סמכות חז"ל והגבול בפרשנות הפסוקים

שלום הרב מיכאל
אני קורא את הספר שלך “אין אדם שליט ברוח”. ובכן רק סיימתי את הרבע הראשון של החיבור, אך אני לא מסוגל להתאפק מלשאול את שאלותיי. אכן אולי ראוי שאחכה לסיימו ואולי אקרא את כל הטרילוגיה, אך סקרנותי חזקה ממני
 
שאלתי היא:
מדברייך אתה מדגיש דבר שלמאמין התמים והמחפש כמוני הוא תמיד נשמע קיצוני – חז”ל היו בני אדם רגילים וחכמים, מועדים לכל הטעויות האפשריות, ולא כפי שמלומד אצל המון העם שמדובר בבני אדם על-אנושיים. ואכן אני מסכים, זה מוכח מדבריהם שגם מודים בטעותם. אבל לא רק בענייני מדע יתכן וטעו, אלא גם בדברי תורה? בפרשונתם לפסוקים? בהלכות שאנחנו קוראים במשנה?
ממה שהבנתי ומחילה אם אני טועה, אתה אומר שם שאם משהו מסוים לא מסתדר עם חוקי הלוגיקה, גם אם הוא פרשנות התורה של חז”ל(ואולי משהו מפורש שבכתב), אז האדם יכול לפרש כפי שירצה? הבאת שם את הדוגמא של אדם שעוסק בספרי חיצונים, ושהרמבם עצמו עסק בזה למרות שפסק אחרת. אני מבין מצד אחד שאולי הדברים הם לפי האדם והזמן והמקום, אבל איפה הגבול? האם אין סכנה שכל אדם יטול סמכות לעצמו יותר מדי? 
 
 
בנוסף האם לא חז”ל בימי התלמוד הם עצמם אלו שסתמו את הפתח שלא להרהר בדבריהם, כמן שנאמר “מגלה פנים בתורה שלא כהלכה”?
ואולי זה מוביל לשאלה אחרת – עד איפה עוצמת סמכות חז”ל מגיעה? ? ? הנה הרמב”ם עצמו לא פוסק שנוטלים ידיים מפני רוח רעה אלא לתפילה בזמן שחז”ל בתלמוד כמדומני מדברים על מטילה משום רוח רעה, אך רמבם לא מאמין בזה ושינה קצת..