מהמרקסיזם דרך “הביקורת החדשה” עד הנונסנס האקדמי 6 (טור 183)

בס”ד

בטור הקודם עמדתי על מתודה אפשרית למחקר מדעי של שאלות ללא קריטריונים. הסברתי שהשוואה למקרה מוסכם יכולה להחליף את הצורך בקריטריונים חדים. בטור הזה אני רוצה להרחיב את היריעה ולהראות שהמתודה הזאת ישימה לתחומים נוספים. זה יחזיר אותנו שוב לטורים שעסקו בשירה ובחסידות (104-113).

אמנות פוסטמודרנית וטקסטים עמומים

בטורים הקודמים עמדתי על הדמיון בין טענות כלפי מאמרים “ביקורתיים” בנושאי מגדר וכדומה, לבין טענות כלפי אמנות פוסטמודרנית או טקסטים פוסטמודרניים מכל סוג שהוא. תיארתי את הקושי לבסס את הטענות האיכותיות הללו בצורה מדעית ושיטתית בגלל הקושי להגדיר מדדי איכות בתחומים הללו ובכלל. הסברתי שזו מהותה של המתודה ההשוואתית בה נקטו שלושת השובבים שערכו את הניסוי במאמרי החרטא. כעת אראה שהמתודה הזאת ישימה בהחלט גם בהקשרים הרחבים יותר. במקום לנסח קריטריוני איכות, משימה חסרת סיכוי (“מי שמכם” וכו’), יש לערוך השוואות מול מקרי קצה מובהקים ומוסכמים, כלומר טקסט בעל תוכן סתמי שלכל הדעות אין לו שום ערך.

אמנם ספק רב אם באמת קיים טקסט חוסר הערך שלו הוא מוסכם. הרי לשיטת בני דודנו הפוסטמודרניים לטקסט כשלעצמו אין משמעות ולכן גם אין ערך. משמעותו נוצרת רק אצל הקורא ותלויה בקורא. לכן לשיטתם אין דרך לשפוט איכות של טקסט. אמנם אחד המגיבים לטורים הקודמים עמד על כך שאפשר לשפוט גם טקסט נונסנס במונחי הפוטנציאל שלו לעורר תובנות אצל הקורא. גם אם לו עצמו אין ערך הרי אם מטרתו לעורר תובנות אצל הקורא, אזי כך גם יש לשפוט אותו.

אולי תופתעו, אבל אני לגמרי מסכים. יתר על כן, אני חושב שזה אחד המדדים החשובים בשפיטת איכותו של שיר. כפי שהסברתי בטורים על השירה (107 והלאה), שיר לא בא להעביר מידע מהמשורר לקורא אלא לעורר אצלו רשמים כאלה או אחרים (קתרזיס), ולכן שיפוט שלו במונחי הפוטנציאל לעורר רשמים עמוקים ומגוונים אצל קהל רחב הוא רלוונטי. מבחינת התפיסה הפוסטמודרנית כך יש לשפוט גם טקסט פרוזאי. מבחינתם הכל הוא בגדר שיר. לעומת זאת, לתפיסתי טקסט פרוזאי, כמו מאמר אקדמי למשל, אמור להישפט לפי המידע שהוא מעביר מהכותב לקורא. פרוזה אינה שיר, ויש לה משמעות משלה, לא רק אצל הקורא.

אבל בטור הקודם ראינו למרבה הפלא שאפילו אבירי הנונסנס חשים צורך לא מובן להצטדק כשמגלים כך את ערוותם. במקום לעמוד בגאווה על כך שטקסט נונסנס הוא ראוי כמו כל טקסט אחר (שהרי בכל טקסט המשמעות נוצרת רק אצל הקורא ולכן אין דרך לשפוט איכות של טקסטים), הם מוצאים צורך להצטדק.[1] נראה שאפילו להם ברור שבמקרים אלו אין שום הצדקה לראות ערך אקדמי כלשהו בטקסט המדובר. בוודאי שאין סיבה לתת למי שכתב אותו קרדיט אם כל המשמעות נוצרת אצל הקורא.

בטור הזה אנסה לבחון מעט יותר לעומק את משמעותה של ההבחנה בין משמעות של טקסט למשמעות שנוצרת אצל הקורא. אני אעשה זאת דרך הרחבה של המתודה ההשוואתית. כבר הזכרתי שיש מועמדים נוספים למחקר השוואתי כזה, כמו אמנות (פוסט)מודרנית, טקסטים חסידיים או טקסטים במחשבת ישראל. כמובן שגם שם כדי לערוך השוואה כזאת אנחנו צריכים מקרי קצה מוסכמים.

אלגוריתמים של קורלציות

נתחיל עם אמנות (פוסט)מודרנית. שם ניתן עקרונית לעשות ניסוי כזה גם בלי השוואה אנושית ישירה (כפי שנעשה במאמרים שתיארתי). יוצרים יצירות אמנות מפוברקות על ידי ילדים, קופים מקפצים, והכי טוב תוכנות של מחוללים רנדומיים, ובודקים אותן. את הבדיקה לא חייבים לעשות בדרך של השוואה שיפוטית של קוראים ועורכים כמו שראינו בטור הקודם (ראה על כך עוד להלן), אלא אפשר גם להשתמש באלגוריתמים שחושפים קורלציות.

ישנם היום אלגוריתמים שמזהים האם מאחורי קובץ מידע (חזותי או מילולי) יש מחשבה כלשהי, כלומר האם יש תבנית מארגנת שמצביעה על תכנית או מחשבה ביסוד המידע הזה, או שמא מדובר בתשפוכת מקרית חסרת כל רעיון ותכנית מחשבתית מאחוריה. עושים זאת דרך בדיקת קורלציות בין קטעים שונים של המידע הזה. שפיכת צבע סתמית תניב חוסר קשר בין החלקים השונים של היצירה (קורלציה מסדר גודל 0), בעוד ציור מתוכנן שיש מאחוריו רעיון (ולא משנה מהו) אמור לתת לנו מדד קורלציה גבוה יותר. אני חושב שהתוצאות עלולות להיות מביכות למדיי עבור כמה מומחים ואמנים בתחום האמנות ה(פוסט)מודרנית.[2]

אבל כאן אמשיך במתודה ההשוואתית שתוארה בטור הקודם. מתברר שגם זה כבר נעשה, וכלי העבודה היסודי עומד לרשות כל דורש, וכוונתי למחולל טקסטים.

מחוללי טקסטים

מחולל טקסטים כזה נבנה על ידי ידידיי נדב שנרב[3] ומשה קופל, עם אראל סגל הלוי ועוד. אתם יכולים לבחור דמות, הרב קוק, ר’ נחמן וכו’, ובלחיצת כפתור אחת התוכנה מוציאה ארבעה טקסטים שמיוחסים להוגה שנבחר שמוצגים בפני הקורא (כמה פעמים שתרצו, כל פעם רביעיית טקסטים אחרת), שרק אחד מהם מקורי והשאר מפוברקים על ידי המחולל. הקורא אמור לאתר את הטקסט המקורי מבין הארבעה. המחולל עומד לרשות הקהל באופן חופשי ברשת,[4] והקוראים מוזמנים לגשת לשם ולערוך בעצמם כמה ניסויים שירצו. אני כבר אומר לכם שהקורא המצוי ייכשל במבחן במקרים לא מעטים. קורא מיומן יותר יצליח יותר (לא תמיד. כמובן מי שמכיר את כל הטקסטים של הרב קוק כנראה יצליח. אם כי תמיד אפשר לנסות ולומר לו שהתגלה כתב יד חדש).

דוגמה

הנה לדוגמה לחיצה אקראית שעשיתי על המחולל ברשת בבקשה לטקסטים שמיוחסים לרב קוק, וקיבלתי את ארבעת הטקסטים הבאים (יש כמובן ניסיונות יותר ופחות מוצלחים. הכל מקרי). בשביל הספורט, נסו לזהות מי מהם הוא האמיתי לפני שאתם קוראים הלאה:

נו, הצלחתם?

מי שניחן בנפש ספורטיבית של ממש, מוזמן כעת לתת לעצמו או לאחרים שיעור על כל אחד מהטקסטים הללו, תחת הכותרת “שיעור במשנת הרב קוק”. ההצלחה מובטחת. אני בטוח שכל מרצה לתורת הרב קוק יכול להפיק תובנות נפלאות מכל אחד מהטקסטים הללו, לדייק בכל אות ושורה, לדרוש בהם תגין וכתרי אותיות ולהפיק מרגליות מלוא פיו, ואין שום סיכוי שיהיה מישהו בקהל שירגיש שמשהו כאן לא בסדר. אני מזמין את הקוראים להעלות בטוקבקים לטור הזה שיעורים ורעיונות על כל אחד מהקטעים הללו (רצוי מאד לעשות זאת לפני שראיתם מי מהם הוא האמיתי).

ניתוח ראשוני

אז מה בעצם הבעייה? התובנות שיופקו ודאי יהיו עמוקות וחשובות (באמת!). נכון, אלא שאין להן קשר לטקסט הנלמד כמובן. ראינו שהפוסטמודרניות גורסת שתמיד תובנות נוצרות רק אצל הקורא ואינן בטקסט עצמו. לכן לשיטתם באמת אין שום בעיה בתיאור שנתתי כאן. הבעיה היחידה היא שאנחנו לא לומדים את הרב קוק אלא את המרצה העמוק שלנו. אבל גם זה בסדר גמור, הרי גם ממנו יש מה ללמוד. השאלה בה אני עוסק כאן היא רק מה זה אומר על הטקסטים שאותם כן כתב הרב קוק. האם כשאנחנו לומדים אותם באמת למדנו משהו מהרב קוק? כנראה שלא. האם יש לנו דרך להעריך ולשפוט לאורם אותו או את ערכו של הטקסט שלו? כנראה שלא. כמו שהסברתי בטור הקודם, ניסוי כזה לא מעיד על הטקסטים המפוברקים, אלא על הטקסטים הרגילים. פירוש הדבר הוא שאין שום חשיבות לטקסטים שכתב הרב קוק. תובנות לא פחות טובות יכולות לצאת מטקסט שמיוצר במחולל רנדומי. במילים אחרות, הטקסט הזה אינו פרוזה אלא שיר. הוא לא מעביר רעיונות אלא מעורר רשמים (ואולי גם תובנות) אצל הקורא.

ושוב אחזור ואומר, כמו שכתבתי בטור הקודם, בהחלט ייתכן שלרב קוק היו תובנות מופלאות ועמוקות ורעיונות מקוריים וחשובים. ניסוי כזה לא מוכיח שלא היו כאלה, אלא רק שאין לנו דרך לדעת על כך. התובנות שנוצרות אצלנו נוצרו רק אצלנו, והן יכלו להיווצר גם מהתבוננות על עמוד טלפון או חתול רחוב (כל אחד ומקורות ההשראה שלו). הוא הדין לגבי רוב הטקסטים החסידיים. אני מבטיחכם נאמנה שמחולל רנדומי יוכל ליצור לכם חומר שיעסיק אתכם בלימודי חסידות עד סוף ימיכם. ושוב, אפשר כמובן לשפוט את הטקסטים הללו כמו שיר, מי מהם בעל פוטנציאל השראה גבוה יותר (פוטנציאל לעורר רשמים מגוונים ועמוקים יותר), אבל זה לא שיפוט שקשור ליכולתו של המחבר כהוגה אלא כמשורר. הרעיונות שמתעוררים אינם שלו אלא שלנו. לכן לא הייתי נותן לו משרת פרופסור או התייחסות כהוגה חשוב מכוח טקסטים כאלה, פופולריים ככל שיהיו.

אגב, בתגובה לטור 5 העלה דוד לינק משעשע בדיוק בכיוון זה. מתואר שם ניסוי דומה שערכו בחורי ישיבה בעלון “עולם קטן”, לשם הם שלחו קטעים מפוברקים בשם כל מיני טיפוסים שונים ומשונים, והתערבו ביניהם כמה מהם יפורסמו בעלון. היו לא מעט שאכן התפרסמו. זהו ניסוי דומה, ומשמעויותיו על החומר שמתפרסם בעלון הזה נראות לכאורה דומות.[5]

בטורים על החסידות הסברתי שזוהי הבעיה שאני רואה בלימוד חילוני של התורה והתלמוד (בעיקר האגדות כמובן). הלומדים הללו רואים בטקסטים הללו מקורות השראה ולא סמכות, ולכן פרשנותם היא חופשית ויצירתית. במקרה כזה המשמעויות באמת נוצרות רק אצל הלומד ולא מצויות בטקסט עצמו. וכמובן גם זה חלק מהספירה הפוסטמודרנית (“מי שמך?!”, “אין לך מונופול על היהדות” וכו’). הבעיה במקרים אלו היא שזה הופך את תהליך הלמידה לשאיבת השראה, בעוד שלמידה ביסודה אמורה להיות העברת מידע (או מיומנות). זה לא מה שקורה בכל המקרים הללו. אין כאן העברת מידע אלא יצירת תובנות מתוך השראה, וזו יכולה להיעשות גם ממקור מקרי. במחילה, זוהי הזנייה של המושג לימוד (שמאד יקר לליבי). בעיניי לימוד הוא עיון בטקסטים והבנת משמעותם, וזה נעשה על ידי העברת מידע מהכותב לקורא. מעבר לזה יש בלימוד כמובן גם יצירה, ואיני מזלזל בה. אבל אני שולל בתוקף את הערבוב בין שני אלו (שבפוסטמודרניזם הפך לאידיאולוגיה ואבן יסוד פילוסופית. לשיטתם כל לימוד אינו אלא יצירה), ובוודאי השמטה מוחלטת של רכיב הלימוד והשארת היצירה כרכיב בלעדי בלימוד.

בהמשך אבהיר שזה לא נכון לגבי כל טקסט של הרב קוק וגם לא לכל טקסט חסידי. אבל להערכתי זה כן נכון לגבי רבים מהם.

פתרון החידה

למעוניינים, הקטע הרביעי הוא האמיתי. גם אם הצלחתם לזהות אותו, עליכם להודות שזה לא קל (אני בטוח שגם מבין אלו שהצליחו, הרוב התלבטו לא מעט ואולי גם החליטו באופן קצת שרירותי). יתר על כן, גם כשיש הצלחה בזיהוי צריך לזכור שחלק מזה הוא פשוט בגלל ההיכרות המוקדמת, וחלק אחר בגלל שהמחולל עוד לא מושלם (מגבלות טכנולוגיות). מעבר לזה, במקרה זה הקורא (=אתם) כמובן ידע מראש שיש כאן טקסטים מפוברקים (וידע גם כמה מתוכם הם כאלה), וזה כמובן מסייע לו. להערכתי גם קורא מיומן שיפגוש טקסט כזה בספר מודפס שמיוחס לרב קוק (מאמר שלו מגנזיו של פלוני ז”ל, בספר הזיכרון לרב אלמוני זצ”ל) ילמד את הטקסטים הללו במלוא הרצינות ורוב הסיכויים שהוא כלל לא יחוש בכך.

מעבר לזה, חשוב לזכור שטקסטים של הרב קוק הם אמנם עמומים אבל בכל זאת כל קטע שלו אומר משהו, או לפחות מתכוון לומר משהו (אני לפחות מקווה כך). אבל במקרי קיצון כמו הטקסטים המופרעים שמתפרסמים בכתבים ה”ביקורתיים” הנ”ל, כשלא תדעו מראש שיש כאן תוצרים של מחולל, כנראה לא תצליחו בכלל לזהות את המקור, כי הם באמת לא אומרים מאומה (שם גם החומר הרגיל באמת זהה למזויפים). זהו בסיס נאה ומבטיח למתקפת הסייבר שתיארתי בטור הקודם.

השלב הבא במאבק הסייבר הנ”ל הוא כמובן מחולל מאמרים רנדומי בתחומי החרטא. זה בעצם מה שנעשה בניסוי שתואר בטורים הקודמים, אבל את זה עשו בני אדם. אני מדבר על מחולל ממוחשב שייצר מאמר בעשירית שנייה (ולא בשש שעות כמו שלקח למיודעינו מהניסוי. אגב, באחד המאמרים שלהם גם הם השתמשו במחולל שירים רנדומי). זה יאפשר כמובן לנהל מתקפת סייבר כבדה, הרעשה מרוכזת, כנגד מערכות כתבי הנונסנס בצורה שתוארה למעלה. הכמות מאד חשובה, ולכן מחשב יצליח בזה הרבה יותר מאיתנו (האיכות כזכור לא קיימת ולא משחקת תפקיד). שיילכו כעת ויבדקו עם חוקרים פרטיים את שמות כל השולחים ואת תוכני כל מיליוני המאמרים הללו. נראה אותם.

למה זה לא נכון לכל טקסט?

לכאורה, כל זה אומר דברים די עגומים על כתבי הרב קוק, רבי נחמן ודומיהם. אם מחולל רנדומי יכול ליצור טקסט רב נחמני או רב קוקי שראוי ללמידה כמו המקור, האם זה לא אומר שלטקסטים הללו אין שום ערך? לכאורה יש כאן צורה ללא תוכן. אם מחולל רנדומי שמחקה את הצורה בלבד יוצר טקסט שניתן ללמוד אותו ברצינות בסדר אחרי הצהרים בישיבה ולהתעמק בתובנות העולות ממנו, מה זה אומר על הקשר בין מה שאנחנו לומדים מהרב קוק לבין מה שהוא רצה לומר (אם בכלל)? האם באמת יש כאן העברת מידע, או שמא אין כאן לימוד של ממש? האם זה לא אומר שכל המשמעות אכן נוצרת רק אצלנו ולא טמונה בטקסט עצמו? ומכאן שלכאורה צודקים הפוסטמודרניסטים.

יש כאן נקודה חשובה מאד. הם לא צודקים, אלא לגבי סוג מאד מסוים של טקסטים. הבעיה אצלם היא שהטקסטים שלהם שייכים לסוג הזה, ושם באמת אין בטקסט עצמו משמעות והיא נוצרת, אם בכלל, רק אצל הקורא, בדיוק כפי שהם מתארים. אלא שהם מאשימים בזה את כל העולם ואת כל הטקסטים בכל התחומים, ובעצם פוסלים במומם. בטקסט פרוזה רגיל (זוכרים בטורים על השירה: פרוזה טהורה היא ערך אנציקלופדי) נראה שאי אפשר לעשות תרגיל דומה, ולכן לגבי טקסטים כאלה לא נכונה המסקנה הדקונסטרוקציוניסטית (שהמשמעות נוצרת רק אצל הקורא ואין משמעות בטקסט עצמו).

אני מניח שמי שאינו מומחה במתמטיקה או בפיזיקה לא יוכל לעשות את מה שעשו שלושת השובבים שלנו ולשלוח מאמרים לכתבי עת למתמטיקה או פיזיקה. הוא לא יוכל ללמוד איך להעביר מאמר בפיזיקה או מתמטיקה בלי שיש לו ידע, מיומנות וכישרון לזה. בלי שיש לו טענה מוגדרת שאותה הוא מנסח לא יהיה מאמר. אגב, אותו דבר נכון גם לספר של ראשונים או אחרונים על הגמרא. אני לא רואה כיצד מחולל רנדומי יוצר טקסט שמיוחס לקהילות יעקב, קצות החושן, או רבי עקיבא אייגר, וצולח את ביקורתם של לומדי העיון המיומנים (וגם הלא מיומנים).

מהי הסיבה לכך? פשוט מאד, מפני שבטקסטים הללו, כמו במאמרים בפיזיקה או במתמטיקה, אנחנו באמת מבינים מה שהמחבר רצה לומר. הוא כותב טיעונים ותוכנם עובר אלינו כפי שהוא תכנן (במגבלות של פרשנות בשוליים צרים יחסית, שכמובן קיימות בכל טקסט). זה לא עניין של השראה או דרישת תגין, אלא של לימוד והבנת הנקרא, כמו שלימוד צריך להיות. תתפלאו, אבל יש טקסטים “נחותים” ו”לא עמוקים”, כאלה שהקריאה שלהם אינה אלא הבנת הנקרא, ולא פרשנות שדורשת יצירתיות בלתי נדלית. שם לא יוכלו מחוללים רנדומיים להצליח (ראו הסתייגות בהמשך).

זהו בעצם ההבדל בין שירה לפרוזה כפי שהגדרתי אותם בטורים שעסקו בזה. את השירה קוראים ומתרשמים (מתפעלים על ידה) ואת הפרוזה לומדים. אכן, מחולל רנדומי יוכל ליצור שירים שיתחרו במידה רבה של הצלחה עם משוררים (לפחות כאלה שהם מספיק אוונגרדיים, אבל במידה מסוימת עם כל משורר. זה טיבה של שירה). אבל שום מחולל רנדומי לא יוכל לחקות ערך אנציקלופדי. הבעיה עם הפוסטמודרניסטים היא שהם רואים את כל הטקסטים כשירה ולא כפרוזה. הטקסטים שלהם הם אכן כאלה, אבל כאמור הם פוסלים במומם ומאשימים את כל סוגי הטקסטים בכך. זה כמובן חוזר ונותן להם לגיטימציה לכתוב לכתחילה טקסטים של מאמרים אקדמיים שבעצם הם בגדר שירה ולא פרוזה. אם כולם עושים זאת, אז אנחנו לפחות מודעים לכך ועושים זאת לכתחילה.

כאמור, לתפיסתי (וכפי שהערתי למעלה, כנראה שאפילו אנשי הנונסנס מודים בכך כמשיחים לפי תומים, מעצם ההתנצלויות שלהם) מחקר אקדמי אמור לייצר פרוזה ולא שירה. הוא אמור להעביר מידע ולא לעורר בקורא תובנות. כפי שכתבתי בטורים הנ”ל, בכתב עת אקדמי לשירה לא מפרסמים שירים אלא ניתוח של שירה. זה תפקידו של מחקר, וזה ההבדל בינו לבין היצירה שאותה הוא חוקר.[6]

צורה ותוכן

ההבדל היסודי בין שני סוגי המקרים, אלו שניתנים לחיקוי ואלו שלא, הוא בין צורה לתוכן. מה שעשו שלושת החוקרים שלנו הוא חיקוי של הצורה. במקום שבו חיקוי של הצורה לא ניתן להבחנה מטקסט מקורי, משמעות הדבר היא שגם הטקסט המקורי אינו אלא צורה ללא תוכן. בטקסט שיש בו תוכן וטעינה (כמו בדוגמאות שהבאתי למעלה), חיקוי צורני כזה לא יוכל לעבוד. המסקנה היא שמאמרים במגדר ביקורתי או גיאוגרפיה קווירית, הם צורות טהורות. אין להם תוכן בכלל, ולכן חיקוי רנדומי שמקפיד על כמה כללים צורניים יכול לדמות לגמרי למקור ולא ניתן יהיה להבחין ביניהם. מאמר כזה הוא בעצם מבנה ריק, ואם חיקית את המבנה אז אתה לא מחופש לאדמו”ר אלא אדמו”ר אמיתי. לעומת זאת, מאמר בפיזיקה או מתמטיקה, כמו גם חידושים של אחרונים על הש”ס, הם טקסטים בעלי תוכן ולכן חיקוי כזה לא יוכל לעבוד שם.

אגב, כאן תוכלו להבין באלו תחומים וסוגי מאמרים במדעי הרוח והחברה חיקוי כזה לא יוכל לעבוד. מאמרים שטוענים טענה ברורה שעוברת לקורא as is בלי יותר מדיי פרשנות יצירתית, הם מאמרים שטעונים בתוכן ולכן אי אפשר לחקות אותם על ידי מחולל רנדומי. מאמרים וכתבי עת כאלה בהחלט טוענים טענות, ושם ניסוי כזה לא יפעל. זוהי המגבלה העיקרית על הכללה שנרצה לעשות מתוצאות הניסוי הזה לתחומי הרוח והחברה בכלל. הניסוי הזה תוקף תחומים וז’אנרים מאד מסוימים, ולא נכון להכליל מהם לשאר התחומים (כתבי העת ותחומי המחקר). לשאלה מה משמעותם של הניסויים הללו לגבי תחומי החברה והרוח בכלל, נגיע בטור הבא.

מחולל רנדומי לתוכן

אלא שהמצב לא כל כך פשוט כפי שתיארתי עד כאן. ראשית עליי להזכיר כאן שאבי המתודה ההשוואתית כתחליף לקריטריונים הוא מורנו הר”א טיורינג זצ”ל. מבחן טיורינג באינטליגנציה מלאכותית[7] בא לעשות בדיוק את זה. הוא רוצה  להגדיר שיחה או תקשורת של בני אדם, ולשאול מתי מחשב יוכל להיחשב כאדם לעניין זה. מתי הוא מקיים את המאפיינים שיש לשיחה עם אדם. ושוב, יש כאן בעיה של קריטריונים. יש כל מיני בני אדם, עם תחומי התעניינות וכישורים שונים ורמות שונות, ולכן קשה לנסח קריטריונים שמגדירים בצורה חדה מהי שיחה אנושית. טיורינג הציע הצעה להחליף את הקריטריונים במתודה השוואתית: נשים אדם בחדר עם שני מסכי מחשב שכל אחד  מהם מחובר לגורם בחדר אחר, אחד למחשב והשני לאדם. אני יושב בחדר וצריך לנחש לאור שיחה שאני מנהל דרך המסכים מי מהשניים הוא אדם ומי משניהם הוא המחשב. טיורינג הציע את הקריטריון הבא: ברגע שלא אוכל להבחין מיהו המחשב ומיהו האדם, הרי המחשב זכאי להיחשב כאדם (או ליתר דיוק השיחה שלו היא שיחה אנושית). זו ממש המתודה ההשוואתית שתיארתי בטורים הקודמים. טיורינג לוקח יצור שלכל הדעות הוא אדם (זהו הצורך במקרה מובהק ומוסכם), ומניח שההשוואה אליו יכולה להחליף את ההגדרה התיאורטית של שיחה אנושית שהיא כאמור קשה מאד לביצוע.

אלא שכעת מתעוררת שאלה יסודית וחשובה לגבי הדיון שלנו. כיום ידוע שמחולל ממוחשב יכול לעשות אותו דבר גם לחשיבה בתחומים אחרים. כך ניתן ליצור מחולל טקסט בתחומי דעת שונים, מחולל שייצור טקסטים משמעותיים ובעלי תוכן. עקרונית, יש תוכנות מחשב שיכולות להוכיח משפט במתמטיקה או לנתח בעיה בפיזיקה (אני לא יודע באיזו רמה הדברים נמצאים היום, אבל ברור שעקרונית ייתכנו מחוללים ממוחשבים כאלה). מדובר בתוכנות של אינטליגנציה מלאכותית, שם אנחנו יכולים כיום ליצור תוכנות לומדות, לאמן אותן בתחום זה או אחר, ולהביא אותן למצב שהן יכולות ליצור תוצרים בעלי ערך בתחום הזה.[8] ראש וראשון להם הוא מבחן טיורינג עצמו. בימינו יש כבר תוכנות שעומדות במבחני טיורינג בצורה לא רעה,[9] וסביר שבעתיד הלא רחוק יהיו כבר תוכנות שיעמדו בו בצורה טובה הרבה יותר. כך למשל אין סיבה שלא יהיו תוכנות שייצרו דברי תורה ברמה טובה, וילמדו ליצור חיקויים של קהילות יעקב או קצות החושן.

אם כן, לכאורה נשמטה הקרקע מתחת להבחנה שאותה עשיתי למעלה. אנחנו נוכחים לראות שכל התחומים, החרטא ושאינו כזה, חשופים לאותה מתקפה שעליה דיברתי כאן. כעת למדנו שאפילו במדעים מדויקים ובחידושי תורה ניתן ליצור טקסטים ומאמרים בעלי תוכן משמעותי על ידי מחולל טקסטים ממוחשב. אם כן, שוב חוזרת השאלה, האם המבחנים והניסויים שאותם תיארתי כאן באמת מייחדים רק את הגבבא הפוסטמודרנית, או שמא צודקים בני דודנו הפוסטמודרניסטים שהדבר נכון לכל סוגי התחומים והז’אנרים. אולי באמת כל הטקסטים הם צורות בלי תוכן וההבחנה שהצעתי למעלה היא ריקה.

מחולל צורני ותוכני

אז זהו שהם לא צודקים. מחוללים מהסוג החדש שתיארתי לא משקפים את הבעייתיות שבה אנחנו עוסקים כאן, ולכן גם לא מביאים למסקנות שעליהן דיברתי. מחוללים כאלה פשוט מחקים את החשיבה שלנו, ועושים את מה שאנחנו עושים, ולכן אין פלא שהם יכולים גם ליצור תוצרים כמו אלו שלנו. כמו שמחשב סטנדרטי בימינו עושה חישוב מתמטי ואין בכך כדי לערער כי הוא זה על משמעותו של החישוב או על ערכו של מאמר שמציג חישוב כזה.

מחולל כזה נוצר מפני שפשוט לימדנו את המכונה לעשות את מה שאדם עושה. יש שיאמרו שלימדנו אותה לחשוב (ראה טור 35). לעומת זאת, בניסויי החרטא החיקוי היה צורני בלבד, כלומר המחולל (שבמקרה זה היה אנשים בשר ודם) רק חיקה מילות מפתח ואווירה ולא באמת יצר תוכן. הוא לא עבר את תהליכי החשיבה של חוקרים אמיתיים, ולו רק מפני שבתחומים הנדונים אין כאלה (לא חוקרים ולא חשיבה שלהם). הוא רק חיקה את צורת הביטוי ואת הביטויים שבהם הם משתמשים. זהו מחולל צורני ולא תוכני. הניסוי שתיארנו התבסס על חיקוי צורני, ולכן הוא באמת הוכיח שאין תוכן משמעותי למאמרים בתחומים הללו. לעומת זאת, מחולל תוכני לא מוכיח שאין במאמרים הנבדקים תוכן, אלא לכל היותר את העובדה שגם מכונה יכולה ליצור תוכן. זה משהו אחר לגמרי.

המסקנה היא שיש שני סוגי מחוללים: מחולל צורני ומחולל תוכני. מחולל תוכני אולי יכול לחקות וליצור תוכן בעל ערך (למשל, התוכנות של מבחני טיורינג הן תוכנות שמחקות תוכן ולא צורה)[10], אבל אין לזה שום משמעות עקרונית. אנחנו כאן מדברים על מחולל צורני. רק מחולל צורני ראוי לכינוי “מחולל רנדומי”, כי הוא שומר רק על הצורה, בעוד שהתוכן הוא מקרי ושרירותי. מחולל תוכני אינו רנדומי בשום צורה, שכן התוכן שלו עומד בקריטריונים הגיוניים בדיוק כמו תוכן אנושי מקביל.

אגב, הניסוי שהוזכר למעלה שנערך ב”עולם קטן”, לפחות אם הבנתי נכון את מה שקרה שם, מבוסס על מחולל תוכני ולא צורני. הבחורים פיברקו חומר שחיקה את התוכן של תגובות רלוונטיות ולא יצרו קטעי נונסנס. הם כתבו טקסט שמתאים לבחורה רווקה מתלבטת או לקצין צה”ל אופייני, ולכן אין פלא שהמערכת לא יכלה להבחין שמדובר בפיברוק. כל אחד יכול לכתוב תגובות אמינות של קצין בצה”ל או גרושה מתוסכלת, ולמה שמישהו שקורא אותן יוכל להבחין שמדובר בפיברוק. זה לא חיקוי צורני אלא תוכני, ולכן הוא לא מעורר בעיה אמיתית. הניסוי הזה אמנם מביך, ואני אישית אפילו מאד הייתי רוצה להסיק ממנו מסקנות על עלונים נוסח “עולם קטן” (שממש לא חביבים עליי)[11], אבל במחשבה ישרה נדמה לי שזה לא המקרה.

הדגמה

כדי לחדד את הדברים אקח קטע אחר, ובכוונה גם הוא של הרב קוק, ונראה מדוע מחולל צורני לא יוכל לחקות אותו. אחד הקטעים הידועים שלו הוא הפתיח לאורות הקודש, שם הוא כותב כך:

חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד. וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד.

אין ספק שהניסוח הוא פיוטי כדרכו של הרב קוק, אבל כאן ברורה לגמרי כוונת הדברים. יש מקום לפירושים וביאורים וקישורים שונים, אבל המשמעות הליטרלית של המשפטים בקטע הזה ברורה לגמרי. אף אחד לא יחלוק על כך שטענתו היא שלימוד תורה שונה מכל לימוד אחר, שכן בתורה הלומד עצמו משתנה, נפעל על ידי לימודו, בעוד שלימודים אחרים הם מידע שנכנס לתוכו אבל לא בהכרח פועל עליו ומשנה אותו. עד כאן כל קורא יסכים, ולכן זה תוכן מוצק של הקטע. יש משמעות ליטרלית למילים וזה לא תלוי פרשנות. ומכאן שמדובר בפרוזה ולא בשירה, ואת זה אי אפשר לחקות בחיקוי צורני.

כאמור, אפשר להסכים או להתווכח עם מה שנאמר, אפשר לחפש עומקים ומשמעויות נוספות, לפרש מהי בדיוק אותה השפעה חיצונית או פנימית, והאם יש גבול חד בין שתיהן. כל אלה שאלות טובות והתשובות להן בהחלט תלויות פרשנות, אבל בראש ובראשונה יש משמעות ליטרלית בסיסית ברורה לקטע הזה. ניסוחו אמנם פיוטי, אבל מדובר על פרוזה. יש בו תוכן ולא רק צורה, ולכן מחולל צורני לא יוכל לחקות אותו. שימוש במילים ובהטיות האופייניות ויישום של קישורים צורניים רווחים בין מילים בשאר כתבי הרב קוק לא יוכלו ליצור קטע כזה. המסקנה היא שלקטע כמו זה לא נכון להתייחס כחרטא במובן שתואר למעלה.

כמובן שמחולל תוכני יוכל לחקות גם קטעים כאלה. אם נלמד אותו את צורת החשיבה של הרב קוק ואת עולמו הרעיוני, אזי בדיוק כמו תלמיד אנושי של הרב קוק גם הוא יוכל ליצור טקסטים שמדמים תכנים שלו. אבל כפי שהסברתי זהו חיקוי של צורת החשיבה של הרב קוק ולכן זה לא בהכרח אומר משהו על איכות כתביו המקוריים. הקטעים שמובאים למעלה משקפים את אופיים של כתביו השיריים, כאשר השירה אינה רק צורת הניסוח אלא גם עמימות התוכן. אלו קטעים שבהם האמירה היסודית עצמה היא תלוית פרשנות ולא מובנת מאליה, ולכן הם ניתנים לחיקוי צורני. קטעים שכתובים באופן פיוטי אבל מכילים טעינה שמשמעותה היסודית ברורה לכל קורא סביר – לא.

הדברים קל וחומר אם מדובר בטקסטים כמו חידושים של ראשונים או אחרונים. בטקסט אופייני כזה יש קושיא ותירוץ, ולכן משמעותם הליטרלית ברורה מאליה לכל קורא סביר. במקרים כאלה אין ספק שחיקוי צורני לא יוכל ליצור טקסט דומה. חיקוי צורני לא יכול לתת לנו קושיא בעלת משמעות וגם לא תירוץ רלוונטי לקושיא נתונה. חיקוי תוכני כמובן יוכל לעשות זאת גם בטקסטים כאלה (כמו תלמיד שלומד מראש הישיבה שלו ומצליח לחשוב וליצור בעצמו), אבל זה לא חשוב לענייננו.

האם הגבול בין תוכן לצורה הוא חד?

כשחיפשתי באורות הקודש קטע כדי להביא דוגמה שמכילה תוכן ברור וחד (ולכן לא ניתנת לחיקוי צורני), די התקשיתי למצוא. במהלך הדפדוף הבנתי שהגבול בין קטעים שמכילים תוכן פרוזאי (=פרזי, בלשונו של הרב קוק) לבין כאלה שהם צורה טהורה אינו חד. לשונו של הרב קוק תמיד פיוטית (ברמות שונות), אבל כפי שראינו כאן גם ניסוח פיוטי יכול להכיל תוכן. התלבטתי לגבי לא מעט קטעים האם ברור לי שאי אפשר יהיה לחקות אותם צורנית, והתשובה שלי לא הייתה חד משמעית.

אני מניח שאותה עמימות קיימת בין מחולל צורני ותוכני. לא תמיד קל לקבוע מתי מחולל הוא צורני לגמרי ומתי יש בו גם מרכיב תוכני (או איך בונים מחולל טקסטים שהוא צורני טהור). חיקוי של הצורה במקרים רבים מכיל לפחות חיקוי כלשהו של התוכן. כך למשל מה שעשו אותם שלושה חוקרים הוא חיקוי צורני, שכן הם השתמשו בסט נתון של מילים וביטויים ויצרו אווירה מבוקשת, בלי שים לב לתכנים. אבל גם שם ברור שלא הייתה התעלמות גמורה מהתוכן. היו שם טענות שמדברות ליטרלית על קיפוח וכו’. לכן אפילו שם לא היה מדובר בצורניות טהורה. ועדיין נדמה לי שהרעיון ברור וההבחנה העקרונית נכונה. יש תחומים אפורים כמובן, שכן העולם שלנו מסובך.

עוד משפט על עתידנות

במאמר מוסגר אומר שמשמעות התמונה שתוארה למעלה לגבי מחוללים תוכניים היא שתיתכן מתקפת סייבר כמו זו שהצעתי בטורים הקודמים גם על כתבי עת רציניים בתחומים רציניים. כשנגיע למצב שבו מחוללים תוכניים יוכלו ליצור חומר בעל ערך, לא ברור מה יהיה הערך המוסף של בני אדם במחקר המדעי והאקדמי. כרגע נראה שאנחנו עוד לא שם, מפני שאחרת היינו מוצפים בפרופסורים שטוענים לקביעות על בסיס אלפי מאמרים שהם יצרו באמצעות מחוללי תוכן ממוחשבים. אבל הזמן הזה כנראה עומד להגיע, ולא כל כך רחוק הוא היום. מעניין מה יהיה אז, אבל כאן אין ענייני בעתידנות.

סיכום ביניים

בינתיים ניסיתי, ואני מקווה שהצלחתי, להדגים באופן חד את ממד החרטא בתחומים הקיצוניים שנדונו כאן. מדובר בתחומים שבהם ניתן להציע ניסוי מדעי השוואתי שבודק ומאשש את אופיים המחורטט: אם אקוויוולנטים רנדומיים (כלומר תוצרים של מחוללים צורניים) יכולים להיות מוצגים באופן שמומחים (?!) לא מצליחים להבחין בינם לבין החומר האמיתי, זו אינדיקציה לכך שמדובר בחרטא במובן החמור והקשה של המושג.

אבל ברור שבחלק ניכר ממדעי החברה והרוח ומכתבי העת בתחומים הללו זה לא המצב. ברוב המאמרים בתחומים הללו יש טעינה ויש תוכן, וסביר שתוצרים של מחוללים צורניים לא יוכלו לחקות אותם ולהתקבל לפרסום ברוב כתבי העת הנורמליים. מאמרים נורמליים גם במדעי החברה והרוח משמשים ללימוד, כלומר להעברת רעיונות ומידע מהמחבר לקורא, ולא רק ליצירת השראה. אלו טקסטים של פרוזה ולא של שירה, ולכן שם אי אפשר לומר שמדובר בחרטא במובן הקיצוני שהוגדר כאן, כלומר בנונסנס שהוא לכל היותר בסיס להשראה (אם בכלל). התיאור שנתתי כאן מאפיין בעיקר את התחומים ה”ביקורתיים”, שכאמור הם שוליים אזוטריים ופראיים של מדעי החברה והרוח.

אבל דומני שמקרי הקיצון שתיארתי כאן בכל זאת אומרים משהו גם על החומר הנורמלי בתחומים הללו. כבר הזכרתי את העובדה שבמתמטיקה ומדעי הטבע לא ניסו, וסביר מאד שגם אם תנסו לא תצליחו, ליצור נונסנס שיתקבל לפרסום (אגב, בכל זאת מעניין לנסות). מה משמעותה של עובדה זו? האם היא אומרת משהו גם על החומר הנורמלי שנוצר ומתפרסם בתחומי החברה והרוח? בטור הבא אנסה לבחון את ההשלכות הרחבות יותר של הניסויים והניתוח שלהם כפי שהוצגו כאן.

[1] אמנם ראינו שעיקר ההצטדקות שלהם היא על כך שלא גילו את זיוף שם המחבר. כבר הערתי שנראה שעם תוכן הנונסנס באמת לא היו להם בעיות של ממש.

[2] חלום ישן שלי עם ידידי נדב שנרב (עוד מימי הדוקטורט העליזים שלנו) היה לערוך מחקר כזה. חשבנו לפנות בהצעה לקישון לסייע במימון ניסוי כזה לציורים פוסטמודרניים (שהיו כה חביבים עליו). בסופו של דבר העניין לא יצא אל הפועל, אבל ממש כעת הצעתי לתלמיד שלי לשעבר לנסות לעבוד על תזה בכיוון הזה (בתואר שני של פילוסופיה ומדעי המחשב). הוא אמר לי שהוא התחיל לבחון זאת ברצינות, ואני מאד מסוקרן לגבי התוצאות.

[3] ראה על כך בספרו קרן זווית, במאמר לפ’ ניצבים. המחולל בו עשיתי שימוש בהמשך נמצא באתר שלו ברשת.

[4] ראה למשל כאן: http://imitatorgwt.appspot.com/

[5] איני מכיר בדיוק את מבנה העלון הזה, אבל יש לי חשד שזה לא לגמרי כך. לפי התיאור, מדובר על תגובות של קוראים, ושם באמת קשה יותר לעלות על חומר מפוברק. לך תדע מי המשוגע התורן שכותב לך… בהמשך הטור אחזור לזה ואנסח את הבעיה בצורה מדויקת יותר.

[6] ראה שוב מאמרי על המחקר האקדמי ואיסור נגיעה.

[7] ראו עליו גם בטור 35.

[8] אגב, במתמטיקה כנראה הכי קל ליצור מחוללים כאלה, מפני ששם בשורה התחתונה באמת מדובר במניפולציות מכניות לגמרי בלי אינטרפרטציות ושאר כישורים אנושיים. היתרון של אדם על מכונה במתמטיקה הוא היכולת לעשות דילוגים על שלבים פורמליים, למשל להבחין מראש בכיוונים מבטיחים ולסלק מראש אפשרויות שכנראה לא יעבדו (בפרט בתחומים שאינם חישוביים, או np-complete, שהמחשב לא יכול להגיע לתוצאה בזמן סביר ואז הדילוגים נחוצים בהכרח). אבל ברוב המקרים גם היתרון הזה לא מובטח, ותוכנות כנראה יכולות או יוכלו לעשות זאת אוטומטית טוב ומהר יותר. אפילו בתחומים הלא חישוביים ייתכנו בעתיד תוכנות של חישוב קוונטי ועוד, שיוכלו לעשות הכל יותר טוב מאיתנו. ראו הוזהרתם.

[9] אמנם ראו למשל את הביקורת המתוארת כאן.

[10] אגב, הגבול מאד לא פשוט, ואין כאן המקום. אני רק מצביע על ההבחנה העקרונית. ייתכן ללמד תוכנה את צורת השיח של אדם, וזה עצמו ייצור שיחה עם תוכן אינטליגנטי (גם בלי שנכניס במו ידינו את הלמידה של התוכן אלא רק של הצורה).

[11] להתרשמותי מדובר בעלון של הטפה מאד חד ממדית תחת מעטה של פתיחות והעלאת נושאים שונים, בוערים ואקטואליים. גילוי נאות: אני נוגע בדבר, שכן נערך איתי ראיון מטעמם שהוחלט בסוף לא לפרסמו (במסגרת הפתיחות והעלאת הבעיות על השולחן).