובצדק) כאפולוגטיקה, אף שאין כמובן שום ראיה נגדה. זה רק נשמע לא סביר (גם לי). אז אם גם אני לא מסכים לטענה 2, מה יש לי נגד טיעונו של צזנה? התשובה פשוטה מאד. אם הוא היה מנמק מדוע הוא בוחר באופציה 1 הייתי מצטרף אליו לגמרי. אבל מה שצזנה בוחר לעשות הוא משהו אחר לגמרי: להתבסס על הנחה זו ללא נימוק, ולגזור ממנה את עיקר טיעונו: הוא שואל מדוע אלוהים בחר באופציה 1 ולא ברא את העולם בזמן קצר יותר (אופציה 2)? זה מוכיח שהוא לא טוב לב אלא אכזרי, ושהוא גם לא חכם. אם אתה מניח שדהוא טיפש ורשע (ולכן בוחר באופציה 1) אז לא מפתיע שתגיע בסופו של דבר למסקנה הזו. לעומת זאת, אם תאמץ את הנחה 2 תגיע למסקנות הפוכות.לשון אחר: מה שהיה עליו לעשות הוא לטעון לטובת אופציה 2. אבל את זה צזנה לא עושה. הוא מסתפק בהנחה שאופציה 1 היא הנכונה ולא אופציה 2, מה שכמובן מוכיח מיידית שאלוהים הוא רשע ומטופש. דומני שלזה התכוונו אלו שיסדו את המונח 'הנחת המבוקש'.

 [m8]הגדרתי אותו היטב, אלא שלא בהגדרה שמציע צזנה, לפחות לא באופן מלא. הגדרתי אותו כמי שברא את העולם, וכמי שהוא בעל אינטליגנציה מושלמת. לא התייחסתי לטוב הלב שלו, וגם לא למצוות אותן הוא מצפה מאיתנו לקיים. זאת מן הסיבה הפשוטה שאלו רבדים שלא ניתן לטפל בהם בכלים פילוסופיים. כלים פילוסופיים יכולים לכל היותר להביא אותנו עד האלוהים הפילוסופי (היש האינטליגנטי שברא ומנהל את העולם).

 [m9]לזה אני לגמרי מסכים. אכן האל משתקף מתוך האבולוציה. לגבי דמותו אני גם נוטה להסכים. כלומר קשה לי מאד להבין את מניעיו. אבל אין זה אומר שהמסקנה היא שהוא לא קיים.

 [m10]אם אתה מעדיף זה בסדר גמור. אבל אם אתה טוען שזה נכון, אז אתה שוגה. המסקנה שלך היא לכל היותר שיש לנתק איתו את היחסים הדיפלומטיים. אבל כיצד אתה יכול לטעון מכוח זה שהוא לא קיים?

כפי שהסברתי בספרי, ההוכחה לקיומו של אלוהים מבוססת על אי סבירות של היווצרות אקראית של העולם כפי שהוא נשקף לעינינו. אם הטיעון הזה הוא נכון, אזי אין זה משנה אם העולם משקף אכזריות או רשעות, שכן לכל היותר תוכל לטעון שאלוהים הוא רשע, אבל לא שהוא לא קיים. במשל השעון של פיילי, אם אתה מוצא שעון על הקרקע אתה מניח שמישהו בנה אותו ולא שהוא נוצר לבד. כעת אתה בוחן אותו מקרוב יותר, ונוכח לדעת שהשעון בנוי בצורה תמוהה, או ליתר דיוק בצורה שאינה הולמת את דמות השען שאתה בנית בדמיונך, או לא בצורה שאתה עצמך היית בונה אותו. לדוגמה, השעון תמיד מפגר בשעתיים.

כעת עלינו לחשוב, מהי המסקנה המתבקשת מזה? 1. השעון נוצר לבד. 2. כנראה השען עליו חשבת אינו באמת השען הנכון (האינטליגנציה/המוסר שלו שונים משלך). 3. יש אפשרות שמה שאתה חושב כדרך הנכונה אינה באמת כזו (כלומר מי שלא מוסרי או לא אינטליגנטי הוא אתה ולא הוא). איני יודע האם עדיפה מסקנה 2 או 3, מה שברור הוא שמסקנה 1 היא ודאי מופרכת לחלוטין. שעונים, גם כאלו שבנויים בצורה שלא נראית לי, לא נוצרים לבד.

——————————————-

בין המדע והאל, פרק שני: האם המפץ הגדול מעיד על קיום האלוהים?

לפני 13.7 מיליארדי שנים, מילא הבזק של אור את היקום כולו. זה לא היה קשה, מכיוון שכל היקום היה אז בגודל של נקודה אחת, נטולת מימדים

בתחילת שנת 2011 עמד האפיפיור הקתולי בנדיקטוס השישה-עשר על המרפסת של הוותיקן, השקיף על עשרות-אלפי המאמינים שבאו לשמוע את דבריו, והודיע קבל עם ועדה שהוא מקבל את תיאוריית המפץ הגדול. ולא זאת בלבד, אלא שהיא אף תומכת בדוקטרינה של הבריאה הנוצרית – ומכאן גם בקיום האל.

הוא לא היה הראשון בניסיון לשדך בין מדע ודת. לפניו הגיע האפיפיור ג'ון פאול השני ב- 1996, שקיבל את תיאוריית האבולוציה, עם תיקון קטן לפיו האל הטמיע רוח ונשמה בשלב מסוים של התפתחות האדם מהקוף. גם מאות השנים שלפני שני האפיפיורים האחרונים גדושות בניסיונות להפוך כל תגלית מדעית חדשה לעדות לקיומו של האל, לעתים קרובות על-ידי המדענים עצמם.

האם תיאוריית המפץ הגדול אכן מעידה על קיום האל? במאמר זה נסקור בקצרה את התיאוריה וננסה להבין ביחד מדוע הסיק האפיפיור בנדיקטוס כי היא מחייבת בורא עליון – ומדוע הוא טועה.

המפץ הגדול

לפני 13.7 מיליארדי שנים, מילא הבזק של אור את היקום כולו. זה לא היה קשה, מכיוון שכל היקום היה אז בגודל של נקודה אחת, נטולת מימדים. הוא היה זעיר יותר מנמלה. יותר מתא אנושי. יותר מאטום. כל המסה והאנרגיה של מיליארדי שמשות מתפוצצות היו לכודות באותה נקודה זעירה שקרסה תחת משקלה היא. הכוחות הפיזיקליים יצאו מדעתם באותה נקודה, המכונה גם נקודת סינגולריות מכיוון שבמילים פשוטות – אין לנו מושג מה היו החוקים הפיזיקליים שבתוכה. כל מה שאנו יודעים הוא שבעקבות תהליכים שאינם ברורים לנו עד היום – היא החלה להתרחב.

ההתרחבות הראשונית הייתה מהירה. מהירה מאד. אין הכוונה להתפשטות במרחב, מכיוון שכל המרחב הקיים, כולל ציר הזמן עצמו, נכללו באותה נקודה שהחלה להתרחב. היקום נמתח, כמו יריעת גומי אלסטית ענקית. זה היה המפץ הגדול.

היריעה המתמתחת הכילה את החלל שאנו מכירים כל-כך טוב: את שלושת המימדים של גובה, רוחב ועומק, ואת המימד הנוסף של הזמן. ומה היה קיים מחוץ לאותה יריעה? את זאת איננו יודעים. אנו רק יודעים שהיריעה ממשיכה להתרחב עד היום, בין היתר מתוך כוחו של הפיצוץ הראשוני המקורי שהשתחרר במפץ הגדול. אנו יכולים לדעת זאת מכיוון שהמרחקים בין הגלקסיות הולכים ומתארכים כל העת. לא מכיוון שהן נעות במרחב (למרות שהן אכן נעות) אלא בגלל שהמרחב עצמו נמתח ביניהן, והמרחקים שמפרידים בין גלקסיה לגלקסיה הולכים וגדלים.

מהאנרגיה של המפץ הגדול נוצרו חלקיקי היסוד. קיבלנו את האלקטרונים, הפרוטונים והנויטרונים – מרכיביו הבסיסיים של כל אטום. כוחות פיזיקליים שפעלו על אותם חלקיקים יסודיים גרמו להם להתחבר זה לזה וליצור את האטומים הראשונים – את המימן, את ההליום ואת הליתיום – שהתרכבו בענני גז דליל עצומים ברחבי היקום כולו. כאשר חלק גדול מספיק מהגז התרכז במקום אחד צפוף, התקבלו השמשות הראשונות, המורכבות (בדומה לשמש הצהובה הטובה שלנו) בעיקר ממימן ומהליום. בחלק מהשמשות הותכו האטומים הפשוטים אחד לתוך השני זה עם זה ויצרו אטומים כבדים יותר, כברזל.

נזיז את מחוגי השעון קדימה, הרבה קדימה. עשר מיליארד שנים בערך, ונקבל את התהוותה ההדרגתית של מערכת השמש, וביחד איתה גם את כדור הבוץ שלנו, ואת תחילתו של תהליך האבולוציה שאותו האפיפיור כבר קיבל. כל זאת – ממפץ גדול אחד שהביא לפיזור של כל החומר בעולם.

אז איך כל זה מוכיח את קיום האלוהים?

מי פוצץ את הנקודה שלי?

אנו, בני-האדם אוהבים להתחקות אחר הסיבות הראשוניות, באופן כמעט אובססיבי. מכיוון שכך, אין פלא שבכל מיתולוגיה קיים תיאור של בריאת העולם. הנורדים האמינו שהעולם עוצב מתוך ליקוקיה האינסופיים של פרה ענקית. היפנים האמינו שהעולם נוצר מתוך כתם שמן על המים. המדע הוכיח, במגבלות הזמן והכלים שלרשותו, כי העולם נוצר מנקודה סינגולרית אחת ויחידה. ביצה קוסמית, אם תרצו, מתוכה בקע היקום כולו.

אבל מי יצר את הביצה? מה הייתה הסיבה הראשונית לנקודה הסינגולרית עצמה?

שאלה זו מומחשת במשל, ואולי סיפור אמיתי, בו מתווכח הפילוסוף וויליאם ג'יימס עם אשה זקנה ובורה, הטוענת באוזניו כי הארץ עומדת על גבו של צב ענק.

"אבל גברתי היקרה," שואל ג'יימס באדיבות, "על מה עומד אותו צב?"

"הוא עומד על גבו של צב שני." היא אומרת.

"ועל מה עומד הצב השני?" מנסה ג'יימס להפילה בפח.

האשה אינה מתייאשת. היא מבינה לאן הוא חותר, ועונה מיד, "זה הכל צבים, פרופסור, לאורך כל הדרך!"

אלוהים כבסיס לצבים

משל הצבים מספק אנלוגיה ברורה לבעיית הסיבה הראשונית. אנו יודעים כי כדור-הארץ נוצר בתהליכים הדרגתיים וטבעיים, ולא באמצעות ליקוקיה של פרה עצומת-מימדים. אנו מבינים כי הגז ממנו נוצרה מערכת השמש, התפזר במהלך המפץ הגדול. אבל מי יצר את המפץ הגדול עצמו? האם התהליכים הטבעיים נמשכים לאורך כל הדרך, עד ליצירה של חומר מאין ומאפס – תהליך טבעי אשר מעולם לא התגלה?

הגישה הראשונה לפתרון המשל הוצגה בימים האחרונים במשנתו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, אשר טען כי סדרת הצבים אינה יכולה להיות אינסופית, וחייבת להסתיים במקום כלשהו. חייבת להיות קרקע יציבה עליה יניח הצב התחתון ביותר את רגליו. חובה כי יהיה בסיס, גם אם איננו מבינים את טבעו. וכיצד נוכל להבין? הרי כל שאנו מכירים הם הצבים! מכיוון שכך, הבסיס חייב להיות בלתי-מובן וחורג מחוקי הטבע המקובלים עלינו, והוא האל[m1] .

זהו פיתרון אחד לבעיית הסיבה הראשונית, אך יש בו שני כשלים גדולים, הנשענים על העובדה שבמהלך הפיתרון אנו 'מרמים את החוקים' ומוסיפים גורמים חיצוניים שאיננו מכירים ואיננו בטוחים בקיומם.

צבים עד כאן

הכשל הראשון מתבטא בכשלון של משל הצבים המקורי. משל זה, בדומה לרבים אחרים, נועד להעביר נקודה מסוימת לקוראים. מחבר המשל מגחך על הניסיון לייחס את הסיבה הראשונית לתהליכים טבעיים שאנו מכירים זה משכבר. הוא מתייחס לאותה סיבה ראשונית כאל הכרח, ומרמז כי היא חייבת להיות מבוססת על גורמים חיצוניים כלשהם, שאינם 'צבים' או חוקים פיזיקליים המוכרים לנו.

אבל מה אם אין סיבה ראשונית?

דומה ששאלה זו נוגדת את האינטואיציה המוכרת לנו מהעולם שמסביבנו. ועם זאת, תיאוריות מדעיות מוכחות רבות נוגדות את דרך החשיבה שגיבשנו לנו. תהליכים אקראיים-לכאורה של אבולוציה יוצרים סדר והיגיון. עצמים בגדלים קוונטיים (ולאחרונה מתחילות להתקבל עדויות כי גם עצמים גדולים יותר) יכולים להיות נוכחים בשתי נקודות במרחב באותו הזמן. העולם, מסתבר, מורכב יותר ומופלא יותר מכל מה שנדמה לנו[m2] .

אז למה שהוא לא יהיה גם נצחי?

זוהי רמאות, כמובן. אנו נותנים תשובה למשל החורגת מהכללים המקוריים. אבל היא לא שונה מהפיתרון הקודם באמצעותו 'הוכחנו' את קיום האל. כדי להניח את קיום האל כיוצר של יש מאין, אנו נאלצים להמציא נסיבות וכוחות פיזיקליים שאיננו מכירים ואיננו מבינים. אין בכך כל פסול – מדע הפיזיקה מגלה כוחות חדשים כאלו כמעט מדי עשור במאה האחרונה, ואנו לומדים להבין אותם ולנצל אותם לטובתנו. אבל אם אנו מרשים לעצמנו 'לרמות את המשל' ולפתור אותו באמצעות הוספת גורם העוקף את כל כוחות הטבע[m3] , הרי שמבחינה לוגית אנו יכולים לקבל באותה המידה הסבר 'שובר סימטריה' אחר, לפיו היקום הינו נצחי. אחרי הכל, אם אנו מכירים רק צבים על גבי צבים, כיצד נוכל לדעת שבאמת יש להם סוף או התחלה[m4] ?

תשובה זו מקבלת תמיכה מצד חלק מהפיזיקאים. לאחרונה הוצע מודל חדש למפץ הגדול, לפיו קיים מספר עצום – אולי אינסופי – של יקומים, שכל אחד מהם מתרחב במשך עשרות מיליארדי שנים, ואז מתחיל להתכווץ באיטיות מייסרת – עד להגעה למצב של נקודה סינגולארית, ביצה קוסמית המכילה בתוכה את כל האנרגיה והמסה של יקום שלם. נשמע מוכר? נקודה זו תתרחב מחדש בפיצוץ עצום מימדים ותיצור את היקום בו אנו חיים, נלחמים ואוהבים. גם היקום שלנו מתרחב, אך בבוא היום הוא יגיע לנקודה בה היריעה האלסטית תתמתח עד קצה יכולתה – ואז היא תתחיל להתכווץ בחזרה, לנקודה סינגולארית חדשה שתתפוצץ גם היא בתורה. עולם ללא קץ, ללא התחלה.

אתם יכולים להירגע: היקום שלנו לא יתחיל להתכווץ בטרם יחלפו עוד כמה עשרות מיליארדי שנים. פרק זמן עצום בגודלו, עת יכבו כל השמשות והאנטרופיה תשלוט בחלל השחור. בני-האדם ייכחדו זמן רב לפני כן.

זהו, אם כך, היקום המתרחב והמתכווץ הנצחי. אבל כאן אפשר לשאול שוב: מי יצר את היקום הזה? שאלה זו, כפי שכבר הסברנו, אינה רלוונטית מכיוון שעצם הניסוח מרמז כי קיים יוצר, ואין כל סיבה להניח זאת. למעשה, אם נחליט שמבחינה לוגית ייתכן שקיים יוצר, הרי שאנו חייבים להחליט שלפי אותה לוגיקה ייתכן שהיקום נצחי, ולא נוצר על-ידי איש[m5] .

אלוהי הפערים

הכשל השני מתבטא בהסתמכות שלנו על בורות – חוסר ידע – כדי לקבוע את קיום וזהות האל. גם אם חייב להיות בסיס לצבים (וזו טענה שעדיין דורשת הוכחה), עדיין אין בכך הוכחה שאותו בסיס הוא האל הכל-יכול, או אפילו חצי-כל-יכול או רבע-כל-יכול. אנשי הלוגיקה מעניקים שם לסוג זה של כשלים לוגיים, בו אנו לוקחים את הלא-נודע ומכנים אותו 'אלוהים'. זהו אלוהי הפערים.

מונח זה נטבע במאה ה- 19 על-ידי המרצה הנוצרי האוונגליסטי הנרי דרומונד, שנזף במאמינים שניצלו כל נקודת אי-וודאות וחוסר-ידע בהסבר המדעי של העולם כדי לטעון שהאל נוכח שם. איננו בטוחים איך נוצר העולם? אלוהים יצר אותו. איננו בטוחים למה אדם אחד חולה והאחר נשאר בריא?אלוהים עשה את זה. דרומונד קרא לנוצרים לקבל את כל הטבע כאלוהים אחד גדול, "…אלוהי האבולוציה, אשר גדול עד אינסוף מהאל התיאולוגי הוותיק, אותו עושה-נפלאות חפוז."

גם אם נבחר לקבל את קיומו של אלוהים כלשהו על סמך חוסר-הידע שברשותנו, הרעיון של האלוהים כבסיס לכל הצבים והחוקים הפיזיקליים אינו עונה על התהייה המתמדת לגבי דמות האל. באותה המידה שאנשי הדת הנוצרים, המוסלמים והיהודים בוחרים לקבוע כי הבסיס לצבים, אותה סיבה ראשונית לכל הסיבות הראשוניות, הינו האל הטוב והמיטיב המוכר לנו מהתנ"ך, כך יכול כל אוויל משריש להודיע כי השטן ברא את העולם כולו (כפי שאכן עושים אנשי דת היאזידים), פרה קוסמית שליקקה את היקום לצורתו הנוכחית (כפי שמאמינים הנורדים) או שמאחורי המפץ הגדול עומדת מפלצת הספגטי המעופפת שיצרה את העולם במחושיה הנצחיים (כפי שמאמינים הפסטפריאנים). כמובן שכולם טועים: פלפ-אל הוא זה שיצר את העולם. ובכל זאת, קל לראות כיצד נלקח כאן הטיעון ההגיוני לקיום פלפ-אל ומוצא מכל הקשר והיגיון[m6] .

למצוא את האלוהים

מכל האמור אנו למדים כי אין סיבה טובה לייחס את המפץ הגדול ליוזמה אלוהית. יתירה מכך, כפי שכתב הכומר הגרמני דיטריך בונהופר, עדיף שלא לעשות כך. בונהופר, שחי ופעל באמצע המאה העשרים, זיהה בהיטלר את אחד ממוקדי הרוע המרכזיים בעולם. במהלך מלחמת העולם השנייה היה מעורב בניסיון התנקשות בחייו של הפיהרר. הניסיון, לרוע המזל, נכשל, ובונהופר הושלך לצינוק במשך שנתיים והוצא להורג זמן קצר לפני תום המלחמה. בזמן שהותו בכלא גיבש לעצמו בונהופר ראיית עולם יוצאת-דופן על הדת ועל האל, והגיע לתובנות אותן תיאר בכתביו.

"כמה שגוי להשתמש באלוהים כממלא-מקום עבור חוסר-המושלמות של הידע שלנו. אם אכן נדחפים גבולות הידע קדימה כל העת (וכך אכן קורה), הרי שאלוהים נדחף אחורנית ביחד איתם, ולפיכך הינו בנסיגה מתמדת. עלינו למצוא את האלוהים במה שאנו יודעים, ולא במה שאיננו יודעים[m7] ."

בכל הנוגע לבריאת היקום – אם זו אכן אירעה אי-פעם – עלינו להודות בענווה כי איננו יכולים לדעת האם יש לה יוצר. אין בכך בושה. מדענים מודים מדי יום באי-הידיעה שלהם, וממשיכים לחקור את היקום בתקווה למלא את החללים בידע. לשם כך הם עורכים ניסויים מדוקדקים וקפדניים, מתוך רצון להבין ולפענח את החוקים שמפעילים את הקוסמוס – ואולי למצוא בהם, יום אחד, את האלוהים[m8] .

 [m1]כאן נמצאת הטעות (או ההטעייה) הראשונה של עמדתי.

בספרי אני עומד על החלוקה הקנטיאנית של הראיות לקיום האלוהים לשלושה סוגים" אונטולוגית, קוסמולוגית ופיסיקו-תיאולוגית.

צזנה מצטט אותי כאן כמי שדוגל בראיה הקוסמולוגית, אולם אני עסקתי בראיה הפיסיקותיאולוגית.

הראיה הפיסיקותיאולוגית בגירסה אותה הצעתי מבוססת על כך שכל היקום המוכר לנו פועל בתוך מסגרת של חוקי טבע קשיחים (4 הכוחות היסודיים של הפיסיקה). שאלתי היא מי יצר את החוקים הללו? עוד טענתי שהיווצרות אקראית שלהם היא בלתי סבירה בעליל. ועוד טענתי שהמדע לעולם לא יוכל לתת מענה לשאלת ההיווצרות הזו.

כעת הקורא מוזמן לחזור ולקרוא את טענותיו של צזנה ולראות האם הוא עונה לשלושת הטענות הללו, או רק לטיעון שהוא שם בפי. אגב, גם לטיעון הזה הוא אינו עונה, ועל כך בהמשך.

 [m2]העובדה שיש תוצאות מדעיות שסותרות את ההיגיון שלנו היא אכן נכונה. אבל המסקנה של צזנה, לפיה המסקנה המתבקשת היא שעלינו לזנוח את ההיגיון שלנו היא מופרכת. שהרי הוא עצמו משתמש בהיגיון שלנו כדי לטעון את טענותיו. המסקנה הנכונה יותר היא שאכן עלינו להיות זהירים יותר ביחס למסקנות שלא נתמכות בניסיון ובתצפיות.

 [m3]אין כאן עקיפה של כוחות הטבע, שהרי אני שואל מי יצר אותם עצמם, ולא מי פועל במקומם. הדבר נכון לגבי הראיה הפיסיקותיאולוגית בה עסקתי אני, אבל גם לגבי הראיה הקוסמולוגית עליה מדבר צזנה.

 [m4]כאן ישנה הנחה שאם היקום הוא נצחי לא נדרשת סיבה ראשונית. אך גם כאן ישנה הנחה בעייתית מאד. גם תופעה או עצם נצחיים זוקקים טעם מספיק. עקרו ןהטעם המספיק נוגע גם ביקום נצחי. ראה על כך בספרו של הפילוסוף האמריקאי ריצ'רד טיילור, מטפיזיקה, בפרק על אלוהים ועקרון הטעם המספיק.

 [m5]המספר האינסופי של יקומים הוא השערה שמידת הספקולציה בה גדולה מהספקולציה של השערת האלוהים. אבל כשמקורה הוא פיסיקאים, כולנו אמורים לעבור לדום. מהם לא נדרשות הוכחות אמפיריות לטענותיהם.

ועוד לא הזכרתי את הבעייתיות בהשערה שאינסוף יקומים נוצרים ללא כל סיבה, סתם כך מהואקום. דומני שזו השערה גרועה יותר (הרבה פחות חסכונית) מההשערה שהיקום האחד שלנו נוצר סתם כך. אז מה הרווחנו?

 [m6]הזיהוי של הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי או הקוסמולוגי עם אלוהי הפערים הוא הטעייה אתיאיסטית נפוצה, אך שגויה מאד. הטיעונים הללו לא מדברים על חוסר ידע שניתן להשלמה במחקר נוסף. יש כאן פער מהותי שהמדע אינו יכול לענות עליו (מהיכן נוצרו החוקים עצמם. הרי כל תשובה מדעית היא במסגרת החוקים). הטענה שאם יש חוקים יש מישהו שיצר אותם היא טענית שכל ישר, ואין לה כל קשר לאלוהי הפערים.

הטיעון מכוח פערים הוא הטיעון של הבריאתנים הפונדמנטליסטיים שתוקפים את תיאוריית האבולוציה בכך שיש בה פערים בידע המדעי (קפיצות שלא ניתנות לרדוקציה), ומוכיחים מתוך כך את קיום האלוהים. זה אכן טיעון כושל ולקוי. אבל הטיעון הפיסיקותיאולוגי הוא הפוך לגמרי: דווקא התיאוריה המושלמת, ללא כל פער, מוכיחה את קיום האלוהים.

אמנם צודק צזנה שאותו גורם ראשוני שיצר את החוקים או את העולם, אינו בהכרח אלוהי התנ"ך, אבל הראיות הפיסיקותיאולוגיות והקוסמולוגיות אינן מתיימרות להוכיח את אלוהי התנ"ך. המסקנה של טיעונים אלו היא שקיים גורם כלשהו, תכנו אותו אלוהים או שטן או יקום פורקן, שחולל את המציאות ואת החוקים השולטים עליה.

 [m7]אכן נכון. כל מילה בסלע. הטענה היא הפוכה: ככל שהידע המדעי מתקדם ומושלם יותר הוא מוכיח את קיומו של אלוהים. הרי זו גם הטענה של האפיפיור בה פתח צזנה את המאמר (שהאבולוציה והמפץ מוכיחים את קיומו של אלוהים). אז כיצד הגענו לטענה בדבר אלוהי הפערים? לצזנה וחבריו האתיאיסטים פתרונים.

 [m8]כשימצאו אותו, צזנה יאמר להם שהם כבר לא מדענים אלא תיאולוגים שנבנים על חוסר ידע.

אגב, טענת האפיפיור וטענתי שלי היא שהם כבר פחות או יותר מצאו אותו.