היחס להלכה

עזוב את המקורות ויכולת ההבחנה בין סוגי ההלכות ובבקשה ענה לי על השאלות (לפחות 1-5)

1) הסכמת הציבור נותנת לה מעמד כמו של סנהדרין. ראה כס"מ בתחילת פ"ב מהל' ממרים.
2) למה כן? נושאי כליו כבר חולקים עליו.
3) הם סבורים שגם אותו כלל הציבור קיבל על עצמו. אבל כאמור לדעתי זה לא נכון.
4) משמרת למשמרתי ו"לא תסור".
5) אין להם סמכות.
6) קבלה אינה רוח הקודש. מערכת המושגים והעקרונות עברו במסורת (דומני שרוב החכמים מאמינים שזה מסיני, אני בספק). משם והלאה מדובר על שיקולים פרשניים. אבל אין מניעה להשתמש ברוח הקודש אלא במקום שזה סותר את ההלכה או מכריע מחלוקות (לא בשמים היא). בד"כ ההלכות מהקבלה לא סותרות, וכשהן סותרות כתבו כמה פוסקים שהולכים אחרי הנגלה (מג"א בהל' תפילין ועוד).
7) לא מכיר אותם. אבל חזקה עליו שגם שם הוא מדבר שטויות כמו בד"כ.

תודה רבה על ההתייחסות.
אני רוצה בבקשה הבהרות על חלק מהתשובות:

1)מי מחליט מהי הסכמת הציבור ולפי אילו קריטריונים? הרי בזמן הגמרא ואחריה היו בציבור היהודי קבוצות שלא קיבלו אותה (ובכלל, פרשנות רבנית לתורה) או שנהגו לפי מקור רבני שונה (תלמוד ירושלמי ואולי מקורות הלכתיים נוספים).
2) לדעתי, לא ריאלי לצפות שכל הציבור צריך להסכים באחידות מוחלטת לגבי קבלת דבר מסויים, ורק אז הוא ייחשב כבעל מעמד כמו הכרעת הסנהדרין, אלא צריך מסה קריטית בשביל שהוא ייחשב כהסכמת הציבור(ראה שאלה 1 לגבי מי מחליט ולפי אילו קריטריונים) ואם כן, מה לדעתך בכל זאת ההבדל בין השולחן ערוך לגמרא? שבשני המקרים לא הייתה אחידות מוחלטת, אבל קבלת המקורות האלה הייתה נפוצה מאוד בציבור (לפחות הרבני).
4) פירוש "המשמרת למשמרתי" זה "לבנות" גדרות כדי שהציבור לא ייכשל באיסורים דאורייתא "ולא תסור" זה החובה לציית להכרעת הסנהדרין, אבל בתנאי שהם לא סותרים את התורה, אלא מפרשים אותה ושופטים על פיה ובמקרים שכיוונתי אליהם עקרו לגמרי מצוות דאורייתא (לפחות מעשית) כמו "מי סוטה" ו"עגלה ערופה" בימי בית שני. והשאלה מה היה מקור סמכותם לשנות?, עדיין עומדת.
5)אז למה במקום לתקן ולהחזיר עטרה ליושנה החכמים ממשיכים להנציח את הפרצות?
6) ללא קשר לשאלה, לדעתי, כל תורת הקבלה מבוססת על רוח הקודש (הקבלה עוסקת בנושאים מטאפיזיים שלשכל האנושי אין שייכות לחקור שם (פילוסופית ומדעית). כמו: תכלית הבריאה, תפקידי מלאכים, מבנה העולמות הרוחניים, דרכי הנהגת הבורא, משמעות שמות הבורא, מקומות השכר והעונש וכו'), אלא השגת העניינים האלה תלוייה בקשר מיסטי עם העולם הרוחני (נבואה, גילוי אליהו, התגלות מלאכים שונים, התגלות נשמות צדיקים וכו') והמקובלים האמיתיים הם אלה אשר חוו את הקשר המיסטי הזה לסוגיו השונים. ומבחינתי, זה טיפשי מאוד לבסס תפיסת עולם מטאפיזית על סמך חקירות עיוניות, אלא או שאתה סומך על המסורת המטאפיזית של חז"ל והמקובלים או שאתה לא סומך. (אני סומך עליהם, ואת עדיפות קבלת המסורת שלהם מאשר דחייתה דווקא אפשר לבסס בשכל בעזרת טיעונים לוגיים).

1-2. לתלמוד היתה הסכמה מספיקה להערכתי (לא ידוע לי על מחלוקת לגביו, למעט הקראים אולי). מה שאין לשו"ע. כיום זה ודאי מקיף את כל שומרי ההלכה.
4. זו דעתך. חז"ל חשבו אחרת. כזכור לתלמוד יש סמכות.
5. היכן הם עושים זאת? אין להם סמכות והם גם לא עשו זאת.
6. אז יש לנו מחלוקת.

אני ארפה ממך לגבי שאלות 1-2.
4)פירושיי למושגים ("משמרת למשמרתי" ו"לא תסור" אינם פרי דעתי, אלא הפירושים המסורתיים לפי המקורות ההלכתיים.
מה הקשר לסמכות התלמוד? שאלתי: מה היה מקור הסמכות של חז"ל בימי בית שני, להפסיק מצוות דאורייתא שנהגו בזמנם?
5)התכוונתי לביטול גזירות ותקנות של חז"ל שלא על פי הכלל הנדרש(בית דין גדול בחכמה ובמניין) כפי שמוצג בספר "השתנות הטבעים בהלכה" (הרב נריה משה גוטל).
6)אני מעריך שאתה חולק עליי בעדיפות קבלת המסורת של חז"ל והמקובלים לעומת דחייתה ולא על טיעוניי בנוגע ליכולת השכל האנושי להשיג את התשובות לשאלות המטאפיזיות הספציפיות (כלומר: לא רק: האם סביר שיש בורא לעולם? וכו', אלא בהנחה שיש בורא לעולם אז: מה רצונו מאיתנו? וכו'.
זה התנאי למעבר מהדאיזם לתאיזם, כלומר: ההסתמכות על התגלות האל לברואים היא הטיעון שנותן תוקף לאמונה בדתות השונות.

4. לא, הם לא. פירושי חז"ל מתבטאים במה שעשו בפועל. אם הם ביטלו הלכות כנראה הם הבינו שגם זה נמסר להם ב"לא תסור" (לפחות לרמב"ם שסמכות חכמים כולה נלמדת משם, ואכ"מ). סמכות חז"ל היא לקבוע שזה הפירוש לפסוקים של "לא תסור".
כפי שכתבתי, לא ידוע לי על ביטול מצוות דאורייתא על ידי חז"ל.
5. יש כל מיני הסברים שמובאים שם, אבל דומני שיסוד הכל הוא הסברא. אם השעה צריכה יש לחכמים סמכות לפעול כך. ראה סעיף 4. אני מאריך בכל זה בטרילוגיה שאני כותב.
6. אכן, אני רק לא ממש מאמין בהתגלויות שלו למקובלים שונים. לכן לפרטי הקבלה אני מתייחס בחשדנות מה. השפה והאינטואיציות היסודיות בהחלט בעלות ערך.

אני חושב שאם תרצה להמשיך בדיון, עדיף לדבר על שאלה אחת ולהיות קונקרטי (תביא דוגמה ונוכל לדון עליה). הדיון הכללי הוא סיסמתי משהו.

4) מצוות "לא תסור" היא מצווה שמוטלת על הציבור לקיים את הוראות הסנהדרין.
ההלכה (מסכת הוריות בספרות חז"ל) מגבילה את חובת הציות, כלומר: לחכמים בבית הדין אסור לעשות מה שהם רוצים (לעקור גופי מצוות מהתורה) ואם הם עוקרים גוף מצווה, אז לא מצייתים להם. בנוסף, גם אם הם לא עקרו גוף מצווה מהתורה, אלא הכריעו הלכה באופן שלחכם שהגיע להוראה ידוע בבירור (לפי הקריטריונים שהסנהדרין קבעה) שהם טועים, אז אסור לו לציית להם.
אחרי עיון במקורות, השגתי תשובה לשאלתי.
6)כוונתי ב"כל תורת הקבלה מבוססת על רוח הקודש" היא: העמדות המטאפיזיות של חז"ל והמקובלים האמיתיים (לדעתי), ולא כל ספר קבלה שאי פעם נכתב.
לדעתי, בוודאי שיש מקום לחקירה עיונית בכתבי הקבלה (בתור אנשים שלא חוו את הקשר המיסטי עם העולם הרוחני, אין לנו, אלא את השכל שלנו בהבנת הטקסטים) וחכמים שונים פירשו טקסטים קבליים לפי סברותיהם. טענתי היא: העמדות המטאפיזיות העיקריות שהועברו במסורת (מהנביאים לחז"ל, שלפחות חלקם, היה בעצמו בעל קשר מיסטי עם העולם הרוחני ולא רק צינור להעברת מסורת הנביאים, כפי שמתועד בספרות חז"ל) והחידושים שהרחיבו אותן וביארו אותן (קבלת הזוהר וקבלת האר"י) הן אלה שמבוססות על רוח הקודש (לדעתי, היו עוד מקובלים אמיתיים במהלך הדורות וגם כאלה שלא השתייכו לאסכולת הקבלה של הזוהר או של האר"י, אלא שהאסכולה הזאת { קבלת הזוהר והאר"י}, היא העיקרית, המקיפה והשיטתית ביותר בעיניי שיש בידינו היום, שמספקת תשובות הגיוניות {אם אתה סומך על הנחות היסוד של המסורת הזאת} לשאלות המטאפיזיות).

\

4. אתה מכניס אותנו לסוגיית טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים, ואין כאן המקום. מסובך ומלא מחלוקות וסתירות כבר בתלמוד עצמו.
6. עיינת במקורות וקיבלת תשובות על הקבלה ומהי? אשריך. אני מניח שאי אפשר להיכנס כאן לשאלת חסיון המקורות (באיזה מקורות עיינת כדי לדעת מה אמינותם של המקורות בהם עיינת?). מה שנותר לנו הוא רק לברר מהי המטפיסיקה של חז"ל ומיהם המקובלים האמיתיים ומה המטפיסיקה שלהם. אחרי שתעיין במקורות העלומים ותמצא את התשובות לזה אתה מסודר.
עוד נהניתי מהטענות ש-X הוא קבלה במסורת "לדעתך". נדמה לי שמסורת אמורה לעבור ולא להיות תלויה בדעתנו, אבל שוב מי אני שאתווכח עם המקורות העלומים.
חג שמח

ויש לישב שהמשפט "אחר העיון במקורות" וכו' חוזר לעיל ולא קשור לדיון על הקבלה (השואל שאל איך יש לחז"ל סמכות למחוק מצוות, ומעיון במקורות הבין שהם לא יכולים)

ודפח"ח. אכן, בהחלט אפשרי.

שלום א"ח, אכן כיוונת לדבריי.
אחרי עיון במקורות, הבנתי שביטול המצוות דאורייתא של חז"ל שנחשפתי אליו, היה על דבר מסויים מהמצווה ולא כל המצווה, ולזה יש להם סמכות שנאמר: "הורו בית דין לעקור את כל הגוף…,הרי אלו פטורין. הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, הרי אלו חייבין" (משנה, הוריות, פ"א, משנה ג').
6) לרב: אני מניח שהתכוונת שהשימוש בביטוי "לדעתי" לא מדוייק, אלא להנחתי. אם כן, אני מקבל את התיקון.

פלוני, דבריך הם תרתי דסתרי.
אם אתה מסתמך על חז"ל, אז במה עדיף המקור שהבאת מעצם העובדה שהם אכן משנים את ההלכה? (בהנחה שהם אכן עושים זאת. והם לא) האם זה לא מלמד אותך שכך הם סבורים?

אני מנסה להבין את מעשי חז"ל על ידי כללי חז"ל.
אם ראיתי שחז"ל במקור x אמרו שאסור לעקור גוף מצווה, ובמקור y ראיתי (לכאורה, וכאמור, הם לא עשו זאת) שהם עקרו גוף מצווה, אז יש לי קושיה עליהם (לא מתוך קנטרנות, אלא כדי לחפש את השיטתיות וההיגיון במקורות חז"ל).
דוגמה: המשנה במסכת סוטה (פרק ט') מעידה שהמצוות: "עגלה ערופה" ו"המים המרים" בוטלו בימי בית שני ("משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה…משרבו המנאפים פסקו המים המרים…", לכן שאלתי: איך הייתה רשות לבטל מצוות דאורייתא (לכאורה, כל הגוף בלי חילוק וטעם)?
אולם, בתוספתא (מסכת סוטה, פ"יד') יש המשך: "משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה, שאין עגלה ערופה באה, אלא על הספק, עכשיו רבו ההורגין בגלוי. משרבו המנאפין, פסקו מי מרים, לפי שאין מי מרים באין אלא על הספק, עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי".
אז הבנתי שהמסורת של החכמים הייתה, שהמצוות הנ"ל חייבות להתקיים כל עוד יש ספק, אבל אם אין ספק אז אין חיוב במצווה, ולכן היה בסמכותם לבטל אותה.