פרסום מאמרי נשים בכתבי עת תורניים: המקרה של 'אסיף' (טור 56)
בס"ד
הטור הנוכחי עוסק בנושא שהתעורר כבדרך אגב סביב מאמר שפרסמתי במוסף שבת של מקור ראשון, אבל במובן מסוים הוא המשך לטורים הקודמים שעסקו ב-fake news. בגיליון השבת האחרונה (פרשת משפטים) הגבתי על סערת מינוי הרבניות/מהר"תיות בארה"ב ועל החלטת ה-OU לא לאפשר זאת. בתוך דבריי הערתי שלפני כמה שנים גיליתי לתדהמתי שברוב ככל כתבי העת התורניים יש מדיניות לא לפרסם מאמרים למדניים ו/או הלכתיים שחוברו על ידי נשים. הדברים עוררו תגובות סוערות, וכוונתי בעיקר לדבריו של רכז המערכת של 'אסיף', אייל רזניקוביץ, בפייסבוק, באתר מקור ראשון וגם תגובה שתופיע במוסף שבת הקרובה. תגובה שלי תופיע גם היא שם, אבל בגלל קוצר המצע לא יכולתי להיכנס שם לעובי הקורה. על כן חשבתי שנכון יהיה להבהיר כאן את התמונה ולהציג אותה כהווייתה, וישפטו הקוראים.
מהלך העניינים
לפני כמה שנים תלמידה שלי בבית המדרש לדוקטורנטיות בבר-אילן כתבה (בהמלצתי) מאמר ובו ביקורת על היתרו של הרב יוסף משאש לנשים ללכת בלי כיסוי ראש. מדובר בהיתר בעייתי מאד, ואינני מתכוין למובן ההלכתי אלא בעיקר למישור המתודולוגי. כפי שניתן לראות במאמר,[1] התשובה הזאת מתבססת על נימוקים ופרשנויות שהם לא רק מגמתיים אלא פשוט לא מחזיקים מים בסוגיות. משהצעתי לה לפרסם את הדברים, היא ביקשה ממני להצטרף כחותם נוסף (אכן הייתי שותף לכתיבה) בגלל הביקורתיות שבמאמר, והסכמתי.
ניסיתי לבדוק היכן ניתן לפרסם את המאמר, ולא ממש הצלחתי למצוא. לאט לאט התברר לי לתדהמתי שכתבי עת תורניים מסרבים לקבל ולפרסם מאמרים שחוברו על ידי נשים. כבר שמעתי על מקרים שבהם עלו כל מיני הצעות מגונות כדי להסוות את העובדה שמדובר במחברת אישה, כמו לצרף את בעלה כחותם פיקטיבי, להוריד אותה להערת שוליים בתוספת תודה על עזרתה, להשתמש ב"ניק" כמו מ. אברהם, לך תדע אם זה מיכאל או מיכל וכדומה, כל אחד כיד הדמיון הטובה עליו (פרט לאופציה האחת והיחידה ההגיונית והמתבקשת: פשוט לכתוב את המחברת האמיתית בשמה). המדיניות של כתבי העת בתחום זה כמובן מוסווית היטב מחשש לעינא בישא, והיא גם משתנה מדי פעם. לפעמים מותר לפרסם מאמר בתנ"ך או במחשבה אבל לא בהלכה, או בהלכה אבל לא בלמדנות, לפעמים מותר כמחבר משותף (עם הוספת מחבר פיקטיבי או לא) ולפעמים לא, וכן על זו הדרך. מדובר בכל כתבי העת התורניים שבדקתי, כולל כאלה שלא מזוהים עם תפיסות שמרניות במיוחד. יוצאים מהכלל הזה כתבי עת אקדמיים או בעלי נטייה אקדמית (כמו אקדמות וכדומה). אני מדבר כאן רק על כתבי עת תורניים מובהקים, כלומר כאלה שמתפרסמים בהם מאמרים למדניים והלכתיים במובנם הקלסי.
במסגרת חיפושיי היכן לפרסם את המאמר הגעתי לכתב העת אסיף. כתב העת הזה הוקם לפני כמה שנים כיוזמה מבורכת שפונה לכלל ישיבות ההסדר וגם לשאר הציבור התורני (בדף הראשי של האתר הוא מוצג כשנתון ישיבות ההסדר), ומטרתו לאגד כותבים מכל המינים והגוונים, ליצור מאגרי מידע על מאמרים שהתפרסמו בבמות שונות לתועלת הציבור ועוד. יוזמה חשובה ומבורכת לכל הדעות. בהמשך הוקמה ספריית אסיף, וגם היא מוצגת באתר כספריית כתבי עת מבית המדרש הדתי לאומי. בגליון הראשון התפרסם מאמרי על מעמדו של הגר (שהוזכר במאמרי הנ"ל במקור ראשון) והם פנו אליי לקבל מאמר נוסף. פניתי אליהם בתחושה ברורה שסוף סוף נמצא פתרון למאמר ה"מוחרם", כתב עת תורני ומודרני שלא יעמיד מכשולים מיותרים בפני נשים. בעצם שלחתי שני מאמרים (אחד לבקשתם מאמר פתיחה למסכת ב"ק והשני היה המאמר הזה).
במסגרת חליפת המיילים עם רכז המערכת, אייל רזניקוביץ, התברר לי אט אט שהמאמר כנראה לא מתקבל. לשאלתי הוסבר לי שהמדיניות שלהם היא לא לקבל מאמרים של נשים (הם אפילו מחמירים יותר ואוסרים גם מאמר עם מחבר שותף עם סימני הזכרות הנכונים). לשאלתי מה הבעיה בזה, וכי יש כאן פגיעה בצניעות או איסור כלשהו שנעלם ממני, הוסבר לי שכל המערכת (שעם חלקה התכתבתי בעצמי לאחר מכן) מחזיקה בדעתי שאין שום מניעה הלכתית או אחרת לעשות זאת, אבל הם הביעו חשש כבד שאם יורשה פרסום של מאמרים של נשים כתב העת יסגר (אפוקליפסה עכשיו) בגלל השותפים השמרניים שלהם (שגם מממנים את כתב העת). מדיניות המערכת חותרת לכך שכל הגוונים יפרסמו מאמרים בכתב העת ושיתוף מאמרים של נשים עלול לפגוע בזה, ולכן המערכת החליטה (כנראה) לא לאפשר פרסום של מאמרי נשים. לשבחם ייאמר שהשמרנות שלהם היא ללא פניות. הם מפעילים אותה גם כלפי מאמרים שמסקנתם שמרנית (ביקורת על היתר ללכת בללי כיסוי ראש).
בסופו של דבר ביקשתי תשובה פורמלית של המערכת על המאמר ששלחתי, שכן כל מה שנאמר לי היה באופן לא רשמי ולא לפרסום עם רמזים שונים על כך שאי אפשר לפרסם מחשש לעינא בישא. עד עצם היום הזה לא קיבלתי תשובה מהי ההחלטה לגבי המאמר. אמרתי להם שאם המאמר על כיסוי הראש לא מתפרסם אני מושך גם את המאמר השני ששלחתי. ואכן שניהם לא פורסמו.
על פעילותי בעניין מסביב
אני חייב לומר שפניתי לעוד כותבים שהנחתי שאינם מזדהים עם המדיניות המפלה הזאת, שאין לה בדל בסיס הלכתי או אחר. כולם אמרו לי שאכן זה מקומם, אבל אין מה לעשות. כולם ממשיכים לשתף פעולה ולשתוק. בפועל, המצב ממשיך באין פוצה פה ומצפצף. חצי מעם ישראל לא יכול לפרסם מאמרים בכתבי עת תורניים בכלל, ובפרט באסיף, וכולנו שותקים. כתבי עת תורניים מיישרים קו עם הגישה השמרנית וההזויה שרובם ככולם לא מזדהים עמה בעצמם. לאף אחד מהם לא מפריע העוול המוסרי, ההלכתי והתורני, שלא לדבר על עבירה על החוק. אנחנו אמנם מודרניים אבל לא בענייני נשים. האחדות מעל הכל, כבר אמרנו?!
לאורך התהליך הם פנו ללבי היהודי החם והאוהב כדי שלא אפרסם את הדברים מחשש לנזק שהם יגרמו לכתב העת. למען האמת, בתחילה לא חשבתי לפרסם את הדברים, כי אין לי עניין לפגוע בכתב העת ובודאי לא באנשים שמנהלים אותו. אבל כמו שאמר השופט ברנדייס, אור השמש הוא המחטא הטוב יותר לכל מחלה. קשר השתיקה הזה הוא חלק מהבעיה, ועוד יותר מזה שלא מחפשים לה פתרון. כולנו שותקים ורוב מוחלט של הציבור כלל לא מעלה בדעתו מה קורה תחת אפו. מדברים על הדרת נשים בכל מיני הקשרים, וברובם בעיניי לא מוצדקים. לכן יש תחושה של שובע מהטענות על ההדרה. אבל תחושתי היתה שכאן זהו מקרה בעייתי וחשוב שיובא לידיעת הציבור, בפרט על רקע הפולמוס של ה-OU שמאמרי עסק בעיקר בו.
ההצעה המבישה
בדבריי שם תיארתי את מדיניות המערכת, ובתוך הדברים הוספתי שבמהלך ההתדייינות עלתה הצעה מבישה להוריד את שמה של המחברת להערת שוליים ולהודות לה על עזרתה בכתיבת המאמר, הצעה שדחיתי על הסף כמובן. על כך התקומם אייל רזניקוביץ, גם בהתכתבות איתי מיד אחרי פרסום הדברים, וגם במקומות שונים ברחבי הרשת שבכל פעם מובאים לידיעתי (בעוונותיי, אין לי פייסבוק) וגם בתגובתו שתתפרסם במוסף השבת הקרובה. במסגרת ההתקוממות הזאת הוא מציג מצג שוא מגמתי ומסולף של האירועים, ומסתמך על כך שפרסום התכתובת בינינו יביך אותו ולכן אני לא אפרסם אותה (הוא כבר הזהיר אותי בהודעותיו מפני איסורי תורה שכרוכים בזה. סודם שמור עמו כמובן). ביחד עם זה הוא מרשה לעצמו לסלף את מהלך האירועים, מה שגרם לי לשקול ברצינות את פרסום התכתובת כולה. ובכל זאת, החלטתי להתחשב בו (על לא עוול בכפו), ולא לעשות זאת. אני שומר לעצמי את הזכות לעשות את זה בהמשך אם הוא ימשיך בדרכו.
בהתכתבות שנערכה עמו בעקבות מאמרי במקור ראשון טען אייל רזניקוביץ שלא יעלה על הדעת שהם יציעו הצעה כה פוגעת ולא מוסרית. מאחר שהוא הכחיש את העובדות הלכתי ובדקתי במאגר המייל שלי, ולצערו מצאתי את המייל בו מדובר. במייל אומר לי אייל את הדברים הבאים:
שוחחתי על כך עם הרב XX (הוא האחראי על השיתוף פעולה אתנו בפועל). הוא שאל אם זה יהיה הוגן כלפיה אם תצויין כשותפה בכתיבה בכוכבית גדולה בשולי הדף הראשון עם הפנייה בכותרת? אם זה לא יהיה הוגן כלפיה, אז כמובן שלא נבקש לעשות זאת.
מיד אחרי זה הוא מודיע לי שבאם לא תתקבל ההצעה – המאמר יידחה (זו היתה רק הדלפה. תשובה רשמית לא קיבלתי עד עצם היום הזה). כל זה כמובן בסודיות ולא לפרסום.
כאמור, שלחתי אליו את המייל הזה, ואז הוא חזר עם פרשנות יצירתית. הוא הסביר לי שהם כלל לא הציעו לי להשמיט את שמה. הם רק רצו לברר האם היא אכן שותפה מלאה לכתיבה, והאם זה לא יפגע בה אם נוריד אותה להערת שוליים. עוד הוא כתב שזו לא היתה הצעה רשמית של המערכת אלא רק הצעה שעלתה בינינו לצורך בדיקה. כאמור, הם לא היו מעלים בדעתם להציע הצעה כה פוגענית ולא מוסרית. לכן הוא טען שהכפשתי את אסיף וסילפתי את האמת בכך שנתתי לקוראים להבין שהמערכת היתה מודעת לכך שהיא כותבת שותפה מלאה ובכל זאת הציעה להוריד אותה להערת שוליים.
האם אכן היתה כאן "הצעה מבישה"?
כעת קורא יקר דמיין שמגיע למערכת כתב עת מאמר שחתומים עליו שני מחברים, נאמר משה זוכמיר ועובדיה אבוטבול. המערכת שואלת בנחישות וברגישות אינסופית האם אבוטבול דנן לא ייפגע אם הוא יורד להערת שוליים (עם כוכבית "גדולה" כמובן), שכן המערכת לא מקבלת מאמרים של ספרדים. במשפט הבא המערכת מודיעה (באופן לא רשמי כמובן) שאם ההצעה לא תתקבל המאמר לא יפורסם. צא וחשוב על הנקודות הבאות:
- מהניסוח שמובא במסגרת למעלה, לא נראה שיש שם שאלה האם היא היתה שותפה או לא, אלא רק האם היא תיפגע או לא (הניסוח המנומס הוא: האם זה יהיה הוגן כלפיה). להיפך, ברור מהניסוח שהכותב יודע שהיא שותפה ולא שואל על שותפותה. מה באמת חשבתם, זה יהיה הוגן כלפיה או לא? אבוטבול מתבקש בנימוס רב להוריד את שמו להערה, אבל רק אם זה לא יפגע בו כמובן. היש לם רגישות גדולה מזו?!
- ובכלל, המחברים החליטו ששניהם חתומים על המאמר בשווה. האם יש איזשהו מקרה אחר בעולם שמערכת כתב עת היתה מרשה לעצמה לשאול את אחד המחברים האם חברו ייפגע אם הוא יורד ממקום כבודו להערת שוליים (עם כוכבית "גדולה" כפרס תנחומים)? ואפילו אם השאלה במייל היתה מעלה במפורש את השאלה על מידת השותפות שלו בכתיבה, התעלה על הדעת התערבות כזאת? ההחלטה מי מחבר ומי לא מסורה למחברים עצמם, ולהם בלבד. התערבות בזה היא חוצפה שקשה להעלותה על הדעת, גם אם השאלה נשאלת בנימוס ועדינות מירביים.
- הקורא התמים עשוי לחשוב שהמערכת שמקפידה מאד על כללי המוסר רק העלתה הצעה רגישה כדי שהכותבת לא תיפגע, כלומר אם היא תסכים אז שמה יורד להערה, ואם לא – אז כמובן יפרסמו את הדברים עם שני השמות כמקובל. כל זה רק מתוך רצון כן להיות הגון כלפיה כמובן (שהרי ודאי גם היא, או אבוטבול דנן, לא רוצים שאם הם לא היו שותפים מלאים לכתיבה שמם יופיע כמחברים. הגיוני, לא?). אבל כפי שהזכרתי למעלה, זה ממש לא המצב. בשורה הבאה של אותו מייל אייל דנן מודיע לי (לא לציטוט כמובן) שהמאמר בעצם כבר נדחה, אלא אם ההצעה ההוגנת והנימוסית הזאת תתקבל. אז כיצד לדעתכם אמורה היתה להתפרש הצעה כזאת על ידי הקורא התמים זוכמיר? האם לא מדובר כאן בדרישה אולטימטיבית (בנימוס ועם כוכבית גדולה כמובן): או שתסכים/י להשמטת שמך למטה ולא תיפגע/י (!?), או שהמאמר יידחה (בעצם כבר נדחה). וכל זאת מפאת ההתחשבות בכבודה שאף אחד לא היה מעלה בדעתו לפגוע בו כמובן. כעת הם רק מחכים לשמוע האם היא נפגעת או לא והאם זה הוגן כלפיה, זה הכל. ממש פסגה של רגישות אנושית ומוסרית.זה מזכיר לי סיפור על ידידה מבוגרת שלנו שהיתה במצוקה כלכלית וחיפשה עבודה בחנות שמוכרת עיתונים. בעל החנות אמר לאשתי שפנתה אליו שהוא לא יכול לתת לחברתנו את העבודה הזאת כי הוא לא יכול לראות אישה מבוגרת מרימה עיתונים ועוסקת בעבודה פיזית ולא מכובדת. ממש נוגע ללב, לא? מתוך התחשבות בה וכדי לא לפגוע בה הוא מונע ממנה את העבודה שהיא זקוקה לה לפרנסתה. גם המערכת שלנו רק מתוך רגישות והתחשבות וכדי לא לפגוע בה (הם לא יכולים לראות אותה נפגעת מכך ששמה מושמט) מחליטה בהגינות לדחות את המאמר שלה. ממש נוגע ללב.
- אייל טוען גם שמדובר בתשובה לא רשמית ולא תשובה פורמלית של המערכת. כאמור, עד היום, כמה שנים אחרי המעשה, אחרי שחזרתי ודרשתי לקבל תשובה ובה ההחלטה על דחיית המאמר, עוד לא הגיעה אליי תשובה מסודרת ורשמית של המערכת על המאמר. ובכלל, האם זוהי התנהלות שקופה וישרה של מערכת כתב עת מכובד כלפי מאמר שמגיע אליו? לדחות מאמר בלי נימוקים ואפילו בלי להודיע שהמאמר נדחה, ולהסתפק בהצעות לא פורמליות (שאפשר להתכחש אליהן לאחר מכן תוך פריטה על מיתרי לבי הרחום לא לפרסם את המייל בו מדובר) שברוב הגינותן מציבות אולטימטום הדורש להוריד את אחד המחברים להערה, ולא המאמר יידחה.
בחזרה לעניין העקרוני
עד כאן הדיון בשאלה האם אכן היתה כאן הצעה מבישה. לקינוח, עוד כמה תהיות בשולי מדיניות המערכת בכלל:
- תהיתי אז, ואני עדיין תוהה, האם היו עושים זאת גם אם הדרישה היתה לא לפרסם מאמרים של יהודים, של מזרחיים (ראה למעלה דוגמת אבוטבול וזוכמיר), של הונגרים, של בעלי גובה מעל הממוצע, של חרדים, או של כותבים מישיבות הקו? האם המערכת לא היתה מתקוממת ולא מסכימה לשתף עם זה פעולה? האם גם אז היו אומרים שזה הכרח לא יגונה שכן קיומו של כתב העת מוטל בסכנה? המסקנה היא שגם המערכת עצמה לא באמת רואה נשים כשותפות לגיטימיות, ולא רואה אותן כמו אוכלוסיות אחרות. אז למה הם נתלים בשמרנים הרשעים? (זה לא אנחנו זה הם).
אגב, זוהי המדיניות המקובלת אצל בני דודנו הפלסטינאים. הרשות מנהלת איתנו מו"מ ואז החמאס שובר את הכלים. והרשות אומרת: מה אתם רוצים, זה לא אנחנו זה הם. פטנט נהדר.
- היו גם טענות שמדובר בכתב עת של ישיבות ההסדר ולכן אין מקום למאמרים של נשים או של גורמי חוץ. אבל גם זה תירוץ עלוב שבא לכסות על המדיניות המפלה. הרי יש שם עוד מחברים שלא שייכים לישיבות ההסדר. יתר על כן, הטענה הזאת לא עלתה במו"מ בינינו. אם זה כך, הכל היה הרבה יותר פשוט. שיודיעו שהמאמר לא מתקבל כי היא לא למדה בישיבת הסדר (למרות שאני כן, וגם לימדתי באחת). האם כשיש מחבר שלמד או לימד בישיבת הסדר ומחבר אחר (גבר) שלא, גם אז דוחים את המאמר מאותה סיבה? כל אלו תירוצים מעוררי רחמים של מי שהתגלה קלונו.
- אייל מזכיר שלפעמים המערכת כן מרשה לעצמה לפרסם מאמרים של גבר ואישה בשותפות. לטענתו אין באסיף מדיניות עקבית כזאת. אחרי שנשימתי חזרה למקרא האצילות הנאורה הזאת, אני חוזר ותוהה אם כך מדוע המאמר שלנו נדחה. האם הם סתם עושים מה שהם רוצים? האם הם שינו מדיניות? אז אולי כעת שותפתי תשלח מאמר והוא כן יתפרסם? אשמח שיודיעו לי על שינוי המדיניות המבורך הזה.
- אני מטיל ספק רב האם באמת פרסום מאמר נשי היה פוגע בכתב העת. יש לי תחושה שהפחד מאימת השמרנים משתק כמה מאיתנו גם בלי חשש מוחשי. קצת עמוד שדרה לא היה מזיק להם, ואולי היה מתברר שהשד השמרני אינו נורא כל כך. יתר על כן, יש לי תחושה (אולי אופטימית מדיי) שכשאנשים רואים אדם או קבוצה שערכיהם חשובים להם, בדרך כלל משתדלים לכבד אותם.
- אני תוהה מדוע תמיד למודרניים איכפת מאחדות ושותפות עם השמרנים, אבל לא להיפך? למה חשוב להם בשם האחדות והגדלת התורה והאדרתה שיהיו כותבים מכל הגוונים, אבל לא נשים? האם נשים הן לא גוון? ולמה הליברלים לא מציבים אותו אולטימטום לשמרנים שלא ישתתפו אם כתב העת לא יהיה פתוח לכל מאמר ראוי בלי קשר לסימני הזכרות או הנקבות או למוצא של כותבו.
אני בהחלט מבין למה השמרנים תמיד מכתיבים למערכת גם כשהדברים בניגוד לעמדת כל חבריה, וכמובן בניגוד לערכים בסיסיים. בסך הכל החבר'ה הליברליים הללו מנומסים ולא מחרימים, ולכן אף אחד לא סופר אותם ממטר. אולי כבר הגיעה העת לקחת כלי מלחמה ולעמוד על ערכים חיוניים ובסיסיים? אולי הוויתור האינסופי והתבוסתני הזה הוא שמסייע לקידום הגישות הקלריקליות ששולטות בממסדים התורניים למיניהם הרבה אחרי שכבר אבד עליהן הכלח? אני כבר עשיתי צעד אחד במאמר שפרסמתי, ואני בהחלט מקווה שבהמשך יבואו עוד רבים אחרים.
נקודות נוספות שעלו בדיון סביב מאמרי, יידונו כנראה בטור הבא.
[1] בסופו של דבר הוא פורסם בכתב העת דרישה של המדרשה בבר-אילן בשנה שעברה (2016), ומופיע גם באתר זה.
כל שאני יכול להוסיף על הדברים המכאיבים שכתב הרב מיכי הוא ששמעתי את הדברים מפיו, הרבה לפני פירסום המאמר ב"מקור ראשון", ולא האמנתי. סברתי שהוא מגזים, וכי יתכן ופגעו בו והוא "סתם" משמיץ, או שסיבת הסרוב היתה אחרת, ולא עובדת היותה של אשה הכותבת.
בדקתי את הדברים באופן אישי עם מי שכיהן עשרות שנים כאחד מחברי המערכת של "תחומין", והוא אישר את נכונותם. יותר מכך, אותו אדם אמר שלמיטב ידיעתו כזה הוא הנוהג גם בכל כתבי העט התורניים האחרים.
עצוב. למעשה אין מרחק רב מכאן לבין שריפת ספרים "שאינם ראויים" או איסור הכללתם בספרית הישיבה/מכינה של ספרים שאינם תואמים את קו המחשבה שלי.
עיקר שכחתי: אם הכל עורבא פרח, שמא יואיל איל (או מי מחברי המערכת של אסיף) להציג כמה מאמרים אשר פורסמו תחת שמן של נשים שחיברו אותם
אריאל, אף אחד לא הכחיש מעולם את המדיניות הרשמית, וכל הנושא הוא הפסקה החדשה שבה המחבר השמיץ אותנו ששידלנו אותו לגנוב קרדיט ולהשמיט שם כותבת, כאשר העברתי לו בקשה בע"פ שבה הודגש שאיננו רוצים לעשות זאת אם היא שותפה לכתיבה. המדיניות הזו לא הוכחשה ונאמרה בפומבי באותה עת שדיברנו בינינו בפני אלפי אנשים כמה פעמים ועלתה לדיון פומבי שם.
בס"ד ד' באדר ע"ז
לאריאל – שלום רב,
כהצעתך (להלן) בדקתי כרך אחרי כרך את המצב ב'תחומין', והתמונה העולה מכרך ט' עד כרך לה (שיצא בשנה שעברה!) אחת:
השמועה אינה נכונה: נשים כותבות ב'תחומין', ללא צורך בשותף!
והנה הרשימה:.
*עטרה גור, 'מקדש יחזקאל', כרך ט, עמ' 486-511
*רבקה ברנד, 'הרכבת דקלים', כרך יג, עמ' 106-115.
*הרב יואל וד"ר חנה קטן, 'פצעים בצואר הרחם – היבט רפואי והלכתי', כרך טו, עמ' 316-331.
*רבקה לוביץ', 'על תפילת נשים (תגובה)', כרך טז, עמ' 165-167.
*טובה גנזל וד"ר דינה רחל צימרמן, וסת הגוף – היבט הלכתי ורפואי', כרך כ, עמ' 363-375.
*ד"ר יעל לוין כ"ץ, 'נוסח תפינת "נחם"', כרך כא, עמ' 71-92.
הרב יואל וד"ר חנה קטן, 'עובר פגום – איבחון מוקדם ומניעת הריון', כרך כא, עמ' 132-140.
*הנ"ל, 'דימום רחמי כבד – הטיפול הרפואי והשלכותיו ההלכתיות', כרך כג, עמ' 256-261.
*הנ"ל, 'הסתרת מידע בשידוכין', כרך כה, עמ' 47-58.
*הנ"ל, 'חופת נדה – היבטי הלכה ורפואה', כרך כו, עמ' 427-440.
*נועה לאו, 'בדיקת היום הראשון משבעה נקיים', כרך ל, עמ' 233-240.
*יצחק אבי ומיכל רונס, 'גדרי הנחת מוך דחוק', כרך לא, עמ'261-268.
*ד"ר מרים וייטמן, 'שימוש בתעודת זהות של גוי בתקופת השואה', כרך לא, עמ' 261-268.
*פרופ' מרדכי כסלו וד"ר אורית שמחוני, 'מהי ערבה כשרה, מהי ערבה פסולה ומהי צפצפה?', כך לג, עמ' 266-277.
*הרב מאיר נהוראי וד"ר חנה אדלר-לזרוביץ, כרך לד, עמ' 407-418.
*טובה גנזל, 'חציצה בצפרניים ארוכות צבועות ובנויות', כרך לה, עמ' 300-311.
***
בקיצור: אין שום איסור ב'תחומין' על כתיבה של אישה ללא שותף!
בברכה, ש.צ. לוינגר
,
נמחק. כתבתי בלי שראיתי את השלבים הקודמים של הדיון. אכן יש שינוי מדיניות בתחומין, אבל הוא לא קשור בשום צורה לאיכות הכתיבה. להיפך, אם הבעיה היתה איכות המאמר המצב היה פשוט. דוחים כי הוא לא מתאים. מה פשוט מזה? אבל הם דוחים בגלל מגדרה של הכותבת. ראה ברמב"ם ורבנו יונה על המשנה "והוי דן את כל האדם לכף זכות".
לרמד"א –
עטרה גור כרך ט), רבקה ברנד (כרך יג), רבקה לוביץ (כרך טז), טובה גנזל וד"ר דינה רחל צימרמן (כרך כ), ד"ר יעל לוין כ,ץ (כרך כא), נועה לאו (כרך ל), ד"ר מרים וייטמן (כרך לא), טובה גנזל (כרך לה) – כתבו ללא שותף.
איפה אתה רואה 'שינוי מדיניות'?
בברכה, ש.צ. לוינגר
גם אני האמנתי לסיפורים על 'שינוי מדיניות', אך 'המוחש לא יוכחש'…
שצ"ל, חבל להתווכח על עובדות. הדברים פורסמו וידועים. זו לא ספקולציה או השערה שעומדת למבחן אמפירי. מאמרה של טובה גנזל נדחה בתנאי שתצרף את בעלה כשותף פיקטיבי. יש חלוקות בין סוגי מאמרים, ולא נכנסתי לעובי הקורה (זה גם לא ממש מעניין אותי). העובדה היא שיש שם מגבלות על כתיבת נשים. אם תרצה תוכל להתווכח כרצונך ולהביא ראיות מוצקות כהבנתך. איני רואה טעם לעסוק בעובדות ידועות ושגם הם הודו עליהן.
בס"ד ד' באדר ע"ז
מדברי הרב ישראל רוזן (המצוטטים בכתבתו של חנן גרינווד, 'רוצה לפרסם מאמר הלכתי? החתימי גם את בעלך', באתר כיפה, כ"א סיון תשע"ה) משמע שאין 'איסור' גורף, אלא המלצה, וגם זה רק לגבי מאמרים שיש בהם פסיקה מעשית לימינו::
'מנגד, אומר הרב רוזן, לא היתה שום הדרה של נשים בשנתון 'תחומין'. "בקבצי 'תחומין' התפרסמו כמה וכמה מאמרים שנכתבו ע"י נשים, הן בפני עצמן, למשל ד"ר יעל לוין, רבקה לוביץ, ד"ר מרים וייטמן, נועה לאו ועוד. והן בשיתוף בן-הזוג, למשל הרב יואל וד"ר חנה קטן, ואפילו 'זוג' לא משפחתי, למשל: הרב מאיר נהוראי וד"ר חנה אדלר-לזרוביץ. המערכת אינה פוסלת מאמרי נשים".
עם זאת, אומר הרב רוזן, "בנושאים הלכתיים שיש בהם פסיקה מעשית לימינו, המערכת מציעה 'כתיבה משותפת' משתי סיבות: איננו רוצים להיכנס לפולמוס העכשווי של 'נשים כפוסקות הלכה', ומעדיפים לעקוף אותו. בנוסף, מערכת 'תחומין' מעוניינת לקבל מאמרים גם מרבנים מהמגזר החרדי, שלא יפרסמו מאמרים בבמה שבה נשים כותבות הלכה בפני עצמן. תדמית זו חשובה לנו, ואנו מוכנים לשלם את מחיר צירוף הבעל שלמד בחברותא עם אשתו את מאמרה, על פני 'הדרתנו' ע"י רבנים כמו הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב בקשי-דורון ודומיהם הרבים. והוי שוקל 'הדרה' כנגד 'הדרה'".
"אגב, המאמר ההלכתי של גב' טובה גנזל, בצירוף ד"ר חזי בעלה, הוא חדשני-מתירני בקשר לטבילת נשים עם צפרניים מלאכותיות", מוסיף הרב רוזן, "במערכת התנהל דיון עקרוני האם לפרסמו ללא מאמר המביע דיעה אחרת, משום שתוכנו אינו מוסכם על הכל. כך אנחנו נוהגים לא אחת בנושאים הלכתיים השנויים במחלוקת, למשל סוגיית 'הסכמי קדם-נישואין' בכרך האחרון. דווקא ההיבט הנשי של הכותבת היטה את הכף לטובת פרסום ללא מאמר מסתייג, בהיותה מעורה בסוגיות אלו הלכה למעשה במדרשות נשים".'
צריך לזכור שהרב רוזן היה היה מהראשונים שעודדו ופתחו את השערים לכתיבה תורנית והלכתית של נשים, ומדובר בשנת תשמ"ט, כאשר כל עניין ה'מדרשות' היה עוד ב'חיתוליו'. פתיחותו שלוותה בזהירות רבה, סייעה רבות לכניסת נשים לעולם ההלכה. הרב רוזן הוא האחרון שניתן לבוא אליו בתלונות בנושא זה.
בברכה, ש.צ. לוינגר
לגבי המאמר של ד"ר טובה גנזל, שיש בו חידוש תקדימי, נראה שבמקום לצרף את בעלה הרופא 'כיהודה ועוד לקרא', היה עדיף לצרף מכתב הסכמה מאחד מגדולי הפוסקים בדורנו, כדוגמת הגר"י אריאל או הגר"ד ליאור, שהסכמתו היתה מחזקת את פסיקתה של הכותבת.
מדבריו של הרב רוזן, מהם משתמע שהבעייתיות היא דווקא בפסיקה שיש בה חידוש 'למעשה', נראה שבכתב עת כדוגמת 'אסיף' המכוון יותר לכיוונים של למדנות, הגות ומחקר, לא היה צריך להקפיד בזה.
על כל פנים, בדיעבד התגלגל הדבר לטובה, שקם 'דרישה' של המדרשה שליד אוניברסיטת בר-אילן, המוקדש כולו לטיפוח הכתיבה התורנית הנשית. יעסקו הבנים ב'אסיף' והבנות ב'דרישה', ומשניהם יחד תרבה הדעת.
בברכה, ש.צ. לוינגר
בס"ד ה' באדר ע"ז
כדאי לציין שהרב רוזן בעדינותו ורגישותו, לא ציין את הבעייה העיקרית המביאה לרתיעה של תלמידי חכמים ושל עורכי כתבי עת תורניים מלהתעסק ב'כתיבה התורנית הנשית'::
לצערנו, חלק לא מבוטל מהחפצות להשמיע את 'קולן התורני', באות מרקע של תפיסות עולם, שלצערנו רווחת בעולם האקדמי, שלא תמיד מתיישבות עם יסודות האמונה והחשיבה התורנית המיוסדת על דברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים.
אף המתוקנות מבחינה אמונית, לוקות לעתים קרובות בחוסר ידיעה רציני של המתודה ההלכתית, המחייב את העורך להסביר להן מאלף בית דברים שהם פשוטים לכל 'צורבא מרבנן' שלמד כמה שנים בישיבה..
נראה, איפוא, שמרבית הכותבות זקוקות להכשרה רצינית בטרם תוכלנה להיכנס לכתיבה תורנית תקנית, בכך חשיבותם של כתבי העת של המכללות והמדרשות, שבהן יש עורכים/ות המיומנים בהדרכת לומדות החסרות רקע תורני והכשרתן לכתיבה תורנית ראוייה.
ככל שתרבינה הלומדות מתוך נאמנות לתורה ומחוייבות לדרכי העיון והבירור של חז"ל ורבותינו הראשונים – כן יגבר האמון של ציבור לומדי התורה באותן לומדות ופרי-עמלן יתקבל בהערכה באהלי התורה.
בברכה, ש.צ. לוינגר
שצ"ל אני בהחלט מעריך את רצונך להליץ יושר, אבל כבר הפניתי אותך למפרשי המשנה באבות. אין קשר בין דבריך לבין המציאות.
אם המאמר לא ראוי קל מאד לדחות אותו בגלל שאינו ראוי. זה הכל. לא בזה מדובר. הרי אם מבקשים מהבעל לחתום פיקטיבית זה לא הופך את המאמר לראוי יותר וישיבתי יותר. אני מדבר על דחיית מאמר בגלל שהכותבת אישה, ולא בגלל שום דבר אחר שקשור למאמר. כמה אפשר לאטום אוזניים ולעצום עיניים?
אבל דומני שממש מיצינו. הדיון הזה חסר כל טעם.
סך הכל אומרים לך משהו פשוט – גרמת לקוראים לחשוב שהצענו לך משהו פסול בעינינו שלא הצענו והדגשנו שלא הצענו ובכך פגעת בנו. היית יכול להקשיב על ההתחלה, להגיד – סליחה טעיתי, גרמתי לכם נזק, מצטער. אכתוב שתי שורות הבהרה בשבת – הפסקה הקצרה על ההצעה המגונה (שמשמעה הפשוט הצעה לגניבת קרדיט מתוך ידיעה שהמאמר נכתב בשותפות) נאמרה בטעות והיה נגמר.
עברתי בכתב במייל פנימי שיחה בעל פה שבה המציע הדגיש בפירוש שרק אם היא לא שותפה מלאה לכתיבה אלא רק עוזרת לתהליך המחקר, ניסחתי זאת במילים – אם זה הוגן כלפיה, והדגשתי בעוד משפט 'על דעת שזה לא הוגן לא נציע'.במקום זה כתבת שהצענו הצעה מבזה וגרמת לכל הקוראים להבין כאילו הם כ"כ חשקו במאמרך עד שהציעו לך לגנוב קרדיט.
אף אחד לא אמר שזו לא הצעה רשמית של כתב העת. אמרו לך שטעית בהבנה שלה. בן אדם כתב לך משפט לפני שלוש שנים של סיכום שיחה בעל פה. אני יודע למה התכוונתי ואני אומר לך שטעית. המילה הוגן בהקשר הזה אינה קשורה לנימוס, לא כאשר היא נאמרת פעמים. הכוונה הפשוטה היתה לומר – אם היא שותפה או לא. זה מה שהתבקשתי לברר על ידי מי שלא ראה את המאמר (גם אני לא זוכר שפתחתי אותו) ונאמר לו שעזרו לך בכתיבה.
אמרתי לאותו רב שהציע שסט' עזרה לך בכתיבה, מצטער שהוא לא ראה את המאמר ולא ידע מה רמת המעורבות.
אם היית מתנצל (על הדלפת מייל פנימי ופירושו בצורה שמוציאה אותנו משדלים לגניבת קרדיט) הייתי שותק, הרי כבר כתבת פעם אחת בשבת לפני בערך שנה ביקורת עלינו על כך שאנחנו מחרימים נשים, אז כתבת שוב.
כבר קיבלנו כמה תגובות שאנחנו גונבים קרדיטים ומנוולים, מכמה אנשים, כולל שנאמר לנו שמרצות באקדמיה חילוניות הגיבו בזעזוע לכך שמשדלים מחבר לגנוב קרדיט כדי לפרסם מאמר. ולא היא – מעולם לא רצינו לעשות דבר כזה. בפירוש באותה שיחה בע"פ שהועברה לך בשני משפטים סיכמנו שח"ו לגנוב קרדיט.
בקיצור, טעית בהבנת מייל פנימי שנשלח אליך לפני שלוש שנים, הדלפת מייל פנימי, הוצאת עלינו שם רע בפני אלפי אלפי אנשים, הסברת אותו בצורה מגונה ובמקום להתנצל אתה ממשיך להאשים אותי בסילופים. ועזוב, שכבר שבועיים אחרי זה כתבתי את המדיניות הרשמית הזאת בכמה במות ולא הסתרתי אותה כלל. ניהלתי עליה דיון ארוך במקום שבו יש מאות נשים וכתבתי אותה מפורשות כמה פעמים. אף אחד לא הסתיר כלום.
לא מבין את האיום בהדלפת התכתובת הפנימית עם אנשים שדיברו אתך מתוך אמון כי חשבו שאתה בן ברית שאפשר לשתף במידע פנימי. גם לא יודע מה יש שם באותה תכתובת, מי שישמע, כולה כתב עת של בינשיים. מצטערים שהזמנו אותך לגיליונות הראשונים (ההזמנה למאמר בב"ק היתה למשהו אחר בכלל של אסופת שיעורים) ובאמת מאז בקושי מזמינים מחברים שאינם מלמדים כעת בישיבות למעט כמה מקרים בודדים. עצוב, באמת עצוב.
יש בדברים שלך עוד הרבה חוסר דיוקים והגזמות והפיכת המצב למשפטי ולתחקיר עובדה תוך הוצאת הדברים מהקשרם הפשוט. לא אתייחס לכל משפט.
http://www.srugim.co.il/138806-%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%a1%d7%93%d7%a8-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%97%d7%a8%d7%93
כתוספת אשאל בתום לב. הלינק לעיל שצרפתי מנע ממני אישית לשלוח מאמר לכתב עת שלפי המצויין בכתבה,פועל במגמה ליצור "תורה שלנו"מול תורת הליטאים. תורת הציונות הדתית(???) . לעזאזל. משה רבינו היה ציוני דתי??!! כן הלך עם כובע,לא הלך עם כובע,רבינו או רבינוביץ,ראבק מה זה משנה,למה לא להוציע כתב עת ברמה גבוהה של דברי תורה לא משנה מי כותב/כותבת כל עוד תואם את רוח האמונה והמסורה. וכי בוגר ישיבת חברון או וולוז'ין (הראי"ה קוק כאילו…) לא יכול לפרסם באסיף רק כי הוא ךא שיחך ל"תורה שלנו…תורת הציונות הדתית"?!. מקומם,מפלג,פוגע ולא שייך. כל דברי אמורים ביחס לדברי הכותב סתיו ממקימי כתב העת ואינו נוגע לתכתובת האחשית.בין מיכי לאייל. ברם נדמה שהביקורת קשורה . הדרת חרדים,הדרת נשים.
וכתבתי על זה ספציפית בפייסבוק רק במוצ"ש ובראשון ומצטער באמת שנאלצתי להבהיר אחרי שאתה משמיץ אותנו בעיתון, באמת סליחה.
עכשיו, אחרי הדקלרציה של איל, עצוב לי עוד יותר. הם באמת מסננים נשים. כבר שנת 2017, ואע"פ כן חשוך. זהו! הולכים לישון. תמהתי לא אחת, איך נכנסו היגון והאנחה לבקשות שבתפילת "השכיבנו". עכשיו הכל ברור לי. "דבר וחרב . . . ויגון!" עצוב לי!
אייל,
לחזור על סילופים שוב ושוב לא הופך אותם לאמת. גם להוסיף שקר על סילוף לא ממש ראוי, אם כי אני מסכים שזה עשוי להיות מועיל.
1. כתבת עכשיו:
אף אחד לא אמר שזו לא הצעה רשמית של כתב העת.
והרי לשונך במייל אליי לפני יומיים (שים לב לסוגריים בדבריך):
ממש, נפלא – לא נקרא להוציא מהקשר לגרום לכל הכותבים להבין שביקשנו ביודעין להשמיט שמה של מחברת משם הכותב כאשר ביקשנו לברר את השותפות (אפילו לא אנחנו, סך הכל העברתי לך בשיח פנימי דברים של ראש הישיבה מטעם האיגוד שאחראי עלינו לא של כתב העת עצמו וכתבת אסיף)
2. לאריאל כתבת כאן:
אריאל, אף אחד לא הכחיש מעולם את המדיניות הרשמית
מה לעשות ובמיילים אליי אתה חוזר ומבקש לא להוציא את המדיניות הזאת החוצה. אכן אחרי שהדברים כבר נחשפו הועלת לא להכחישם בשקר. באמת ראוי להערכה.
כתבתי כאן את מה שהיה לי לכתוב, והקוראים ישפטו. בזאת סיימתי את הדיון, אלא אם יש לך כוונה לענות למייל שקיבלת ממני בתאריך 9.2.2014 וזו לשוני הפנינים:
שלום איל.
אני מבקש תשובה על המאמר ששלחתי. זו בקשה אלמנטרית.
מיכי
ועל זה כתבת כמה שעות אחר כך בלשונך הזהב:
בסדר גמור, בע"ה אשלח בקרוב, שבוע טוב, אייל
גם התשובה הזאת כנראה נשמטה במסגרת חוסר ההכחשה, הגילוי הנאות ופרסום המדיניות ובמסגרת התשובות הרשמיות שנשלחות מטעם המערכת לכל כותב.
הדיון אכן אינו מכבד כפי שהעיר הכותב, אך אתה ממשיך להאשים אותי בסילופים מכוונים, כפי שעשית בתחילת הפוסט (בדברים שיקראו על ידי רבים שלא יקראו את הכל, והוספת בתגובה האחרונה עוד כמה. אני מתכוון גם לסיים את הדיון בשאלה הקטנה והשולית הזו של ההצעה המבזה, דיון שהיה יכול להיגמר ברגע.
1. כתבת שסילפתי בדברי לאריאל שאמרתי לו שאף אחד לא מבקש להתנער מההצעה בטענה שזה לא טענה של כתב העת. הוכחת לי ממייל פנימי (שוב חשיפה בציבור של מייל פנימי) שאני כן טוען זאת, והנה עוד סילוף. אך מה היישוב הפשוט: הדיון כאן נהיה דיון משפטי וכוונתי שזה לא 'קו ההגנה' שלנו, שאיננו מבקשים להתנער ולומר – אנחנו מסכימים עם הטענה שלך על תוכן ההצעה ורק אומרים שזה לא אנחנו. לך טענתי במייל פנימי: שחוסר הדיוק שלך מתבטא לכל אורך חלקי הפסקה. ועוד התכוונתי שזה רלבנטי – אם מישהו מעביר לך בכתב הצעה בע"פ של מישהו אחר, אז מילא שאני מעיד בפניך שהסכמנו שנינו באותה שיחה שאנחנו לא רוצים לגנוב קרדיט, ושזו היתה כוונתי במשפט, וכנראה משום מה אני מוחזק בעיניך כיהודי לא אמין שמשקר ביודעין, נו מה אפשר לעשות, אבל הרב ודאי נאמן עליך והיית יכול לשאול אותו ברגע. בכל זאת אתה ממשיך להגיד שזו פרשנות יצירתית וגורם לקוראים לחשוב שזו לא הפרשנות הנכונה של המילים הוגן ושל כוונתנו. הנקודה שהעברתי הצעה של מישהו אחר רלבנטית לעוד דברים בדברייך. אני לא טענתי מעולם שההצעה הזו מושלמת, היא לא שלי ולא הייתי מציע אותה בעצמי. אם היית מבקר אותה בצורה אחרת, בסדר, נכיל את זה, באמת. כל שאמרתי הוא שגרמת לקוראיך לחשוב שהצענו לשדל כותב לגנוב קרדיט בפסקה הזו, זה הרי נכון, ואת זה פשוט לא עשינו ולא היתה כוונתנו. היית מתנצל על הניסוח הבעייתי, הכל היה בסדר. לכן הביקורת שלך באותיות נוספות פשוט לא רלוונטית לתוכן טענתנו הפשוטה.
2. המדיניות הזו לא הוכחשה מעולם. כאמור, באותם ימים שדנו כתבתי אותה בגלוי בפני אלפי אנשים ואכן היה דיון כואב וארוך שהטיל אותי למערבולת רגשות (לא כזה יהודי קשוח, מה אפשר לעשות). איך אפשר להאשים אותנו אז בהכחשה? ואם חוששים שמישהו יכתוב מאמרים לשבת ויעורר אמבוש ציבורי, והרי הייתי אז בן שלושים בלי ניסיון ציבורי וכו', אז זה אומר שמכחישים מדיניות?
אכן, גם אני אין רצוני עוד להגיב לנושא המוזר הזה, ומבחינתי הדיון הסתיים אלא שהוספת עוד טענות על סילופים בתגובתך האחרונה ועליהם הגבתי. איני רואה אפילו סילוף אחד לכל אורך הדרך, והקוראים ישפטו עם מי הצדק. כל טוב, אייל
בס"ד ג' באדר ע"ז
עד כרך כא (תשס"א) ועד בכלל, פורסמו בתחומין מאמרים של נשים ללא צורך בשותף. אני משער שהשינוי במדיניות נבע מהבעייתיות של ריבוי נשים שרוצות לומר אמירה תורנית, אך אינן בקיאות בכללי השיח ההלכתי, או שאינן מקבלות את כלליו. מה שפשוט וידוע לאדם שמילא כריסו בש"ס ופוסקים, לגמרי לא פשוט לאישה, שאולי מצוייה בשיח האקדמי, אך לגמרי 'לא בעניינים' בסגנון הבירור והכתיבה ההלכתית המקובל בעולמם של למדנים ופוסקי הלכה.
עורך כתב עת תורני לא אמור להתחיל מאפס, ולהסביר מא-ב את כללי החשיבה והכתיבה ההלכתית למי שחסר רקע תורני מספיק. לפיכך אין מנוס מלנקוט באחת משתי הדרכים. או לדרוש שהמאמר ייכתב בשותפות עם תלמיד חכם שיש לו רקע תורני הולם ויכול להדריך את שותפתו לכתיבה בכללים. או להפנות את הכותבת לכתב עת של מדרשה או מכללה, שבהן העורכים מיומנים בהדרכת נשים לכתיבה תורנית.
בברכה, ש.צ. לוינגר
תגובתך כתובה בביטחון שבוודאי יאפשר לך להפנות – בקלות – להרבה (!) מאמרים, שבכרכים שעד כ"א. (עשרים ואחת שנים של מפרסמות!!). אשמח לקבל רשימה של חמישה מאמרים, תוך ציון הכרך.
אבל!!! אם אכן הדברים יוכחו, הפליאה גדולה שבעתיים, שהרי במוכח שהיתה לסדרת הספרים הזו עדנה ופריחה, וכולם ביקשו להימנות על המפרסמים וכותבים ב"תחומין".
ולא זו בלבד. מצינו בין הכותבים עד אז, הרבה שאינם "מזרוחניקים". מה לכהנים בבית הקברות?!
ועוד יותר מוזרה ההחלטה שנפלה (או עלתה כפורחת) בשלהי כרך כ"א: מה שמועה שמע ובא? מה הביא את המערכת [שכולה מיזרוחניקים וקוקניקים] לקבור את בנות חוה מחוץ לגדר?
ותו! נראה בעליל שהיראים וחרדים לדבר ה', אינם מדירים את רגלם, והם שותפים גלויים באותו קובץ הילכתי דמיתקרי תחומין (ולא סמויים ומחופשים כהערת שוליים עם כוכבית גדולה). אמנם כרך כ"ב (שעוקב אחרי סדרת הספרים שחטאה בהם המערכת, באפשרה לנשים להימנות על הכותבים בהם) יושב איתן על כתפי כותבים מועטים (8 בלבד), אבל כרך כג' הוא רב משתתפים, ולא מעטים מהם מוגדרים כראשי הפוסקים החרדים. האם קיבל כל אחד מהם תקיעת כף, כי שוב לא תינתן דריסת רגל למורות-הוראה ולמורות סתם, בין דפי "תחומין"?
ואיך האמינו אותם פוסקים ודיינים, ובטחו בנותני ההבטחה? הרי הם מוּעדים, ולא ראוי היה להיות נהנים מסעודתם של אותם רשעים. ומדוע בכלל נזקקים לענפיו של אותו קיקיון הקרוי תחומין? שהם (!) יחפשו צל תחת כנפי אותה הוצאה?? מוזר בעיני. אתמהה.
בין שכך ובין שכך, המצב עגום. בִּמקום שאותם ההולכים במנהרה יראו אור, וידעו שאליו הם מתקדמים בבטחה ובתקווה, מתברר להוותם שהם טועים! אין זה האור שנגנז, זה הפנס הקדמי של הקטר, והוא זה שמתקדם שועט ודורס את מי שנמצא במנהרה.
נו באמת. אם המאמר לא עומד בקריטריונים של כתיבה למדנית, מה זה משנה אם הכותב הוא גבר או אישה? המאמר לא ברמה מספקת וזהו. אבל המדיניות היא לפסול מראש כל מאמר שנכתב על ידי אישה, וזוהי אפלייה שמרנית ללא שום תירוץ.
בס"ד ג' באדר ע"ז
לכב' הרב המופלא, גדוש וממולא, יורד לעומק הסברות, בפנים מאירות ומסבירות, האר"ז נר"ו, ועליו יציץ נזרו –
שלום וישע רב,
לגופו של הדיון העקרוני של כתיבה תורנית נשית, כתבתי לעיל את דעתי, שיש בעייה לא פשוטה של לומדות רבות שאינן בקיאות בדרכי השיח התורני וההלכתי המקובל בעולם הישיבות, וזקוקות להדרכה כמעט מא-ב, ולכן לענ"ד הטוב ביותר הוא להפנות את מרבית הכותבות לכתבי עת של מכללות או מדרשות, שבהם יש לעורכים/ות מיומנות בנושא הספציפי של הכשרת לומדות ללא רקע תורני הולם לכתיבה תורנית תקנית.
ומכאן לקורטוב ביקורת
כשם שכתיבה תורנית היא תורה הצריכה לימוד – כך מלאכתו של 'מזכיר מערכת' היא תורה שלימה הטעונה לימוד, ואעיר כאן על נקודה שלענ"ד חשובה מאד:
המערכת היא 'אישיות' שצריכה לדבר כלפי חוץ ב'קול אחד'. הדיונים והויכוחים בין חברי המערכת צריכים להיות נידונים בישיבות המערכת, אך כלפי חוץ צריכה להיות אמירה ברורה ומוסכמת המציגה 'גלוי לכל העמים' את עמדת המערכת.
'מזכיר המערכת' כשמו הוא נציגה ודוברה של 'המערכת'. הואיל וכל אמירה שלו או מייל פרטי, עלולים להיחשב בעיני השומע כאמירה מטעם המערכת, צריך זהירות רבה.
הטוב ביותר לענ"ד הוא לנהל כל משא ומתן עם מגישי מאמרים בכתב. לדרוש פנייה בכתב ולהשיב בכתב, רצוי אחרי התייעצות וקבלת הסכמה פרטנית משאר חברי המערכת, ועל כל פנים לשלוח העתק ממכתבך לכל חברי המערכת. כך נחסכות אי-הבנות, הן בין מזכיר המערכת לכותבים והן בין חברי המערכת.
בברכה, ש.צ. לוינגר
לרב לוינגר, ישר כוח, לא מסכים לכל הדברים בפרטיהם, אבל מקבל והלקח יופנם. הדיבור המתמשך היה מתוך אמון גדול שנבע ממחשבות על היכרות ועל כך שבצעירותי אהבתי מאוד את ספרי כותב המאמר והוא היה דמות רבת מעלה וחשיבות (וקיבלנו השבוע מייל עם שאלה רגישה בעניין אחר מכותב שאיני מכיר, וכתב שלאור אירועי הימים האחרונים מתחייב שלא להפיץ את התשובה בפומבי, ואני פורש ובוכה וכו'). בברכה ובתודה, אייל
מקור מפורש לצורך בשיתוף מגדרי בכתיבה מצאנו במגילת אסתר.
שכן בתחילה כתב מרדכי לבדו, ככתוב: ויכתב מרדכי את הדברים וישלח ספרים אל כל היהודים,,, לקיים עליהם' (ח,כ-כב). ואף שהיהודים קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לעשות את מה שציוה מרדכי, היה צורך שגם אסתר תצטרף, ככתוב: 'ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקים את את אגרת הפרים הזאת השנית… ומאמר אסתר קים דברי הפרים האלה ונכתב בספר' (ח,כט-לב).
משמע שכדי שיכתבו הדברים בספר, יש צורך בצירוף של איש ואשתו, וכדברי מלאכי: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב לפניו ספר זכרון ליראי ה' ולחשבי שמו' (ג,טז).
ויהי רצון שימי הפורים הבעל"ט יבואו עלינו לששון ולשמחה, אהבה ואחוה ושלום ורעות. נשתה מיין הרקח, להינצל מרצין ומפקח, ונרבה טוב לקח!
בברכה, ש.צ. לוינגר, מדרשת 'שמן המור', גבעת ההומור
זה נראה לכם לעניין ומכבד הדיון הטרחני והאישי הזה???
"אני תוהה מדוע תמיד למודרניים איכפת מאחדות ושותפות עם השמרנים, אבל לא להיפך?"
על הנקודה הזאת עמד נאסים טאלב במאמרו "The Most Intolerant Wins: The Dictatorship of the Small Minority".
https://medium.com/incerto/the-most-intolerant-wins-the-dictatorship-of-the-small-minority-3f1f83ce4e15#.fuesc9lz5
אני שמח מאד על העלאת הנושא.
אינני מצליח להבין מדוע חברה פתוחה השומרת מצוות – דתיים או חרדים – לא מוכנים שאשה תכתוב מאמר. מאיפה באה הפרנויה הזו? מה כבר יקרה, מה כבר יגידו או יחשבו. מדוע לנו לאמץ "מדיניות רשמית" שהיא רשמית כל כך…
אינני מצליח להבין מדוע צריך לפחד כל כך אם איזו מיידלע תכתוב דבר תורה? עדיין היא לא הלכה להניח תפילין ולא לעשות ברכת כהנים בכותל… האם יש כאן פרנויה מנשים, הם חוששים שאולי מחר היא תגיד למה לא להניח תפילין כמו מיכל בת שאול?? נו באמת…
אבל, משום שאני חי בתוך חברה חרדית, אני רוצה להתעמק יותר בפרנויה הזו…
אנקדוטה קטנה:
אתמול לקחתי טרמפ רב שכונה, שאני מעריך את גדלותו בתורה יותר מאת צניעותו (ודי למבין)… באווירה של הטרמפ ירדו כמה מסכים, הוא התרכך מעט מהתנהגותו הרשמית הקבועה והמכובדת (והדי מתנשאת), ופנה לדבר איתי על הא ודא. כאן הגיע תורי… ההזדמנות שלי 'להרשים' אותו, ולדבר דיבורים גבוהים ומרשימים: התחלתי לספר סיפורים על השושלת ממנה הגעתי… ותוך כדי כך כאבה לי הבטן, ונמאס לי מהצורך להרשים… ממש התחשק לי לומר לכבודו, ישר בפנים, שאולי די עם כל הסגה המגוחכת הזו, אולי נדבר כמו בני אדם נורמטיביים?!… זה לא יוריד כי הוא זה מגדלותו התורנית של כבוד תורתו אם ידבר בגובה העיניים.
האמנם? תתפלאו. אני הוסכמתי לרבנות על ידי רב מאוד נחמד, שסיפר לי, שלא כיבדו אותו בכלל עד שהתחיל ללכת עם הגלימה הרבנית ('פראק') ומסתבר שעשיית רושם היא חלק בלתי מבוטל מהתפקיד… שאלתי אותו: מדוע בתי הכנסת האשכנזים מכוערים והספרדים יפים? הוא אמר: אצל הספרדים יש כבוד ל"כבוד הרב" וכבוד ל"כבוד התורה" וכבוד ל"כבוד בית הכנסת". לכן בית הכנסת מרשים, הרב נוסע על וולוו, וגר בדירה לא רעה בכלל. אצל האשכנזים מכבדים את התורה – ולכן על הרב להראות עד כמה הוא מחשיב את התורה – וחי בצורה של "פת במלח תאכל ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל…"
אם קיבלתם פעם הזמנה לחתונה חרדית, הנוסח הוא משהו כזה "בסימן ומזל טוב.. נעלה את ירושלים… הרינו מתכבדים להזמינך בסייעתא שמיא לחתונת בננו היקרים משה עם בת גילו הכלה הבתולה המהוללה ציפורה, ובשמחתכם נשמח אנו, הורי החתן יוסף כהן ורעייתו, הורי הכלה דוד לוי ורעייתו…" היום יש כבר 'חרדים חדשים' שכותבים משה ודינה כהן, אבל חלילה לא יכתבו דינה ומשה כהן… בעיתונות מקומית מפרסמים מודעה כזו "לרכישה מקלות ב.ה. בטלפון …" (למי שלא הבין: מקלות בדיקת הריון…) או תמונה של עציץ בצורת שיער פאה, וכתוב סלון הפאנית מ. כהן (בלי השם המלא חלילה)… האם יש איזה שהוא מקור הלכתי לפרנויה הזו? כמובן שלא. אז מאיפה זה בא?
כולם יודעים שיש בהלכה יש שטח אפור. הרבה דברים – למשל בתחום הצניעות קשה אולי לקבוע האם ההלכה נמדדת לפי כללים קבועים או בהתאם בהתאם לתקופה למנהג ולנורמות. לחברה שמרנית הנורמה קריטית יותר מהשטחים של שחור-לבן, כי תמיד השינויים הגדולים מתחילים דווקא מהשטח האפור, והפונדמנטליזם מתעקש לשמר את הקיים כמות שהוא ככל הניתן. העניין הוא שזה לא רק בשטחים שיש בהם בעייתיות הלכתית, אלא בעיקר בתחומים שאינם מקובלים כי אינם משמרים את הקיים. מחשש לשינוי במסורת התבטא החתם סופר ואמר "חדש אסור מן התורה"(…)
לשמרנות יש מערכת שלמה של חוקים לא כתובים, אפוקליפטיים ופרנואידים, שאין לה כל קשר עם הלכה ובכל זאת היא נחשבת בעיניהם כ"שטח אפור". מי שמכיר את העולם החרדי יודע, שכל מה ש"לא מקובל" לומר או לעשות – מתייחסים אליו בפחות סלחנות מאשר שחיתות ואיסורים חמורים שבתורה. ולמה? זה מאשיות הסולם החברתי המסודר והקבוע, אוי ואבוי אם מישהו יערער על כך ויזעזע את אמות הספים עם טענות של "איפה זה כתוב" או "למה לא אחרת"… אינני יודע אם זו פרנויה, צביעות, התחזות, סגירות. אבל דבר אחד ברור לי: זה מתחיל מחינוך מסוים, שמרני, שבו החשוב מכל: לשמר את הקיים כמות שהוא.
בחברה שמרנית להתנהג או להתלבש אחרת זה ממש "חוסר טקט" כי צריך לעשות רושם מאד "מתאים" אחרת זה "לא מכובד". איפה זה כתוב בתורה? אל תדאג, הם ימצאו כבר.
דוגמה טובה היא היחס הפטריארכלי. לפעמים אני מנסה להבין אנשים שנולדו לתוך מציאות כזו של עולם מאד שמרני וקיצוני, יש מצב בהחלט שהם מפתחים סוג של חרדה מנשים, ודווקא החרדה משרתת את הפטריארכליות ומשמרת אותה לדורות הבאים… היחס לאשה מתחיל מקשר בריא בין המינים, ומשני קצות הקשת – הן ילדים הנחשפים לסרטי פורנו הן ילדים שמרחיקים אותם מכל מגע /הבטה /דיבור על המין האחר – עלולים לפתח יחס לא בריא בכלל בקשר הזוגי לעתיד – וביחס הכללי אל המין האחר. זה בטוח מתבטא בנישואין. אחוזי הגירושין הנמוכים לא מעידים על רמת האושר האמפתיה וההדדיות בחיי אלו שחוששים להתגרש (כי זה "לא מקובל"…).
אם תשאל חרדים מדוע לא לפרסם מאמר של אשה? מן הסתם הם יגיבו באידיש: "נישט פון איס'ר, דוס איז ממש א פס נישט…" (=זה לא 'איסור' אבל זה ממש 'לא שייך'). המונח "זה לא שייך" אמור לחסום את הגישה להמון שאלות שמטאטאים תחת השטיח… אני משער לעצמי שמי שנולד לתוך זה התחנך שלא שואלים שאלות שכן "זה לא מקובל" או "לא מתאים בכלל", כשתשאל אותם למה זה? יאמרו לך: ככה זה. בכל סולם חברתי קיים החשש להיות לא מקובל, החשש הנורא מכל של מה יגידו עלי?…
אינני רוצה להכנס עכשיו לשאלות שונות של פמיניזם, אבל בכל זאת שאלה למחשבה: לגברת מסוימת נופלת ממחטה מהתיק באוטובוס, ואני ממהר להרים בשבילה, זה בגלל ג'נטלמניות או בגלל סיבות אחרות?…
נ.ב. חשוב לי לציין למען הסר כל ספק: הכותב הוא גבר ולא חלילה אישה……
הרב מיכאל, הרוב השקט מאחוריך. לאנשים אין כוח לצאת למלחמה הזאת, אבל האמת בולטת לעין. הניסיון הדקדקני (של שני הצדדים) לדון בלמדנות ודקדוק במילה שנאמרה או שלא, לא מעניין. אבל הקריאה לצדק לשיווין ולאמת על פני כל השיקולים הזרים חשובה, וצריכה להיאמר בבירור.
לא ברור לי מה הבעיה לפרסם את ההתכתבות, ואם מופיעים שם כללים נוספים מבישים או סיבות טיפשיות ראוי לפרסם זאת מלכתחילה.
ולך אייל, יש לך הזדמנות אמיתית לחולל שינוי. להכריז בכבוד ובגאון שאתם לא מדירים, אם זה יגרום לאובדן ערוצי מימון תהיה רגוע- בשעתיים אתה תגייס את הסכום במימון המונים של אנשים שואפי צדק
וכאמור הנחנו לפולמוס ההצעה המבזה והוא מאחורינו, ולשאלה העקרונית קצת קצת: כתבת: "כתבי עת תורניים מיישרים קו עם הגישה השמרנית וההזויה שרובם ככולם לא מזדהים עמה בעצמם. לאף אחד מהם לא מפריע העוול המוסרי, ההלכתי והתורני, שלא לדבר על עבירה על החוק". אני מבין שלפי דבריך גם כתב עת כמוריה למשל, בשעה שכתבו בו כל גדולי הדור, אם אני לא טועה שנות השבעים והשמונים, היה מחויב אם היו שולחים לו נשים למדניות מאמרים לפרסם את המאמרים למרות שזה היה פוגע לו קשות בקהל הכותבים (מוריד לפחות חצי מהם ואת הגדולים) והקוראים וגורם לכך שלא יוכל להגשים את מטרתו אז, שהרי זו עבירה על החוק? או שהיה מותר להם לעבור על החוק? ואם מישהו היה מגיש עתירה על אי אכיפה של החוק והיו סוגרים אותם, היית תומך בזה? זה מתחייב מעמדתך שהדרה מנוגדת לחוק ולמוסר. מעריך שרוב הציבור השקט היה יוצא מגדרו למחות על אקטיביזם שיפוטי שכזה ודורסנות שכזאת. ואולי לא הבנתי את המילים 'שלא לדבר על עבירה על החוק".
אייל,
אומר לך בכנות שאינני מבין מה אתה שח שכל הנושא הזה.
מדובר בהצעה מגונה, גם אם זו היתה רק חצי הצעה, כי בחיים לא היית שולח אותו לזוג גברים החתומים על מאמר.
ההנחה שלך שאם מוריה היו מפרסמים מאמר על רמה שנכתב בידי אשה אז חצי מהכותבים היו נוטשים היא הנחה שאין לה על מה להסתמך. וזה עצמו הבעיה. הפחד ממה יקרה אם, כשבכלל לא ברור מה בדיוק הבעיה ולמי זה מפריע בכלל.
ולא ברור מה השתנה השנה שהחלטתם כן לאפשר פרסום מאמר עם שמות גבר ואישה. מדוע זה שונה מהמאמר עליו מדבר הרב מיכי? האם קבלתם ריקושטים מההחלטה לפרסם השנה מאמר של זוגות?
אם אתה מרגיש שיש בידך שתי ברירות: לסגור את אסיף או לאפשר לנשים לפרסם, אז תגיד שאתה בוחר ברע במיעוטו ומוכן לעשות עוול מסוים כדי לקיים את כתב העת. זו אמירה שאפשר לקבל (ואפשר גם להתוכח עליה). אבל אל תתחיל להגיד שכל אדם בעל תבונה היה בוחר באותה החלטה. זה ממש לא מחויב המציאות.
ונקודה אחרונה, אתה לא עושה טובה לנשים אם אתה מאפשר להן לפרסם מאמרים בכתב העת. אתה עושה לעצמך ולקוראיך טובה בזה שאתה בטוח שפרסמת את המאמרים הטובים ביותר שיכולת להשיג.
אייל
אני חושב שאתה נתפס לקטנות וזה מתפרש כניסיון התחמקות מהדיון המקורי.
לטענתך הייתה חוסר הבנה של הרב למה שהצעת לו. אני מאמין לך. לא ברור לי למה הוא לא מסוגל לנהל אתך שיח שמבוסס על אמון כאשר אתם מכירים אישית. כיוון שאני מכיר את שניכם אישית, אני לא חושב שמישהו מכם מנסה לסלף במכוון. יש כאן בסך הכול אי הבנה, אבל היא בחלק השולי של הדיון. אני לא חושב שכדאי לך לנהל על זה מלחמה. במיוחד שזה נראה כאילו אתה מנסה להסיט את הדיון. אפשר להבין למה לא תרצו לפתוח את הדיון הזה, אבל הוא כבר נפתח.
השאלה העקרונית היא האם באמת נשים צריכות להיות מועלות כקרבן למען זה שבישיבות מסוימות יסכימו להכניס את אסיף. ודוק, לא מדובר על תרומה שלהם לאסיף כי אין שם יכולת כתיבה יוצרת והתרומה משם לכתב העת היא אפסית (אה, כן, אם מישהו חשוב כותב מאמר גרוע תפרסמו אותו מפאת כבודו; זה לא בדיוק תרומה…).
שלום ישי (מניח שגלזנר),
אכן חוסר הבנה קטן שפורט באורך לעיל כמה פעמים ולא אשוב עליו שוב, שכן הדיון סוים.
לאור כל הדברים האלו אתה חושב שאני צריך לנהל את הדיון הזה כאן, בבלוג של כותב המאמר? זה המקום האחרון שבו אחשוב לנהל דיון עקרוני (טוב אולי בלוג של החמאס זה המקום האחרון, אנלוגיה החביבה על בעל הבלוג חריף הלשון). אני פה רק כדי להגן על שמנו הטוב ולומר בבירור – לא עשינו מה שהמחבר גרם לקוראים להבין שעשינו. הסברתי את זה כל יותר מדי פעמים ותירצתי לרוב קושיותיו והוא יכול לברר את זה במציאות בקלות. לכן זה בכלל לא ניסיון להתחמק, ואם צריך לשכנע אותך אפשר בפרטי ואני מאמין לך שלא תחשוף מיילים:) אכן, אני אובססיבי לשמירה על שמי טוב בציבור.
בני, זכותך המלאה למתוח ביקורת על ההצעה. אין לי שום בעיה והכל חופשי. כל טענתנו הקטנה והפעוטה היא: הטקסט של המחבר בשבת הטעה את הקוראים והוציא את הדברים מהקשרם, שידול מודע לגניבת קרדיט (הבנת הקוראים והמחבר) מול האמת הפשוטה (הצעה שמותנת פעמיים בכך שאינה שותפה מלאה אלא רק סייעה, שהועברה ממישהו שנאמר לו שהיא עזרה לכתיבה) . נראה לך שולי לעומת גודל העוון של ההחרמה? סבבה, זכותך, לא אני יצרתי את הדיון הזה. אתה יכול למתוח ביקורת על המדיניות ועל ההצעה גם לאור המציאות. זכותך. לא אדון כאן כאמור במקום הזה בדיון עקרוני כל שהוא. מה שכתבת בדעתנו זה כנראה מה שהבנת מתוך מה שהמחבר כתב לאור המיילים הפנימיים שנאמרו לו בשיחה מתוך אמון שהיה לפני כמה שנים, בימים אחרים שאינם. היום גם העמדה העקרונית שלי אישית שונה. אני שמח שמאוד חשוב לך כתבי עת תורניים ישיבתיים שמחליפים את מישרים ומעליות וגולות, אשרינו.
דווקא הדברים שכתבתי בדעתך זה מה שהבנתי מתוך הדברים שאתה כתבת בפייסבוק.
גם אחרי תגובה זו שלך אינני יכול לומר שאני מבין את צורת החשיבה שלך בנושא הזה.
אם האכסניה אינה נאה בעיניך, אתה מוזמן להפנות אותי לכתובת בו תכתוב מה המדיניות הנוכחית של אסיף, מי קבע את המדיניות הזאת, והאם המדיניות השתנתה בשלוש השנים האחרונות?
לבני, לאילו דברים בפייסבוק אתה מתכוון. אשמח לדבר שם אם אתה מעוניין. אם כוונתך למשל הבית כנסת והמהר"ת והדבר תורה בין קבלת שבת לערבית – להקים או להתפלג, חכם בונה מול חכם הורס – לא חייבים לפרש את זה במובן של איום ופשרה. העולם אינו שדה קרב בין פלגים אלא מקום של בניין וחיים. אני מתחשב בזהות ובעמדות ובהעדפות של אחר שאני בונה אתו בניין (ועולם הישיבות הדתיות לאומיות הוא גוף מוגדר שזכאי להקים בנין משותף) לא בגלל שהוא מאיים עלי ואני צריך אותו. זה לא השיח. אני פשוט מתחשב בבחירות שלו כי אנחנו מקימים בנין משותף. באילו עמדות אני אתחשב ובאילו לא? מי השותף שאני בונה אתו בניין ולמה? מה בכלל הערך של הבניין המשותף הספציפי ולמה הוא חשוב בעיני? לא אדון במקום הזה ואני מניח שאתה יכול להבין (אני מכונה כאן למעלה מסלף מתחת לכל עץ רענן ולא ממש רגיל לסיטואציה, מחילה על ההתרגשות).
שלום הרב מיכאל
מבלי להיכנס לוויכוח בינך לבין הרב אייל אני רוצה להתייחס לטענתך "למה נכנעים לשמרנים?" וגם זאת מבלי להכניס את דעתי האישית בכל הנושא [האם זה צודק או לא שלא מכניסים מאמרים של נשים מעצם היותן נשים] אלא יותר לתאר את המצב באופן הכי פרקטי שיש
מה לעשות גם אם אתה לא אוהב את זה שגדולי הרבנים ותלמידי החכמים רובם הגדול נמנה או על הציבור החרדי או הדתי לאומי מהפלג היותר שמרני שלו ולהם יש את הסטנדרטים שלהם ואתה לא תצליח לשנות אותם
וזה מובן שכל כתב עת תורני איכותי ירצה להתכבד בכתיבתם בו וכמו שכתבת בעצמך במאמר במקור ראשון שאין כמעט בנמצא למדניות שמסוגלות לכתוב מאמר תורני רציני אז אתה לא יכול להבין עורכי כתב עת תורני שיעדיפו את המשך הכתיבה של גדולי הכותבים בתחום ולא לאבד אותם עבור וויכוח שהוא יותר עקרוני ממעשי?
העורכים עושים שיקול פשוט שאולי יראה לך מכאיב שאת רוב הציבור הדתי בוודאי זה שמגיע מתוך הישיבות נושא קידום הנשים בתוך עולם התורה וכו' לא ממש מעניין וחלק אפילו מסתכלים עליו בחשדנות ואם הם ימנעו מלפרסם מאמרים של נשים זה יפריע לכל מיני חוגים שממילא כתבי העת האלו לא מנסים להיות חפצים ביקרם אך זה כן יפריע להם ולקוראיהם עם תלמידי חכמים בעלי שם ימנעו מלפרסם שם
מה היית עושה אילו היית עורך כתב עת והיית יודע שתנקוט בצעד שישמח אולי חצי אחוז מהציבור שגם מתוך החצי אחוז הזה ספק כמה קוראים מתוכו יש לך ואילו ברוב מוחלט של ציבור הקוראים יהיה חוסר שביעות רצון מהמהלך והכותבים שהם רוצים לקרוא מפסיקים לכתוב שם עקב הצעד שנקטת בו?
אני יודע שזה נשמע כמו שיקולי ביזנס של רווח והפסד אבל אוכל לומר שמניסיון לא ארוך במיוחד אבל משמעותי שצברתי בתור גבאי בבית כנסת זה שבשירות לציבור אי אפשר לצאת נגד אותו ציבור כי הוא פשוט יצביע ברגליים
ובשביל לא לגרום לכך תמיד יש פשרות ואיזונים בין האידיאולוגיה לפרקטיקה
חברך הטוב נדב שנרב פעם כתב ובצדק ליואב שורק בתגובה באתר של מוסף שבת מקור ראשון שאין לו מה להלין על רבנים ועל קוראים שמאוכזבים מהסגנון שהוא הביא בתור עורך אלא על עצמו שהוא מביא קבוצת כותבים השייכים למחנה זעיר ומצומצם בתור הציבור הדתי לאומי ורוב הקוראים פשוט שייכים לזרם המרכזי יותר והם רוצים לקבל דברים אחרים
יואב שורק ענה לו ואמר לו שעקב כך הם במערכת אכן הכניסו גם חומרים אחרים ואיזנו את מה שהם רצו עקב חוסר שביעות רצון של הקוראים הרבים
אין מה לעשות וכנראה שככה זה…..
שלום אמיר. אכן אל ובדיוק הטענות, ואני לא מסכים. ראשית, אני לא מסכים לכך שרוב הת"ח הם שמרנים וחרדים. זה נכון לגבי רוב הידענים, אבל לא לגבי רוב הכותבים המעניינים והמקוריים. אני יכול לשער אם היו כותבים שם רק השמרנים שלא מוכנים לכתוב עם נשים, כתב העת היה יוצא משמים למדיי. עוד כתב עת חרדי רגיל.
מעבר לזה, אמורים להיות גבולות גזרה מוסריים. אם היו דורשים להשמיט מזרחיים או הונגרים, היית מקבל טיעון פרקטי כזה? רמב"ם פרנקל השמיטו את הראי"ה קוק בספר זרעים (הוציאו אותו אחרי שכבר נכנס). האם זה נשמע לך סביר?
אתחיל מהסוף-זה אכן לא נשמע לי סביר ,זה מקומם ולצערי המדיניות הזו קיימת מאוד בספרים שויצאים בציבור החרדי ולצערי אפילו במוסד הרב קוק עצמו נכנעו למדיניות הזו ובספרי ראשונים שהם מוציאים הם כותבים על הכריכה בצד "מכון להוצאת ראשונים ואחרונים" ואת הלוגו שלהם האמיתי "מוסד הרב קוק" הם מטביעים באופן לא בולט בכריכה
ומצאת מקום כאבי שאני -נראה לי כמו הרוב- משתמש במהדורת פרנקל כי בשאר הדברים היא פשוט מהדורה מעולה ללימוד רמב"ם ולמרות שאני חושב שההשמטה הזו מקוממת אני כנראה נכנע למציאות
בקשר לרוב תלמידי החכמים -דומני שרוב הקוראים [לא עשיתי סקר ,זו תחושתי] יהיו מעוניינים לקרוא את המאמרים של הכותבים המעניינים והמקוריים כהגדרתך +הכותבים שנחשבים לבכירי הרבנים אך לא את הכותבים המעניינים והמקוריים בלעדיהם
לגבי השאלה אם הייתה דרישה להשמיט מזרחיים וכו'-בוודאי שיש גבולות גזרה אבל שים לב בעצמך שהרי במוסדות הישיבתיים הן בציבור החרדי והן בציבור שלנו שערי בית המדרש פתוחים בפני תלמידים גברים בלבד ואין פוצה פה ומצפצף ואילו בישיבה מסויימת [אצלינו ,המצב בציבור החרדי ידוע ] לא היו מקבלים תלמיד על רקע מוצאו היו עושים על כך רעש גדול ובצדק
יכול להיות שבכתבי עת תורניים ובמיוחד כתב עת כמו "אסיף" שהוא במובהק כתב עת שמזוהה עם הישיבות [זה הרי כתב העת של ישיבות ההסדר] מסתכלים על הכתיבה בהם ככתיבה של בית המדרש וככזו לגברים בלבד
אני אישית לא חושב שזה חייב להיות כך עקרונית אבל אני כן מצליח להבין את האנלוגיה ושיש כאלו שכל נושא הנשים הלמדניות עדיין לא בשל אצלם והם עושים גזירה שווה בית מדרש=כתבי עת של בית המדרש
אני לא בהכרח מסכים אבל אני מצליח להבין מאיפה זה בא ומדוע לא יקרה מצב שיגידו בכתב עת שלא מקבלים כותבים על פי מוצא אבל שמדובר בכותבת אישה יש לעורכים יותר הסתייגות
נ.ב
אם כבר מדברים על הפער בין האידיאולוגיה למציאות [שיקולי המערכת של ההבדל בין הרצוי למצוי] מעניין אותי מה אתה חושב לגבי העמדה הבאה:
בפאנל מצולם שיצא לי לצפות בו על נושא המניינים השוויוניים וכיו"ב דיבר שם רב קהילה [לא אכתוב את שמו שהדיון יהיה לגופו של עניין ולא לגופו של אדם] והוא אמר שהוא תומך בכל המגמה הזו של המניינים הנ"ל ושל שיתוף מקסימאלי של נשים במסגרת ההלכה בכל תחומי החיים הדתיים והוא רואה בכך בשורה גדולה אך מצד שני בבית הכנסת שהוא מכהן כרבו הוא נזהר מאוד מעשיית שינויים מהמקובל למרות רצונו כי יש לו בציבור המתפללים לא מעט מתפללים שמרנים שמתנגדים לכך ואף יעזבו את בית הכנסת אם הוא ינהיג את כל מה שהוא רוצה בנושא זה
הוא הדגיש אגב שמדובר לא בשמרנות הלכתית אלא בשמרנות "בעליבתית" -אנשים שמתנגדים לעניין בגלל שהם "רוצים להתפלל כמו שסבא וסבתא התפללו" ללא כל שינוי
האם לדעתך אותו רב לא נוהג כשורה והוא לדעתך נכנע לשמרנים בקהילתו על חשבון מתפללות [ומתפללים ] שכן מעוניינות בכך והוא צריך ללכת עם האמת שלו ותחושת הצדק מאשר עם שיקולים פרקטיים כמו שלום בית בקהילה ומניעת מריבות על העניין?
מעניינת אותי דעתך ……….
ברור שהדבר תלוי בקהילה בה מדובר. אבל אציין שעליו לקחת בחשבון לא רק את השמרנות הבעלבתית, אלא גם את רצונן ומצוקתן של הנשים ואת השפעת ההחלטה עליהן. מצוי הוא שמתחשבים באלה ולא באלה. אם אכן בשיקול הכולל זו נשמעת לו ההחלטה הנכונה – הוא רב הקהילה ועליו לקבל את ההחלטות.
הרב מיכי במאמרך במקור ראשו אתה מחלק בין תלמוד (=מקור סנהדרי) לבין ראשונים, בדבר האפשרות לגזור גזרות
האם תוכל לבאר ולתת מקורות לדבריך?
האם החלוקה הזאת גופא מוסכמת או שיש חולקים עליה
[למיטב זכרוני וידיעותי המוגבלות יש רא' שגוזרים
האם הם חלקו על ההנחה הנ"ל]
בקיצור אשמח למ"מ בנדון (אני משניח שכתבת על כך בעבר, א"כ תוכל להפנות?)
תודה
ראה רא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו באריכות. וכן כס"מ ריש פ"ב מהל' ממרים.
אם יש לך דוגמה לראשונים שגזרו גזירה כללית אשמח לראות. כרגע איני זוכר דבר כזה.
בספרי (הטרילוגיה) אפרט יותר בעז"ה.
הרב מיכי – דומני שהדיון בדבר רמת המוסריות של ה'הדרה' כביכול אינו רלוונטי לנושא דידן. הרי הדרה ואפליה פירושן דחיה על רקע לא רלוונטי, מציאות בה מצד הקריטריונים האובייקטיבים אדם אמור להשתייך לקטגוריה מסויימת, אך הוא נדחה מטעמים חיצוניים. במובן הזה תחומין אכן מבטא הדרה, שכן עניינו הוא להוות כתב עת בנושאים הלכתיים מסויימים, ועל כן מעיקר הדין כל מאמר המהווה התבטאות הלכתית ראויה באותם נושאים אמור להתקבל. דחיית הנשים (שלאור הידוע לי קיימת ברמה זו או אחרת) נעשית מסיבות ציניות, של שיקולי יוקרה (ר' אשר מול טובה גנזל), ובמובן הזה מדובר באפלייה. אך המרחב הקטגורי של אסיף אינו נושא הלכתי כזה או אחר אלא התופעה הסוציולוגית הנקרית 'ישיבות ההסדר', או ליתר הדיוק 'ישיבות דתיות-לאומיות' שלמיטב הכרתי את המציאות הזו היא אכן בעלת מאפיינים ייחודיים, ומכנה משותף מספיק על מנת שתהיה הצדקה להתייחס לקבוצה הזו כאל קטגוריה מובחנת. למיטב ידיעתי אף מדרשה אינה נכללת בקטגוריה הזו, לא מצד ההגדרה הטהורה, וכן, גם המציאות של לימוד התורה הנשי אינה כזו המצדיקה הכללה שלה בתוך אותה קבוצה הנקראת ישיבות ההסדר בכל מחיר. בעוד בתחומין אם ר' אשר לא יפרסם, וטובה גנזל כן, הפגיעה היחידה תהיה ביוקרת כתב העת וכד'. אך אם תלמידי הישיבות השמרניות לא יפרסמו באסיף, הרי שכל קיומו חסר משמעות (או לחלופין, בעל משמעות אחרת – לא זו המעניינת את יוזמי כתב העת). לכן, הדחיה של נשים מכתב העת אינה עוול מוסרי, וגם אינה צריכה לפגוע – כשם שאני לא אפגע אם את מאמרי העיון המבריקים שלי לא תפרסם ישיבת פונוביז', מהסיבה האזוטרית, שאינני תלמיד פונוביז'.
האם יש ערך למטרה הזו, לאגד את ישיבות ההסדר? אני מוכן לנחש שבעיניך אין הרבה ערך כזה, ושר' אייל יחלוק על כך. אך רמת הערך הזו אינה איכות אובייקטיבית, אלא רגש, תחושת לב בלבד. דומני שגם בעולם שלך יש לגיטמציה לפלורליזם רגשי.
אוסיף עוד הערה – אני מאמין בצורך של לימוד תורה לנשים. כמו כן, אני רואה את עולם התורה הקיים, ואני שואף לכך שלימוד התורה הנשי ייתפתח מתוך ועל גבי לימוד התורה הקיים, ולא על חשבונו. לכן ה'כניעה' לשמרנות לעיתים היא מהותית. הכניעה הזו אינה עוול מוסרי של אדם פרטי, כפי שהיא מוצגת אצלך ואצל אחרים – זו פשוט תמונת המצב (גם אם עגומה מעט) של המציאות, וחוסר רצון להחריב את המציאות הזו, בשם אידיאלים כאלו ואחרים.
אין לי בעיה. שיאחדו את מי שרוצים עם מי שהם רוצים. אבל הדחייה כאן לא היתה בגלל שהיא לא למדה בישיבת הסדר (יש באסיף מאמרים שנכתבו על ידי אחרים שלא למדו או לימדו בישיבת הסדר), אלא בגלל שהיא אישה.
פלוני, ישר כוח גדול על כך שסוף סוף נאמרו כאן הדברים שקרובים קצת לעמדתנו בשנה האחרונה, שנאמרו כמה פעמים בכמה הקשרים, (גם אם במייל פנימי שנכתב לפני שלוש שנים שמשום מה נראה הגיוני לבעל הבלוג לאיים לחשוף בבלוגו למעלה הודגש צד פרקטי יותר, והרי יש צדדים רבים שמשמשים בערבוביה למדיניות מעשית) – מעולם לא התכוונו לנימוק משפטי שדי בו לבדו כאשר אמרנו שכתב העת שייך לקהילת הישיבות ובא לשרתה (גם אם בפועל 98 אחוז מהכותבים הם לומדים ומלמדים בישיבות או בוגרי הישיבות ורובו ככולו (וכי מוסד לא יכול לעשות כתב עת גם לבוגריו? וכי כתבי העת הישיבתיים מאז ומעולם לא פרסמו מאמרים של בוגריהם (ורק אני הקטן פרסמתי בכתב עת ישיבתי בעריכתי שיצא לרגל עשרים שנה למוסד מאמר של בעל הבלוג לאחר שהזמנתי אותו אישית לעשות זאת בשל היותו רב שלימד בעבר במוסד וכך מקובל) ובפרט מוסד שמחנך להמשך לימוד תורה בחיי המעשה?) ובתוך רובו ככולו הזה מאפשרים עקרונית גם למי שלא היה בישיבה ולא לימד בה, דבר שקרה אולי פעם אחת. כלומר, למרות הנימוק המשפטי הזה שדי בו להרבה אנשים שחפצם להרבות טוב (כולל אנשים מתוך המדרשות האחרות שחפצים בטוב), זה לא עיקר הנימוק אלא רקע לטענה הנוספת: אם מדובר על 'מרחב ציבורי' אז בחירה של כתב עת ב'שמרנים' על פני 'נשים' היא אכן בחירה של כתב העת והעדפת גורם אחד והסכמה אולי לאפליה, אולי, אך כאן מדובר בבניין משותף של כל הישיבות ביחד שנועד לשרת אותן, וממילא הוא אמור באופן טבעי לייצג את תפיסותיהן התורניות, כך שכתב העת לא בוחר (ובאמת זו לא בחירה שלו) בתפיסה אחת ומעדיף אותה אלא בונה בניין משותף עם שותפיו מתוך אהבה ואמון ומחליט לנהל את הבניין המשותף הזה מתוך התפיסות המשותפות שמאפשרות לבנות אותו.
ומה הקשר לשאלת אפליית המזרחים? אני לא רוצה להזדקק כאן להסבר מלא, אבל עבור בעל הבלוג אם עוד שלוש שנים הוא יפרש שאפשר לצרף נשים למניין, באותה מתודה שמאפשרת לו להכשיר אותן לעדות אולי (לא קראתי בפנים ואומר רק אולי למרות היותי סלפן ידוע) או לדברים אחרים, ואז עוד 15 שנים רבים ינהגו כפסיקה זו, אך יהיו עדיין קהילות שמרניות שלא יצרפו נשים למניין, האם זו תהיה אפליה דומה לאי צירוף למניין של מזרחים? והרי כל המגמה הזו של לראות במדרשות עולם תורה נשי מקביל שצריך לדבר על הלמדנות שלו, שבשמה גם רוצים שכתב עת ישיבתי יפרסם מאמרים שכן אין שום הבדל בין גברים לנשים בתחום – תלמידי חכמים רבים חולקים עליה וסבורים שהיא מנוגדת להנחיית חז"ל בנוגע ללימוד תורה לנשים (לימוד תורה הלכתי ואמוני בלבד, שכן ההיתר של החפץ חיים הוא מהצורך המעשי בעולמנו בחינוך, ולא לבנות כמדיניות עולם תורה מקביל, והחלוקה העקרונית של בית לוי כולל האיסור שנפסק בשו"ע עומדים במוקד) וזה רק חלק מהסבר ההשקפה של תלמידי החכמים שאתם אנו בונים בתחום, רק חלק, ולכן לגיטימי שאם אנו בונים אתם ביחד בנין לא נראה בדעתם עוול כמו אי צירוף מזרחי בעולמנו.
כמה שונים הם הדברים ברוחם מהדברים שכתב בעל הבלוג במאמר בשבת כאשר הוא ביקש להסביר עמדתנו, משפט לאחר אותה הצעה מבזה: "בדרך כלל ההסברים שקיבלתי הם שהמערכות רוצות לאפשר למחברים מכל גוני החברה הדתית להשתתף (ולכן תמיד יורדים למכנה המשותף הקיצוני והשמרני ביותר. זה תמיד חד–כיווני, לשמרנים אין עניין בהשתתפות המודרניים כמובן). נשים כנראה לא נחשבות כמחברות שיש ערך בהשתתפותן. טוב, גם חתולים לא".
ולמה בחרנו לבנות ביחד עם הישיבות האחרות ולא עם המדרשות? ולא עם מתן? שאלה מוזרה שיכולה להישאל בעדינות ובכבוד והתשובה לה ברורה מכמה צדדים וסיבות, אך הניסוחים פשוט לא נכונים.
ובעומק, הדברים הבאים של אותו פלוני שהייתי שמח לידע לשמו, ניסחו זאת היטב מה מטרתנו באותו איחוד ולמה היענות למדיניות הכותב, דבר שאם לא נעשה אותו ראוי לדעתו להחרים אותנו והוא אפילו קורא להחרים אותנו: "עוד בתחומין אם ר’ אשר לא יפרסם, וטובה גנזל כן, הפגיעה היחידה תהיה ביוקרת כתב העת וכד’. אך אם תלמידי הישיבות השמרניות לא יפרסמו באסיף, הרי שכל קיומו חסר משמעות (או לחלופין, בעל משמעות אחרת – לא זו המעניינת את יוזמי כתב העת)", קיומו יהיה חסר משמעות כי חלק עמוק מהמטרה הוא שעולם הישיבות הדתי לאומי לא יחווה את עצמו בתודעתו העצמית כעולם מפוצל שבו אדם מזדהה קודם כל כשמרן או ליברל, דברים צדדיים בזהות לעומת עיקר הזהות – עולם ישיבות ציוני דתי, עם התורה הגואלת ואורות התורה והעם והארץ, ויש לדבר הזה תועלת חינוכית גדולה מאוד, באותה זהות כללית וזה אחד מעיקרי החינוך – להקנות למתחנך זהות כללית וגדולה להשתייך אליה. וכתב העת כמובן לא מתיימר לעשות זאת לבדו אלא הוא רק חלק קטן ממגמה גדולה שנעשים במסגרתה צעדים רבים. וזו המטרה שלשמה הקמנו את כתב העת, כשליחי רעיון מסוים על סכנה לציונות הדתית – הדגשת המפלג על הסכנות שבכך לפילוג (דבר שאנחנו רואים בו סכנה גדולה מכמה צדדים) ובמקום זאת הדגשת המאחד. והיה וכתב העת יתפלג על הרקע הזה, אז במקום שנשיג את המטרה שלשמה הוקם כתב העת, נמצאנו רק מזיקים בעוד נזק משמעותי לתפיסה שבאנו להנחיל. אז פלוני, לא רק שכתב העת לא יגשים את המטרה שלשמה הוא הוקם, אלא שהוא יזיק לאותה מטרה! ואת כל זה דורש מאתנו בעל הבלוג בתקיפות וחריפות וקורא להחרים אותנו אם לא נעשה זאת. ובמקום להתרכז בהוספת טוב ואור בבמה שניתנה לו (ובחיים כעורך לא הייתי כותב בפומבי משפט שמתייחס לרמת המאמרים שמגיעים אלינו) ובמקום לשנות את הבמה בצורה פשוטה כך שתפעל פעולה דומה לאסיף – לקרוא בכבוד לשותפות ושותפים מברוריה נשמת ומגדל עוז להצטרף למערכת, דבר שאכן יהפוך את דרישה להיות כמו אסיף ולפעול פעולה דומה במדרשות שירגישו שייכות גדולה. ולתת לאותם שותפים ושותפות לחשוב ביחד על רמת הסינון שנדרשת לצורך קידום העולם קמעא קמעא כפי שאנו עושים באסיף כל הזמן ונתבעים לעשות יותר. במקום כל זאת הוא קורא להחרמה, שהרי ברור לו מעל כל צל ספק שאנחנו טועים לגמרי ורשעים ארורים שראוי להחרים אותם, כדרך הליברלים הגדולים והישרים.
אלא שלא רואה ערך בציונות הדתית, ולא רואה ערך באחדותה, ולא רואה ערך חינוכי בזהות כללית, ולא מנסה להבין למה אנשים חולקים עליו ואיזה ערך חינוכי ותורני הם רואים באחדות, והכל מאבקי כוח של שמרנים ליברלים חתולים, וב"ה שרוב האנשים כן מבינים ורואים ואמפתיים ורגישים ורוצים בעיקר להוסיף טוב ולבנות כדרך שבונים בניינים בזה העולם – בהקשבה, בעדינות, בשפה אחרת לגמרי.
אבל מכיוון שהיא לא למדה בישיבת הסדר, אין להם שום מחויבות מוסרית כלפיה – מה שמאפשר להם שיקולים תועלתניים כגון העדפת הר המור על פני אשה
לא הבנתי את הטענה המוזרה הזאת. לא אמרתי שהם חייבים לפרסם את מאמרה. מה שאמרתי הוא שמדיניות מפלה כלפי נשים אינה מוסרית. ואם הם נתלים בכך שאינה תלמידת הסדר, הוא הדין למחברים אחרים שאת דבריהם כן פרסמו שם. זו אפליה. זה הכל.
באמת מקומם שאין לך פייסבוק ..
ב'אסיף' כרך ד יש שני מאמרים שנכתבו על ידי שני בני זוג יחדיו:
*הרב עודד ומנה אלון, 'לטפס עם המטופל אל השמים – בעקבות מאמרו של הרב צביקי הירש'
*דן ואודיה קלר, 'ואת אלישע תמשח – משמעות משיחת אלישע ע"י אליהו'.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ולגבי המאמר שהוכתר בשם הבומבסטי 'עיון ביקורתי בתשובת הרב יוסף משאש, ומשהו על מגמתיות בפסיקת ההלכה' – אני מתפלא מה היתה ה'סלקא דעתא' של המערכת לפרסמו בצורה כזו?
יש שם כמה קושיות על דברי הרב המשיב. קושיות הן דבר מצויין לעורר דיון ועיון. קושיא טובה היא פתח להבנה. וודאי שיש לעודד לומדי ולומדות תורה להקשות קושיות ולהעיר הערות. אך להחליט מראש שה'קושיא' אין לה תשובה, ועוד לשלח בכותרת רמז דק כקורת בית הבד על 'מגמתיותו' של הפוסק – זו לא דרכה של תורה.
כבר לימדנו רבי חיים מוולוז'ין (בפירושו לאבות 'רוח חיים') ש'הוי מתאבק בעפר רגליהם' של חכמים, הוא מלשון מאבק, להקשות ולהעיר על מה שנראה מוקשה, אך יש לעשות זאת 'בעפר רגליהם', מתוך הכרה בגדלותם העצומה, ובחתירה לירד לעומק דעתם.
ראוי שכתבי עת תורניים המיועדים לתלמידי ישיבות או לתלמידות מדרשות ומכללות, שייחדו מדור להערות קצרות, שבהן יעלו התלמידים/ות הערות, יקשו קושיות ויציעו תשובות, וכך יחדדו זה את זה ואף יחכימו את רבותיהם.
בברכה, ש.צ. לוינגר