מהמרקסיזם דרך "הביקורת החדשה" עד הנונסנס האקדמי 6 (טור 183)

בס"ד

בטור הקודם עמדתי על מתודה אפשרית למחקר מדעי של שאלות ללא קריטריונים. הסברתי שהשוואה למקרה מוסכם יכולה להחליף את הצורך בקריטריונים חדים. בטור הזה אני רוצה להרחיב את היריעה ולהראות שהמתודה הזאת ישימה לתחומים נוספים. זה יחזיר אותנו שוב לטורים שעסקו בשירה ובחסידות (104-113).

אמנות פוסטמודרנית וטקסטים עמומים

בטורים הקודמים עמדתי על הדמיון בין טענות כלפי מאמרים "ביקורתיים" בנושאי מגדר וכדומה, לבין טענות כלפי אמנות פוסטמודרנית או טקסטים פוסטמודרניים מכל סוג שהוא. תיארתי את הקושי לבסס את הטענות האיכותיות הללו בצורה מדעית ושיטתית בגלל הקושי להגדיר מדדי איכות בתחומים הללו ובכלל. הסברתי שזו מהותה של המתודה ההשוואתית בה נקטו שלושת השובבים שערכו את הניסוי במאמרי החרטא. כעת אראה שהמתודה הזאת ישימה בהחלט גם בהקשרים הרחבים יותר. במקום לנסח קריטריוני איכות, משימה חסרת סיכוי ("מי שמכם" וכו'), יש לערוך השוואות מול מקרי קצה מובהקים ומוסכמים, כלומר טקסט בעל תוכן סתמי שלכל הדעות אין לו שום ערך.

אמנם ספק רב אם באמת קיים טקסט חוסר הערך שלו הוא מוסכם. הרי לשיטת בני דודנו הפוסטמודרניים לטקסט כשלעצמו אין משמעות ולכן גם אין ערך. משמעותו נוצרת רק אצל הקורא ותלויה בקורא. לכן לשיטתם אין דרך לשפוט איכות של טקסט. אמנם אחד המגיבים לטורים הקודמים עמד על כך שאפשר לשפוט גם טקסט נונסנס במונחי הפוטנציאל שלו לעורר תובנות אצל הקורא. גם אם לו עצמו אין ערך הרי אם מטרתו לעורר תובנות אצל הקורא, אזי כך גם יש לשפוט אותו.

אולי תופתעו, אבל אני לגמרי מסכים. יתר על כן, אני חושב שזה אחד המדדים החשובים בשפיטת איכותו של שיר. כפי שהסברתי בטורים על השירה (107 והלאה), שיר לא בא להעביר מידע מהמשורר לקורא אלא לעורר אצלו רשמים כאלה או אחרים (קתרזיס), ולכן שיפוט שלו במונחי הפוטנציאל לעורר רשמים עמוקים ומגוונים אצל קהל רחב הוא רלוונטי. מבחינת התפיסה הפוסטמודרנית כך יש לשפוט גם טקסט פרוזאי. מבחינתם הכל הוא בגדר שיר. לעומת זאת, לתפיסתי טקסט פרוזאי, כמו מאמר אקדמי למשל, אמור להישפט לפי המידע שהוא מעביר מהכותב לקורא. פרוזה אינה שיר, ויש לה משמעות משלה, לא רק אצל הקורא.

אבל בטור הקודם ראינו למרבה הפלא שאפילו אבירי הנונסנס חשים צורך לא מובן להצטדק כשמגלים כך את ערוותם. במקום לעמוד בגאווה על כך שטקסט נונסנס הוא ראוי כמו כל טקסט אחר (שהרי בכל טקסט המשמעות נוצרת רק אצל הקורא ולכן אין דרך לשפוט איכות של טקסטים), הם מוצאים צורך להצטדק.[1] נראה שאפילו להם ברור שבמקרים אלו אין שום הצדקה לראות ערך אקדמי כלשהו בטקסט המדובר. בוודאי שאין סיבה לתת למי שכתב אותו קרדיט אם כל המשמעות נוצרת אצל הקורא.

בטור הזה אנסה לבחון מעט יותר לעומק את משמעותה של ההבחנה בין משמעות של טקסט למשמעות שנוצרת אצל הקורא. אני אעשה זאת דרך הרחבה של המתודה ההשוואתית. כבר הזכרתי שיש מועמדים נוספים למחקר השוואתי כזה, כמו אמנות (פוסט)מודרנית, טקסטים חסידיים או טקסטים במחשבת ישראל. כמובן שגם שם כדי לערוך השוואה כזאת אנחנו צריכים מקרי קצה מוסכמים.

אלגוריתמים של קורלציות

נתחיל עם אמנות (פוסט)מודרנית. שם ניתן עקרונית לעשות ניסוי כזה גם בלי השוואה אנושית ישירה (כפי שנעשה במאמרים שתיארתי). יוצרים יצירות אמנות מפוברקות על ידי ילדים, קופים מקפצים, והכי טוב תוכנות של מחוללים רנדומיים, ובודקים אותן. את הבדיקה לא חייבים לעשות בדרך של השוואה שיפוטית של קוראים ועורכים כמו שראינו בטור הקודם (ראה על כך עוד להלן), אלא אפשר גם להשתמש באלגוריתמים שחושפים קורלציות.

ישנם היום אלגוריתמים שמזהים האם מאחורי קובץ מידע (חזותי או מילולי) יש מחשבה כלשהי, כלומר האם יש תבנית מארגנת שמצביעה על תכנית או מחשבה ביסוד המידע הזה, או שמא מדובר בתשפוכת מקרית חסרת כל רעיון ותכנית מחשבתית מאחוריה. עושים זאת דרך בדיקת קורלציות בין קטעים שונים של המידע הזה. שפיכת צבע סתמית תניב חוסר קשר בין החלקים השונים של היצירה (קורלציה מסדר גודל 0), בעוד ציור מתוכנן שיש מאחוריו רעיון (ולא משנה מהו) אמור לתת לנו מדד קורלציה גבוה יותר. אני חושב שהתוצאות עלולות להיות מביכות למדיי עבור כמה מומחים ואמנים בתחום האמנות ה(פוסט)מודרנית.[2]

אבל כאן אמשיך במתודה ההשוואתית שתוארה בטור הקודם. מתברר שגם זה כבר נעשה, וכלי העבודה היסודי עומד לרשות כל דורש, וכוונתי למחולל טקסטים.

מחוללי טקסטים

מחולל טקסטים כזה נבנה על ידי ידידיי נדב שנרב[3] ומשה קופל, עם אראל סגל הלוי ועוד. אתם יכולים לבחור דמות, הרב קוק, ר' נחמן וכו', ובלחיצת כפתור אחת התוכנה מוציאה ארבעה טקסטים שמיוחסים להוגה שנבחר שמוצגים בפני הקורא (כמה פעמים שתרצו, כל פעם רביעיית טקסטים אחרת), שרק אחד מהם מקורי והשאר מפוברקים על ידי המחולל. הקורא אמור לאתר את הטקסט המקורי מבין הארבעה. המחולל עומד לרשות הקהל באופן חופשי ברשת,[4] והקוראים מוזמנים לגשת לשם ולערוך בעצמם כמה ניסויים שירצו. אני כבר אומר לכם שהקורא המצוי ייכשל במבחן במקרים לא מעטים. קורא מיומן יותר יצליח יותר (לא תמיד. כמובן מי שמכיר את כל הטקסטים של הרב קוק כנראה יצליח. אם כי תמיד אפשר לנסות ולומר לו שהתגלה כתב יד חדש).

דוגמה

הנה לדוגמה לחיצה אקראית שעשיתי על המחולל ברשת בבקשה לטקסטים שמיוחסים לרב קוק, וקיבלתי את ארבעת הטקסטים הבאים (יש כמובן ניסיונות יותר ופחות מוצלחים. הכל מקרי). בשביל הספורט, נסו לזהות מי מהם הוא האמיתי לפני שאתם קוראים הלאה:

  1. וליוצא ולבא אין שלום, זה היוצא מישיבה לישיבה ומתלמוד לתלמוד, וקל וחומר לאין ערוך להסתכלות חול וטומאה מול הסתכלות קודש וטהרה. על זה נאמר כל המוסיף גורע. מדתו של יוסף הצדיק, בן זקונים דיעקב אבינו, דשופריה היא מעין שופריה דאדם הראשון, איש תם, הכולל הכל, האמת במלא תפארתה, העובד הנאמן, והאח ברמאות עם הרמאי, לעמוד על עמדתו, עם לבן גרתי ומצוות שמרתי. יוסף כשמו, איננו גורע בתוספתו, ושבעים לשון גמר על ידי הוספת האות משמו בשמו, אות שבה נברא העולם הזה וכל אשר בו.
  2. המדריגות התחתונות, כמו האיגוד האחדותי של ישראל, יראת החטא מפני שכר ועונש, שכל אלה עומדים בהם במדריגה ירודה, הנם מאוגדים עם המחשבות האידיאליות של החירות המוחלטה, לא לבד מפני הצורה החינוכית שלהם, אלא מפני הבנין הכללי, שכל רעיון מתחבר בחבירו בחיבור מציאותי של עילה ועלול, עד שאלמלא היו פנויים אותן המקומות של הרעיונות הנמוכים, לא היה הבנין שלם, והיתה הנשמה פגומה בחלקים מערכיה. אז ישוב הרוח ויבקר את כל רכושו, את כל מקורו, שמחתו וצהלת רוחו, וימצא שהחלקים הבריאים שבהם, הם הם הנם הנקודות שבמצב השיקוע הרוחני נשארות הן בכל מלא צביונן. גם כשאין משיגים את הדברים עם הסבות וההכרחים להם, כן היא גם ההשגה. וידע ברור שהאור הזה, המצומצם כל כך בתיבות ובאותיות, במנהגים, במעשים, בדינים, בפלפולים ובסברות, פוגש הוא את האור העליון, המרומם מכל אלה, ומתרחץ בו, ומשתעשעים שניהם יחד.
  3. וכנסת ישראל עסוקה באדם, בדעתו, במהות רצונו, בדרך שאל מה שהיא עורגת הכל צפוי והמלכות נתונה, ושאור כל חשק אהבת עולם היא תקום, ושהאומה היא ירידתה של נפש, והצד החי שהתבלט באומה הנפלאה יעשה אדם, ועושה הוא את רעיון, בלא עולם ורוח. כי כל הצדיקים ילכו בטוחים בחסד עולם, גם אנחנו נלך ביסוד עולם, חלישות כח וחורבן עולמו. אותה המציאות שיש ברוח נפשו של אדם, ובאור הפנימי המורגש, בין האמונה האלהית ובין הסליחה והתשובה, באה מתוך אהבה, מתוך ד' דרך זרה, שמחשיך ידי הנשמות וגורם קודש לקודש. כל מה שהאמונה מתקרבת יותר לצורת רוח ישראל, מתאחדת בקרבה האמונה והקדושה והאצילות האלהית.
  4. וכה ילך הלוך ועלה, עד אשר יזכה לתקן את הכל. הנשמה מתכלית, שחיים גדולים מתלהבים לה בכל נפש, היא גדולה מן הכל, מאמונה היא מכל תוכן של תורה ושל עבודה מעשית. הדבקות האלהית, שלא לפסוח על אהבת החיים, היא ירידה מהשלמות האופיית, רוח העולם, לקשר את כל המצב הירוד, את קודש הארץ כולו, לפעולת קודש. ומזה האדם המפריד את הדברים היסודיים של הרעיונות והעצה זה מזה, מתהוה אחר כך פרץ גדול בכל ערך הגודל והמקום, וגם בכל רחבי ידי העולם יחד.

נו, הצלחתם?

מי שניחן בנפש ספורטיבית של ממש, מוזמן כעת לתת לעצמו או לאחרים שיעור על כל אחד מהטקסטים הללו, תחת הכותרת "שיעור במשנת הרב קוק". ההצלחה מובטחת. אני בטוח שכל מרצה לתורת הרב קוק יכול להפיק תובנות נפלאות מכל אחד מהטקסטים הללו, לדייק בכל אות ושורה, לדרוש בהם תגין וכתרי אותיות ולהפיק מרגליות מלוא פיו, ואין שום סיכוי שיהיה מישהו בקהל שירגיש שמשהו כאן לא בסדר. אני מזמין את הקוראים להעלות בטוקבקים לטור הזה שיעורים ורעיונות על כל אחד מהקטעים הללו (רצוי מאד לעשות זאת לפני שראיתם מי מהם הוא האמיתי).

ניתוח ראשוני

אז מה בעצם הבעייה? התובנות שיופקו ודאי יהיו עמוקות וחשובות (באמת!). נכון, אלא שאין להן קשר לטקסט הנלמד כמובן. ראינו שהפוסטמודרניות גורסת שתמיד תובנות נוצרות רק אצל הקורא ואינן בטקסט עצמו. לכן לשיטתם באמת אין שום בעיה בתיאור שנתתי כאן. הבעיה היחידה היא שאנחנו לא לומדים את הרב קוק אלא את המרצה העמוק שלנו. אבל גם זה בסדר גמור, הרי גם ממנו יש מה ללמוד. השאלה בה אני עוסק כאן היא רק מה זה אומר על הטקסטים שאותם כן כתב הרב קוק. האם כשאנחנו לומדים אותם באמת למדנו משהו מהרב קוק? כנראה שלא. האם יש לנו דרך להעריך ולשפוט לאורם אותו או את ערכו של הטקסט שלו? כנראה שלא. כמו שהסברתי בטור הקודם, ניסוי כזה לא מעיד על הטקסטים המפוברקים, אלא על הטקסטים הרגילים. פירוש הדבר הוא שאין שום חשיבות לטקסטים שכתב הרב קוק. תובנות לא פחות טובות יכולות לצאת מטקסט שמיוצר במחולל רנדומי. במילים אחרות, הטקסט הזה אינו פרוזה אלא שיר. הוא לא מעביר רעיונות אלא מעורר רשמים (ואולי גם תובנות) אצל הקורא.

ושוב אחזור ואומר, כמו שכתבתי בטור הקודם, בהחלט ייתכן שלרב קוק היו תובנות מופלאות ועמוקות ורעיונות מקוריים וחשובים. ניסוי כזה לא מוכיח שלא היו כאלה, אלא רק שאין לנו דרך לדעת על כך. התובנות שנוצרות אצלנו נוצרו רק אצלנו, והן יכלו להיווצר גם מהתבוננות על עמוד טלפון או חתול רחוב (כל אחד ומקורות ההשראה שלו). הוא הדין לגבי רוב הטקסטים החסידיים. אני מבטיחכם נאמנה שמחולל רנדומי יוכל ליצור לכם חומר שיעסיק אתכם בלימודי חסידות עד סוף ימיכם. ושוב, אפשר כמובן לשפוט את הטקסטים הללו כמו שיר, מי מהם בעל פוטנציאל השראה גבוה יותר (פוטנציאל לעורר רשמים מגוונים ועמוקים יותר), אבל זה לא שיפוט שקשור ליכולתו של המחבר כהוגה אלא כמשורר. הרעיונות שמתעוררים אינם שלו אלא שלנו. לכן לא הייתי נותן לו משרת פרופסור או התייחסות כהוגה חשוב מכוח טקסטים כאלה, פופולריים ככל שיהיו.

אגב, בתגובה לטור 5 העלה דוד לינק משעשע בדיוק בכיוון זה. מתואר שם ניסוי דומה שערכו בחורי ישיבה בעלון "עולם קטן", לשם הם שלחו קטעים מפוברקים בשם כל מיני טיפוסים שונים ומשונים, והתערבו ביניהם כמה מהם יפורסמו בעלון. היו לא מעט שאכן התפרסמו. זהו ניסוי דומה, ומשמעויותיו על החומר שמתפרסם בעלון הזה נראות לכאורה דומות.[5]

בטורים על החסידות הסברתי שזוהי הבעיה שאני רואה בלימוד חילוני של התורה והתלמוד (בעיקר האגדות כמובן). הלומדים הללו רואים בטקסטים הללו מקורות השראה ולא סמכות, ולכן פרשנותם היא חופשית ויצירתית. במקרה כזה המשמעויות באמת נוצרות רק אצל הלומד ולא מצויות בטקסט עצמו. וכמובן גם זה חלק מהספירה הפוסטמודרנית ("מי שמך?!", "אין לך מונופול על היהדות" וכו'). הבעיה במקרים אלו היא שזה הופך את תהליך הלמידה לשאיבת השראה, בעוד שלמידה ביסודה אמורה להיות העברת מידע (או מיומנות). זה לא מה שקורה בכל המקרים הללו. אין כאן העברת מידע אלא יצירת תובנות מתוך השראה, וזו יכולה להיעשות גם ממקור מקרי. במחילה, זוהי הזנייה של המושג לימוד (שמאד יקר לליבי). בעיניי לימוד הוא עיון בטקסטים והבנת משמעותם, וזה נעשה על ידי העברת מידע מהכותב לקורא. מעבר לזה יש בלימוד כמובן גם יצירה, ואיני מזלזל בה. אבל אני שולל בתוקף את הערבוב בין שני אלו (שבפוסטמודרניזם הפך לאידיאולוגיה ואבן יסוד פילוסופית. לשיטתם כל לימוד אינו אלא יצירה), ובוודאי השמטה מוחלטת של רכיב הלימוד והשארת היצירה כרכיב בלעדי בלימוד.

בהמשך אבהיר שזה לא נכון לגבי כל טקסט של הרב קוק וגם לא לכל טקסט חסידי. אבל להערכתי זה כן נכון לגבי רבים מהם.

פתרון החידה

למעוניינים, הקטע הרביעי הוא האמיתי. גם אם הצלחתם לזהות אותו, עליכם להודות שזה לא קל (אני בטוח שגם מבין אלו שהצליחו, הרוב התלבטו לא מעט ואולי גם החליטו באופן קצת שרירותי). יתר על כן, גם כשיש הצלחה בזיהוי צריך לזכור שחלק מזה הוא פשוט בגלל ההיכרות המוקדמת, וחלק אחר בגלל שהמחולל עוד לא מושלם (מגבלות טכנולוגיות). מעבר לזה, במקרה זה הקורא (=אתם) כמובן ידע מראש שיש כאן טקסטים מפוברקים (וידע גם כמה מתוכם הם כאלה), וזה כמובן מסייע לו. להערכתי גם קורא מיומן שיפגוש טקסט כזה בספר מודפס שמיוחס לרב קוק (מאמר שלו מגנזיו של פלוני ז"ל, בספר הזיכרון לרב אלמוני זצ"ל) ילמד את הטקסטים הללו במלוא הרצינות ורוב הסיכויים שהוא כלל לא יחוש בכך.

מעבר לזה, חשוב לזכור שטקסטים של הרב קוק הם אמנם עמומים אבל בכל זאת כל קטע שלו אומר משהו, או לפחות מתכוון לומר משהו (אני לפחות מקווה כך). אבל במקרי קיצון כמו הטקסטים המופרעים שמתפרסמים בכתבים ה"ביקורתיים" הנ"ל, כשלא תדעו מראש שיש כאן תוצרים של מחולל, כנראה לא תצליחו בכלל לזהות את המקור, כי הם באמת לא אומרים מאומה (שם גם החומר הרגיל באמת זהה למזויפים). זהו בסיס נאה ומבטיח למתקפת הסייבר שתיארתי בטור הקודם.

השלב הבא במאבק הסייבר הנ"ל הוא כמובן מחולל מאמרים רנדומי בתחומי החרטא. זה בעצם מה שנעשה בניסוי שתואר בטורים הקודמים, אבל את זה עשו בני אדם. אני מדבר על מחולל ממוחשב שייצר מאמר בעשירית שנייה (ולא בשש שעות כמו שלקח למיודעינו מהניסוי. אגב, באחד המאמרים שלהם גם הם השתמשו במחולל שירים רנדומי). זה יאפשר כמובן לנהל מתקפת סייבר כבדה, הרעשה מרוכזת, כנגד מערכות כתבי הנונסנס בצורה שתוארה למעלה. הכמות מאד חשובה, ולכן מחשב יצליח בזה הרבה יותר מאיתנו (האיכות כזכור לא קיימת ולא משחקת תפקיד). שיילכו כעת ויבדקו עם חוקרים פרטיים את שמות כל השולחים ואת תוכני כל מיליוני המאמרים הללו. נראה אותם.

למה זה לא נכון לכל טקסט?

לכאורה, כל זה אומר דברים די עגומים על כתבי הרב קוק, רבי נחמן ודומיהם. אם מחולל רנדומי יכול ליצור טקסט רב נחמני או רב קוקי שראוי ללמידה כמו המקור, האם זה לא אומר שלטקסטים הללו אין שום ערך? לכאורה יש כאן צורה ללא תוכן. אם מחולל רנדומי שמחקה את הצורה בלבד יוצר טקסט שניתן ללמוד אותו ברצינות בסדר אחרי הצהרים בישיבה ולהתעמק בתובנות העולות ממנו, מה זה אומר על הקשר בין מה שאנחנו לומדים מהרב קוק לבין מה שהוא רצה לומר (אם בכלל)? האם באמת יש כאן העברת מידע, או שמא אין כאן לימוד של ממש? האם זה לא אומר שכל המשמעות אכן נוצרת רק אצלנו ולא טמונה בטקסט עצמו? ומכאן שלכאורה צודקים הפוסטמודרניסטים.

יש כאן נקודה חשובה מאד. הם לא צודקים, אלא לגבי סוג מאד מסוים של טקסטים. הבעיה אצלם היא שהטקסטים שלהם שייכים לסוג הזה, ושם באמת אין בטקסט עצמו משמעות והיא נוצרת, אם בכלל, רק אצל הקורא, בדיוק כפי שהם מתארים. אלא שהם מאשימים בזה את כל העולם ואת כל הטקסטים בכל התחומים, ובעצם פוסלים במומם. בטקסט פרוזה רגיל (זוכרים בטורים על השירה: פרוזה טהורה היא ערך אנציקלופדי) נראה שאי אפשר לעשות תרגיל דומה, ולכן לגבי טקסטים כאלה לא נכונה המסקנה הדקונסטרוקציוניסטית (שהמשמעות נוצרת רק אצל הקורא ואין משמעות בטקסט עצמו).

אני מניח שמי שאינו מומחה במתמטיקה או בפיזיקה לא יוכל לעשות את מה שעשו שלושת השובבים שלנו ולשלוח מאמרים לכתבי עת למתמטיקה או פיזיקה. הוא לא יוכל ללמוד איך להעביר מאמר בפיזיקה או מתמטיקה בלי שיש לו ידע, מיומנות וכישרון לזה. בלי שיש לו טענה מוגדרת שאותה הוא מנסח לא יהיה מאמר. אגב, אותו דבר נכון גם לספר של ראשונים או אחרונים על הגמרא. אני לא רואה כיצד מחולל רנדומי יוצר טקסט שמיוחס לקהילות יעקב, קצות החושן, או רבי עקיבא אייגר, וצולח את ביקורתם של לומדי העיון המיומנים (וגם הלא מיומנים).

מהי הסיבה לכך? פשוט מאד, מפני שבטקסטים הללו, כמו במאמרים בפיזיקה או במתמטיקה, אנחנו באמת מבינים מה שהמחבר רצה לומר. הוא כותב טיעונים ותוכנם עובר אלינו כפי שהוא תכנן (במגבלות של פרשנות בשוליים צרים יחסית, שכמובן קיימות בכל טקסט). זה לא עניין של השראה או דרישת תגין, אלא של לימוד והבנת הנקרא, כמו שלימוד צריך להיות. תתפלאו, אבל יש טקסטים "נחותים" ו"לא עמוקים", כאלה שהקריאה שלהם אינה אלא הבנת הנקרא, ולא פרשנות שדורשת יצירתיות בלתי נדלית. שם לא יוכלו מחוללים רנדומיים להצליח (ראו הסתייגות בהמשך).

זהו בעצם ההבדל בין שירה לפרוזה כפי שהגדרתי אותם בטורים שעסקו בזה. את השירה קוראים ומתרשמים (מתפעלים על ידה) ואת הפרוזה לומדים. אכן, מחולל רנדומי יוכל ליצור שירים שיתחרו במידה רבה של הצלחה עם משוררים (לפחות כאלה שהם מספיק אוונגרדיים, אבל במידה מסוימת עם כל משורר. זה טיבה של שירה). אבל שום מחולל רנדומי לא יוכל לחקות ערך אנציקלופדי. הבעיה עם הפוסטמודרניסטים היא שהם רואים את כל הטקסטים כשירה ולא כפרוזה. הטקסטים שלהם הם אכן כאלה, אבל כאמור הם פוסלים במומם ומאשימים את כל סוגי הטקסטים בכך. זה כמובן חוזר ונותן להם לגיטימציה לכתוב לכתחילה טקסטים של מאמרים אקדמיים שבעצם הם בגדר שירה ולא פרוזה. אם כולם עושים זאת, אז אנחנו לפחות מודעים לכך ועושים זאת לכתחילה.

כאמור, לתפיסתי (וכפי שהערתי למעלה, כנראה שאפילו אנשי הנונסנס מודים בכך כמשיחים לפי תומים, מעצם ההתנצלויות שלהם) מחקר אקדמי אמור לייצר פרוזה ולא שירה. הוא אמור להעביר מידע ולא לעורר בקורא תובנות. כפי שכתבתי בטורים הנ"ל, בכתב עת אקדמי לשירה לא מפרסמים שירים אלא ניתוח של שירה. זה תפקידו של מחקר, וזה ההבדל בינו לבין היצירה שאותה הוא חוקר.[6]

צורה ותוכן

ההבדל היסודי בין שני סוגי המקרים, אלו שניתנים לחיקוי ואלו שלא, הוא בין צורה לתוכן. מה שעשו שלושת החוקרים שלנו הוא חיקוי של הצורה. במקום שבו חיקוי של הצורה לא ניתן להבחנה מטקסט מקורי, משמעות הדבר היא שגם הטקסט המקורי אינו אלא צורה ללא תוכן. בטקסט שיש בו תוכן וטעינה (כמו בדוגמאות שהבאתי למעלה), חיקוי צורני כזה לא יוכל לעבוד. המסקנה היא שמאמרים במגדר ביקורתי או גיאוגרפיה קווירית, הם צורות טהורות. אין להם תוכן בכלל, ולכן חיקוי רנדומי שמקפיד על כמה כללים צורניים יכול לדמות לגמרי למקור ולא ניתן יהיה להבחין ביניהם. מאמר כזה הוא בעצם מבנה ריק, ואם חיקית את המבנה אז אתה לא מחופש לאדמו"ר אלא אדמו"ר אמיתי. לעומת זאת, מאמר בפיזיקה או מתמטיקה, כמו גם חידושים של אחרונים על הש"ס, הם טקסטים בעלי תוכן ולכן חיקוי כזה לא יוכל לעבוד שם.

אגב, כאן תוכלו להבין באלו תחומים וסוגי מאמרים במדעי הרוח והחברה חיקוי כזה לא יוכל לעבוד. מאמרים שטוענים טענה ברורה שעוברת לקורא as is בלי יותר מדיי פרשנות יצירתית, הם מאמרים שטעונים בתוכן ולכן אי אפשר לחקות אותם על ידי מחולל רנדומי. מאמרים וכתבי עת כאלה בהחלט טוענים טענות, ושם ניסוי כזה לא יפעל. זוהי המגבלה העיקרית על הכללה שנרצה לעשות מתוצאות הניסוי הזה לתחומי הרוח והחברה בכלל. הניסוי הזה תוקף תחומים וז'אנרים מאד מסוימים, ולא נכון להכליל מהם לשאר התחומים (כתבי העת ותחומי המחקר). לשאלה מה משמעותם של הניסויים הללו לגבי תחומי החברה והרוח בכלל, נגיע בטור הבא.

מחולל רנדומי לתוכן

אלא שהמצב לא כל כך פשוט כפי שתיארתי עד כאן. ראשית עליי להזכיר כאן שאבי המתודה ההשוואתית כתחליף לקריטריונים הוא מורנו הר"א טיורינג זצ"ל. מבחן טיורינג באינטליגנציה מלאכותית[7] בא לעשות בדיוק את זה. הוא רוצה  להגדיר שיחה או תקשורת של בני אדם, ולשאול מתי מחשב יוכל להיחשב כאדם לעניין זה. מתי הוא מקיים את המאפיינים שיש לשיחה עם אדם. ושוב, יש כאן בעיה של קריטריונים. יש כל מיני בני אדם, עם תחומי התעניינות וכישורים שונים ורמות שונות, ולכן קשה לנסח קריטריונים שמגדירים בצורה חדה מהי שיחה אנושית. טיורינג הציע הצעה להחליף את הקריטריונים במתודה השוואתית: נשים אדם בחדר עם שני מסכי מחשב שכל אחד  מהם מחובר לגורם בחדר אחר, אחד למחשב והשני לאדם. אני יושב בחדר וצריך לנחש לאור שיחה שאני מנהל דרך המסכים מי מהשניים הוא אדם ומי משניהם הוא המחשב. טיורינג הציע את הקריטריון הבא: ברגע שלא אוכל להבחין מיהו המחשב ומיהו האדם, הרי המחשב זכאי להיחשב כאדם (או ליתר דיוק השיחה שלו היא שיחה אנושית). זו ממש המתודה ההשוואתית שתיארתי בטורים הקודמים. טיורינג לוקח יצור שלכל הדעות הוא אדם (זהו הצורך במקרה מובהק ומוסכם), ומניח שההשוואה אליו יכולה להחליף את ההגדרה התיאורטית של שיחה אנושית שהיא כאמור קשה מאד לביצוע.

אלא שכעת מתעוררת שאלה יסודית וחשובה לגבי הדיון שלנו. כיום ידוע שמחולל ממוחשב יכול לעשות אותו דבר גם לחשיבה בתחומים אחרים. כך ניתן ליצור מחולל טקסט בתחומי דעת שונים, מחולל שייצור טקסטים משמעותיים ובעלי תוכן. עקרונית, יש תוכנות מחשב שיכולות להוכיח משפט במתמטיקה או לנתח בעיה בפיזיקה (אני לא יודע באיזו רמה הדברים נמצאים היום, אבל ברור שעקרונית ייתכנו מחוללים ממוחשבים כאלה). מדובר בתוכנות של אינטליגנציה מלאכותית, שם אנחנו יכולים כיום ליצור תוכנות לומדות, לאמן אותן בתחום זה או אחר, ולהביא אותן למצב שהן יכולות ליצור תוצרים בעלי ערך בתחום הזה.[8] ראש וראשון להם הוא מבחן טיורינג עצמו. בימינו יש כבר תוכנות שעומדות במבחני טיורינג בצורה לא רעה,[9] וסביר שבעתיד הלא רחוק יהיו כבר תוכנות שיעמדו בו בצורה טובה הרבה יותר. כך למשל אין סיבה שלא יהיו תוכנות שייצרו דברי תורה ברמה טובה, וילמדו ליצור חיקויים של קהילות יעקב או קצות החושן.

אם כן, לכאורה נשמטה הקרקע מתחת להבחנה שאותה עשיתי למעלה. אנחנו נוכחים לראות שכל התחומים, החרטא ושאינו כזה, חשופים לאותה מתקפה שעליה דיברתי כאן. כעת למדנו שאפילו במדעים מדויקים ובחידושי תורה ניתן ליצור טקסטים ומאמרים בעלי תוכן משמעותי על ידי מחולל טקסטים ממוחשב. אם כן, שוב חוזרת השאלה, האם המבחנים והניסויים שאותם תיארתי כאן באמת מייחדים רק את הגבבא הפוסטמודרנית, או שמא צודקים בני דודנו הפוסטמודרניסטים שהדבר נכון לכל סוגי התחומים והז'אנרים. אולי באמת כל הטקסטים הם צורות בלי תוכן וההבחנה שהצעתי למעלה היא ריקה.

מחולל צורני ותוכני

אז זהו שהם לא צודקים. מחוללים מהסוג החדש שתיארתי לא משקפים את הבעייתיות שבה אנחנו עוסקים כאן, ולכן גם לא מביאים למסקנות שעליהן דיברתי. מחוללים כאלה פשוט מחקים את החשיבה שלנו, ועושים את מה שאנחנו עושים, ולכן אין פלא שהם יכולים גם ליצור תוצרים כמו אלו שלנו. כמו שמחשב סטנדרטי בימינו עושה חישוב מתמטי ואין בכך כדי לערער כי הוא זה על משמעותו של החישוב או על ערכו של מאמר שמציג חישוב כזה.

מחולל כזה נוצר מפני שפשוט לימדנו את המכונה לעשות את מה שאדם עושה. יש שיאמרו שלימדנו אותה לחשוב (ראה טור 35). לעומת זאת, בניסויי החרטא החיקוי היה צורני בלבד, כלומר המחולל (שבמקרה זה היה אנשים בשר ודם) רק חיקה מילות מפתח ואווירה ולא באמת יצר תוכן. הוא לא עבר את תהליכי החשיבה של חוקרים אמיתיים, ולו רק מפני שבתחומים הנדונים אין כאלה (לא חוקרים ולא חשיבה שלהם). הוא רק חיקה את צורת הביטוי ואת הביטויים שבהם הם משתמשים. זהו מחולל צורני ולא תוכני. הניסוי שתיארנו התבסס על חיקוי צורני, ולכן הוא באמת הוכיח שאין תוכן משמעותי למאמרים בתחומים הללו. לעומת זאת, מחולל תוכני לא מוכיח שאין במאמרים הנבדקים תוכן, אלא לכל היותר את העובדה שגם מכונה יכולה ליצור תוכן. זה משהו אחר לגמרי.

המסקנה היא שיש שני סוגי מחוללים: מחולל צורני ומחולל תוכני. מחולל תוכני אולי יכול לחקות וליצור תוכן בעל ערך (למשל, התוכנות של מבחני טיורינג הן תוכנות שמחקות תוכן ולא צורה)[10], אבל אין לזה שום משמעות עקרונית. אנחנו כאן מדברים על מחולל צורני. רק מחולל צורני ראוי לכינוי "מחולל רנדומי", כי הוא שומר רק על הצורה, בעוד שהתוכן הוא מקרי ושרירותי. מחולל תוכני אינו רנדומי בשום צורה, שכן התוכן שלו עומד בקריטריונים הגיוניים בדיוק כמו תוכן אנושי מקביל.

אגב, הניסוי שהוזכר למעלה שנערך ב"עולם קטן", לפחות אם הבנתי נכון את מה שקרה שם, מבוסס על מחולל תוכני ולא צורני. הבחורים פיברקו חומר שחיקה את התוכן של תגובות רלוונטיות ולא יצרו קטעי נונסנס. הם כתבו טקסט שמתאים לבחורה רווקה מתלבטת או לקצין צה"ל אופייני, ולכן אין פלא שהמערכת לא יכלה להבחין שמדובר בפיברוק. כל אחד יכול לכתוב תגובות אמינות של קצין בצה"ל או גרושה מתוסכלת, ולמה שמישהו שקורא אותן יוכל להבחין שמדובר בפיברוק. זה לא חיקוי צורני אלא תוכני, ולכן הוא לא מעורר בעיה אמיתית. הניסוי הזה אמנם מביך, ואני אישית אפילו מאד הייתי רוצה להסיק ממנו מסקנות על עלונים נוסח "עולם קטן" (שממש לא חביבים עליי)[11], אבל במחשבה ישרה נדמה לי שזה לא המקרה.

הדגמה

כדי לחדד את הדברים אקח קטע אחר, ובכוונה גם הוא של הרב קוק, ונראה מדוע מחולל צורני לא יוכל לחקות אותו. אחד הקטעים הידועים שלו הוא הפתיח לאורות הקודש, שם הוא כותב כך:

חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד. וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד.

אין ספק שהניסוח הוא פיוטי כדרכו של הרב קוק, אבל כאן ברורה לגמרי כוונת הדברים. יש מקום לפירושים וביאורים וקישורים שונים, אבל המשמעות הליטרלית של המשפטים בקטע הזה ברורה לגמרי. אף אחד לא יחלוק על כך שטענתו היא שלימוד תורה שונה מכל לימוד אחר, שכן בתורה הלומד עצמו משתנה, נפעל על ידי לימודו, בעוד שלימודים אחרים הם מידע שנכנס לתוכו אבל לא בהכרח פועל עליו ומשנה אותו. עד כאן כל קורא יסכים, ולכן זה תוכן מוצק של הקטע. יש משמעות ליטרלית למילים וזה לא תלוי פרשנות. ומכאן שמדובר בפרוזה ולא בשירה, ואת זה אי אפשר לחקות בחיקוי צורני.

כאמור, אפשר להסכים או להתווכח עם מה שנאמר, אפשר לחפש עומקים ומשמעויות נוספות, לפרש מהי בדיוק אותה השפעה חיצונית או פנימית, והאם יש גבול חד בין שתיהן. כל אלה שאלות טובות והתשובות להן בהחלט תלויות פרשנות, אבל בראש ובראשונה יש משמעות ליטרלית בסיסית ברורה לקטע הזה. ניסוחו אמנם פיוטי, אבל מדובר על פרוזה. יש בו תוכן ולא רק צורה, ולכן מחולל צורני לא יוכל לחקות אותו. שימוש במילים ובהטיות האופייניות ויישום של קישורים צורניים רווחים בין מילים בשאר כתבי הרב קוק לא יוכלו ליצור קטע כזה. המסקנה היא שלקטע כמו זה לא נכון להתייחס כחרטא במובן שתואר למעלה.

כמובן שמחולל תוכני יוכל לחקות גם קטעים כאלה. אם נלמד אותו את צורת החשיבה של הרב קוק ואת עולמו הרעיוני, אזי בדיוק כמו תלמיד אנושי של הרב קוק גם הוא יוכל ליצור טקסטים שמדמים תכנים שלו. אבל כפי שהסברתי זהו חיקוי של צורת החשיבה של הרב קוק ולכן זה לא בהכרח אומר משהו על איכות כתביו המקוריים. הקטעים שמובאים למעלה משקפים את אופיים של כתביו השיריים, כאשר השירה אינה רק צורת הניסוח אלא גם עמימות התוכן. אלו קטעים שבהם האמירה היסודית עצמה היא תלוית פרשנות ולא מובנת מאליה, ולכן הם ניתנים לחיקוי צורני. קטעים שכתובים באופן פיוטי אבל מכילים טעינה שמשמעותה היסודית ברורה לכל קורא סביר – לא.

הדברים קל וחומר אם מדובר בטקסטים כמו חידושים של ראשונים או אחרונים. בטקסט אופייני כזה יש קושיא ותירוץ, ולכן משמעותם הליטרלית ברורה מאליה לכל קורא סביר. במקרים כאלה אין ספק שחיקוי צורני לא יוכל ליצור טקסט דומה. חיקוי צורני לא יכול לתת לנו קושיא בעלת משמעות וגם לא תירוץ רלוונטי לקושיא נתונה. חיקוי תוכני כמובן יוכל לעשות זאת גם בטקסטים כאלה (כמו תלמיד שלומד מראש הישיבה שלו ומצליח לחשוב וליצור בעצמו), אבל זה לא חשוב לענייננו.

האם הגבול בין תוכן לצורה הוא חד?

כשחיפשתי באורות הקודש קטע כדי להביא דוגמה שמכילה תוכן ברור וחד (ולכן לא ניתנת לחיקוי צורני), די התקשיתי למצוא. במהלך הדפדוף הבנתי שהגבול בין קטעים שמכילים תוכן פרוזאי (=פרזי, בלשונו של הרב קוק) לבין כאלה שהם צורה טהורה אינו חד. לשונו של הרב קוק תמיד פיוטית (ברמות שונות), אבל כפי שראינו כאן גם ניסוח פיוטי יכול להכיל תוכן. התלבטתי לגבי לא מעט קטעים האם ברור לי שאי אפשר יהיה לחקות אותם צורנית, והתשובה שלי לא הייתה חד משמעית.

אני מניח שאותה עמימות קיימת בין מחולל צורני ותוכני. לא תמיד קל לקבוע מתי מחולל הוא צורני לגמרי ומתי יש בו גם מרכיב תוכני (או איך בונים מחולל טקסטים שהוא צורני טהור). חיקוי של הצורה במקרים רבים מכיל לפחות חיקוי כלשהו של התוכן. כך למשל מה שעשו אותם שלושה חוקרים הוא חיקוי צורני, שכן הם השתמשו בסט נתון של מילים וביטויים ויצרו אווירה מבוקשת, בלי שים לב לתכנים. אבל גם שם ברור שלא הייתה התעלמות גמורה מהתוכן. היו שם טענות שמדברות ליטרלית על קיפוח וכו'. לכן אפילו שם לא היה מדובר בצורניות טהורה. ועדיין נדמה לי שהרעיון ברור וההבחנה העקרונית נכונה. יש תחומים אפורים כמובן, שכן העולם שלנו מסובך.

עוד משפט על עתידנות

במאמר מוסגר אומר שמשמעות התמונה שתוארה למעלה לגבי מחוללים תוכניים היא שתיתכן מתקפת סייבר כמו זו שהצעתי בטורים הקודמים גם על כתבי עת רציניים בתחומים רציניים. כשנגיע למצב שבו מחוללים תוכניים יוכלו ליצור חומר בעל ערך, לא ברור מה יהיה הערך המוסף של בני אדם במחקר המדעי והאקדמי. כרגע נראה שאנחנו עוד לא שם, מפני שאחרת היינו מוצפים בפרופסורים שטוענים לקביעות על בסיס אלפי מאמרים שהם יצרו באמצעות מחוללי תוכן ממוחשבים. אבל הזמן הזה כנראה עומד להגיע, ולא כל כך רחוק הוא היום. מעניין מה יהיה אז, אבל כאן אין ענייני בעתידנות.

סיכום ביניים

בינתיים ניסיתי, ואני מקווה שהצלחתי, להדגים באופן חד את ממד החרטא בתחומים הקיצוניים שנדונו כאן. מדובר בתחומים שבהם ניתן להציע ניסוי מדעי השוואתי שבודק ומאשש את אופיים המחורטט: אם אקוויוולנטים רנדומיים (כלומר תוצרים של מחוללים צורניים) יכולים להיות מוצגים באופן שמומחים (?!) לא מצליחים להבחין בינם לבין החומר האמיתי, זו אינדיקציה לכך שמדובר בחרטא במובן החמור והקשה של המושג.

אבל ברור שבחלק ניכר ממדעי החברה והרוח ומכתבי העת בתחומים הללו זה לא המצב. ברוב המאמרים בתחומים הללו יש טעינה ויש תוכן, וסביר שתוצרים של מחוללים צורניים לא יוכלו לחקות אותם ולהתקבל לפרסום ברוב כתבי העת הנורמליים. מאמרים נורמליים גם במדעי החברה והרוח משמשים ללימוד, כלומר להעברת רעיונות ומידע מהמחבר לקורא, ולא רק ליצירת השראה. אלו טקסטים של פרוזה ולא של שירה, ולכן שם אי אפשר לומר שמדובר בחרטא במובן הקיצוני שהוגדר כאן, כלומר בנונסנס שהוא לכל היותר בסיס להשראה (אם בכלל). התיאור שנתתי כאן מאפיין בעיקר את התחומים ה"ביקורתיים", שכאמור הם שוליים אזוטריים ופראיים של מדעי החברה והרוח.

אבל דומני שמקרי הקיצון שתיארתי כאן בכל זאת אומרים משהו גם על החומר הנורמלי בתחומים הללו. כבר הזכרתי את העובדה שבמתמטיקה ומדעי הטבע לא ניסו, וסביר מאד שגם אם תנסו לא תצליחו, ליצור נונסנס שיתקבל לפרסום (אגב, בכל זאת מעניין לנסות). מה משמעותה של עובדה זו? האם היא אומרת משהו גם על החומר הנורמלי שנוצר ומתפרסם בתחומי החברה והרוח? בטור הבא אנסה לבחון את ההשלכות הרחבות יותר של הניסויים והניתוח שלהם כפי שהוצגו כאן.

[1] אמנם ראינו שעיקר ההצטדקות שלהם היא על כך שלא גילו את זיוף שם המחבר. כבר הערתי שנראה שעם תוכן הנונסנס באמת לא היו להם בעיות של ממש.

[2] חלום ישן שלי עם ידידי נדב שנרב (עוד מימי הדוקטורט העליזים שלנו) היה לערוך מחקר כזה. חשבנו לפנות בהצעה לקישון לסייע במימון ניסוי כזה לציורים פוסטמודרניים (שהיו כה חביבים עליו). בסופו של דבר העניין לא יצא אל הפועל, אבל ממש כעת הצעתי לתלמיד שלי לשעבר לנסות לעבוד על תזה בכיוון הזה (בתואר שני של פילוסופיה ומדעי המחשב). הוא אמר לי שהוא התחיל לבחון זאת ברצינות, ואני מאד מסוקרן לגבי התוצאות.

[3] ראה על כך בספרו קרן זווית, במאמר לפ' ניצבים. המחולל בו עשיתי שימוש בהמשך נמצא באתר שלו ברשת.

[4] ראה למשל כאן: http://imitatorgwt.appspot.com/

[5] איני מכיר בדיוק את מבנה העלון הזה, אבל יש לי חשד שזה לא לגמרי כך. לפי התיאור, מדובר על תגובות של קוראים, ושם באמת קשה יותר לעלות על חומר מפוברק. לך תדע מי המשוגע התורן שכותב לך… בהמשך הטור אחזור לזה ואנסח את הבעיה בצורה מדויקת יותר.

[6] ראה שוב מאמרי על המחקר האקדמי ואיסור נגיעה.

[7] ראו עליו גם בטור 35.

[8] אגב, במתמטיקה כנראה הכי קל ליצור מחוללים כאלה, מפני ששם בשורה התחתונה באמת מדובר במניפולציות מכניות לגמרי בלי אינטרפרטציות ושאר כישורים אנושיים. היתרון של אדם על מכונה במתמטיקה הוא היכולת לעשות דילוגים על שלבים פורמליים, למשל להבחין מראש בכיוונים מבטיחים ולסלק מראש אפשרויות שכנראה לא יעבדו (בפרט בתחומים שאינם חישוביים, או np-complete, שהמחשב לא יכול להגיע לתוצאה בזמן סביר ואז הדילוגים נחוצים בהכרח). אבל ברוב המקרים גם היתרון הזה לא מובטח, ותוכנות כנראה יכולות או יוכלו לעשות זאת אוטומטית טוב ומהר יותר. אפילו בתחומים הלא חישוביים ייתכנו בעתיד תוכנות של חישוב קוונטי ועוד, שיוכלו לעשות הכל יותר טוב מאיתנו. ראו הוזהרתם.

[9] אמנם ראו למשל את הביקורת המתוארת כאן.

[10] אגב, הגבול מאד לא פשוט, ואין כאן המקום. אני רק מצביע על ההבחנה העקרונית. ייתכן ללמד תוכנה את צורת השיח של אדם, וזה עצמו ייצור שיחה עם תוכן אינטליגנטי (גם בלי שנכניס במו ידינו את הלמידה של התוכן אלא רק של הצורה).

[11] להתרשמותי מדובר בעלון של הטפה מאד חד ממדית תחת מעטה של פתיחות והעלאת נושאים שונים, בוערים ואקטואליים. גילוי נאות: אני נוגע בדבר, שכן נערך איתי ראיון מטעמם שהוחלט בסוף לא לפרסמו (במסגרת הפתיחות והעלאת הבעיות על השולחן).

48 תגובות

  1. זה לא נכון.
    דווקא הקטע הראשון הוא הנכון.
    ואני לא הכרתי אותו, אלא הסקתי כך מקריאת ארבעת הקטעים (רק לראשון יש מובן).
    אחר כך גיגלתי ומצאתי שאכן הקטע הראשון מופיע בשמונה קבצים.
    אז כנראה בכל זאת, יש תוכן ממשי בניגוד לדבריך.

  2. אני דווקא חשבתי קטע 2. בכל שאר הקטעים יש בעיות תחביריות של נושא ונשוא. אפשר להגיד הרבה דברים על הרב קוק אבל הוא הקפיד על תחביר ודקדוק.

    1. אכן אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל שהוא הקפיד על תחביר אי אפשר. זו פעמים רבות הסיבה לכך שקשה להבין אותו. למשל, הוא מתחיל משפט בנושא ומוסיף לו כל כך הרבה לוואים עד שהלוואים הופכים להיות בעצם הנשוא (הענייני, לא הדקדוקי, אין דקדוקי) בלי ששמים לב. כשהוא רצה, הוא בהחלט ידע לכתוב בדקדוק נכון, אבל במחברות שלו הוא כתב לעצמו ועשה את זה במהירות מאוד גדולה עד כדי כך שהוא מספר שטבילת העט בדיו מפריעה לו.

  3. גם אני חשבתי שזה קטע 2 בקטע 3 יש בעיות ברורות, את הקטע הרביעי אני לא הבנתי אז הנחתי שזה לא זה, ואילו הקטע הראשון היה נראלי מוזר
    דרך אגב, אם המחולל רנדומלי זה ממש לא בסדר.. זה יכול להביא למצב שאנשים מבינים מה הנכון ובכל זאת המחולל אומר להם שהם טועים, ואז הם חושבים שיש להם נתון שמראה שהם טועים.. ואז כשזה "נתון" הן עלולים להסיק מסקנות שגויות (לגבי כתבי הרב קוק) .

  4. חחחח, הבנתי מה קרה. המחולל הזה מביא 3 טקטסטים מקוריים, וטקסט אחד מומצא (ולא ההפך). התשובה הרביעית הייתה זו המומצאת. הבעיה היא שבטקסטים שהוא מתבסס עליהם יש קצת שגיאות הקלדה מה שמקשה על הזיהוי.

    1. אם כך, נפל אצלי שיבוש בהבנת הניסוי שם. אני צריך לבדוק.
      בכל אופן, שים לב רוני שכתבת בהודעתך הראשונה שבבירור לשלושת האחרונים אין מובן. כעת התברר שלפחות השני והשלישי הם טקסטים מקוריים.

  5. או אולי לא. באמת קשה לדעת. אולי הוא לוקח קטעים ארוכים מקוריים שיש להם מובן ומדביק אותם זה לזה. תמהני אם קריאה במקור עצמו ובהקשר הנכון הייתה מסייעת להבנה.

    1. הוא כנראה לוקח קטעים מקוריים ומערבב. יש שם אפשרות לעבוד עם רמב"ם, וזה קל מאד לזהות הלכות מספר משנה תורה – אם ההלכות הן באותו הקשר (ולכן קטע מקורי) או לא. כמובן עם הרב קוק זה הרבה יותר קשה. גם אני חשבתי קטע 2 בגלל שבאחרים התחביר גרוע או שהם לא אומרים כלום, אבל כאמור התוכנה מציעה את 4 ומישהו כאן זיהה את 1 כמקורי

  6. יש להבחין בין בהירות של טקסט לבין תוכנו. טקסט יכול להיות ברור ושטחי, או מעורפל ועמוק, או מעורפל ושטחי, או ברור ועמוק. כהשהסגנון מעורפל, קשה להבין מה טקסט אומר. אזי קל לבלבל בין תוכן שטחי לתוכן עמוק, בין תכלת לבין קלא אילן, ואותו בלבול מצביע הן על חוסר בהירות בסגנון של הכותב (במחשבתו גם אם סגנון כזה מכוון) והן על קריאה שטחית של הקורא (גם אם מורגל בקריאת טקסטים כאלה). באותה מידה, טקסט ברור המדבר להגיון של רוב האנשים, בנקל עשוי לשקף פשטנות ובינוניות מחשבה של הקורא והכותב. אם בתקופה הקלאסית בהירות ופשטות של טקסט נחשבו למעלה, הרי שברוב התנועות המודרניות (אקספרסיוניזם, מרקסיזם, סימבוליזם, הרמטיזם, סוריאליזם, פוטוריזם) כותבים, בין בשירה בין בפרוזה, העדיפו לכתוב טקסטים מורכבים ומעורפלים.

    1. הטקסטים של הרב קוק משקפים דרך כתיבה רומנטית-מודרנית. אתה מבקש כתיבה פרוזאית מדעית שמקורה במסורת האריסטוטלית או בנאורות. אדרבא כשם שלך ולחבריך טקסטים לא מדעיים נראים כנונסנס, כן לרומנטים ולמודרנים "הגות מדעית נאורה" העוסקת בנושאים רוחניים נשמעת כחסרת טעם וריח. באמת, בשני הצדדים יש מעט מאד כותבים שכתבו פרוזה טובה, אולם בשניהם יש אנשים שכתבו תוכן משמעותי. שייך ללמוד בעיון את כתבי הראי"ה קוק, לפרשם ולבקרם. לא שייך לעשות מהם חוכא ואיטלולא באמצעות מחולל טקסטים, כי זה בדיוק סוג של "ביקורת חדשה" פוסטמודרנית, גם אם יש לה צורה מדעית. אגב, יש זייפנים שהצליחו לזייף תמונות של גדולי האמנים או לזייף יצירות של גדולי המלחינים, ולהטעות מומחים גדולים, אז מה זה אומר? שלפעמים "גדולי המומחים" לא באמת מומחים, ושגם חיקוי הוא סוג של כשרון.

    2. מ', במחילה אבל נראה שאתה בכלל לא מבין את הדיון כאן ועל מה מדובר.
      אם מחולל צורני (!) אקראי מחקה טקסט בצורה שמבלבלת את הלומדים פירוש הדבר שגם כשהם לומדים טקסטים מקוריים הם לומדים את עצמם. זה הכל. מה כל זה נוגע למה שאני מצפה או לא מצפה מהרב קוק? אני לא מצפה ממנו לכלום. זכותו לכתוב שירה או בכל צורה שהוא רוצה. לא על כך הדיון כאן.
      גם הזיופים לא קשורים בשום צורה לדיון שלנו. מה עניין זיוף להכא? אם מזייפים ציור אמיתי (מעתיקים אותו) זה ודאי לא קשור לכאן. ואם מזייפים סגנון (יוצרים ציור אחר בסגנון של הצייר) הרי זה מקביל למחולל תוכני ולא צורני.

  7. הרב מיכי, במחילה,

    מסכים אתך שהפוסטמודרניזם מאד בעייתי מבחינה תוכנית וצורנית. אולם אתה הרחבת את הביקורת לכתבי הראי"ה קוק ולטקסטים חסידיים. והבאת חיקוי טקטסים כאלה ע"י מחולל צורני אקראי כראיה לגישתך. לענ"ד זו טעות משני טעמים.

    האחד, טענתך ששירה מעוררת השראה בניגוד לפרוזה המעבירה רעיונות נכונה רק לשירה בינונית ולפרוזה בינונית. ההגדרה המקובלת של שירה היא מה שתכליתו להורות ולהנעים. לפיכך שירה אמתית דורשת לימוד בעיון, אלא שדרך הלימוד של שירה אינה דרך הלימוד של פרוזה. וכבר ביקש דוד שלא יהיו קורים בהן כקורין בספרים אלא יהיו קורין בהן והוגים בהם ונוטלין עליהן שכר כנגעים ואהלות. ספר תהלים, הקלאסיקה של השירה הסינית, כתבי אפלטון, הקומדיה של דנטה, מחזות שקספיר, אלה ספרי שירה שנלמדו בעיון ע"י חכמים בכל הדורות. לא בגלל סגנונם המפואר, אלא משום המחשבות המוסריות העמוקות והנעלות הגנוזות בהם.

    השני, ההצלחה כביכול של מחולל צורני לחקות טקטסים באופן המבלבל את רוב הקוראים, מלמדת שכיום רוב הקוראים לא יודעים לקרוא וללמוד טקסטים פיוטיים. הרעיון שאלגוריתם יכול לחקות יצירה מקורית הוא איוולת.
    תוכן וצורה תלויים זה בזה. וורדסוורת' היה אומר שיש למשורר סיבות עמוקות מדוע כל מלה בשיר, בחר בה ולא במלה אחרת, ולמה מצויה בשורה דווקא במקום בו היא נמצאת.

    אלא מה? פוסטמודרניזם הוא זילות של המודרניזם. כי לכותבים המודרנים ולראי"ה קוק היו סיבות טובות מדוע כתבו בסגנון אזוטרי, ולכל אחד מהם היה סגנון מקורי ומחשבות מקוריות. לעומת זאת, האזוטריות של רוב הטקסטים הפוסטמודרניסטים נובעת ממיעוט מחשבה ותלי תלים של התחכמות. כתב הראי"ה קוק: "הנני צריך לשחרר את ספרותי מכבליה. מפני מה איני יכול לכתוב את עומק רעיונותי בדרך ישרה, בלא סיבוך, בלא הרכבה יתירה, כי אם דברים כמשמעם, להגלימם לפי סדר יצירתם? זהו סוד מסותר".

    1. זה שוב הולך למקומות שלא קשורים לדיון. לא דיברתי על השאלה האם לרב קוק או להוגה חסידי כלשהו היו רעיונות עמוקים. יש שהיו ויש שלא. גם לא דיברתי על השאלה האם הם הביעו אותם נכון או בדרך הנכונה. שאלתי שאלה אחת פשוטה: אם אפשר לחקות את הטקסט הזה צורנית מה זה אומר על מי שלומד אותו. זה הכל.
      אם אתה מתווכח איתי, אתה בעצם טוען שמי שיודע לקרוא טקסטים עמוקים יידע לומר לי על כל טקסט האם הוא יצא מהרב קוק/ר' נחמן או ממחולל (מבחן טיורינג). אני מהמר שלא. אבל זו שאלה עובדתית שניתן לבדוק בניסוי. כל השאר אינו רלוונטי לדיון, והטענות והציטוטים שהבאת (וורדסוורת ואחרים) לא נוגעים לשאלה ששאלתי אלא רק לשאלות שלא שאלתי. עליהן תוכל לראות בטוריי על השירה (שבהם כתבתי בדומה למה שאתה כותב כאן).
      אגב, מחולל תוכני ודאי יוכל לחקות אותם.

  8. מסקנותיו של מחקר חדש על כתבי הרב קוק מובאות בספר קבלת הראי"ה של ר' יוסף אביב"י, שם הוא מראה שמאות פסקאות של הרב קוק אינן אלא תרגום (לא תוכני אלא מילה למילה ממש) של דברי האר"י ומקובלים אחרים. לדעתי זו הוכחה שיש משמעות לפסקאות האלה (אמנם הוא מסכים ומיצר על כך שכל ההוגים ברעיונותיו של הרב קוק לא עמדו על זה ולכן כתבו שטויות וקשקושים בפרשנות רעיונותיו)

    1. אני קצת מכיר דברים של אביבי, ולדעתי הוא מגזים בזיהוי של הרב קוק עם הקבלה אחד לאחד. אני מעריך שאין שם הוכחה למשמעות חד ערכית של פסקאות כאלה, ואפשר לעשות את זה גם לפסקאות חיקוי. אבל איני מכיר את דבריו שם.

  9. כמה טקטסים שכתבו אנשים הינם באמת מקוריים וכמה הם חיקוי של טקסטים מקוריים וכמה חיקוי של חיקוי?

    אפשר לחקות צורנית טקסטים ספרותיים, ובמהלך הדורות נכתבו לא מעט חיקויים צורניים מעולים של טקסטים ספרותיים. השאלה איך מחקים. מכל מקום, כתיבה ספרותית זקוקה לפרשנות, והשאלה אינה אם מסוגלים לחקות אותה אלא האם מסוגלים ללומדה ולהבינה. כמה אנשים מסוגלים לכתוב חיבור פרשני זהיר מסודר ומעמיק כמו "אורות הקודש"?

    1. 'הכל צפוי והמלכות נתונה' -יכולת תוכנית של מחולל צורני הגיב:

      בס"ד עש"ק חיי שרה תשע"ט

      בניסיון לברר איזהו הקטע האוריגינלי של דברי הרב קוק, צד את עיני הביטוי המוזר שהופיע באחד הקטעים: 'הכל צפוי והמלכות נתונה, שהוא משחק מילים על יסוד המאמר הידוע 'הכל מפוי והרשות נתונה'. למילה 'רשות' יש שתי משמעויות: (א) אפשרות בחירה. (ב) גוף שלטוני (למשל 'הוו זהירים ברשות', 'אל תתוודע לרשות', 'חללה של רשות').

      המחולל קיבל כנראה הוראה למצוא משפטים שגורים המהווים תחילה או המשך למילה נתונה, וכך למשל נגרר מהמילה 'הכל' למשפט בעל המובן : 'הכל צפוי והרשות נתונה'. הוראה נוספת שקיבל המחולל היא: להמיר מילים במילים נרדפות. וכך הפכה 'הרשות' ל'המלכות'.

      התוצר כנראה אקראי, אך צומחת ממנו תובנה: הרשות שניתנה לאדם לבחור את מעשיו, לא נתונה לו סתם, אלא בהיותו חלק מהרשות השלטונית. הבורא נתן לאדם מלכות ושררה בעולם כדי שיהיה 'הרשות המבצעת' של רצון ה' בעולמו, ולפיכך עליו להשתמש בחירות שניתנה לו מתוך הכרת גודל האחריות שהוטלה עליו..

      עלינו לקיים: 'הביטו אל אברהם ואל שרה תחוללכם', ללמוד מדרכיהם כיצד לנצל את יכולת הבחירה העצמאית כדי לבחור בטוב ובישר בעיני אלקים ואדם.

      בברכת שבת שלום, ש"צ לוינגר

    2. המלה רשות בשוא פירושה כח, יכולת, דבר שעשיתו תלויה ברצון האיש. המלה רשות בקמץ פירושה ממשלה, שלטון. לדעת רבי יונה, המלה רשות בקמץ נגזרת מהמלה רשות בשוא. לפיכך, לדרוש "הכל צפוי והרשות נתונה" (בקמץ) פירושו לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו. לדעת רד"ק, המלה רשות בקמץ נגזרת מהמלה ראש. לפיכך, לדרוש "הכל צפוי והרשות נתונה" פירושו התהלך לפני והיה תמים.

      שבת שלום ומבורך

    3. בס"ד כ"ו בחשון ע"ט

      ל-מ80 – שלום רב,

      נראה שלפי הסברו של רבי יונה, המלכות נקראת רשות' מפני שהמלך רשאי לפעול כרצונו ואין הכפופים לו רשאים למחות בידו. לפי הסברו של רד"ק, נקראת המלכות 'רשות' מפני שהמלך הוא ראש ומנהיג לעמו.

      ייתכן שהקשר בין 'רשות' ל'ראשות' הוא גם בכל שעל הראש, המנהיג 'להפעיל את הראש' ולחשוב היטב על פעולותיו, שהרי אם יטעה בשיקול הדעת אין מי שיעצור בידו והחלטתו השגויה עלולה להביא נזק לרבים. ואולי 'מלך' נקרא כך משום שחובתו להימלך היטב לפני כל פעולה שלו.

      בארמית 'רשו' הוא 'חוב' (ואולי גם 'רש' הוא אדם השקוע בחובות ולכן הוא דל באמצעים), ומכאן רמז למי שהרשות והראשות בידו, שהסמכות הגדולה שיש בידו מטילה עליו גם חוב גדול למלא את תפקידו בזהירות ובאחריות.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  10. בס"ד כ"א בחשון ע"ט

    דברי חכמה ומדע נקנים בלימוד וביגיעה. מי שלא למד מתמטיקה או פיזיקה, היסטוריה או גמרא – ייראה בעיניו כל טקסט בנושא שלא למד כ'בליל חסר משמעות', ולא יידע להבחין בין טקסט אמיתי לטקסט שנוצר בידי מחולל אקראי.

    כותב הפוסט מעיד על עצמו שברוב המקומות שעיין ב'אורות הקודש' אינו מבין את כונת המחבר – אז כיצד עולה בדעתו שיבחין בכתבי הרב בין מקור לחיקוי?

    ומאי תקנתיה? יילך אצל חכם וילמדנו. היום נפוצים בכמה וכמה אתרים שיעורים סדירים ב'אורות' וב'אורות הקודש' מתלמידי חכמים שלמדו את הספרים כסדרן מפי הרצי"ה זצ"ל או מתלמידיו המובהקים יצ"ו (למשל: שיעוריו של הרב אורי שרקי, באתר 'ערוץ מאיר' או שיעוריהם של הרב אמיר דומן והרב דוד טורנר, באתר 'ישיבת מעלה אליהו' ושאר ובעוד מקומות.).

    1. ככל הזכור לי, לא העדתי בשום מקום שאיני מבין את הטקסט ואפילו לא את כוונת המחבר. זו תהיה עדות שקר. אני גם מבין ספרי חסידות. ועדיין מה שאני מבין שם הוא במידה רבה תוצר של מחשבתי שלי, וטענתי שזו הבעיה עם טקסטים מהסוג הזה. להערכתי זה נכון גם למומחים גדולים ממני בכתבי הרב קוק (באותו סוג שאני מדבר עליו, הפואטי, כפי שחילקתי בפוסט).

    2. בשנה האחרונה החל מכון 'נזר דוד להוציא את 'חוג הראי"ה', השיעורים ב'אורות הקודש' שמסר עורך הספר הרב הנזיר זצ"ל, ומה יותר טוב מלקבל שיעור ב'אורות הקודש' ממי שהופקד על סידורו ע"י הראי"ה עצמו, וזכה בחלקים הראשונים להנחייה פרטנית מ'בעל השמועה' שעבר על הדברים והעיר את הערותיו?

      ספר חשוב נוסף להבנת דברי הראי"ה הוא 'מילון הראי"ה' של הרב יוסף קלנר, שבו ניתן להבין את משמעותו הייחודית של כל ביטוי בכתבי הרב, לאורן של המקבילות שבהם נמצא ביטוי מעין זה בשאר כתבי הרב. וכבר הוזכר כאן ספרו של ר' יוסף אביב"י החושף את יסודותיהם של דברי הראי"ה בספרו הקבלה, ו'תן לחכם ויוסף לקח'!

      בברכה, ש"צ לוינגר

      לגבי דברי הלגלוג שנשמעים מפי אנשים שלא למדו כראוי את דברי הרב, יפה המשל בקבצן השיכור, שאחד האצילים שראהו חמד לו לצון והביאו לארמון וציווה לרוחצו ולהשיבו בחדר מפואר בארמון. כשניעור הקבצן, לא ידע את נפשו: 'האם אני קבצן כפי שאני זוכר או אציל כפי שאני רואה?,מה דמותי האמיתית ומה רק חלום?' החליט הקבצן לערוך ניסוי, לפתוח ספר ולנסות לקרוא, אם יצליח סימן שהוא אציל, ואם לאו – סימן שהוא קבצן. להוותו גילה האיש שאינו יודע לקרוא, אך התעשת והגיע למסקנה הנחרצת: 'באמת אציל אני, אלא שכל האצילים אינם יודעים לקרוא ורק מעמידים פנים כקוראים'. נרגע האיש וחזר לישון שנת ישרים על מיטתו האצילית 🙂

    3. ובתורתו יהגה יומם ולילה. פירש רש"י: בתחלת היא נקראת תורת ה' ומשעמל בה היא נקראת תורתו.

      ההבדל בין טקסט מדעי לטקסט ספרותי, שטקסט מדעי מעביר מידע ומשנקנה המידע הטקסט מיותר, ועל-כן רוב הטקסטים המדעיים של דורות עברו אינם נלמדים עוד, ואילו טקסט ספרותי אמתי – פלאי ממהותו (תורה מן השמים), ותלמודו תלוי במסורת פרשנית שתבאר אותו (אגמרי בסימני טעמים. פירש רש"י: קבע לה מסורת וסימנין בין בתיבות המקרא בין בגרסא של משנה), והבנתו הכללית היא תהליך מתמשך ונצחי של יצירה עצמיח.

    4. שצ"ל, כתבת "ספר חשוב נוסף להבנת דברי הראי”ה הוא ‘מילון הראי”ה’ של הרב יוסף קלנר, שבו ניתן להבין את משמעותו הייחודית של כל ביטוי בכתבי הרב, לאורן של המקבילות שבהם נמצא ביטוי מעין זה בשאר כתבי הרב. וכבר הוזכר כאן ספרו של ר’ יוסף אביב”י החושף את יסודותיהם של דברי הראי”ה בספרו הקבלה"
      דע לך שאביבי בספרו הנ"ל טוען שקלנר לא מבין מילה מהרב קוק ומלגלג על מילון הראי"ה שלו. זה רק מחזק את הטענה של הרב שכל אחד מבין מהרהורי ליבו

    5. בס"ד כ"א בחשון ע"ט

      לא"ח – שלום רב,

      חילוקי דיעות בפירושו של טקסט קיימים בכל טקסט. האם משום כך נאמר שאין לטקסט משמעות 'וכל אחד רואה מהרהורי ליבו'? כשאנחנו מוצאים מחלוקת בין המפרשים – אנחנו עמלים להבין את שיטתו של כל אחד, מה הביא את רש"י לפרש כך ומפני מה פירשו רבותינו בעלי התוספות אחרת וכו'..

      כך ניגשים למדנים אל הטקסט ועומדים על הסברות השונות היכולות להיאמר ועל דיוקי הלשון העולים מהטקסט, ועל מקבילות היכולות ללמד על כוונת הדברים. . כשמבינים את מערכת השיקולים שהביאה כל פרשן לשיטתו הייחודית, ניתן לנסות להכריע או להציע פירוש מחודש, ועל כל פנים מתרחבת ההבנה.

      המתודה של 'מילון הראי"ה' חשובה גם אם נגיע למסקנות אחרות ממה שהגיע המחבר, כשם שכשלומדים תנ"ך אנחנו משתמשים בקונקורדנציה כדי לעקוב אחרי המשמעויות השונות של אותה מילה במקרא, ובהחלט יכול להיות שנגיע לפרשנויות מחודשות.

      אף המתודה של אביב"י המוצא מקורות ומקבילות לדברי הרב בספרות הקבלה היא חשובה מאד, אף שייתכן מאד שהרב פיתח רעיון קבלי לכיוונים מחודשים. וכתבים בהם ביארו את משנת הרב ודרכי יישומה לדורות. וחוקרים אחרים משוויםאת הגותו של הרב עם זרמי מחשבה אחרים, מישראל או מאומות העולם, שעימם הרב שקל וטר.י

      שתי המתודות חשובות, ועליהן יש להוסיף את המסורת החיה. הרי כתבי הרב לא נתגלו באיזו מערה בה היו גנוזים אלפיים שנה. הרב דיבר בנושאים האלה עם תלמידיו הגדולים – הרצי"ה הרב הנזיר והרב חרל"פ – והם הותירו אחריהם.

      נסיון להבין הגות עמוקה – צריך לשלב את כל המתודות האפשריות ומתוך שילוב זה מתבררת התמונה הכוללת.

      בברכה, ש"צ לוינגר

    6. המילים "וכתבים בהם ביארו את משנת הרב ודרכי יישומה לדורות', שהשתרבבו לפיסקה 4, שורה 2, צריכות להיות בסוף פיסקה 5, המסתיימת 0אחר התיקון):
      … והם הותירו אחריהם תלמידים וכתבים בהם ביארו את משנת הרב ודרכי יישומה לדורות.

      בברכה, ש"צ לוינגר

    7. בס"ד כ"ב בחשון ע"ט

      על מיגבלות הביטוי שאינו יכול לבטא בשלימות את עומק המחשבה, כותב הראי"ה באיגרתו לתלמידו ד"ר בנימין מנשה לוין (אגרות ראי"ה, א, איגרת רטז) :

      'ואשר תציג למשל את הספרות האירופית בדייקנותה ובירורה. במה שנוגע לעצמי, אוכל להודות שאינני בעל סגנון של הסברה כראוי. מכל מקום בכללות אומר, שאינני מקנא בבעלי הגילוי שהם מבטאים את הכל בבירור.. בהרבה מקומות ישנם עניינים כאלה, שרק אם נמעך אותם, אם נטשטש את צורתם עד שיהיו קטנים כל כך כמו שקטן הוא הדיבור שלנו לעומת תעופת המחשבה – אז אנחנו יכולים לבטאם בבירורם.

      אבל כל זמן שנחדור אל פנימיות הנשמה שבתוך הדברים ונשתוקק לעניינים בעצם גבהם, בשום אופן לא נוכל לברר את הכל… ולפעמים תכופות מאד נוכל להרגיש שמי שבא לגלות לנו את הכל נותן לנו תעודה נאמנה על עניות רוחו פנימה'.

      הדרך לביטוי רעיונות עמוקים היא הגילוי ההדרגתי, המאפשר אט אט לקלוט וטלהפנים:

      'יילכו נא דברינו בהדרגה, כשמתכשרת הנשמה לחוש מאליה מרמזים דקים את האצור בתוכיותם של דברים של מעשים ושל מאמרים – אז אותו הכשרון מתהפך בקרבה לכח של חיים, לא רק לאיזו השלמה גרידתא של איזו השכלה בעלמא,

      וכפי מה שכח חיים זה מתפתח ויוצא לפעלו – מתעשר גם כח הדיבור עד שיוכל לגלות חלקים גדולים מהנכמסים בתוכיותה של הנשמה. ואם דרך הגילוי בעצמו באים תגים לאותיות, שבהם נרמזים עניינים יותר נעלים, יותר אמיצים וגדולים, שהם עומדים בעוז חביונה של המחשבה, המשמרת את עושר חייה בקרבה פנימה".

      על יכולתו של ביטוי קצר לפתוח אוצרות גנוזים של חיי רוח, כותב הרב באיגרת קעח (אף היא לרב"מ לוין, עמ' רלב):

      'בספירה כזו שהיו הלימודים המטאפיזיים מצויים, נעשו מבטאים כמו אלה שגורים, ובאוצר מילים של חביונות כאלה השתמשו בוו. ובאמת יש כח פועל נפלא לכל מבטא מהם, העשיר בתכנו וקצר בביטויו, זהו כח דינמי המחולל נפלאות.

      בכוחות הנפש אנו רואים את גבורת הכח של ביטוי קצר ועשיר, בחיי החברה ובחיי המוסר. יש סגולה פנימית לפעמים להרגיש להרגיש את עזוז עשרו של איזה מבטא, אפילו בלא הכאה שכלית, כי אם ע"י איזו הרגשה סמויה. ושאוצרות דיעה והרגשה כבירים מאד סגורים בתיבה אחת, כשהיא מתלווה להכנה רוחנית אדירה מצד המבטא אותה – היא פועלת על ההווייה כפי אותה מכסת הכח הרוחני שנצבר בה לצורך התהוותה'.

      ובקיצור: הדיבור מגלה טפח מעומק הרעיון הגנוז בו, ההקשבה לו והפנמתו – – פותחים פתח להבנה עמוקה יותר!

      בברכה,ש"צ לוינגר

      '

      :

    8. פיסקה 6, שורה 2:
      … ועם דרך הגילוי בעצמו…

      פיסקה 9, שורה 2:
      … אפילו בלא הכרה שכלית…

    9. בס"ד כ"ג בחשון ע"ט

      להבנת כתבי הראי"ה יסייעו גם שיעוריו של הרב ד"ר ראובן פיירמן, בסדרה 'כתבי הרב קוק – הבנת הנקרא', באתר 'ערוץ מאיר' (על הרב פיירמן וספריו 'אמונה ברורה', בסוד התפילה' ועוד – ראו בערך עליו ב'ויקישיבה'), ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  11. דוקא הראשון אמיתי (פסקה מוכרת). הרביעי בבירור מזויף (אין שום קשר בין המשפט הראשון לשני, ובין המילה השנייה במשפט השני לשאר המשפט).

  12. כתב הראי"ה קוק: אין האמת מתגלה לאדם קטעים קטעים, אלא ע"י הופעה כללית בבת אחת; וכל טורח הלימוד של הקטעים הוא בא להכשיר את האדם להופעה כללית זו. על-כן מי שבאמת מבין את כתבי הראי""ה קוק, לאחר שייגע בתלמוד כתביו על כלליו ולפרטי פרטים, מחשבתו מקיפה את פסקאותיו עד שנעשית למחשבה אחדותית בהירה אחת (זה מה שעשה תלמידו, הרב הנזיר, בליקוטיו ובעריכתו); ואילו מי שבנקל מתקשה להבין בבירור קטע כזה או אחר מכתביו עדיין מצוי בתחלת הלימוד של תורתו-חכמתו. מכל מקום, אפשר לטעון ששיטת מחשבה מקורית חדשה יכולה להתגלות לרבים רק בסגנון שאינם מורגלים לו, ואפשר לטעון שאין טעם להוציא לאור דברים המובנים רק ליחידי סגולה, אולם כדאי לזכור שמאז ומעולם מה שהבדיל בין טקסטים פיוטיים חשובים לבין טקסטים אזוטרים סתמיים זה בעיקר מבארים שהצליחו לבאר ולפרש את הטקסט ולהסביר לרבים את מעלתו.

  13. בשנת 1905 הפיץ אחד שהציג עצמו כספרדי בשם "אלגזי" (כנראה שבאמת היה אשכנזי ושמו האמתי היה פרידלנדר) כמה מסכתות ירושלמי על קדשים, שטען שמצא בכת"י יחיד בעולם. (נדמה לי שטען שקנה את כתה"י באיסטנבול, אבל הפרטים מעומעמים בזכרוני ואינם חשובים לכאן). ברבות הימים הוכח שמדובר בזיוף, ואפילו זיוף גרוע וחובבני למדי. ר' מאיר דן פלאצקי (בעל "כלי חמדה") אף טרח ופירט את שיטת הזיוף הפרימיטיבית להפליא ששימשה את אותו אלגזי-פרידלנדר. ואף על פי כן, גדולים וטובים נפלו בפח ובהם ר' מנחם זמבה הי"ד (שאח"כ הודה בטעותו), ויש אומרים שאפילו ה"חפץ חיים".

    דוגמא אחרת היא תוכנת ה-SCIgen, מחולל טקסטים רנדומי שהפיק מאמרים במדעי המחשב שהתקבלו לפרסום בבמות המכובדות ביותר. (למי שמעוניין לנסות: https://pdos.csail.mit.edu/archive/scigen/).

    עוד דוגמא מפורסמת היא הכנר פריץ קרייזלר, שבתחילה פרסם את יצירותיו כ"תגליות" של יצירות מלחינים קודמים (ובהם גדולי הקלאסיקנים כבטהובן ואחרים). גם במקרה זה נפלו בפח גדולי המוסיקולוגים, עד שקרייזלר הודה שמדובר בהלצה שלו. כיום יש מחוללים רנדומיים המסוגלים להלחין מוסיקה מקורית בכל סגנון.

    אינני טוען על סמך דוגמאות אלה (ועוד רבות אחרות) שמבחן טיורינג שמציע הרב מיכאל שליט"א חסר ערך, אלא שיש להשתמש בו בזהירות. העובדה שניתן לזייף טקסטים ולהפיל בפח אפילו מומחים גדולים אינה מעידה בהכרח שהתחום הוא "חרטא". הרב יאמר בוודאי שכל הדוגמאות הללו מתייחסות לחיקוי תוכני ולא צורני, אבל כיצד נבדיל בין זה לזה? (אולי זה הנושא של הטור הבא…).

    1. אכן, מחולל תוכני ודאי יכול לעשות זאת. כשהטכנולוגיה תתקדם הוא יוכל לעשות זאת גם למאמרים לכתבי עת רציניים. לשאלת ההבחנה בין זה לזה לא אוכל להיכנס כאן, בפרט מפני שאיני מומחה לאינטליגנציה מלאכותית.
      בטורים הקודמים כבר הסברתי שזיופים כמו שהיו גם במדעי הטבע (היתוך קר וכו') גם הם אינם רלוונטיים לדיון. בוודאי לא הזיוף הנ"ל של הירושלמי שכלל אמירות רציניות (של הזייפן) בהלכות קדשים. בכל אופן, אני לגמרי מסכים שיש להשתמש במבחן טיורינג בזהירות.

    2. קרייזלר חיבר יצירות שהיו פסטיש בסגנון של יצירות בארוקיות, בתקופה שהיה פופולארי לחבר יצירות קלאסיציסטיות ואשר רוב היצירות של המלחינים הבארוקים נשכחו ולא היו מוכרות לקהל הרחב, והוא לא חיברן כהלצה אלא היה זקוק ליצירות קצרות כהדרן לקונצרטים ולא רצה להזכיר את שמו יותר מדי פעמים, ומאוחר יותר גילה שהוא מחברן, וכשהמבקרים התלוננו אמר להם שהשם השתנה והערך נשאר, ואכן רובן מבוצעות עד היום.

      "התגליות" של יצירות מוסיקליות של מלחינים קודמים היתה טכניקה מקובלת במאה ה-19 ששימשה תעשייה שזייפה יצירות של פרגולי ומוצרט. כיום סבורים שרוב רובן של היצירות המיוחסות לפרגולזי אינן אותנטיות.

      הכנר והמלחין מריוס קסדסי חיבר קונצ'רטו לכנור ותזמורת וייחס אותו לתגלית של כתב יד ישן של מוצרט כשהיה בן 10 שנים, הוכחה לגאוניותו של מוצרט (כתב יד שלא איפשר לאף אחד לראותו). המוסיקולוג אלפרד אינשטיין ניתח את היצירה והגיע למסקנה שזו מיסטיפיקציה בסגנון קרייזלר, אולם העולם המוסיקלי העדיף להאמין שזו יצירה של מוצרט, מצרפה לקטלוג היצירות של מוצרט, מבוצעת באולמות הקונצרטים ע"י גדולי הכנרים. רק כעבור 50 שנה קסדסי הודה שהוא חיבר את היצירה ואפילו ביקש תמלוגים.

      לסופר הצרפתי אלכסנדר דומה היו עוזרים אותם לימד לכתוב רומנים כמו אלכסנדר דומה והם השתתפו בכתיבת הרומנים הרבים שחיבר. זה קצת דומה לסדנאות של האמנים בתקופת הרנסנס בהן השוליות והתלמידים של האמן השתתפו במלאכת הציור של יצירותיו.

      ג'ון מילטון נחשב לאחד מגדולי המשוררים האנגלים, ולאמן הסגנון הגדול ביותר מבין המשוררים האנגלים.המשורר ג'ון פיליפס הצליח להפנים את הסגנון של מילטון וחיקה את סגנונו היטב בחברו שירה המתארת לפרטי פרטים איך לגדל עצי תפוחים ולהכין מיץ תפוחים.

      בתקופת מוצרט היו עשרות מלחינים מוכשרים שכה הושפעו מיצירותיו של מוצרט עד שחיברו יצירות ממש דומות ליצירותיו (חלקם אפילו כונו "מוצרט הצרפתי", "מוצרט הספרדי", "מוצרט הדני", וכו') אז מה מייחד את יצירותיו של מוצרט מיצירות עמיתיו? פשטות ועמקות, שמאזין הדיוט לא בהכרח מסוגל להעריך.

      לסיכום, עד לתקופה המודרנית חיקוי לא נחשב לחסרון, אלא לדרך יצירה לגיטימית. לדוגמא, כל המחזות של שקספיר מבוססים על ספורי מעשה של כותבים אחרים. אלא ששקספיר הפך בוץ וכסף לזהב, ואילו רוב המחקים לכל היותר הצליחו לעשות מזהב קצת כסף.

  14. נראה לי שיש כאן הסקה לא מדויקת:
    העובדה שאני מסוגל לתת משמעות לדבר שאין לו משמעות,
    אמנם מעידה שיכולה להיות פרשנות שאיננה קשורה לכוונת האומר (כי מדובר במחולל בלי כוונה),
    אבל לא מעידה שכל פרשנות איננה קשורה לכוונת האומר.

    דוגמה סטטיסטית:
    שוטר מהבהב באור אדום-כחול, נהגים מבינים שיש משטרה ומאיטים
    תקלה באמבולנס גורמת להבהוב אדום-כחול, נהגים חושבים שיש משטרה ומאיטים
    בשני המקרים ניתנה פרשנות למסר, פעם אחת המסר היה אמיתי ומכוון, בפעם השניה הוא יוצר ע"י מחולל רנדומי

    אנלוגיה:
    אדם קורא קדושת לוי ומבין שעדיף לישון לפני חצות הלילה ובחצות לקום ולומר תהילים, ולא להיפך
    אדם רואה חתול שחור טורף עכבר לבן ומחליט שזה רמז לישון לפני חצות ולהגיד תהילים אחרי
    במקרה הראשון היה מסר אמיתי והוא עבר נכון, במקרה השני המסר נוצר אצל האדם עצמו
    אבל "זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי", וזה שלומדי חסידות רוצים להסיק מסקנות מסוימות מספרים מסוימים, לא אומר שהם לא הבינו נכון את הכוונה.

    ההיסק הנכון היה אם ההתפלגות של המסקנות היתה זהה עם טקסט אמיתי או רנדומי, אבל אם טקסט אמיתי מביא יותר אנשים למסקנה מסוימת (שאליה אכן התכוון המחבר), למה לא להניח שהכתבים העבירו את המסר בצורה נכונה?

    1. טוב, אנחנו כבר בפסגות ממש נישאות של אמנות הפלפול.
      יש לפניך ארבעה טקסטים, אחד אמיתי ושלושה של מחולל צורני. אתה לא מצליח לאתר את האמיתי מבין ארבעתם. מסקנה: גם כשאתה לומד את הטקסט האמיתי הקשר בין מה שאותה מבין לבין משמעותו או כוונת מחברו מקרי לגמרי. נכון, ייתכן שבמקרה קלעת לכוונה הנכונה של המחבר. בה במידה ייתכן שתפרש טקסט ג'יבריש בדיוק לפי כוונה מקרית שחלפה בראשו של מחברו. אז מה? גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה. אני מבין שמבחינתך זו סיבה טובה לקנות שעון עומד? אשריך.
      גם לפני שפיצחו את האניגמה יכלו לנחש שיהיה מבצע צוללת במקום מסוים בשעה ותאריך מסוימים. יש סיכוי כלשהו שהניחוש היה קולי למטרה. למה הם בכלל טרחו להושיב את טיורינג וחבורתו בבלצ'לי? שוטים שכמותם….

    2. הרב מיכי,

      אתה טוען שאי-אפשר לחקות צורנית טקסט ברור ליטרלית, ושטקסט שירי ניתן לחיקוי צורני באופן שקשה להבדיל בינו לבין הטקסט המקורי. אלא שטיעונך מתסמך על קריאה ליטרלית שאינה מבדילה בין טקסט שירי לחיקוי צורני של טקסט שירי. אולם באמת טקסט שירי דורש קריאה שירית, וממילא מי שלומד הגות פיוטית לא קורא סתם מלים ומשפטים וקטעים ומשמעותם הליטרלית, אלא מאזין בסבלנות ל-מה שנרמז ומסותר בהגות בכללותה.
      לפיכך, כל מי שהצליח ללמוד לפני ולפנים את ההגות המקורית, יזהה בנקל מה המקור ומה החיקויים.

  15. התגובה של שצ"ל שהתחילה לדרוש את הטעות של המחולל הזכירה לי את הספר "המטוטלת של פוקו" של אומברטו אקו. בספר חבורה של אינטלקטואלים משתמשת בידע הנרחב שלהם, ברשימה סתומה מהמאה ה-14 ובתוכנת מחשב אקראית כדי ליצור היסטוריה קונספרטיבית של האנושות המערבת טמפלרים, מסדר הבונים החופשיים ואין ספור תופעות אזוטריות וחסרות חשיבות מבחינה היסטורית. הספר מחולק ל10 פרקים על פי סדר הספירות (חסד, גבורה, תפארת..). החבורה מסתבכת כאשר כל מיני שרלטנים והוזים משתכנעים כי ההיסטוריה האלטרנטיבית שלהם אמיתית ומנסים להשיג אותה…

    1. אכן. הוא הקדים את עידן מבול הספרים על קונספירציות מיסטיות-היסטוריות נוסח צופן דה וינצי של בראון ועוד. המדרשים נוסח אלו של שצ"ל כאן רק מוכיחים את טענותיי כאן.

    2. בס"ד ד' בכסלו ע"ט

      לי"ד – שלום רב,

      יש אפשרות למצוא קשר בין דברים שאין ביניהם קשר פרי תכנון, אך במקרה דנן נראה שתוצאת המחולל אינה מקרית לגמרי, והראיה שבכל הטקסטים יש לפחות חלקי משפטים בעלי היגיון כשלעצמם, ורק בהמשך הדברים נתקעים.

      נראה לענ"ד שהמחולל תוכנת כנראה לזהות אסוציאציות, להשלים משפטים הרגילים לבוא בטקסט אמיתי, וכן לזהות מילים נרדפות. וכך למשל כשניתנה לו המילה 'הכל' חיבר אליה את הביטוי השגור 'הכל צפוי והרשות נתונה', והחליף את 'הרשות' ב'המלכות', שהן מילים המשמשות. לעיתים באותה משמעות.

      בברכה, ש"צ לוינגר

      גם לגבי טקסטים של חבורות אזוטריות, ייתכן שהאסוציאציות למושגים קבליים כעשר הספירות עשויות להיות לא מקריות. אנשים שעסקו במיסתורין עסקו לפעמים והכירו את ספרות הקבלה, ויכול להיות שהשתמשו במושגים ממנה בצורה זו או אחרת.

    3. בפיסקה 2, שורה 1:
      … להשלים משפטים הרגילים לבוא בטקסטים אמיתיים כהמשך למילה מסויימת, וכן…

    4. ככל שאני ידוע המחולל הזה הוא צורני לגמרי. זו לא רשת נוירונים שמחקה את החשיבה של הרב קוק אלא הדבקה צורנית של ביטויים. בדיוק בגלל זה עשיתי את ההבחנה בין שני סוגי המחוללים.

    5. התכונות שזיהיתי, המביאות לחיבור משפטים או חלקי משפטים הגיוניים – הן צורניות.

      (א) גרירה אסוציאטיבית – השלמת משפט ע"פ מילה נתונה, וכך למשל תגרור המילה 'הכל' את ההמשך השגור 'הכל צפוי והרשות נתונה'.

      (ב) החלפת מילים נרדפות – וכך 'רשות' מוחלפת ב'מלכות'.

      באמצעות גרירת המשך אסוציאטיבי והחלפת מילים נרדפות – יכול מחולל צורני ליצור משפטים הגיוניים בלי להבין דבר וחצי דבר משיטת החשיבה..

      בברכה, ש"צ לוינגר

השאר תגובה

Back to top button