הלכה ומוסר: בעקבות הדיון עם ירון ידען

שלום הרב מיכאל.
בעקבות הדיון, חשבתי לשאול אותך על החלוקה הקטגורית שאתה מבצע בין הלכה למוסר. לצורך כך אני חושב שצריך לחלק בין שני מרכיבים של הדיון:
1. התיאוריה עצמה בדבר החלוקה הקטגורית – כלומר, עצם הטענה שיתכן שהאל יצווה על ערכים דתיים, במנותק מהערכים המוסריים הנלמדים מהמצפון, ושאלו שתי קטגוריות נורמטיביות נפרדות.
2. השאלה האם אכן התורה מהווה מקרה של קטגוריה נורמטיבית נפרדת שאיננה מוסר.
כלומר, בהחלט ייתכן להסכים ל-1 (שזה אפשרי וקוהרנטי) אך עדיין שזה לא המקרה של התורה (כלומר לא להסכים ל-2). לתחושתי, רוב הקושיות המופנות אליך נוגעות למישור הראשון של הדיון. שאלות כמו: למה הוא לא ציווה גם על המוסר? מה תעשה כשיש סתירה? ועוד ועוד. לדעתי אתה עונה באופן מספק עליהן, ומראה באופן משכנע כיצד המבנה המושגי הזה הוא אכן קוהרנטי והגיוני.
אולם לדעתי השאלה המרכזית היא לא רק האם אפשרי שתינתן תורה שאיננה מוסרת ערכים מוסריים, אלא האם זה המקרה בתורה שלפנינו. ולעניות דעתי, קשה מאוד לקרוא את התורה ולהבין אותה באופן הזה. אני סבור שקריאה ישרה בתורה מראה כי מדובר בציוויים שבאים לבצע תיקון מוסרי (או קידום מוסרי) של החברה.
יש לכך שני נימוקים:
1. סגנון – הלשון של התורה מתארת פעמים רבות את הציווים באופן ציורי, רגשי ומוסרי. ישנם ביטויים רבים שמנמקים את המצוות באופן הזה: “כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?”, “כי הוא כסותה [כסותו] לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני”, “וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים”, “לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה כי תועבה הוא לפני ה’ ולא תחטיא את הארץ…”, “ולנער [ולנערה] לא תעשה דבר אין לנער [לנערה] חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה”, ועוד ועוד. דומה כי קריאה ישרה של התורה מראה כי היא מהווה מניפסט מוסרי. אם היה מדובר בחוקים מנותקים ומופשטים שעומדים בפני עצמם, הייתי מצפה לסגנון אחר לחלוטין.
2. התכתבות עם מנהגי ההווה – הניתוק של התורה מהמוסר (ובעצם מכל הקשר מציאותי ואנושי) גורם לציפייה שההלכה תהווה חוקים על-זמניים שמנותקים מנורמות תרבותיות של זמן מסוים. אם למשל יש ערך דתי בכך שאלבש בגד אדום בכל יום שני, הערך הזה לא אמור להיות קשור לאופנה עכשווית זו או אחרת. כלומר אני מצפה שהוא היה נכון עוד לפני בריאת העולם. אבל אם במקרה הערך הזה ניתן בתקופה בה זה היה הצבע המקובל (או לחלופין, שהיה מקובל אצל הכופרים ללבוש את “אויבו” של האדום – הכחול) זה מקשה מאוד על התפיסה הזאת.
ובאמת, התורה באה פעמים רבות כמענה למנהגים בתקופת נתינתה. כלומר יש מנהג X, והתורה מצווה לעשות X באופן מתוקן או לחלופין Y שהוא בדיוק הפך X כמענה לו. הידע הארכאולוגי שיש לנו היום חושף בפנינו בעוצמה את העניין הזה ומראה כי בבירור יש כאן קונטרה לתרבות הקיימת (הספר “אני מאמין” של פרופ’ יהושע ברמן ממחיש בין היתר את העניין).
נקודה נוספת היא שבחלק מהמצוות התורה ממש נשענת על הנוהג הקיים. כך למשל בפסוקים המתארים גירושים נאמר: “כי־יקח איש אשה ובעלה והיה אם־לא תמצא־חן בעיניו כי־מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מבית”, כאשר התורה מזכירה על הדרך את מוסד הנישואים כדבר שמובן מאליו. איך אותם נישואים מתקיימים? – ברור שהיה באותו דור נוהג מקובל לכך, והתורה לוקחת אותו כמובן מאליו. היא רק מחדשת דין לגבי גירושין מקשר כזה (ובאמת אפילו לא על עצם הגירושין, אלא רק על ההגבלה של לחזור לאיש הראשון לאחר נישואים לשני). במקרים אלה התורה מהווה רק הרחבה של הנוהג הקיים והיא לא מצווה “טאבולה ראסה”. 
לאור עובדות אלה, ברור שהתורה מגיעה על רקע של תרבות מסוימת – אותה היא מנסה לעצב ולשנות. אבל אם התורה הייתה מציגה עקרונות הלכתיים מנותקים לא היינו מצפים למצוא מקרים כאלה.
הנה למשל דוגמה לעניין: נניח שקיים עקרון דתי מופשט בקיומו של משכן, על פרטיו, והוא קודם למעשה בראשית. האם סביר שאותו משכן – עוד קודם לבריאת העולם – יהיה בפרופורציות זהות למחנה הקרב של רעמסס השני? ברור שלא. אלא מה, זה כן מה שקורה. כלומר יוצא שכל הפסוקים של פרטי המשכן אינם מהווים עקרונות הלכתיים-מופשטים שקדמו לעולם, אלא הם התכתבות מלאה עם מציאות מצרים הקדומה. 
 
לדעתי, משני הנימוקים הללו יוצא שההבנה הפשוטה היא שהתורה הגיעה על רקע תרבותי מסוים אותו הוא מנסה לשפר / לשנות וכו’. לא נראה שהיא באה להניח סט עקרונות מופשטים, חדשים ובלתי תלויים. לא סביר שבדיוק אותם עקרונות במקרה מהווים שיקוף כה מדוייק של מנהגים תרבותיים שהתקיימו באותה התקופה.
 
לסיום אוסיף תודה על הדיבייט המחכים והמלמד (האם אולי יש אפשרות להעלות על הכתב את הטיעונים שעלו ב-10 הדקות האחרונות?).
אשמח לשמוע את דעתך על הנאמר.
תודה ויום טוב.