על חסידוּת, נשים ומה שביניהם (טור 104)

אחרי פרסום הפוסט הגיעו תגובות בטוקבקים וגם הגיעו אליי כמה הערות וחשבתי להיענות לבקשות/הצעות ולהכניס הבהרה כבר כאן.

ראשית, מטרתי בפוסט לא היתה אישית כמובן, יען כי איני מכיר את הנפשות הפועלות. השתמשתי בכתבה כדי להצביע על בעייתיות שמטרידה אותי כבר מזה זמן בלימודי חסידות.

שנית, ברור שיש גם לימודי חסידות משמעותיים, אבל יש רבים שאינם כאלה (בעיקר הכיוונים האקזיסטנציאליסטיים). מתוכם יש לא מעט שזוכים להערכה על לא עוול בכפם, ועל כך דיברתי.

שלישית, רוח ההתלהבות שנושבת בכתבה מהמהפכה הנשית שחדרה לתחום החסידות גם היא הרגיזה אותי. שילוב נשים בתחום הזה הוא כמעט טריביאלי בעיניי. ממתי האקזיסטנציאליזם סגור בפני נשים? אני מחכה לשילוב ולהישגים משמעותיים בתחום העיון התלמודי, וזה מבושש להגיע בינתיים (אם כי יש בהחלט  תהליכים, ואני מקווה שהם ימשיכו ויבשילו).

ורביעית, לגבי האירוניה והציניות בדבריי, ראו הבהרות הכלליות בדף הפותח לגבי הסגנון באתר הזה.

לסיום, כל התייחסות אישית כאן נאמרה רק לצורך ההדגמה הכללית. ובכלל, הצגת הדברים בכתבה עיתונאית מקוטעת בד"כ עושה עוול לדברים ולדובר/ת ולא נכון לשפוט אותם על פיה. חטאתי בזה כאן ואני מתנצל על כך. ראו בתגובות כאן את הדיון עם עולש גולדברג שדבריה הובאו בכתבה. דווקא מאד התרשמתי ממנה ומדבריה כאן, וזו ההזדמנות להתנצל על כך שאולי דבריי פגעו בה בלי שלכך התכוונתי. אני מפנה את הקוראים/ות לטוקבקים למטה שם תוכלו למצוא את תגובותיה.

אני לא מתקן את המשפטים הנדונים אף שיש כמה שהיה מן ראוי לתקנם, שכן הדיון למטה מתייחס  לפוסט כפי שפורסם לראשונה, ולכן העדפתי במקום זה להוסיף כאן את ההבהרות הללו. דבריי העקרוניים בעינם עומדים, אבל ההתייחסות הספציפית למשפטים שהובאו בכתבה היא בעירבון מוגבל. הם מדגימים כשלים שבהחלט יש לי עניין להצביע עליהם, אבל הם עצמם (והדוברת) לא בהכרח לוקים בכשלים הללו.

בס"ד

הקדמה: על האנליטי והסינתטי

יחסי האמביוולנטי לאנליטיות הוא מן המפורסמות. מחד, כמעט כל מה שכתבתי מכוון כנגד מה שכיניתי הגישה האנליטית. זוהי גישה שלא מוכנה לדבר על מושגים שלא מוגדרים בצורה חדה, או טענות שלא הוכחו. ארגז הכלים האנליטי הוא לוגיקה, לוגיקה ושוב לוגיקה. בספריי עמדתי על כך שזהו ארגז כלים חשוב אבל חלקי, והוא יוצר תמונה חסרה של הסוגיות. הלוגיקה עוסקת בהסקת מסקנות מהנחות, אבל ההנחות עצמן לא יכולות להישאב מהלוגיקה. הגדרת המושגים גם היא אינה מהלך לוגי רגיל. לכן מי שמתמקד רק בלוגיקה אין לו כלום. הוא נותר ללא מידע (ריקותו של האנליטי). מאידך, לגישה האנליטית יש קסם וכוח משיכה רב מפני שהיא מבוססת על עיקרון חשוב ונכון. מה שבעצם חולל ומחולל את הגישה האנליטית הוא הסכנה של הידרדרות השיח לסיסמאות ריקות ולדיבורים חסרי תוכן שלא אומרים מאומה. עמדה סינתטית, שלא מוכנה להסתפק בלוגיקה בלבד, מועדת להיכשל בשיח שנשמע "עמוק" ובעצם לא אומר מאומה. האנליטיות היא מכשיר חשוב כדי להימנע מהסכנה הכאובה הזאת.

אני נוטה באופיי ובנטיותיי הפילוסופיות לניתוח אנליטי וחד של המושגים והרעיונות. דווקא בגלל התנגדותי לגישה האנליטית (שדרשה ממני התגברות לא פשוטה על אופיי), חשוב לי כפל כפליים להבהיר מושגים, להגדיר ולהסיק מסקנות, ובעיקר לחדד מה משמעותם של המושגים ומה המסקנות הללו אומרות. קל מאד להיתלות בסינתטיות ולפטור את עצמנו מהצורך להגדיר מושגים ולבחון את משמעותם. די לנו שנצטט שיר עם אסוציאציה או נפריח לחלל האוויר אמירה שנשמעת "עמוקה" ולא אומרת מאומה, כדי לייצר הרצאה פופולרית שתיתן לנו הילה של הוגים מעמיקים.

כמו שיודע כל למדן, במקרים רבים הדרך לעשות זאת היא הצגה דיכוטומית ודיאלקטית של תזה ואנטי תזה זו מול זו (מה שמכונה בישיבות "חקירה למדנית"). כשמעמידים את הטענה מול טענה אלטרנטיבית קל יותר לבחון את משמעויותיה והשלכותיה דרך ה"נפקא מינות" שלה. אבל החקירה הדיאלקטית אינה ערובה לכך שאכן אנחנו עוסקים בטענה בעלת תוכן. לפעמים במבט נוסף נראה ששני הצדדים שניצבים זה מול זה לא אומרים מאומה, או לחלופין אומרים את אותו דבר. זו אחת הביקורות החדשות על הלמדנות הבריסקאית, ואין להכחיש שיש בה ממש. אפשר לחקור האם השולחן עומד על הרגליים או שהרגליים נושאות את השולחן. יש כאן שתי אלטרנטיבות זו מול זו, אבל שתיהן אומרות את אותו דבר. אמנם ניתן לחדד את המשמעות של האמירות הללו ואולי להצליח לזקק מהן שאלה אמתית, אבל כל עוד לא עשינו זאת ולא הבהרנו את כוונתנו מדובר בשיח ריק וחסר ערך.

כמי שמחזיק בעמדה סינתטית, ברור לי שלעתים גם אם לא נעשה זאת יש לשיח משמעות, כאשר השומעים מבינים על מה מדובר. לעתים גם קשה להגדיר מושגי יסוד והבדלים ביניהם, ואם כולם מבינים אותם אז אולי אין בכך צורך. אבל חשוב להיזהר מגלישה לשיח ריק כשהאידיאולוגיה סינתטית משמשת אותנו כדי להיפטר מלצקת תוכן קונקרטי בדיבורינו. זה אולי טוב למשורר אבל לא להוגה או פילוסוף. מי שטוען טענות צריך להבהיר את כוונותיו ואת משמעות מושגיו וטענותיו.

הרבי מויז'ניץ כתב פעם שמוטב להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. על כך אני נוהג לומר שעדיף יותר לא להיכשל בשניהם. הוא הדין בנדון דידן. הכי טוב להימנע משני סוגי הכשלים שתוארו למעלה: לא לתת מעמד בלעדי ללוגיקה, אבל בה במידה יש להיזהר שלא נתעלם ממנה ונגלוש למחוזות הנונסנס. לצערי העולם שלנו מלא באזרחי שתי הקבוצות: אלו שמתעלמים מהלוגיקה ואלו שמתמקדים רק בה. אני מנסה בכוחי הדל לתרום לחיזוקה של הקבוצה השלישית, שלא מתעלמת מהלוגיקה ורואה בה תנאי הכרחי גם אם לא מספיק, ובו בזמן לא רואה בה את חזות הכל (כדרכו של תנאי הכרחי, ליודעי ח"ן לוגי).

לימודי חסידות: נקודת מוצא

מזה שנים מלווה אותי תחושה שבמקרים רבים מדיי לימודי חסידות שכל כך פופולריים בימינו, אינם אלא חירטוט חסר תוכן. אולי זה סוד קסמם. לאנשים נמאס מחשיבה שיטתית ומסודרת, הם מאסו באנליטיות ובעצם הם עצלים, ולכן הם מחפשים קתרזיס לרגשות עמומים שמפעמים בהם. ואם זה גם נשמע עמוק מיני ים, מה טוב! כך הם מגיעים לכל מיני שיעורים או כתבים שלא עושים יותר מדקלום סיסמאות, שכשבוחנים אותן במבט נוסף מגלים שמאחורי ה"עומק" לכאורה יש ואקום שלא אומר כלום. במקרה הטוב, מדובר בתיאור של תחושות סובייקטיביות של הכותב/הדובר, שלא באמת אומר משהו על המציאות שמחוצה לו. לא על אלוקים, לא על עם ישראל, ולא על העולם בכלל. כל זה לא מפריע לאנשים ליהנות ולחוש שהם למדו עניינים עמוקים מיודעי ח"ן מדופלמים.

מהו לימוד?

הנקודה היסודית והחשובה ברקע הדיון היא משמעותו של לימוד. לא לימוד תורה אלא לימוד בכלל. כשאני קורא שיר, אני לא לומד. אני אולי נפעל על ידי השיר, ואם הוא מוצלח הוא עושה לי טוב ומעורר בי תחושות מעניינות ומספקות. אבל חשיבה ולימוד מתחילים כשאני מנסה לנתח את השיר ולהבין את משמעויותיו. אם לא הגדרתי את המושגים וניסחתי את הטענות לא למדתי. זה אולי פעל עליי, ואולי גם שינה אותי, אבל לימוד הוא משהו אקטיבי. אני אמור להפעיל את החשיבה שלי ולהגיע למסקנות ולתובנות. לאידך גיסא, גם אם יצירת תחושות וחוויות כשלעצמה אינה לימוד, ברור שרעיונות בפסיכולוגיה יכולים להיות לימוד (אם כי דומני שחלק גדול מהם אינו כזה). זה לא לימוד של העולם אלא של האדם. כשאני לומד על נפש האדם אני בהחלט לומד. אבל כשנפשי מתפעלת ממשהו זה לא לימוד.

צריך להבין שאם נהיה מוכנים להגדיר לימוד במובן רחב מדיי, אזי כל פעולה שלנו היא לימוד. אני בטוח שכעת כל המשוררים ולומדי החסידות מקוראיי (=בערך הקבוצה הריקה) קופצים כעת בהתלהבות ואומרים לעצמם: בדיוק כך. כל אירוע וכל חוויה הם לימוד. זהו מלל ריק. אני לא מכחיש שכל אירוע יכול להשפיע עליי ואולי אני גם יכול ללמוד ממנו. אבל זה רק אם באמת עשיתי פעולה של למידה ביחס אליו. אם נגדיר כך את הלימוד המושג הזה מתרוקן מתוכנו . בטור 35 עמדתי על כך שמחשב ובעלי חיים אינם חושבים. חשיבה היא פעילות אקטיבית. מי שמתוכנת על ידי משהו אמנם משתנה על ידו אבל אי אפשר לומר שהוא חושב או לומד. אם זו ההגדרה של לימוד, אז אני לומד כשאני חולף על פני עמוד טלפון, רואה ענן, או אפילו ישן. אני לא מכחיש שכל דבר כזה יכול לעשות לי משהו, אבל לא הייתי קורא לזה לימוד. אם כל דבר הוא לימוד אז שום דבר אינו לימוד.

מהו שיעור?

שיעור הוא הרצאה או מאמר שהעיסוק בהם הוא לימוד. אם מישהו מדקלם מנטרות סיניות לידי או אם כלב נובח לידי, זה אולי יכול להשפיע עליי בצורות שונות, אבל לא הייתי קורא לזה שיעור. כדי ללמוד אני אמור להבין את האמור או הכתוב, להפנים, ואולי גם להסיק מזה מסקנות (למשל לשלול את ההיפך ממה שנאמר, או את הנאמר עצמו). עליי לעשות על הדברים שאני לומד עבודת עיבוד פעילה כלשהי. זה אמור לפחות להיכנס ולהיות מונח אצלי במגירה כלשהי. ושוב, רק אם אני הנחתי זאת במגירה הרלוונטית, ולא כשזה פשוט קרה לי.

מזווית שונה, שיעור אמור להיות מורכב מטענות. טענה אמורה לבטא עובדה כלשהי, לטעון. הבעת תחושה או חוויה אינה טענה במובן הזה. כשאני אומר שאני אוהב את פלוני זו טענה עליי עצמי, אבל לא טענה מעניינת במובן שמישהו יכול ללמוד ממנה משהו. אני רק מדווח על מצב  נפשי. זאת להבדיל מטענה שמישהו ראוי לאהבה, שהיא טענה לכל דבר ועניין. כשמשהו מרומם את רוחי, גם אם המשהו הזה הוא דיבור או מאמר של אדם כלשהו, זה לא הליך של לימוד אלא לכל היותר טיפול. המשהו הזה שרומם את רוחי אינו שיעור אלא לכל היותר תרפיה. כשאני אומר שמשהו היה מרומם יש כאן דיווח על חוויה או תחושה, אבל בהחלט לא עיסוק בתובנה. אני לא טוען כאן מאומה (אלא על מה שקרה לי עצמי בעקבות הדברים).

דומני שלימודי חסידות בדרך כלל נכנסים לקטגוריה הזאת. יש כאן אדם שמדבר או כותב, אבל הקוראים או השומעים לא באמת לומדים אצלו. הם לכל היותר  מושפעים ממנו ונפעלים על ידיו. ייתכן שאנשים מסוימים מוצאים בדברים ערך תרפויטי, אבל במקרים רבים לא מדובר בלימוד. יש כאן אמירת מנטרות שאולי מרשימה את האנשים ומשפיעה עליהם, אבל לא מלמדת אותם במובן הקוגניטיבי שתואר למעלה. אחת האינדיקציות לכך היא כשתנסו לחשוב על המנטרות ששמעתם, להגדיר אותן ולהבין את משמעויותיהן והשלכותיהן, במקרים רבים תגלו ואקום. אולי זה עשה לכם משהו, אבל העשייה הזאת לא עברה דרך הקוגניציה שלכם.

על חסידוּת וחסידוֹת

בשבת האחרונה התפרסמה במוסף שבת של מקור ראשון כתבתו של יהודה יפרח, "תנועת החסידוֹת" (בחולם), על נשים שלומדות ומלמדות חסידות. ההתלהבות שנשבה מבין השורות הייתה בולטת מאד. לא פלא, שהרי "מהפכת הלימוד הנשי" הגיעה גם לעולם החסידות. לפני הכל אומר שאיני מתלהב ממהפכת הלימוד הנשי בכלל. אני לגמרי בעד שנשים תלמדנה (וגם עוסק בעצמי בהוראה לנשים), אבל בינתיים לא ממש רואה תרומה מהותית שלהן כנשים ללימוד. אני גם לא רואה כמויות של תלמידות חכמים שכולם (ובעיקר כולן) מדברים עליהן בהתלהבות כה גדולה, לפחות כאשר מדובר בעולם התלמודי-הלכתי (ראה דבריי בטורים 56,57,58, בעקבות מאמרי במוסף שבת של מקור ראשון). אכן, יש לכך הסברים טובים, ואני מקווה ומאמין שעם הזמן זה עוד יגיע. לכן אין בדבריי כאן האשמה, אלא רק תיאור, גם אם אכזרי משהו, של המציאות. אם כן, ליטווק כמוני היה מתפעל הרבה יותר מכתבה על ההישגים של נשים בלמדנות תלמודית ובעיון הלכה, מאשר על הישגיהן בחסידות (אם יש בכלל דבר כזה הישגים בחסידות).

יתר על כן, אם בכלל יש תרומות נשיות ללימוד, להערכתי הן בדרך כלל לרעה. במינוח מלמעלה, ניתן לומר שלפעמים הלימוד שלהן כבר אינו לימוד אלא סוג של תרפיה. במובן הזה החסידות תפורה על נשים כבגד, והכתבה הזאת הדגימה זאת בצורה מאד מרשימה. אין פלא שיש מהפכה נשית בלימודי חסידות. לא הייתי חושב אחרת. בה במידה זה אולי מסביר מדוע המהפכה הגדולה לא באה לידי ביטוי בעולם הלמדנות והעיון התלמודי. יש ניסיונות להפוך גם אותו לתרפיה (לימוד אקזיסטנציאליסטי-קיומי), שבעיניי מפקיעות ממנו שם תלמוד תורה והופכות אותו לכדור הרגעה או טיפול נפשי-רוחני. לשמחתי זה לא כל כך מצליח בינתיים. כאמור, לימוד אינו טיפול. הלימוד יכול אולי לטפל, ויש שיאמרו שהוא צריך לטפל (אני לא בטוח בזה), אבל הטיפול אינו הלימוד עצמו. לימוד תורה גם הוא לימוד, וככזה גם הוא כפוף למה שתיארתי למעלה. סיורים חווייתיים בעקבות מקובלים בספרד או בצפת, גם אם הוא מאד מעשיר ומחכים וגם אם הוא מעלה פלאים את רמתנו הרוחנית, אינו לימוד תורה. דקלום מנטרות חסידיות או מימרות תלמודיות בארמית מדוברת עם פרשנות אקזיסטנציאליסטית שלהן אינן לימוד, בדיוק כמו שהיפנוזה או לקיחת כדור פסיכיאטרי אינם לימוד, למרות שהם משנים ואולי גם משפרים אותנו לא פחות.

רק לענות לכל אלו שקפצו כעת למקרא הדברים. כן, אני יודע שמדובר בהכללה (הסללה), וברור שיש חריגים ויש שלומדות ברצינות. אבל אם בהכללות עסקינן אז דבריי עומדים בעינם. וכן, אני מודע לכך שלעתים לימודי חסידות בהחלט יכולים להיות משמעותיים ומלמדים, אלא שבמקרים רבים הם לא, וזה לא פוגע בפופולריות שלהם (אלא אולי ההיפך). בנוסף, גם אני מסכים שלימוד תורה לא חייב להיות קר ומנוכר (אם כי רצוי שיהיה J), אבל החמימות והתוצאות הנפשיות אינן חלק מהותי מהלימוד אלא לכל היותר תוצאות (מבורכות או לא) שלו. הוספת אספקטים כאלה ללימוד אינה בהכרח משפרת אותו. להיפך, במקרים רבים זהו קלקול ועיוות שלו. במקום ללמוד אנחנו מחפשים לקחים קיומיים. במקום לחפש את מה שיש בטקסט אנחנו מטמיעים בו את מה שאנחנו רוצים שיהיה בו, שהרי באנו כדי לקבל ממנו משהו. גישות אלה מביאות לכך שהתוצאות הנפשיות-רוחניות לא באות ועומדות בצד הלימוד אלא מחליפות אותו. ההשלכות הקיומיות הן הן תובנות הלימוד ולא רק תוצאות שלו. הלימוד הופך להיות סוג של כדור פסיכיאטרי-רוחני, וחז"ל כבר לימדונו את האיסור שיש על "מתרפא בדברי תורה" (ראה שבועות טו ובפוסקים).[1] כאן אני לא מדבר על איסור אלא על פספוס. נראה לי שאין כאן איסור של מתרפא בדברי תורה (אם כי אני לא בטוח למה), אבל יש כאן ביטול עשה של מצוות תלמוד תורה. זה פשוט לא לימוד.

במקום להסתובב סחור סחור ולדבר על הדברים הבה נראה אותם עצמם. הכי טוב לבחון כמה דוגמאות מהמאמר של יפרח.

דוגמה ראשונה

המאמר נפתח בדבריה של עולש גולדברג, מורה לחסידות במדרשות שובה ולינדנבאום, שאומרת את הדברים הבאים:

החסידות, כענף של המסורת הקבלית, היא כולה קריאה לפמיניזציה של תפיסת האלוקות. עצם פיתוח מושג השכינה כממד נקבי של האלוהות, הפנייה אליה וההזדהות איתה, ומיקוד תשומת הלב באלוהי שבנפש ולא בטרנסצנדנטי, הוא פרוייקט חסידי. החסידות היא נשית גם בשיבה אל שכבת הפשט של הזוהר כעולם תוכן המתהווה בטבע, "בלכתך בדרך", בשפת מיתוס ולא במערכת הפשטות, בסיפור. הבעש"ט עצמו מתואר כאיש היער המחפש את האלוהות   ובשוק, הוא תופס את האדם כמכלול גוף-נפש-נשמה, ואת הזוגיות כתנאי לעבודה רוחנית. הקרבה הזו אל היש ואל הגוף, שמתגלמת גם בנסיעה לארץ ישראל, היא תנועה נשית מובהקת.

על התיאולוגיה הפמיניסטית כבר כתבתי בהרחבה בטור 40. עמדתי על כך שמדובר במלל נבוב וחסר תוכן של ממש. אוסף ההכללות בקטע הזה ממש זועק לניתוח דומה. כך למשל האמירה שהחסידות כולה (!) אינה אלא פמיניזציה של האלוהות. כשתקראו קטע של ר' צדוק או השפת אמת על כך שראובן הוא בחינת שמעון ולוי, ושקליפת עמלק היא החלל הפנוי של המשכא דחיוויא, לא קראתם נכון. מה שיש כאן הוא פמיניזציה של האלוהות. איפה? לא יודע. האם באמת מדובר בחסידות שעשתה (או עוללה) זאת? לדעתי במידה רבה זה כבר נמצא בקבלה שהחסידות מסתמכת עליה.

המשפט הבא בקטע הזה מסביר לנו שהפנייה לשכינה וההזדהות עמה ומיקוד תשומת הלב באלוהי שבנפש ולא בטרנסצנדנטי הוא פרוייקט חסידי. אפילו נניח שאני מקבל את הטענה שזהו פרוייקט חסידי, ואפילו נניח שניתן להגדיר ולתת משמעות ברורה למשפט העמום הזה, עדיין איני מבין כיצד הוא קשור למשפט הפותח. מה לזה ולפמיניזציה של האלוהות? האם כוונתה לטעון שנשים מתמקדות באלוהי שבנפש ולא בטרנסצנדנטי? או שמא האלוהי שבנפש הוא נשי ולא גברי? גם בנפש של הגברים האלוהי הוא נשי? מה זה אומר בכלל? האם הפנייה הזאת לאלוהי שבנפש מאפיינת את כל הנשים? רובן? האם אין גברים כאלה? ומה עם האדמו"רים שכתבו את ספרי החסידות? הם היו נשים עם זקן ושטריימל? ובכלל, מה זה להתמקד באלוהי שבנפש ולא בטרנסצנדנטי? הייתי שמח למשמעות קצת יותר ברורה. באיזה מובן "הקרבה ליש ולגוף היא תנועה נשית מובהקת"? מה זה בכלל קרבה לנפש ולגוף? לגברים אין קרבה כזאת? האם הם כולם קרובים לאין ולנשמה ולא  ליש ולגוף?

ברור לי שבקטע קצר כזה אי אפשר להסביר את כל הטענות הללו, אבל יש לי חשד כבד (שמעוגן בניסיון) שאי אפשר להסביר אותן גם בספר עב כרס. חלקן פשוט שטויות מגמתיות, וחלק אחר הוא הכללות גסות שבמקרה הטוב לא אומרות הרבה. ניכר שהדוברת מחפשת את עצמה במקום ללמוד את הדברים. היא לא קוראת מה יש בטקסט אלא מכניסה לתוכו את מאוויי ליבה. המינוח והדקלום מחליף את ההמשגה והטעינה. שימוש במינוח נשי מספק את הצרכים ולכן אין צורך לטרוח ולהמשיג ולהגדיר ולטעון טענות. זוהי תופעה פוסטמודרנית מובהקת.

אגב, זה לא מאפיין דווקא נשים. העצלות והמאיסה בהפעלת הראש, בהגדרה ובהמשגה, בעיסוק במבנים לוגיים מורכבים ומשמעותם, מביאה רבים בימינו לשיעורי חסידות. אין פלא ש"המהפכה הנשית" משתלבת בתהליכים הללו בצורה מופלאה ממש. במקום להתאמץ וללמוד אנחנו מפייטים ומשוררים, כלומר מנפיצים מילים "שלא אומרות לי שום דבר" (כמאמר המשורר, שלמה גרוניך הי"ו). רק את ההתפעלות מהקרנבל הזה איני מבין.

דוגמה שנייה

הרי לכם עוד כמה משפטים:

החסידים חיו בתודעה שחבל הטבור בין אלוהים לעולם לא נחתך. וזוהי הכרעה תיאולוגית אמהית. היא פותחת פתח שלם לעולם של 'מבשרי אחזה אלוה', לצמיחה פנימית עמוקה של הנפש והבנה שהיא הזירה שבה מתרחש המפגש עם האלוהות. האלטרנטיבה היא שהצמצום כפשוטו, אלוהים הוא טרנסצנדנטי, הוא מופיע כאבא רחוק שלא תמיד יש 'הוכחה' לקיומו, ולכן האדם מקבל המון חופש, אוטונומיה ומקום ליוזמה. זהו העולם המקראי הבנוי על דיכוטומיה.

בשיעוריי על הצמצום (ראה בקצרה גם כאן) הסברתי מדוע תפיסות שהצמצום אינו כפשוטו הן פטומי מילי בעלמא, כלומר טענה חסרת פשר ושחר. שוב המינוח מחליף את הטעינה, כמקובל במחוזות המהפכה הנשית והחסידית. ובכלל, מה מבחין בין אלוהים טרנסצנדנטי (סובב) לאימננטי (ממלא)? מדובר בשני סוגים של תחושה לכל היותר, ובמילים אחרות בדיווח על מצב נפשי ולא בטענה על העולם. כאמור, זה לא לימוד אלא לכל היותר תרפיה. התודעה שחבל הטבור לאלוקים לא ניתק, גם היא לא אומרת מאומה. מה אתה הקורא יכול להסיק מהאמירה שמישהו חי בתודעה כזאת? מה הוא יעשה אחרת ממי שחושב שהחבל כן ניתק? ברור שיש כאן תודעות שונות, ואולי יש להן השלכות עקיפות על ההתנהלות המעשית. אבל בסופו של דבר מדובר בסיסמא שמתארת ומדווחת על תחושות ולא בטעינה כלשהי. שוב, זה לא לימוד אלא לכל היותר תרפיה. באיזה מובן זו "הכרעה תיאולוגית אימהית"? לכל היותר יש כאן הכרעה תיאולוגית לגבי ראיית האימהות האלוקית. אבל למה ההכרעה הזאת עצמה היא אימהית? ובכלל, האם גברים לא יכולים לעסוק באימהות ובמהותה? האם זו בהכרח תרומה נשית ייחודית?

רמז כלשהו למשמעות הטענות העמומות הללו ניתן לקבל במשפט הלפני אחרון. שם אנחנו מתבשרים (או נרמזים, ננזפים) שהאלוהים הנקבי-חסידי לא צריך הוכחה. חיפושי ההוכחות הם כנראה מגרעת של הגברים הנוטים לטרנסצנדנטי. אגב, אני בהחלט יכול לאשר זאת. מבין אלפי שאלות ושואלים שמגיעים אליי מכל הכיוונים, בטלפון, בפגישות, במייל, באתר, אחרי הרצאות, פשוט אין נשים. נראה ששאלות אינטלקטואליות לא מטרידות אותן. כך שאולי נכון שיש כאן מאפיין נשי, אבל אני מצפה לטענה על כך שזה טוב או רע, נכון או לא נכון, המלצה או שלילה, ולא סתם תיאור פסיכולוגי. תיאור פסיכולוגי אינו לימוד תורה. יש גם גברים שנוטים לאינטלקטואלי ויש שלא. האם האמירה הזאת היא לימוד תורה? יש גברים גבוהים ויש נמוכים. זה לימוד תורה?

מאידך, בסוף הקטע היא מסבירה לנו שלגברים יש "המון חופש, אוטונומיה ומקום ליוזמה". האם כוונתה לומר שהתיאולוגיה הנשית והחסידית נוטלת מאתנו את החופש? (בהמשך היא אכן מדברת על הפסיביות הגבוהה שהיא בעצם אקטיביות…?!) אם כן, אז מה טוב בזה? שאלתי את עצמי האם זה בכלל נכון עובדתית? במבחן העובדות, זה אולי מאפיין נכון לנשים מול גברים, אבל דומני שדווקא הליטאיות היא הרבה פחות אקטיבית מהחסידות. הציונות, ובוודאי הציונות-הדתית, כתנועות מעשיות הן דווקא תולדה של החסידות. אבל מי בכלל בודק את הטענות הללו?! זה כמו לבדוק שיחה של המשגיח בישיבה בכלי היגיון ותצפית. זה עוד מאפיין של "לימוד החסידות" (לא רק הנשי): טענותיו לא אמורות לעמוד בשום מבחן ביקורתי. בעצם אלו סיסמאות שלא אומרות מאומה, ובוודאי לא משהו שניתן לבדוק. לכל היותר  משהו שמתיישב למישהו טוב על הלב. הרי תמיד כשתציגו דוגמה נגדית יאמרו לך שברור שזו רק הכללה, ויש את בחינת הנשי שבזכרי והזכרי שבנשי, ובחינת נצח שבהוד שמאפילה על ההוד שביסוד. בקיצור, לא תצאו מהם ראש.

ברור שיש טענות מורכבות, אבל גם טענות מורכבות אמורות לטעון משהו שניתן לבחון אותו ולחשוב עליו. להערכתי שום דבר מזה לא קורה כאן. יתר על כן, ברור שגם הכללות הן טענות חשובות ומשמעותיות. הן אומרות משהו על טבע העולם, אף שיש לכל אחת מהן חריגים ויוצאי דופן. העובדה שיש יוצאי דופן אינה ביקורת. הביקורת שלי היא שגם אם מדובר בהכללה שסובלת יוצאי דופן, אף אחד לא בודק את הטענות החסידיות-נשיות הללו. אין פלא שמתקבלת אצלי התחושה שמדובר בהפרחת סיסמאות ותו לא.

שוב עליי לחדד: אני לא מצפה שהדובר עצמו יבדוק את טענותיו. ייתכן שהוא אומר זאת מניסיון חייו או מקריאת מחקרים שעשו אחרים, או סתם משיקולי שכל ישר. אני מחפש את עצם הטענה שעומדת לבדיקה. אני שואל את עצמי אם הייתי רוצה לבדוק את הטענה הזאת מה היה עליי לעשות? הרי גם הטענה שיש אלוקים לא ניתנת לבדיקה, אבל לדעתי היא בהחלט אומרת משהו ברור ומובחן. משמעותה היא שיש גורם טרנסצנדנטי (ולא אימננטי. איך א-ל אימננטי בכלל עושה משהו?) שברא את העולם, שנתן תורה וכדומה. נכון שהטענות הללו לא ניתנות לבחינה מדעית אבל יש להן פשר ברור. לעומת זאת, לטענות שהובאו כאן למעלה אין פשר. זה לא שהן מדברות על משהו שלא חווינו באופן בלתי אמצעי או שאין ביכולתנו לחוות. לא ברור על מה הן מדברות, אם בכלל. מה הן בכלל אומרות?

אני חושב שבשורה התחתונה עובדה היא שהמלל הזה מדבר לאנשים רבים, וכנראה גם לנשים לא מעטות. טענתי היא שמדובר בתרפיה ולא בלימוד. אני מוכן לקבל שזה פועל עליהם, אבל עדיין אין כאן לימוד. אין כאן טעינה והפעלת מחשבה רקורסיבית של הלומד. הוא בעצם מתפעם משיר שמוצא חן בעיניו. לא הייתי מתפעל מהשתלבות נשים במהפכה החסידית, וזאת משתי סיבות עיקריות: א. זה טבעי וצפוי לגמרי (נראה אותן בלמדנות). ב. במקרים רבים זה לא משהו ראוי לשבח אלא קלקול.

דוגמה שלישית

יפרח שואל:

אבל גם החסידות לא עשויה מקשה אחת. אם הבעש"ט משחק בין האין ליש, המגיד ממזריטש בוחר להתמסר לאין ולחזור לעמדה שמאפסת את המציאות.

אודה ואבוש שעל אף שהמילים מוכרות לי (אין, יש, לשחק, להתמסר, לאפס, ובעיקר מציאות), לא ממש הבנתי את משמעות הביטויים והמשפטים בשאלה הזאת ("לשחק בין האין ליש", "להתמסר לאין", ואתם יודעים מה? גם "עמדה שמאפסת את המציאות" שלכאורה יותר מובן, אם תנסו לחשוב על זה קצת מובטחני שתגלו נפלאות. בדוק ומנוסה). יש לי חשד שגם הקוראים, הנשאלת, ואולי אפילו השואל כך. אבל, כאמור, בחסידות לא מדובר על הבנה אלא על התרשמות וחוויה. אי הבנה לא צריכה למנוע אותנו מלענות לבן השיח שלנו בהתלהבות. במינוח של לייבניץ זהו שיח בין מונאדות (שתי בועות שכל אחת מדברת באופן בלתי תלוי עם עצמה, ולצופה מבחוץ נראה שמתנהלת כאן שיחה).

וכך היא עונה:

נכון. ואחריו בעל התניא מבטל את תורת העלאת המחשבות הזרות ומעדיף את ההפשטות על פני העבודה בגשמיות.

טוב, את זה דווקא די הבנתי על פניו, אם כי לא לגמרי ברור לי הקשר לשאלה (טוב, את השאלה עצמה לא הבנתי). ובכל זאת, לא אכחד שגם כאן יש לי כמה השגות. אבל נעזוב את זה כי ההמשך נראה מבטיח יותר:

ר' נחמן שהנוא נצר לשושלת נשית, חוזר אל המתח הזה, כמו בתורה המפורסמת על החלל הפנוי: מחד 'אל תתנו לעולם להשלות אתכם', וגילוי יחס מחמיר לגוף, לאוכל ולמיניות. ומצד שני הוא נוסע לארץ ישראל הממשית, 'עם אלה הבתים והחצרות', ובסיפורי המעשיות שלו מבקש לחזור לעולם. המתח לא נעלם בחסידות שאחרי המגיד ובעל התניא.

אז לא כל החסידות היא פמיניזציה של האלוהות? למעלה הבנתי שכן. כעת רואים שיש בה מתחים וגוונים שונים. או שמא, אני תוהה, הפמיניזציה היא עצם המתח? האם יש חסידים בלי מתח? האם פמיניזציה היא קשר לגוף או שלילת הגוף? או שמא ר' נחמן ששולל את הגוף אינו הוגה חסידי? אולי הוא היה מתנגד סמוי? או  שמא הוא כולל את הכל באחדות הניגודים החסידית המופלאה (עוד לא דיברתי על פתפותי הביצים של החלל הפנוי שכה חביב על לומדי ולומדות החסידות)? אז מה בעצם הטענה? שהחסידות היא הכל? אז בעצם לא אמרת מאומה. ובכלל, אני מתחיל להרהר, וכי גברים לא  נוסעים לארץ ישראל הממשית? אז מי בדיוק הקים את מדינת ישראל, הנשים? ואולי יש ממדים גבריים בחסידות? טוב, אני כבר לגמרי מבולבל.

אבל אני סתם קופ ליטאי יבש ומאובן. אחד שלא מצליח להבין שאנחנו מעל הלוגיקה, מעל השכל, מתחת לחוויה, מנותקים מהאמפירי, לא ניתנים לבחינה, משוררים בפרוזה, סופרים בשיר, קרדינלים במסגד, כמרים בבית הכנסת, נשים שהם גברים, חסידים שהם ליטאים, פמיניזציה גברית, הומניזציה בהמית ועוד ועוד… נשמע לי ממש עמוק, לכם לא?

עוד משהו על פילוסופיה צרפתית וקונטיננטלית

טוב, לא אמשיך להביא את שאר הדוגמאות מהמאמר יען כי הכל הולך לאותו כיוון. רק אסיים בכך שמעבר לקשר הברור לניו אייג' הפוסטמודרני ופטפוטיו המהובלים, אני רואה כאן גם קשר ברור להזניית הפילוסופיה. הוגים שונים, בעיקר קונטיננטליים (לוינסים וחיות אחרות, בעיקר צרפתים), מבלבלים לנו את המוח עם אמירות דומות שלא אומרות מאומה פרט לתיאורי חוויות סובייקטיביים במסווה של טענות פילוסופיות. אין פלא שגם הן זוכות לעדנה מלומדי החסידות שנהנים מאד לחבר תורה (שאינה תורה) עם חכמה (שהיא איוולת) וליצור מהם נונסנס אחד גדול. אלו מוציאים שם רע לתורה והללו לפילוסופיה, ומיני ומינך יתקלס (=יהיה ללעג וקלס) עלאה. כך כל קבצן מלך וכל ליצן פילוסוף. לא נותר לי אלא להזכיר כאן כמה פוסטים שלי שעסקו במדעי הרוח ולהשאיר לקורא לחברם לכאן.[2]

ולסיום, אני מתנצל על ההכללות שנזקקתי להן כאן. ברור לי שיש לימודי חסידות משמעותיים ויש נשים שלומדות ברצינות, ואולי אפילו תמצאו דברי טעם אצל פילוסוף צרפתי כלשהו ואפילו אחד כזה שחי לא לפני המאה העשרים. ובכל זאת חשבתי שהתופעות הללו חייבות טיפול ומישהו צריך לחדד את העניין. עם כל הנפגעים הסליחה.

[1] ראה גם כאן וכאן.

[2] ראה למשל כאן, כאן וכאן, ובטורים 2324.

134 תגובות

  1. תודה על המאמר.
    האם תוכל לתת דוגמאות לספרי חסידות שבעיניך כן יש בהם לימוד אמיתי ומשמעותי שעומד בקריטריונים האנליטיים שציינת?

    1. נתן שלום.
      מכיון שאיני עוסק בזה איני מכיר. אני חושב שכמעט בכל ספר תוכל למצוא פנינים, לפעמים של המחבר עצמו ואולי עוד יותר פעמים משהו שמתעורר בך למקרא הדברים. אבל איני יודע להבחין בין ספרים בעניין זה.

  2. יפה ונכון. אתמול הייתי אומלל כשהתהלכתי בין אלפי ספרי חסידות ביריד החסידות, והרגשתי שאיני מתחבר לכלום מתוך ה'אוצר' הזה, בעוד אנשים מסביבי גומעים בשקיקה כל אות ואות. המתסכל הוא שאתה מבין שאין כאן עניין של טעם וריח, אלא של הפעלת השכל. מה לעשות, ככה זה כשאתה אורח קבוע ב'שו"ת ומאמרים".
    צריך לעשות איזה יריד ליטאיות, עם ספרי למדנות ופילוסופיה, בתאריך בו תצא הטרילוגיה מהמאסר הנורא בלוד…

    1. לאדון y (יהודה מ.?) – הליטאיים הם כן ראציונליים? מה עם שטיפות המוח של המשגיחים (ועוד אין ספור דוגמאות..)? אני הייתי מגדיר את הליטאים כאדישים. האדישות היא כמובן נוגדן לכל מיני תנועות התרגשות ונונסנס המתחדשות לעיתים, אך נונסנס שטבוע עמוק בתודעה של החרדי הליטאי קיים והוא שם כדי להשאר (מישהו אמר יאיר לפיד?). בין היצורים האדישים שמסתובבים בעולמנו, אכן מסתובבים גם כמה ראציונליים שהצליחו אפילו לטעון שלל טענות ולחבר הגות. אולי יריד וירטואלי באתר של ספרי הרב?

    2. לחברנוער.
      במילה "ליטאיות" התכוונתי כמובן לצד השכלי של הליטאיות המתבטא בלמדנות, שכמובן מודגשת שם יותר מאשר אצל החסידות. את הרציונליות של הלמדנות צריך לייבא לתחומי האמונה. כמובן שספרי מרא דאתרא יהיו בראש היריד, אך הם לא היחידים.

  3. קול קורא במדבר, כרגיל. תודה.
    "בערך הקבוצה הריקה" – צחקתי בקול 🙂

    1. לגרום נחת ולהעלות בת שחוק על שפתיו של יהודי? אל יהא הדבר קל בעיניכם. אני כבר יכול להיות צדיק חסידי שמעלה ניצוצות. אשריי שזכיתי…

  4. מאמר חיוני לתקופה.
    עם הסתייגות בשתי נקודות.
    לימוד חסידות הוא אכן רחב יש בו סוגיות עמוקות ויש בו מאמרים וסיסמאות
    המתפעל משיחה החסידות דומה למתפעל משיחה מוסרית המקבילה בעולם הישיבות. והלומד חסידות דומה ללומד התלמוד אם כי בשתיהם הרוב לא לומד אלא מקבל מידע לימודי

    חסידות וקבלה עוסקים בסוגיות של דברי אגדה. שעסוקים בנושאי האדם העולם אל
    תלמוד עוסק בסוגיות של דינים ותחומים שלא נמצאים בתחומי הענין של המון העם. כמו כל תחום לימודי אחר.

    אני נגד קבלה לעם ( לגברים לנשים כאחד )
    אבל לשאול שאלות על מילון המונחים החסידי הקיים במקורות זה לא נכון. המילון קיים צריך ללמוד אותו. כמו כל שפה שצריך ללמוד בכדי להבין. כמובן שהביקורת על השימוש במונחים בהקשרים לא נכונים היא צודקת. אבל המינוחים נכונים ויש בהם תוכן

  5. "אגב, אני בהחלט יכול לאשר זאת. מבין אלפי שאלות ושואלים שמגיעים אליי מכל הכיוונים, בטלפון, בפגישות, במייל, באתר, אחרי הרצאות, פשוט אין נשים. נראה ששאלות אינטלקטואליות לא מטרידות אותן"

    קראתי הרבה פוסטים שלך באתר ואתה נוטה לחזור על האמירה הזאת בצורות שונות דבר הגורר תמיד תגובה של מישהי לעניין.
    אני מתחילה לתהות אם אתה באמת מתכוון לכך (על אף שזה כמובן לא נכון הרי אני בעצמי נתקלתי פה באתר בתגובות של נשים) או שכל הרעיון הוא יצירת תגובות נגד.

    לעניין שאלות אינטלקטואליות אני חושבת שאתה פשוט טועה אני יכולה להעיד לפחות עליי, על בנות כיתתי או בכלל על רוב הבנות שאני מכירה שזו קביעה שגויה.
    זה אומנם מבוסס על חוויה אישית וכבר טענת שאנחנו נוטים להגזים בהשלכה שלנו מהסביבה הקרובה לתופעה כללית אבל כיוון שגם אתה נהגת ככה (הקביעה שלך מתבססת על חוויה אישית שלך) אני חושבת שגם הטיעון שלי לגיטימי.

    בנוסף רציתי להעיר שיכול להיות שמקור הבעיה נעוץ בכך שעדיין אין אמירה גורפת של רבנים בציונות הדתית בעד לימוד גמרא לנשים ולכן אין מסגרות שלא נחשבות פנימיסטיות במיוחד (ולכן מרתיעות הרבה בנות) ללימוד שכזה בטח לא בסדר גודל של הישיבות לבנים בארץ
    לעומת זאת נגד החסידות אין שום אמירה (אולי כי זה באמת לא לימוד מחייב, או לא לימוד כלל?) ולכן נשים רבות המחפשות ללמוד יפנו ללימוד חסידי ולא ללימוד גמרא.

    אתה חוזר וטוען שאתה רק מתאר מצב קיים (אין נשים למדניות) אני לא חולקת על המצב הקיים אני פשוט רוצה להדגיש שישנה סבירות כלשהי שהמצב שנוצר הוא לא בגלל "תכונת נפש" נשית אלא בגלל סיבות אחרות.

    1. נשים דעתן קלה. פירוש זה אותה דעה רק היא קלה.
      החילוק הוא במשקל לא בדעה. הדעה היא אותה דעה.
      לאורך ההיסטוריה הנשים היו חלק מהסיפור של העם היהודי. 3אבות 4 אמהות.
      נביאים ואף תנא ברוריה
      כמובן שמדובר על אופי גברי ונשי אך הוא לא גורף.

    2. בס"ד י"ט בכסלו ע"ח

      לשירה – שלום רב,

      לא חסרות מדרשות כ'מגדל עז', 'נשמת', 'בר-אילן' שמלמדים בהן גמרא, והן שייכות ל'מיינסטרים' וממש לא 'פמיניסטיות במיוחד'. במכללה בירושלים אמנם לא קוראים לזה 'גמרא', אבל עוסקים בעיון מעמיק בסוגיות תלמודיות הן במגמות של פרשנות המקרא והן ב'תורה שבעל פה'.

      גם באולפנות יש חוגים לגמרא למעוניינות, למשל ב'אמנה' וב'עפרה'. באולפנת 'מעלה לבונה' לימוד גמרא הוא חלק מסדר הלימוד של האולפנא, מן הסתם מתוך ההשראה החבד"ית, המציינת בגאווה את אימו של אדמו"ר הזקן שהיתה למדנית בש"ס. כך שכנראה חסידות מביאה לידי גמרא 🙂

      על כל פנים, לימוד עיוני ומעמיק של רש"י ורמב"ן על התורה, נותן יסוד איתן לדרך המחשבה והעיון התלמודי, וכבר היעץ הרה"ג אהרן ליכטנשטיין זצ"ל לאחד מתלמידיו שהתקשה 'להיכנס לעניינים' בלימוד העיוני של הגמרא, שילמד רש"י ורמב"ן על התורה ו'מנחת חינוך' על 'ספר החינוך'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

    3. בס"ד י"ט בכסלו ע"ח

      לדוד -שלום רב,

      אין מימרה כזאת 'נשים דעתן קלה'. וכל המושג 'קלות דעת' לא קיים בלשון חז"ל אלא בלשון ימי הביניים. בגמרא יש ביטוי 'נשים דעתן קלה עליהן', שמשמעותו 'אינן עומדות על דעתן', 'פתוחות לשינוי דעתן'.

      הראיה להבנה זו היא מדברי הגמרא בפסחים פח,ב שבעוד באדם רגיל אם ישנה השליח ויקריב עז במקום כבש השליחות בטלה, אך מלך ומלכה ש'דעתן קלה עליהן' וסומכים על שיקול הדעת של משרתיהם – כשר הקרבן גם השליח שינה ממה שהצטווה.

      הווה אומר: מי ש'דעתו קלה עליו', אינו מה שנקרא בלשוננו 'דעתן', אינו מקפיד ואינו עומד על דעתו, ומוכן לסמוך על שיקול דעתו של זולתו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לתכונה זו, הסבלנות והנכונות לקבל דיעה אחרת, יכולה להיות גם השלכה שלילית, שמשום כך נאסר ייחוד של איש ושתי נשים (קידושין פא), אם מצד שהאיש עלול לשכנע את הנשים שהמעשה מותר (כהבנתו של רש"י), ואם מצד שהאישה מתוך רחמנותה תחפה על חברתה שנכשלה (כהבנת המאירי)

    4. על התכונה של 'נכונות לקבל' כיסוד לקבלת התורה, מדבר הראי"ה קוק ב'עין איה' על טענת המלאכים 'מה לילוד אשה בינינו'. ואומר הרב שזו היתה תשובת הקב"ה 'לקבל תורה בא', שדווקא בהיות משה 'ילוד אשה' יש בו בעוצמה את התכונה ה'נשית' של 'נכונות לקבל'.

      וכעין זה מבואר בדברי רבי ברכיה )יומא ע) שתלמידי חכמים נקרו 'אישים' משום שהם כנשים ועושין גבורה כאנשים, ופירש רש"י 'הם כנשים – ענוותנים ותשושי כח'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    5. אם כבר מדובר על המכללה בירושלים, דיברתי עם תלמידה שם שלא קיבלה אישור לעשות עבודה על קבלה ולא על תלמוד. לשיטתם נשים לא עוסקות בזה.

    6. שצ"ל, מה לך להרחיק למלך, קח ראיה מהנושא עצמו. רשב"י לא גילה לאשתו שהם במערה משום שדעתן קלה ולכן "דילמא מצערי לה ומגלה", ברור שזו לא טיפשות אלא כח עמידה בפני לחץ וכדומה.

      1. לא חייבים להבין שזה בסתירה לפירוש שצ"ל. בהתאמה לדבריו ניתן לומר שבקלות היא "תשתכנע" שמוטב שיעזוב את המערה בכל מחיר גם של שנים בכלא, מאשר נדודים וסכנות, העיקר שלבסוף ישוב לביתו.

  6. אני חושב שיש כאן גם הגזמה. נגיד, "משחק בין היש לאין", פירושו שהוא איכשהו משלב בין צמצום כפשוטו (ואז העולם הוא אין) לשלא כפשוטו (ואז העולם הוא יש). ובהמשך היא מזהה בין היחס לגשמיות לבין הגישה של צמצום שלא כפשוטו, כלומר רואה קשר בין העמדה שהעולם קיים ליחס חיובי אליו, לעומת זלזול בגשמיות שהיא קושרת לביטול המציאות.
    אז אפשר לבוא בטענות כבר לרעיון הצמצום כפשוטו, אבל בסך הכול מתייחסים אליו, וגם אם מאמצים אותו אז זה עניין עתיק משהו.
    כשאומרים על משהו ש"הוא כולו X" מתכוונים לומר שזו הנקודה העיקרית שלו שמסביבה סובב הכול. זה לא אומר שכל חלקיק באתו משהו הוא X.
    אני לא יכול לומר שיש שם פשר לכל דבר כי לא ניסיתי יותר מדי להבין, אבל אני חושב שיש אצלך הגזמה.

    1. ייתכן. אבל המצב שאני מתאר נכון. לעצם הטענות איני מסכים. אין להאריך אבל אומר שזו ודאי לא הנקודה העיקרית בחסידות. אלו שטויות מגמתיות. ולדון בשאלה האם העולם קיים אלו שטויות עוד יותר גדולות.

  7. יישר כח גדול. גם אנכי הקטן נפעמתי מן המאמר הנ"ל ומכמויות הטמטום המוחלט שנשפכות בו לכל עבר.

    אגב (אולי כבר כתבתי זאת פעם כאן) אני חושב שכותב הכתבה, יהודה יפרח, עושה עבודה מצוינת ולא בפעם הראשונה. בגלל שהוא בעל ידע הוא מסוגל לשאול את החבר'ה האלו שאלות לא טריביאליות ולקבל תשובות מעניינות, או במקרים בהם מדובר כאן, הוא בפועל נותן להן חבל ארוך לתלות בו את עצמן. [השיא היה כשהרבנית שפירא מעפרה הודתה בפניו בפה מלא שהשיטה החינוכית במדרשת "שובה" היא לגרום לתלמידות הפותות להתאהב ברבנים כריזמטיים.]

    מעבר לכך יש כאן משהו מוזר באופן יותר כללי. אני מרגיש שלבנאדם שאין לו מושג מה זה ללמוד דף גמרא אין אפשרות לדבר באופן סמכותי על יהדות במובנה המסורתי בלי להסתכן בטעויות מביכות מאד. מה הוא מבין בכלל? האם לא אמור להיות ברור למי שהשקיע איזה פרק מחייו בישיבה שלאדם כזה אין שמץ של יכולת לשקול במאזני השכל (באופן שיהיה דומה לצורת החשיבה של מי שעסקו בנושא באלף השנים האחרונות, נאמר) מה חשוב ומה לא חשוב, מה ניתן להאמר ומה לא, מה זו קושיה חזקה ומה תירוץ טוב? איך יכול להיות שנשים מסוג כזה, שלמיטב הבנתי לא יודעות מאיזה צד הרש"י ומאיזה צד התוספות, נתפסות בעיני אנשים ברי דעת בתור מאן דאמר על משהו? (כמובן שההשגה הזו חלה גם על חוזרים בתשובה מסוג ידוע).

  8. קראתי את הכתבה במוסף שבת ולא ממש הבנתי.
    אבל גם אותך אני לא לגמרי מבינה אז זה בסדר. כנראה שאנשים רואים את העולם בדרכים שונות ולכל אחד נרטיב שלו בלה בלה
    בכל אופן הצחקת אותי באופן הגשת הדברים.

    אני נעזרת בחסידות לעבודת המידות. זה לא לימוד מסתבר אבל זה טוב.

    1. רחל שלום.
      מה שמדאיג אותי הוא ההשוואה בין דבריי לבין המלל התימהוני בכתבה. חשבתי שאני כותב ברור ובהיר, וכנראה טעיתי. מה לא היה מובן במה שכתבתי? לאור דברייך אני חייב לעשות בדק בית אצלי. אשמח להערות קונקרטיות מה לא היה ברור כדי לסייע לי בכך.

    2. אגב, מה ששכתבת מדגים היטב את דבריי. כתבת על "להיעזר" במקום "ללמוד". אבל כפי שכתבתי לימוד אינו תרפיה ועבודת המידות אינה לימוד תורה.

    3. הרב שלום
      לגבי מה שלא מובן לי – ההקדמה. מתי מבחינתך אובד הקשר ללוגיקה ומתי לא, בהנחה שהלוגיקה אינה התמונה המלאה . דוגמא לנושא שהוא מעבר ללוגיקה וכן יתקבל על ידך?

      לגביי ההערה השנייה – ברור.
      אבל זה עניין של הגדרות אני קוראת לזה לימוד מעשי. התפתחות. יכולה לקרוא לזה גם שולחן. מה זה משנה? זה לא לימוד עיוני. (שגם לו אני מנסה לקבוע עיתים)

    4. דוגמה לנושא כזה הוא קיום האלוקים. כמעט כל הנחה של טיעון לוגי לא יוצאת מלוגיקה אלא מאינטואיציה. אבל צריך להיות פשר ברור להנחות ולמושגים, וזה מה שאין כאן. היסקים הם לעולם במונחים לוגיים.

      לזה קוראים בישיבות נפ"מ לקידושי אישה. השאלה היא מה האמת ולא איך קוראים לדברים. אפשר לקרוא לסוציולוגיה מתמטיקה וזהו, ולטעון מאי נפ"מ? הנפ"מ היא שזה לא נכון. לא כל דבר בעל ערך הוא לימוד תורה, והנפ"מ (הלא חשובה) היא היכן להכניס את זה בספר המצוות, תחת מצוות תלמוד תורה או תחת עבודת המידות. נפ"מ האם מברכים על זה ברכת התורה? לדעתי לא. נפ"מ האם כשלמדתי חסידות יצאתי ידי חובת "והגית" או שעדיין עליי ללמוד לפחות פרק בבוקר ובערב? לדעתי לא יצאתי. אבל כל אלו הן נפ"מ לקידושי אישה.

    5. תודה

      אם ההנחה אינה לוגית גם ככה מה משמעות הפשר? שכותבים /אומרים משהו מובן ?

      לגביי נפ"מ הבנתי. מבחינתך תורה זה תנ"ך משנה גמרא ולא מוסר /חסידות . אינטואטיבית נראה לי שהשילוב ביניהם הוא תורה. אולי. אבל זה לא ככ משנה זה בכלל מקרה טוב.

  9. בס"ד י"ט בכסלו ע"ח

    לעניין החסידות (בחולם) שרואיינו בכתבה של יהודה יפרח, לא אתייחס מחוסר ידיעה בעניינן, אך וודאי שהעיסוק של נשים כגברים בענייני אמונה ועבודת ה', בהעמקה שכלית ובפיתוח רגשי – הוא חיוני ביותר ובפרט בדורנו.

    התורה לא ניתצה ל'שכלים נבדלים', אלא לבני אדם בעלי רגשות, רגשות חיוביים ורגשות שליליים, ולאותם בני אדם נגלה הקב"ה בסיני במטרה מוצהרת לעצב את עולמם הרגשי 'למען תהיה יראתו על פניכם', וציוותה על דברים שעיקרם בלב: 'אנכי ה' אלקיך', 'זכור את יום השבת' 'כבד את אביך ואת אמך' ואחרון אחרון קשה – 'לא תחמוד'!

    ולאחר ארבעים שנה עם משה אהרן ומרים, ועל סיפה של ארץ ישראל, בשל העם גם להצטוות על אהבת ה' והדבקות בו, שספר דברים מלא בעיסוק במצוות אלה. על סיפה של א"י ניתן לצוות 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך', ולהזהיר על מה שח"ו עלול לקרות כאשר אין עובדים את השם 'בשמחה ובטוב לבב'.

    טיפוח המידות הטובות ואהבת הבריות טיפוח ורגשי אהבת ה' ויראתו לא בא כלאחר יד, וטעון לימוד רב המלווה בעבודה אישית מאומצת, וכפי שעמד בעל 'מסילת ישרים' על דברי שלמה המלך במשלי: 'אם תבקשנה ככסף ותחפשנה כמטמונים – אז תבין יראת ה", שלא נאמר 'אז תבין פילוסופיה, תכונה, פלפול וכיו"ב', אלא אז תבין יראת ה", שכן בה לא די בידיעת המושגים, אלא יש צורך בהפנמתם בלב.

    ולפיכך לא מתחילה התורה בביאור המצוות ב'החדש הזה לכם', אלא פותחת בספר בראשית, המלמד אמונה ומידות טובות מתוך תיאורי בריאת העולם והנהגותיהם של אבות האומה. לטיפוח היראה הוקדשו כל ספרי הנביאים והכתובים, ומדרשי ואגדות חז"ל, ואין ספור ספרי פרשנות ודרוש, מחשבה וקבלה, מוסר וחסידות, של ראשונים ואחרונים. לא בכדי נתן רבי חיים מוואלוז'ין את משפט הבכורה לספרו 'נפש החיים', שהוא הדרכה בדרכי עבודת ה' והתעלות רוחנית.

    חלק האגדה שבתורה מביא את האדם 'להכיר את מי שאמר והיה העולם' ופותח את הלב לאהבתו ויראתו, והוא נחוץ לכולם, הן לנשים והן לגברים, הן לצעירים והן לקשישים, וכבר נשאל רבי ישראל סלנטר: מה יעשה מי שיש לו רק חצי שעה פנוייה ללימוד?'. השיב רבי ישראל: שילמד מוסר ויראה שיש לו הרבה יותר פנאי!'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  10. למקרא הדברים כמעט מילאתי פי שחוק.(נזכרתי באיסור שאינני יודע אם באמת קיים היום ובאיזה צורה).בכל אופן רק אסייג שבעניין ממלא כל עלמין אני דווקא מבין על מה מדובר ואין אלו דברים ריקים ,וגם לנוכח סובב כל עלמין (ובהנחה שעליו שנינו מסכימים).לפני שאתן משל קצר להיתכנות קיומו של הדבר ,אני רק צריך לומר שבסופו של דבר זו אבחנה יסודית (תצפית בסיסית,כמו מושג יסודי) ולכן אין כל טענה על הרב אם איננו רואנה (בוודאי שאיננו קוף ליטאי זקן,מה גם שכנראה ,אכן 98 אחוז מהמדברים בנושא אין להם מושג קלוש על מה הם מדברים והם חיים בדמיונות)

    בכל מקרה נדמה לי שמשל על מורה ותלמיד ישחקו פה תפקיד טוב.המורה הוא האל אנחנו התלמידים.נקח מצב של אבא המנסה ללמד את בנו ללכת (או לנסוע על אופניים..).מורה טוב יודע שהוא לא יכול ללכת (ולנסוע) במקום בנו או לעשות את מה שמלמד את התלמיד במקום התלמיד,עליו להשאיר מקום פנוי לתלמיד להתנסות לבד ולאפשר לו להכשל כמה שאפשר (מבלי שייגרם לו נזק בלתי הפיך) וללמוד מהכשלון.אפשור המצב הזה זוהי הטרנסצדנטיות.הסובב.מצד שני התלמיד (הילד) זקוק לבטחון עצמי ע"מ להצליח וצריך לדעת שיהיה מישהוא לידו שיתפוס אותו במקרה שהוא ייפול (למניעת נזק בלתי הפיך).הבטחון עצמי הזה הוא החלק כמעט הכי חשוב של הלימוד (חוץ מהתוכן הנלמד עצמו).זוהי האימננטיות.מי שאומר לתלמיד "תנסה לבד " והולך משם לעיסוקיו הוא סובב שלא ממלא.וגם הוא לא מורה טוב.יש לי קצת נסיון בהוראה ואני יודע שמציאת האיזון הקדוש הזה היא ליבת ההוראה.באותם רגעים ,שבהם משיגים איזון זה התחושה (האישית של המורה ) היא שהוא מצד אחד לא נמצא בשום מקום (מנסה כמה שפחות להתערב) ומצד שני שהוא נמצא בכל מקום (כלומר שבזה שנמצא לעזור ומצד שני לא עושה כלום אז דווקא אי עשיית הכלום מהסוג הזה גורמת לכך שכל מה שהתלמיד יעשה זה כאילו שהמורה פועל בעצמו.התלמיד פועל מכוחו של המורה).זוהי תחושה ממשית של משהוא שקיים (הנוכחות,הפעולה) במרחב מטאפיסי ממשי (לא סתם תחושה פסיכולוגית אלא של מציאות אובייקטיבית)

    אגב הדברים רלוונטיים לא רק להוראה אלא לכל פעילות אנושית. לכל העולם ברור שאם אדם לא ינקוט כלום נצד עצמו שום דבר טוב לא יקרה לו.לא תבוא לו הצלחה. מצד שני ידוע גם שמי שמתאמץ יותר מדי לא מצליח.אסור יותר מדי להתאמץ.נדמה לי (אם כי עדיין לא הבהרתי לעצמי זאת לגמרי) שגם פה מציאת האיזון הקידוש בין שני הקצוות (השתדלות ובטחון ,כלי ואור) קשורה למציאות הכפולה של סובב כל עלמין ומצד שני ממלא כל עלמין.

    יום טוב

  11. שלום הרב,

    א', תודה רבה על המאמר.

    אני גם מנוי לניוזלטור של מקור ראשון, ולא קראתי את המאמר הנ"ל. ראיתי שם את השורות הראשונות, הבנתי שזו סתם 'חפירה', וסגרתי.

    אז תודה על העבודה שעשית בשבילנו.

    ב. אני חש צורך למחות על השם 'חסידות' שהללו לקחו לעצמן. כמי שגדל בישיבות חסידיות על לימוד 'נועם אלימלך', 'קדושת לוי', 'אוהב ישראל' ודומיהם, קשה לי לחשוב על הפטפטת הפוסטמודרניסטית הניואייג'ית הזו כ'חסידות'.

    למרות שניתן להתווכח על ערך התוכן שבספרים הללו, עדיין אנחנו למדנו 'מה שכתוב בספר', ולא הכנסנו לתוכו מה שבלבנו. לא הייתה 'תורה שבע"פ', הגיונות ורעיונות. הייתה קריאה והבנה של מה שכתוב.

    ג. אני לא מבין לגמרי מה מפריע לך ב'לימוד' החסידות. נכון, רוב החומר שם אינו טענות עובדה, אלא חומר שנועד להעניק 'טיפול' מסויים.

    האם בציבור הליטאי זה לא קיים? גם שם, בתנועת המוסר חזרו על מנטרות מהגמרא, קראו מסילת ישרים ב'קול נרגש' וב'שפתיים דולקות' (כציווי ר"י מסאלאנט), ושרו 'מה יתרון לאדם' שוב ושוב, בשעות הדמדומים עם צאת השבת.

    אז מה הבעיה? שקוראים לזה 'לימוד'? בעיה לשונית – סמנטית? אז זה לא 'לימוד'. (ואת"ל, א"א לברך ע"ז ברכה"ת).

    הכלי הזה הוא בהחלט לא כלי לוגי. אבל הוא לא אמור להיות הכלי הראשון. רק אחרי שהאדם החליט שדרך זו היא הנכונה, הוא משתמש בכלים רגשיים כדי להחדיר זאת גם לחוויה שלו. וידעת היום, ורק אז – והשבות אל לבבך.

    מה מפריע לך?

    1. שלמה שלום.
      כתבתי מה מפריע לי. כתבתי גם שיש מקומות שלומדים ברצינות, והתייחסתי ללימוד המודרני בישיבות הססדר ומדרשות שונות. כשדיברתי על מגמתיות וחוסר מחויבות לטקסט התכוונתי לאג'נדה הפמיניסטית. לא כל הלומדים עושים זאת. יש כאלה שמחפשים חוויות ועבודת המידות ולא אג'נדה. אבל עדיין יש כאן מושגים לא מוגדרים היטב, ולדעתי הפרשן מכניס את רוב העניין ולא הטקסט עצמו. אבל איני מכיר את מה שעושים עם הספרים הללו בישיבות שהזכרת, ולכן איני יודע לומר משהו אינטליגנטי עליהם.

    2. תודה על התגובה.

      שוב, ככל שאני מכיר את הלימוד בישיבות החסידיות, שם נצמדים לטקסט, והמרחב הפרשני מאוד מצומצם.

      ייתכן שזה תלוי גם בספר: ספרי רבי נחמן מאוד עמומים, ולכן עיקר הלימוד הוא הפרשנות. ספר 'באר מים חיים' או 'מאור ושמש' ממש פשוטים, כך שנדרשת רק הבנת הנקרא והפנמה.

      בישיבות החסידיות, נלמדים רק הספרים הקלאסיים. ספרי רבי נחמן למשל מוחרמים ואסורים במקומות רבים.

      אנקדוטה נוספת, בעניין המושג 'לימוד' – בקהילות חסידיות רבות משמרים את המנהג האשכנזי הקדום, שלא ללמוד תורה ביום 'ניטל', שבו נתלה ישו (ואכמ"ל).

      למרות זאת, רווח 'היתר' ללמוד 'חסידות' ב'ניטל'. ייתכן והיתר זה מבוסס על ההבנה כי 'לימוד חסידות' אינו 'לימוד תורה', אלא'עבודת ה' '.

  12. שלום,

    צער לי שבזמן שחלק ניכר מן הנוער שלנו מיקל מעל עצמו את עול המצוות, הופך ל"לייט" ועוד, אנחנו תקועים במחלוקות, ומשתמשים בביטויים קצת קשים זה כלפי זה.

    מוזר לי שיש אנשים שחושבים שניתן לבסס אמונה על יסודות פילוסופים עתיקים, שהם בעצמם מבוססים על פילוסופיה יוונית, ולפעמים ערבית, שאבד עליהם הכלח. תתעוררו! אריסטו מת, העולם השתנה לגמרי!

    אם הנוער שלנו (בנים ובנות) נשאר אדיש לאלוקים "טרנסנדנטלי" של מחשבת ישראל מימי הביניים, ומעדיף מסרים יותר מובנים של אלוקות סובייקטיבית יותר (אני מדבר על הלא-דתל"שים), אז אולי יש אמת גם בצד שלהם…

    חבל קצת שמאמרו של יהודה יפרח משתמש במונחים מסובכים המובנים בעיקר לכותב, ופחות לקורא.

    בברכה

    גרשון בר-און
    (ד"ש לידידי ש.צ. לוינגר…)

    1. גרשון, מי דיבר על אריסטו? אמונה ומחשבת ישראל לא צריכות אף אחד אלא שכל ישר. במקום ללמוד מחשבה יש לחשוב (דומני שהמקור לזה הוא ידידי נדב שנרב). אם אתה מוצא את השכל הישר באריסטו, בקאנט, בקירקגור, או בבעש"ט – יבושם לך.

    2. לש צ.
      יש מספיק אמירות של חזל על חכמת נשים ועל השוני שלה. בדרך כלל חכמת הנשים נתפסת כחכמה פשוטה וישרה שאינה סובלת עיסוקים תיאורטיים
      חכמת נשים בנתה ביתה.
      ומאידך אשה לא מחוייבת במצוות ופסולה להעיד. ועוד דינים המעמידים את האשה ביחס שונה מהגבר. החלוקות הם שורשיות ורחבות שאינם מצטמצמות לאי יכולת ללמוד תלמוד או לקבל נבואה.

    3. בס"ד י"ט בכסלו ע"ח

      לר' גרשון – שלום רב,

      הרמב"ם השתמש במתודה האריסטוטלית להוכחת שיטתו, אך אלקי הרמב"ם הפוך לגמרי מאלקי הפילוסופים, אלקי הרמב"ם הוא נוכח בעולמ, משגיח על מעשי בני האדם ומוליך את עמו ועולמו לקראת גאולה. ההוכחות הפילוסופיות אולי התיישנו, אבל י"ג עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם (וזכו להסכמה מליאה של אבי המקובלים הראב"ד) הם יסוד היסודות של כל שיטה מחשבתית ביהדות הרבנית.

      גם אם המתודה האריסטוטלית התיישנה, והביסוס הרציונלי העדכני צריך להתמודד עם הפילוסופיה והמדע של דורנו,לא ניתן לוותר עליו. יש ללכת בדרך שהיתווה הרמב"ם להכיר את המדע העדכני, לקבל בברכה את תגליותיו תוך הכרה במיגבלותיו, ומתוך בירור רציני תתחזק האמונה. גם היום נכונים דברי הרמב"ם שהאהבה באה מתוך הידיעה. וכשאדם מתבונן בחכמה המופלאה שבכל פרט בבריאה הוא מתמלא אהבה ויראה כלפי בורא העולם.

      במקביל לבירור האמונה וביסוסה השכלי, צריכה לבוא הבנת החכמה העמוקה שבהדרכת התורה לעיצוב דמותם של האדם והחברה (שבזה עוסק הרמב"ם בהרחבה בחלק השלישי של מורה הנבוכים, והרבה לעסוק בזה גם רש"ר הירש), כשנבין עד כמה רלוונטית התורה ליישור אורחות חיינו האישיים והציבוריים, נדע לקבל גם את מה שעדיין איננו מבינים.

      עבודת הרגש והחווייה היא חשובה מאד, אך צריך להיזהר מהנסיונות להשתית את היהדות רק עליה, בהסתמך על כל מיני פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות ופוסט-מודרניות, שכן אם הרגש והחווייה הם השופטים העליונים, הרי שכשאדם נמצא ב'היי' הוא ילמד ויתפלל ויקיים את המצוות בהתלהבות, אך כשהרגש ב'דאון', תלך גם עבודת ה' לאותו 'דאון'. ולחוסר יציבות זאת יש הקוראים 'עבודה מאהבה' 🙂 כדאי שתקרא את הפוסט 'זהות דתית איננה דבר קשיח' בבלוג של יהודה גזבר 'הכריכה האחורית', ובתגובות שם.

      על כל פנים, דבר חשוב מאד אמרת בפיסקה הראשונה שלך. צריך להיזהר מחד-מימדיות בהגדרת הדרך הנכונה בעבודת השם. גם במשפחה אחת ובדור אחד יש גוונים שונים בתכלית, שמה שמלהיב את האחד 'לא מדבר כלל' אל השני. צריכים להבין שכשם שלכל אחד יש אופי ונטיות משלו, כך יש לכל אחד את הדגשים הייחודיים שלו. אחד צריך דגש חזק על השכל ואחד על הרגש. לאחד מרכזית תקנת החברה ולאחר חשוב המימוש העצמי וכיו"ב, ובהתאם יש ביהדות מיגוון של דרכים ראוייות המעוגנות ביסודות האמונה וההלכה. מי שיידע שהוא יכול למצוא את מקומו הרוחני 'בפנים' פחות זקוק לבקשו 'בחוץ'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ,

    4. בס"ד י"ט באדר ע"ח

      הרמב"ם מבאר בהל' יסודי התורה את הדרך להגיע לאהבת ה' ויראתו, ע"י ההתבוננות בחכמת ה' ובמעשיו הנפלאים, התבוננות שבעקבותיה מתמלא האדם באהבה לבורא ובתשוקה לדעת את דרכיו, עד שהוא כחולה האהבה שכל מחשבתו נתונה במושא אהבתו.

      לא בכדי קרא הרמב"ם לספר העוסק בהלכות התפילוטת והברכות ומעשי העדות על גדולת מעשי ה' וחסדיו (ציצית תפילין ומזוזה וכיו"ב) בשם 'אהבה', שהרי ההתבוננות בגודל מי ה' וחסדיו – היא המפנימה באדם את אהבת ה'.

      בפירוש המשנה 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' (סוף מס' מכות)., אומר הרמב"ם שלמדריגת עולם הבא זוכה האדם כשעבודת ה' שלו היא לשם שמים ללא כל פניות אישיות. ע"י ההתמדה בקיום התורה והמצוות זוכה האדם לעיתים שבהם תהיה עבודתו בכוונה טהורה.

      בברכה, ש"צ לוינגר

      ניתן לומר ששתי הדרכים שמציע הרמב"ם להגיע לאהבת ה' – ההתבוננות במעשיו הגדולים וההתמדה בקיום מצוותיו – מקבילות לשתי דרכי קניין האהבה שהגדיר הגר"ז מלאדי בעל התניא: 'אהבת עולם' הבאה מתוך ההתבוננות בחכמה הפלאית שבעולם, ו'אהבה רבה' הבאה מתוך ההתמדה בבלימוד התורה וקיום המצוות. ב'אהבת עולם' מביאה ההתבוננות לאהבה, בעוד ב'אהבה רבה' מביאה העשייה את האהבה.

  13. שלום הרב מיכאל. אענה בפשטות ובקצרה: לצערי דברים שאמרתי וכתבתי ליהודה באריכות הובאו באופן חלקי, לא מדוייק, ובטח לא בהיר בכתבה… כך שבדיעבד, להבנתי ולצערי היא אכן לא מאד רצינית וחבל לעשות מן הכתבה הזאת יותר מדי עניין. לעצם הדברים מה שמופיע שם בפתיחה הוא שיבוש דברים שבכלל ציטטתי בשיחה עם יהודה בשם הרב פרומן (ונאמרו בכלל על הזהר) כשעניתי שראשית כל החסידות היא הסתעפות על פי דרכה של המסורת הקבלית שעסקה במדה רבה בשכינה, במימד ה"נקבי" של האלוהות. לגבי "צמצום כפשוטו" לא טענתי (ולהבנתי זה אף לא מובן מן הכתבה) ש"כך גברים רואים את העולם"… אלא שבאופן ראשוני "צמצום כפשוטו" קשור אכן עם תפיסה קבלית של דימוי אלוהי נקבי, וכבר אמרו זאת רבים וטובים ובודאי גדולים ממני… דווקא מסכימה בגדול לגבי מה שנקרא "תאולוגיה פמיניסטית"…, זה בטח לא כוונת מה שנאמר לא על ידי ולא ע"י הרב פרומן ובכל אופן הרי פמיניזציה לא שווה פמיניזם, אלא מעבר אל נשיות, בהקשר של מה שאמר הרב פרומן הוא השתמש בביטוי הזה והסביר שהזהר בדברו בשפת הסיפור, המיתוס, מעביר אותנו אל שפת ה"שכינה" שפת האלוהות המדברת בתוך המציאות ודימוייה, או במלים שלי, אל שפת ה"לא מודע" היא שפת ה"נשיה", ואכן, בעברית "נשיה" קשורה עם נשיות…
    בשיחה המקורית אני התיחסתי לעולם החסידי כממשיך את השפה הזאת, ועוד.
    לגבי התרפיה, מה לעשות שהבעש"ט היה "בעל שם", כלומר, מרפא… אני מלמדת בגדול כתבים של ראשית החסידות, ואל התחום הזה התיחסתי כשדברתי על תפיסה הוליסטית.
    כמו כן יש דברים שאמרתי שלצערי לא הובאו בכתבה שלעומת מקורות חסידיים אחרי הבעש"ט המסתייגים מן ה"יש" ובמדה מסוימת מן הגוף, אני מוצאת שלימוד בבתי מדרש נשיים לוקחים את הטקסטים הללו בכ"ז למקומות "גוף-נפשיים" באופן שרחוק מכוונת המחבר, אבל אולי חותר לתפיסות ההוליסטיות של החסידות הראשונית, הבעש"טית, כיון שאכן פחות נזקק להסתיגויות של ממשיכי הבעש"ט. (כמו לגבי המחשבות הזרות. וגם כאן, הדברים נאמרו ע"י רבים וטובים לפניי.)
    בקיצור, בסה"כ עניתי להבנתי מה מחדש הלימוד חסידות ע"י נשים ועניתי שבהכללה אכן יש שוני ויש לו משמעויות מעניינות, מתוך ניסיון שלי כמלמדת הן גברים והן נשים, וניסיתי להצביע על מהות השוני הזה.
    בכל אופן תודה, אחרי תגובה כמו שלך נראה שאצטרך לכתוב בעצמי מאמר בהיר ואז אשמח מאד לכל תגובה. בינתיים מודה שזה מאד לא נח לי להיות מותקפת כך בגלל כתבה שהביאה בשמי בלאגן כזה… מניחה שאם היו מובאים דברים כך בשמך ומיד היו משתלחים בהם באופן כזה זה לא היה לך הכי נחמד… 🙂
    ולסיכום, כיון שכאמור הדברים רחוקים מן המקור, חבל לבנות עליהם תילי תילים של מסקנות, לא לגבי מה שאמרתי ולא לגבי נשים הלומדות חסידות…

    1. עולש שלום רב ותודה על ההבהרות.
      ראשית, את לגמרי צודקת שאם היו מביאים דברים לא מדויקים בשמי והיו מבקרים אותי על כך הייתי חש לא נוח או נפגע. לכן בתחילת דבריי עליי לבקש ממך סליחה. לאחר מכן אבהיר את כוונתי ואז אתייחס לכמה נקודות שעלו כאן בדברייך.
      הביקורת לא כוונה כלפייך. מכיון שאיננו מכירים ומכיון שאני מודע לאי דיוק אפשרי של דברים שמובאים בכתבה עיתונאית, דבריי כוונו כלפי לימוד חסידות בכלל. בשורה התחתונה הוצגו בכתבה דברים, בין אם הם מייצגים את כוונתך שלך ובין אם את הבנתו של יהודה יפרח, שהדגימו היטב את הנקודות שאני חש בהן באופן כללי ביחס ללימודי חסידות, ולכן השתמשתי בכתבה להדגמה בלי כוונה לביקורת פרסונלית. כאמור, המסקנות שלי לא נבנו על סמך הכתבה אלא על סמך התרשמות כללית עוד קודם קריאתה. הכתבה רק הדגימה אותן.

      לגבי מהות הלימוד, זה אכן ויכוח שלא מתחיל כעת ובוודאי לא רק בינינו, ועדיין עמדתי היא שזה לא לימוד אלא תרפיה. בין אם גישתך נעוצה בבעש"ט עצמו בין אם היא היתה עמדה שלך עצמך (שגם זה לגמרי לגיטימי) וראוי כמובן, אני לא מסכים לה. הוא הדין לגבי עוד דברים שציינת שנאמרו כבר על ידי רבים וטובים לפנייך. נכון, ויש לי ויכוח גם אתם. זה מתחיל כבר באגדה התלמודית עצמה וביחס אליה.

      לא זיהיתי בין פמיניזציה לבין פמיניזם. הבנתי היטב שמדובר בתפיסה של האלוקות ולא באידיאולוגיה פמיניסטית. אבל להבנתי התפיסה הזאת מונעת מאידיאולוגיה, גם אם לא פמיניסטית, ולכך התייחסתי. האידיאולוגיה היא הרצון הנשי (המובן) למצוא ממד נשי בתיאולוגיה ובקבלה ולחוש יתר הזדהות, בין אם מסיקים מכאן מסקנות פמיניסטיות ובין אם לאו. אני לא אוהב קריאות מוטות, בלי קשר לפמיניזם (שאגב, אני ממש לא מתנגד לו כשלעצמו אם לא משתמשים בו כקרדום פרשני לחפור בו). את בעצמך כותבת כאן שנשים נוטות לפרש טקסטים לא ככוונתם המקורית (ומוסיפה שזה יוצא מתאים למשנתו של הבעש"ט). זה מדגים היטב את הסובייקטיביות והמגמתיות של הלימוד, והיותו תרפיה ולא לימוד. בעיניי לימוד (בכל תחום, ולא רק בתורה) הוא משהו שמחוייב לטקסט ולא לרצונות שלי. דקונסטרוקציה במובנה הניהיליסטי אינה לימוד (יש לה מובנים אחרים, ואכ"מ).

      אכן הבעש"ט לא לימד שיעור כפי שתיארתי, ולכן להבנתי הוא באמת לא לימד תורה. הוא אולי לימד דברים חשובים ופעל על שומעיו, אבל לא לימד אותם תורה. הבחנתי בעבר כמה פעמים בין תורה בגברא לתורה בחפצא (אפשר למצוא בחיפוש באתר), ולכל היותר ניתן לראות בזה תורה בגברא, אבל נטייתי היא שזה אפילו לא זה. הן מבחינת התוכן (איני רואה בזה משהו שונה מלימוד פילוסופיה או פסיכולוגיה מספר רגיל או מאדם אחר), והן מבחינת אופי וצורת הפעילות (לקרוא סיפור שפועל עליי אינו לימוד). לא כל דבר חשוב הוא לימוד תורה. תרפיה, עם כל חשיבותה, אינה לימוד תורה. כמו שאהבת ה' ויראתו אינם לימוד תורה. כשהרמב"ם כותב "היאך היא הדרך לאהבתו יראתו, מתבונן בברואיו הנפלאים", להבנתי הוא מתאר דרך להגיע לאהבת ה' ולא לימוד תורה. התבוננות בברואים אינה לימוד תורה בדיוק כמו שחלק ניכר מהאקזיסטנציאליזם אינו פילוסופיה אלא סוג של תרפיה.
      התיחומים בין דברים בעלי ערך לבין לימוד תורה ובין לימוד לתרפיה שמצויים במוקד הוויכוח בינינו (ולא רק בינינו) אינם כה חדים והם זוקקים עוד ליבון רב, וכמובן שכאן רק רמזתי עליהם בקווים כלליים.

      ניתן לראות שגם אחרי ההבהרות שנתת כאן, הוויכוח בעינו. וזה מחזיר אותי לתחילת דבריי, שהקטעים מהמאמר רק הובאו כהדגמה לתופעה כללית, ולכן פחות חשוב עד כמה הם משקפים נאמנה את תפיסתך שלך. גם אם לא – עדיין יש בהם דוגמה טובה למאפיינים נכונים של הלימוד (?) הזה וביקורתי בעינה עומדת.
      זה כמובן ויכוח, והוא לגמרי לגיטימי. דבריי באו להציף צד "מיושן" שקצת נעלם בשנים האחרונות עם הגאות החסידית שאופפת אותנו.

      שוב תודה על ההתייחסות וסליחה אם דבריי פגעו.

    2. אגב, עוד הערה. הקטעים שהבאתי בפוסט מופיעים במאמרו של יפרח בתוך מרכאות. את אומרת שזה בכלל לא ציטוט, או שמא הציטוט מדויק אלא שהוא מוצא מהקשרו?

  14. תודה. כן… גם אם ננפה את הדברים שהובאו לכאורה בשמי… אכן השוני שאתה מצביע עליו מתבטא כאן, אלא שחוששת שבחרת דוגמא לא רצינית מספיק בשביל להתעמת אתה. (ואף כי אכן עצם סגנון הכתבה הוא דוגמה למה שאתה מצביע עליו, יש משהו קל מדי ב"למסמס" מעיקרן אמירות שלכתחילה נכתבו ברשלנות מסוימת. בטח כשהמתודה שלך לעגנית משהו, וגם זו הטיה קלה…) בכל אופן, לעצם העניין אכן אנחנו חולקים. להבנתי מובן שזהו לימוד ושזו היא תורה. מתוך הביקורת שלך על עצם הפרדיגמה, המתודות, המוטיבציות וכו' של חלקים גדולים במה שמהווה חלק די נכבד ממה שבכ"ז מכונה כיום לימוד תורה, אני תוהה איך למדו ויצרו חלקים במה שמוסכם שהוא "תורה" כמו אגדתות, זוהר, ובעצם אף כתובים ותהלים… לעתים קרובות הרי אין בהם כלל טענה… אלא שירה… מבע של מרחבים סובייקטיביים, התפעמות וכיו"ב…
    כך שאדרבא, ללמוד אותם באופן בריסקאי ולחפש בהם צווי דינים, טיעון, לוגיקה וכיו"ב יהיה רחוק מן המקור, שלא לומר מוטה משהו… בגדול כך גם לגבי אקזיסטנציאליזם כחלק מן הפילוסופיה. כלומר, פילוסופיה במקורה הלוא היא אהבת חכמה, והחכמה האנושית פנים רבות לה, הרי בעבר גם הפסיכולוגיה (כמו גם הפיזיקה האסטרונומיה וכו') היו חלק ממה שעסקה בו הפילוסופיה. (הפסיכולוגיה, אגב, היא מן המדעים המאוחרים שהופרדו מן הפילוסופיה, מה שמעיד על תפיסתה הפנימית של הפילוסופיה על הקירבה ביניהן.)
    לגבי קריאות מוטות, חוששת שאין לנו אלא להודות שתמיד משהו יהיה מוטה, אבל אכן קיים פער בין ההודאה הכנה בחלקיות של כל פרספקטיבה, לבין מגמה של דקונסטרוקציה ניהיליסטית לכתחילה ועיקור הטקסט ממשמעות בסיסית. כך בפילוסופיה של השפה, וגם בספרות עם "מות המחבר" וכך כידוע בהיסטוריה עם "מות העובדות"…, בהקשר הזה מסכימה שהביקורת שלך חשובה.
    אבל, הרי ההקצנות האלה לא חייבות להוביל אותנו למסקנה שקיים רק נרטיב אחד "אמתי" או "אוביקטיביות אבסולוטית" (אפילו חפצא וגברא הן פרספקטיבות שונות על אותו דבר…) בסופו של דבר אפילו הגמרא עצמה בנויה כדיאלקטיקה של קריאות שונות באותו טקסט. ושוב, לגבי ההטיה, חושבת שהביטוי "אליבא ד" שבו נוקטים חז"ל מלמד שלא מדובר רק במסקנתו הלוגית של אדם אלא גם בנטיית לבו… "הפוך בה והפוך בה דכוליה בה", אבל יש משמעות גם למי הוא זה שהופך בה. ועם זאת המרחב מכונס ומוגבל בתוך כללים ששומרים על מסורת לימוד ועל הגדרת זיקות שונות לטקסט והן ה"מדות שהתורה נדרשת בהן".
    מכאן, שוב, לגבי תרפיה, אדם לא לומד רק עם האינטלקט, רבדים שונים באישיות פוגשים טקסט, או מורה, ולהבנתי, ככל שהדבר עמוק ושלם המפגש יהיה עמוק ושלם ובכלל זה אף מביא מרפא, וכך גם התורה. בעצם זה מופיע בווריאציות שונות בכתובים ובחז"ל: כמו "פקודי ה' ישרים משמחי לב", או "זכה נעשית לו סם חיים" ועוד ועוד.
    לסיום, לגבי הציטוט לכאורה, אני פשוט ציטטתי את הרב פרומן שדבריו היו בכלל על הזהר ולא ישירות על החסידות, וגם זה חלק מטקסט ארוך ומורכב יותר… כך שאלה לא הדברים שנאמרו ובעצם גם לא על ידי. אבל הנה אביא את מה שאני כתבתי ליהודה. תסכים שזה קצת שונה…, זה המשפט שעליו נבנה ה"ציטוט" האמור:

    "[…] ראשית כל החסידות יש בה משהו נקבי ואמהי במובנים ידועים.
    ובכלל בספרות הקבלית, בטח בזהר. כמו שהרב פרומן היה אומר אף על הזהר, שלמרות הזיהוי של רשב"י באידרא זוטא עם ספירת יסוד יש בספר כולו איזו קריאה לפימיניזציה של תפיסת המציאות.
    גם בתפיסה הכולית של האלוהות יש הרי פנטאיזם מסוים, הדברים ידועים. וגם זו מסורת קבלית עתיקה, עצם הפיתוח של מושג השכינה, של המימד הנקבי של האלוהות, ועד לניואנסים של של פניה אליה (למשל אור החיים) ושל הזדהות אתה (למשל ספר גרושין רמ"ק, שעור קומה נקבי שמעמיד רמ"ק במעין עין יעקב). החסידות היא המשך ופיתוח הפרוייקט על פי דרכה, וכידוע עניינה יותר ויותר באלוהי שבנפש ולא בעולמות העליונים. (כולל אף ההתבוננות החב"דית) […]"

    אז אכן, נחלוק כאן שוב על עצם השפה, השיח, הלימוד, החוויה ועוד, אבל יכול להיות שזה לא היה מעורר בך וגם בקוראים אחרים תחושה של משהו מאד לא רציני כמו שההוצאה מן ההקשר יצרה… (רמזת לאי רצינות כשפרגנת ללומדות אחרות "רציניות" שקיימות כנראה… ) אבל בסך הכל רצינות זו לאו דווקא מחמאה אצלינו החסידים, אז בסדר, אני אחיה עם זה בשלום ובחיוך. 🙂

    1. אמרתי שאין בדבריי מאומה נגד מורכבות וראיה מזוויות שונות שכולן נכונות. ובלבד שמגמה תהיה להבין את מה שלומדים ולא להגי למסקנות הרצויות לנו.
      אני גם לא כתבתי לטובת המתודה הבריסקאית, אלא לכל היותר לטובת הקור הבריסקאי (וגם זה רק ברמז). המתודה הבריסקאית היא כלי להבנת הטקסט, ואפשר להתווכח עד כמה הוא מועיל (בעיניי מאד) והאם הוא מלא (בעיניי ממש לא). אבל לדעתי אין מקום לוויכוח על כך שלימוד מטרתו הבנה של מה שלומדים, ולא התפעלות והתרשמות כללית או יצירת מצב רוח כזה או אחר, ובוודאי לא התאמה לאג'נדה מוכתבת מראש.
      אגב, אני מודה לגמרי שיש השפעות אידיאולוגיות שמטות את הלימוד. אנחנו כולנו בני אדם. אני גם לגמרי בעד רפלקסיה ישרה שמודה בזה. אני נגד הפיכת הדבר לאידיאולוגיה ועשיית שימוש מודע בו. אני גם נגד ההנחה שהעיסוק בהטיות הללו הוא עצמו לימוד.
      לא אמרתי שיש רק נרטיב אמתי אחד, אם כי אני כן חושב שברוב המקרים יש רק אמת אחת (אלא שהיא יכולה להיות מורכבת). אבל גם את זה לא כתבתי כאן, ולכן לא מציע שנפתח כאן את הדיון בזה.
      לסיום, תחושת חוסר הרצינות מתעוררת לא בגלל מה שכתוב במאמר אלא בגלל התופעה כולה. כשהחוויה מחליפה את העמל העיוני והלימודי, וכשהמושגים לא מוגדרים וחלקם נונסנס של ממש, ובמקום זה מדברים על קפיצה לחלל הפנוי והתעלות מעל הניגודים. זוהי עצלות מחשבתית, ובין היתר נגד זה דיברתי.

    2. אפרופו תהלים נזכרתי כעת בעוד שני דברים.
      שמעתי פעם ממישהו (איני זוכר את המקור לפנינה הזאת), שהגמרא מספרת שדוד המלך ביקש מהקב"ה שעיסוק בתהלים ייחשב כמו לימוד תורה (נגעים ואהלות), אבל לא מוזכר מה הקב"ה ענה לו על כך. ודוקי היטב.
      ועוד נזכרתי בדברי ר"ח וולוזי'נר (אבוהון דכולהו ליטאי) בשער ד שמגדיר את האגדות כדבר ה' (מה שה' דיבר) בעוד ההלכה היא גם דבר ה' וגם רצון ה' (מה שהוא רוצה מאיתנו). ולכן עיקר לימוד תורה הוא בהלכה שהיא ההידבקות ברצון ה'. אלא שהתחדש (בעקבות בקשתו של דוד המלך?) שגם עיסוק באגדה יש בו ערך מה. ולמי ששם אל לבו יראה שנרמז בדבריו שם שהגמרא בגיטין ו שמדברת על המחלוקת לגבי פילגש בגבעה ומביאה בפיו של אליהו בשם הקב"ה "אלו ואלו דברי (!) אלוקים חיים", אין הכוונה ששניהם צודקים אלא ששניהם דבר ה' (את שני הצדדים הוא אמר). זה נאמר על האגדות שכולם דבר ה' ולא רצונו. אבל בהלכה (בעירובין יג) שמביאים את הכלל הזה על מחלוקות הלכתיות בין ב"ש לב"ה, שם אכן רק אחד מהם הוא רצון ה' ומה שנכון לגבי שניהם הוא ששניהם דבר ה'. ודוקי הטב.

      אגב, בעיניי הדיון שנפתח כאן הוא מאד חשוב, ולצערי הוא לא ממש נערך בשום מקום למרות חשיבותו. בד"כ יש את השמרנים הרוטנים ורוגנים מפני שהם לא אוהבים תופעות חדשות, ויש את החדשנים שברור להם מאליו שמדובר בשמרנות גרידא (ובצדק. בד"כ השמרנים לא טוענים טענות ענייניות פרט לחדש אסור מן התורה) וברור להם שזוהי תורה חדשה (שאולי קולעת למושג הישן והקדום של תורה שנכחד).
      אם הפוסט שלי העלה את הדיון לאוויר והראה שיש כאן שני צדדים מהותיים בעד ונגד כבר היה שווה. אני לא חשוד כשמרן שדוגל בחדש אסור מן התורה. להיפך, יש שמאשימים אותי בכך שאצלי ישן אסור מן התורה והכל בבחינת ראה זה חדש הוא. לכן טענותיי כאן לא נאמרות בגלל שמדובר בחידוש, אלא למרות שמדובר בחידוש ובגלל שאיני מסכים לגופו של עניין.

      1. קראתי את הדיון בינך לבין עולש גולדברג

        ורציתי לשאול ולהעיר כך:

        בהקשר לדברים ל לימוד דינים והלכות, שהוא עיקר לימוד התורה לדברי …

        האם יש איזה הבנה נפשית פסיכולוגית. שבה אפשר להבין את המשמעות או התועלת של לימוד שהוא לכאורה יבש של דיני התורה?

        הרי לכולנו ידוע שתורתנו תורת חיים!, וזה לא סתם יידע.
        מה? מה המטרה של הדבר הזה? לאן זה מביא?

        והתמיהה מציקה עוד יותר
        כי הדברים האלו הם לא רק דברי ר' חיים מוואלז'ין אלא גם המציאות מעידה,
        שלא תמיד רצון טוב של רגש וחיבור לאגדה וכדו', מצליחים להחזיק את האדם בדרך התורה, ולפעמים המחזיק בהלכה שלכאורה הוא פרימטיבי וחסר רגש וחיבור לעולם, הוא דווקא זה שמצליח, לאורך זמן, בתחום הרוחני.
        כמו שבאמת רואים שאצל ציבור לומדי התורה. (שלומדים בעיקר הלכות) שיש להם בגדול עולם ריגשי נפשי שלם. שמחת חיים, אמונה, רוגע, חוסר תיסבוך, חינוך ילדים, והרבה שפיות בתחום המיני. שקשה למצוא בגלובוס, (אני מדבר בכללות ולא על אנשים פרטיים).

        אבל על המציאות גופא תמיהתי
        איך אנשים מלאים וגדושים באגדה הרבה פעמים לא הצליחו לחנך את ילדיהם, ולעומת זאת אנשי הלכה הצליחו? (אפשר לחשוב על דור ההשכלה וכדו', ועל עוד תנועות שונות)
        ואני יודע שכבר אמרו חז"ל 'כל שענפיו מרובים משורשיו'….ודימו את ההלכה לשורש. אבל היא גופא התמיהה והקושי להבין מה מקומה של ההלכה. למה היא דומה לשורש. איה מקומה בנפשו של האדם?
        וליבי תמה וכואב למה בעולם כוחו של הרצון (האגדה) חלש יותר מן המעשה (לימוד הדינים) היבש?

        אני יודע שהכללים בעולם הם כך, המציאות היא וודאי כך.

        אבל כל פעם הלב מטה להאמין שבידי המחשבה וההרגשה נתון הכל, ולאחר זמן המצב רוח וההתעלות חולפת?
        והחבר השני שישב לידי לספסל הלימודים, שרק שמר על ההלכה, נמצא באיזון נפשי יותר גדול ומצליח בסופו של דבר להתחבר גם לרגש, ולהתקדם מדבר לדבר. בצורה עקבית (לא כולם כמובן, אבל זה קורה).

        (יש עוד נושא שלדעתי זה ממש קשור וזה נושא האהבה בעולם. שנראה לי שאת אותה תמיהה תמהים גם הרבה זוגות שמתחתנים מתוך התאהבות, או איזו הרגשה נפלאה שהיתה בהם, ולאחר מכן הם נוחלים אכזבה ולא מסתדרים משום מה ונפרדים. וחוזר חלילה.

        והם שואלים את עצמם, האם האהבה כיזבה בהם?? האם עדיף להיות כמו זוגות אחרים שלא היו כל כך מאוהבים אחד בשני, אבל מצד שני הרבה פעמים רואים שהם רבים הרבה פחות. וכל אחד מרוצה ושמח מהשני??).

        ותמיהה זו זועקת מלב האנושות בצורות שונות.

        וגם אני מצטרף לשאלתם??????

        והשאלה עצומה ועולה עד לב השמים!!!!!!

        ולא ציטוט אחד מר' חיים מוואלזין ולא עשרה יניחו את דעתינו!

        צריך להבין את המצב הנפשי שאנשי האגדה, ואנשי הלב, נמצאים בו.
        הם ימשיכו לפעול באותה צורה ריגשית. ולהאמין שהעיסוק בדין הוא טפל. והוכחות מהתורה לא יעזרו.

        עד שלא יסבירו להם. מה עניינה של המציאות (של העיסוק בדינים) שבעיניהם היא טכנית, היא בנאלית, היא משעממת, והיא דינית, ולא מביאה לשום מקום וכו'.

        בעיניהם האלוקים נמצא בחיבור הריגשי, והם ימסרו את נפשם על כך. זה ברור להם כמו שמש. והמציאות שטופחת על פניהם בעל כרחם. מכונה בעיניהם בשמות שונים סטרא אחרא. יצר הרע. עולם הניסיון. עולם ההסתר.

        לעצבן אותם בעוד הוכחה מר' חיים מוואל'זין לא תעזור.

        מוטל עלינו משימה חשובה להעמיק בנושא.
        ואכן להבין ולהנגיש את ההבנה של התופעה הנפשית באדם. של המשמעות של המעשה. שבסופו של דבר יוסיף רבות לרגש עצמו.

        (מה שכתבת בסוף "אגב, בעיניי הדיון שנפתח כאן הוא מאד חשוב, ולצערי הוא לא ממש נערך בשום מקום למרות חשיבותו. בד”כ יש את השמרנים הרוטנים ורוגנים מפני שהם לא אוהבים תופעות חדשות, ויש את החדשנים שברור להם מאליו שמדובר בשמרנות גרידא (ובצדק. בד”כ השמרנים לא טוענים טענות ענייניות פרט לחדש אסור מן התורה) וברור להם שזוהי תורה חדשה"
        עורר אותי להתחיל לחשוב על כך שהפחד של השמרנים אולי נובע מאותו מקום נפשי נכון בעולם שלא רוצה יותר מדאי דברים חדשים, אולי מרצון להכיל ולעכל את מה שכבר יש, שאולי דווקא כך צומחים דברים חדשים בצורה טבעית ומאירה).

        תודה רבה על הדיונים המחכימים.

        1. לא ראיתי כאן קושיות, אלא לכל היותר שאלות על טבע המציאות. אפשר גם לשאול מדוע האש שורפת וכדור הארץ מושך אליו עצמים בעלי מסה. זו המציאות, גם אם זה מציק למישהו (וזה אכן מציק)
          דומני ששורש ההבדל בינינו הוא שההבנה שאני מחפש אינה פסיכולוגית אלא פילוסופית.

          1. ההלכה היא רצון ה', ומי שעוסק בה נדבק ברצונו ובו. זה שורש הכל, והוא לגמרי מספיק בעיניי. אם זה נותן סיפוק פסיכולוגי? לא בהכרח. אז מה? אפשר לכדור כדור אקסטזי וליהנות. מעבר לזה, אני חושב שאלו הדבוקים בהלכה יש להם ממד חווייתי ורגשי שעולה מזה, למרות שזה נראה לאחרים מאד מוזר. כתבתי על כך בטור שעסק בחוויותיו של הבריסקר הליטאי (142). כתבתי על כך גם בטרילוגיה שלי (איך ההלכה נותנת פשר לחים ומסגרת התייחסות אליהם, דבר שבעיניי יש לו ערך פילוסופי וגם פסיכולוגי גדול).
          2. לגבי האגדות וכו', לדעתי ההסבר מאד פשוט. אגדות אינן אלא ספרות, ככל ספרות אחרת. אין שם שום דבר יהודי באופן מהותי פרט למחברי הספרות הזאת. מעבר לזה, אגדות אינן תורה כי הן פרי יצירתם של המחברים ששוזרים בהם רעיונות שחלקם אולי נכונים, אבל אין בהם מאומה מעבר לתובנות אנושיות כאלה או אחרות. איני מצפה שלומדי האגדות יהיו יהודים טובים יותר מקוראי דוסטויבסקי.
          3. לגבי האהבה בין בני זוג, אתה שוב מצפה לסערת רגש כל החיים. כנראה לא זה המצב הנכון. זה השלב של יציר תהקשר. אחריו מגיעה תקופה ארוכה של חיים יחד. איני חושב שזה מצב פחות טוב, אבל הוא קצת יותר קשה ודורש טיפוח. זה הכל. שוב, אני לא מחפש סיפוקים פסיכולוגיים. אתה מצפה שיהיו כאן טרגדיות וסערות רגש כל רגע בחיינו? היינו מתמוטטים. אהבה לא כייזבה באף אחד כי אהבה לא אומרת מאומה. אהבה היא רגש ורגש מעצם מהותו אינו כלי קוגניטיבי. הוא לא אומר כלום אלא הוא פשוט מצב עובדתי נתון. מי שנותן לרגש שלו ליטול חלק בקבלת החלטות עושה טעות, ואין פלא שהוא חש שהרגש "מכזב" בו. כתבתי על כך לא פעם כאן.
          4. העובדה שאנשי הרגש לא מקשיבים לטיעונים הגיוניים ומתעקשים להתנהג כמו ילדים, זו באמת בעיה שלהם. למה אני צריך לפתור להם את הבעיה אם הם עצמם לא מוכנים לפתור אותה. כבר אמר איינשטיין שרק טיפש חושב שאם ינסה שוב ושוב משהו שלא הצליח – בסוף זה יצליח. מצוקות פסיכולוגיות אינן פקטור בקבלת החלטות ולא נכון לתת לרגשות להכתיב מדיניות. זה שורש הבעיה, ולכן להציב את זההה כמשהו בלתי ניתן לשינוי פירושו שאתה מכריז ואומר אני מתעקש להישאר תקוע בבעיה ואף אחד לא יוציא אותי ממנה. אז מה אתה רוצה ממני?
          5. לכן לדעתי, בניגוד לדבריך, לא מוטל עלינו להעמיק בשום דבר מכל זה. אין במה להעמיק. העובדות הן פשוטות וההיגיון שלהן ברור. מי שמתעקש להתעלם מהעובדות ומההיגיון בשם משהו ערטילאי (רגש), לא יכול לקרוא להעמקה. הדבר דומה בעיניי למישהו שמעלה פרדוקס ומתעקש לא לוותר על אף אחת מההנחות שלו, וקורא להעמיק בפרדוקס. אלו שטויות. פרדוקס הוא הוכחה בדרך השלילה לכך שאחת ההנחות לא נכונה. זה הכל.
          6. סיימת בסוף עם הפחד של השמרנים. לדעתי דבריך כאן הם פחד שמרני מובהק. אתה לא מעז לבחון את הנחות היסוד שלך ולכן תקוע. היש לך פחד שמרני גדול מזה? התעלמות מעובדות ומהיגיון בשם מצוקה פסיכולוגית זו כמעט ההגדרה של פחד שמרני.
          כל טוב,

  15. הרב מיכי
    מסקנותיך לגבי תוקף לימוד החסידות כלימוד תורה מבוסס על הנחות שלדעתי אינן מוכרחות. כל עוד אנשים לא ממציאים נונסנס באופן מודע, אני נוטה לומר שהדבר לא יצא מכלל התעסקות בתורה (אף שאני מאוד לא מתחבר לענף התעסקות זה). למעשה, רוב החסידות, להבנתי, אינה שונה למשל מפסיכולוגיה על ענפיה הפרקטיים והמחקריים כאחד (אממ בעצם אתה נגד פסיכולוגיה?). פסיכולוגיה בודאי איננה מדוייקת, אך נותנת אינדיקציות, הסברים, תיאורים ושיטות עבודה בעלי תועלת מסויימת. בקיצור, בהנחה שהתעסקות לא שטותית בעניינים הנוגעים לה', תפקידנו בעולם וכדו', הינה לימוד תורה, אזי חסידות, בהיותה הפסיכולוגיה של החוויה האנושית (אדם את עצמו, את הסביבה וכדו'), הינה תחום לגיטימי. כאמור, אני נוטה לומר שאפי' מי שמדבר נונסנס גמור אך באופן לא מודע, גם הוא נחשב לומד תורה (אולי מה שאתה קורא לו גברא).
    סך הכל, גם אני מתרשם שהרבה מדברים נונסנס (באופן לא מודע. אני לא עד כדי כך קונספרטיבי..), ומצטרף לקריאה שכל מי שאין לו משהו טוב ורציונלי לומר, שלא יהפוך את השטויות שלו להגות ויגרום לטשטוש של ההגות האיכותית.

    1. כפי שכתבתי, לימוד פסיכולוגיה, למרות שאין לי בו אמון רב, הוא לימוד. אבל יצירת חוויות פסיכולוגיות לא. לקריאה שבסוף דבריך אני לגמרי מצטרף.

    2. המקור לפנינה הזו הוא ר' חיים מוולוז'ין בשער ד' בנפש החיים: "…וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה ע"י בזה, כי לא מצינו בדבריהם ז"ל מה תשובה השיבו הוא ית' על שאלתו…"

  16. אוסיף דיוק – החסידות איננה הפסיכולוגיה של החוויה האנושית כמו שכתבתי, אלא מתיימרת לתאר את החוויה האנושית ולדון בעניינים הנוגעים לה וכדו'.

  17. המון תודה על המאמר והתגובות לתגובות. נהניתי מאוד. שאלה על מה שכתבת אגב אורחא: האם לקיום אלוקים בורא עולם שלא דורש מצוות יש נפקא מינה?

    1. עקרונית אין. אבל ראה במחברת החמישית שזה צעד ראשון ולא בלתי תלוי לאמונה באלוקים תאיסטי. יש גם נפ"מ לאלוקי המוסר, ראה במחברת הרביעית ח"ג.

  18. דברים שקיבלתי במייל ממשה:

    שלום לכת"ר,
    לגבי מה שהזכרת שדוד המלך ביקש שתיחשב אמירת תהלים כנגעים ואהלות, גם זה מפורש בדברי ר"ח מוולאזין (ש"ד פ"ב): "…שבקש דוד המע"ה מלפניו יתברך שהעוסק בתהלים יחשב אצלו יתברך כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות… וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה ע"י בזה, כי לא מצינו בדבריהם ז"ל מה תשובה השיבו הוא יתברך על שאלתו…".
    ומאידך, בספרי חסידות [איני מוצא כעת, ודומני אפילו בכתבי בעה"ת] נקטו בפשיטות שתהלים כנגעים ואהלות ולא העלו על דעתם שמא הקב"ה לא הסכים.
    כך ששני הצדדים מתנהלים בהתאם להבנתם…

    {לעצם הנידון, איני מביע דעה. אני מתענג לקרוא דבריך [גם אלו הצורמים מאוד..], אבל יש תחושה – אולי בעיקר בדברי פיזיקאים דוגמתך ודוגמת שנרב… – שהכל לוגי עד לרמות על בצורה שמכריחה אותך לקבל כמו 1+1 ואי אפשר לזוז בס"מ מהטיעונים. ומאידך היהדות כפי שנתפסת אצלנו היא אינה כזו. כמובן גם על זה אין מקום לוויכוח כי ידו של הלוגיקן על העליונה.
    אגב, מאז שנחשפתי למחקרי מדעי היהדות ואף התחלתי לעבוד ולכתוב לפיהם, נסתמה אצלי היכולת ליהנות מספר חסידי, ולרוב גם מספרי מוסר ליטאיים. כנראה שיש קשר, אבל זה כבר קשור רק בעקיפין}

    התייחסותי:
    אכן. כנראה שם ראיתי זאת (וחייכתי).
    כפי שכתבתי, אני רחוק מלחשוב שיש רק לוגיקה. אבל אני חושב שטעות להתעלם מהלוגיקה, ונגד זה יצאתי. אפשר ליהנות מהרבה ספרים, כמו החטא ועונשו. אבל עדיין זה לא בהכרח לימוד, ובוודאי לא לימוד תורה.

    1. באתר 'ישיבת כסא רחמים' נשאל הגר"מ מאזוז על דברי הגר"ח מוואלוז'ין זצ"ל והשיב שדברי הגר"ח תמוהים והביא את דברי החיד"א בהקדמתו לפירושו לתהלים 'יוסף תהלות' שבוודאי נתקבלה תפילתו של דוד. אחד השואלים הביא שכן כתב גם ב'פירוש התפילות לרבי יעקב בר כקר' (מרבותיו של הרמב"ן), עמ' פד.

      ואם כך הדבר לגבי קריאת ספר תהלים, על אחת כמה וכמה ודאי שלימוד בהבנה ובהעמקה של המקרא ודברי אגדה של חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, המדריכים את האדם ביסודות האמונה ובדרכי עבודת השם וקניין המידות הטובות הם מעיקרי התורה., אם נגעים ואהלות העוסקים בסימנים החיצוניים של הטומאה הם מגופי תורה – על אחת כמה וכמה שלימודים המביאים את האדם לטהרת הלב והשכל, הם גופי תורה.

      בברכה, ש.צ לוינגר

    2. בפיסקה 1, שורה 3
      … ב'פירוש התפילות לרבי יהודה בר יקר' (מרבותיו של הרמב"ן)…

      [רבי יעקב בר יקר היה מרבותיו של רש"י. שצ"ל]

  19. בעניין בקשתו של דוד שקריאת המזמורים תהיה חשובה כנגעים ואהלות.

    בספר 'שיחתן של עבדי אבות' (לר"'א הלפרין זצ"ל, מערכת צאנז), מספר על השבת בה התארח האבני נזר בבחרותו אצל ה'דברי חיים' מצאנז. הוא הגיע לשם כדי שהרבי מצאנז יוכל לתהות על קנקנו, ולהחליט האם לקחתו לחתן.
    באותה שבת היו כמה קונפליקטים שנבעו מהבדלי המנטליות בין חסידי 'צאנז' לחסידי 'קוצק', ולבסוף השידוך לא יצא לפועל.
    בין היתר התבטא האבני נזר נגד ההשוואה בין תהילים לנגעים ואהלות, שכן מי יאמר שתפילתו של דוד התקבלה.
    לדברי חיים חרה על האמירה הזו, ודחה אותה מהראיה הבאה:
    הגמ' (ערכין טו) אומרת לגבי בעל לשה"ר: "רבי אחא ברבי חנינא אומר: סיפר [לשון הרע] אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות". והרי מדובר בתפילה, ומי יימר שהיא התקבלה? על כרחך שמן הסתם מניחים שתפילתו של דוד התקבלה. (ע"כ מאותו ספר).

    בכך מצטרף הדברי חיים לשאר גדולי החסידות שחרתה להם אמירתו של ר"ח מוולוזין.

    ראיה דומה שמעתי מאדם גדול, ממשנה בסוף מס' נזיר: "נזיר היה שמואל לד, כדברי לה רבי נהוראי, שנאמר (שמואל א א) ומורה לא יעלה על ראשו, נאמר בשמשון (שופטים יג) ומורה, ונאמר בשמואל ומורה, מה מורה האמורה בשמשון לו, נזיר, אף מורה האמורה בשמואל, נזיר.
    אמר רבי יוסי, והלא אין מורה אלא לז של בשר ודם.
    אמר לו רבי נהוראי, והלא כבר נאמר (שמואל א טז) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, שכבר היה עליו מורה של בשר ודם".

    וקושייתו של רבי נהוראי תמוהה, אמאי לא נימא ש'מורה' פירושו יראת בשר ודם, ועל זה התפללה חנה, שלא יפחד מבני אדם. ומה שלבסוף ירא שמואל משאול, אין זה אלא משום שתפילתה של חנה לא התקבלה?
    ע"כ שמן הסתם אנו מניחים שתפילת חנה התקבלה.

    ואני לכשעצמי, הייתי מפרש את הדברים אחרת. דהיינו, כאשר אנו מחשיבים את אמירת התהילים, ומזכירים את בקשת דוד להשוותם עם נגעים ואהלות. (ישנם יה"ר הנאמרים לפני אמירת התהילים שבהם מובא 'ותהא חשובה לפניך אמירת התהילים כנגעים ואהלות') – אין אנו מתכוונים לומר שהתפילה התקבלה, כי מניין לנו?

    אנו רק מניחים שאם דוד היה יכול לבקש כזו בקשה – סימן שיש משהו גדול בתהילים. הרי דוד לא היה מבקש כזו בקשה, אם לתהילים שלו לא היה ערך. מההעזה שלו לבקש, אנו מבינים שיש איזה שהוא דמיון ושייכות בין התהילים ללימוד נגעים ואהלות.

    ועליך הרב מיכי, אני קורא את המקרא הזה (סנהדרין סז):

    אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך (ולך) אצל נגעים ואהלות!

    1. רבי אהרן היקר. רק בשביל תגובתך זו היה שווה האתר הזה. כל כך נהניתי. תודה.
      לעצם דבריך יש כמובן לדחות בקל, שהרי התפילות שמניחים שנענו הן תפילות לצרכו של האדם המבקש (וגם כאן יש הנחה לא פשוטה שתפילה כזאת בהכרח נענית). אבל דוד ביקש להוסיף לתורה דבר שאינו תורה, והרי זה ממש בל תוסיף. כאילו הייתי מבקש מהקב"ה שלא ייאסר חזיר, והוי כמתנה עמש"כ בתורה. ומנא לן להניח שגם זה נענה?!
      אמנם כל זה לפלפולא כמובן. שהרי בפשטות ברור מהגמרא שכוונתה שדוד נענה, ודברי הגר"ח אינם אלא דברי חסידות (=וורטלעך) בעוונותיו. אולי לצורך המלחמה חגר הוא כלי זיינם של יריביו (מי שחסיד חזקה עליו שמשתכנע מוורטלעך, על כן ניתן לשכנעו לאידך גיסא על ידי וורטלעך נגדיים). ללמדך שהמטרה מקדשת את האמצעים. ואנוכי לא כן עמדי (בד"כ המטרה אינה מקדשת את האמצעים).
      את המשפט האחרון דידך קיבלתי כמחמאה, אם כי אני עוד צריך לחשוב עליו (השאלה האם לעסוק בשאלה מהי אגדה ומה מעמדה צריך להיות בעל אגדה. וכעין זה כתב הש"ך בתקפו כהן שנחלקו הפוסקים האם כשיש מחלוקת האם מועילה תפיסה האם תועיל בזה גופא תפיסה. ודוק היטב).

  20. שלום לכבוד הרב.
    מאוד נהניתי לקרוא.
    המקור למדרש על דוד הוא מדרש תהלים א ה (או א ד, אני לא זוכר).
    ישר כוח.

    1. בס"ד כ' בכסלו ע"ח

      לי"ז – שלום רב,

      יישר כוחך להפנייה לדברי המדרש (מדרש תהלים 'שוחר טוב' א,ח):

      'תני דבי רבי יהושע בן קרחה: "עשרים' אשרי' כתיב בספר תלים כנגד עשרים 'הוי' שבספר ישעיה". אמר רבי:: "תמה אני היאך לימדנו רבי יהושע 'עשרים אשרי כתיב', ואני אומר: עשרים ושתים, ולמה? כנגד עשרים ושתים אותיות, ועליהם הוא אומר: 'יהיו לרצון אמרי פי' ייעשו לדורות וייכתבו לדורות אמרי פי וייחקקו לדורות, ולא יהיו קורין בהן כספרי(ם) [מירס], אלא יהיו קורין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות"

      לדברי רבי ביקש דוד שדבריו ייכתבו לדורות, וייחשבו לא כספרי הומירוס שהם דברי שירה בעלמא, אלא יהיו כחלק מכתבי הקודש, שהקוראים בהם נוטלין שכר על לימוד תורה כנגעים ואהלות – וזה ודאי התקיים, שהרי ספר תהלים הוא חלק אינטגרלי של המקרא.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נראה שזו המשמעות, לדעת רבי, של הופעת המילה 'אשרי' כ"ב פעמים כמניין אותיות התורה, ללמדנו שספר תהלים הוא חלק אינטגרלי של התורה.

      אף בראשית המזמור עורך המדרש השוואה בין דוד מחבר התהלים למשה נותן התורה::
      'משובח שבנביאים זה משה משובח שבמלכים זה דוד. את מוצא שכל מה שעשה משה עשה דוד: משה הוציא את ישראל ממצרים ודוד הוציא את ישראל משעבוד מלכויות; משה עשה מלחמות בסיחון ועוג ודוד עשה מלחמותיו של הקב"ה…; משה מלך על ישראל ויהודה… ודוד מלך על ישראל ויהודה…; משה קרע להם את הים ודוד קרע להם את הנהרות…; משה בנה מזבח ודוד בנה מזבח; זה הקריב וזה הקריב; משה נתן להם חמישה חומשי תורה ודוד נתן להם ספר תהלים שיש בו חמישה ספרים…'

  21. כחבר הקבוצה הריקה נהניתי מאד לקרוא את המאמר, וגם את המובאות. דוקא די ברור לי מה מנסים לטעון באמירות האלה, גם אם סוג האמירות האלה הן אמירות שקשה להפריך אותן ולכן קשה להעמיד למבחן מדעי. בדיוק כמו שהאיכות של משוררים ואפילו של מלחינים לא יכולה לעמוד למבחן מדעי. הדיון הישיר עם עולש גם היה מצוין, ולדעתי הבהיר שהשימוש במובאות האלה היה בעיקר למטרת ניגוח הלימוד המוטה והמגמתי (או הפרשנות המגמתית), ולחלופין ניגוח טשטוש ההבדל בין לימוד לשאיננו (בלי קשר לשאלה איפה להעביר את הקו, ברור שצריך להעביר אותו; בעצם המאמר גם היה קצת נגד ההעברה שלו במקומות לא נכונים). כמו בהרבה מקומות, הטענה עטופה בהמון מלל שנועד לעצבן אנשים או לשעשע אותם (לא בהכרח אותם אנשים), ולפעמים קצת מפריעה לעצם הטיעונים. אבל זאת כבר לא טענה לוגית אלא טענה של איכות.

    1. משה שלום.
      כחבר כבוד של הקבוצה הריקה איני יודע אם אני רשאי לצפות להבהרה של דבריך, אבל בכל זאת אנסה. 🙂
      ברור שמשורר או מלחין לא אמור לעמוד למבחן מדעי. יתר על כן, אני מקבל שגם איש מחשבת ישראל וחסידות לא אמור לעמוד במבחן הזה. אפילו פילוסוף (דיסציפלינה שאני מניח שכולם יודעים שאיני שולל אותה ולא מתנגד לה) לא עומד בו. הסברתי בדבריי שהדרישה היא מינימלית יותר (הבהרת המושגים ומתן פשר ברור לטענות), וגם בזה אינכם (=חברי הקבוצה הריקה) עומדים. למיטב הערכתי במקרים לא מעטים גם מושגים וטיעונים שאתה חושב שאומרים לך משהו לא באמת אומרים זאת. לדעתי מאד נפוצות אשליות כאלה סביב הטקסטים הללו.

    2. אינני יודע איך להגיב לתגובה, אז אני כותב את ההבהרה שלי כאן.

      אני מסכים שיש הרבה שטויות שנאמרות. בכל זת הרבה פעמים יש ברים שנאמרים שניתן לראותם כסרי ערך אנליטי (כי הם אכן חסרי ערך אנליטי) ובכל זאת, אף שהם אינם מעבירים מסר חד משמעי, הם מצליחים לעורר את הקורא להתרשמות סוימת (בדיוק כמ ששירה פועלת). אני מסכים שגם באותן מובאות היה גם גיבוב שטויות אבל בהחלט לא רק, היה מסר אמיתי שניתן לתרגם גם לצורה ברורה הרבה יותר (אחד מעלוני השבת הטובים ביותר – עוד קבוצה ריקה – הוא עלון שבת של בעלזא, הכולל בעמוד הראשון שלו מובאה מספר חסידות ותרגום שלה לסגנון דרשני המקובל בימינו). בכל אופן, יש שם הרבה דברים שיש בהם טעם (לדוגמה התיאור על ההבדל בין הבעש"ט למגיד. משהו די דומה בסגנון מדעי יותר נמצא ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" של מרגליות כמדומני; אבל אפילו חלקיים בציטוט – הבלתי נכון, מסתבר – של עולש). כמובן ניתן להתוכח על התוכן, ושיר שמביע שטויות נשמע כמו נונסנס (זה לא פוגם ביופי הואמנותי שלו 🙂 ), אבל ניתן לדלות משם תוכן אם רוצים. לא חייבים, ולא חייבים לרצות. אבל אפשר.

      ושוב, אני בהחלט מסכים ש"נפוצות אשליות כאלה סביב טקסטים כאלו", כמו שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן רפא) "אפילו אדם פשוט … יכול לראות חדשות ונפלאות …. ויכולין לראות בבהספר מה שבעל-המחבר לא כיון לזה כלל ..אך שלא יעמיד הדבר לנסיון, כ יוכל להיות שא זדוקא לא יראה כלל". כמובן זה כולל שאפשר לראות גם שטויות שבעל הספר לא כיון כלל, אבל לא רק. אז המאמר חשוב כי הוא עוסק בשטויות שאפשר לראות בספר, והוא מזהיר מזה (יש מאמר של הרבי מפיאסצנה בסוף ובת התלמידים שעוסק בשאלה איך להגות בספרי חסידות, ולדעתי הוא נוגע בזה קצת), אבל רציתי להעיר שאפשר להנות מהאיכות האמנותית של נונסנס ואף להגיע לתובנות אמיתיות אף כתוצאה מכך, ולפעמים משורר כותב דברים כאלה בדיוק כדי להביא את האדם למצב שבו הוא יבין את מה שלא כתוב (שיבוצי פסוקים מחוץ להקשרם בפיוטים שוכלנו מכירים לדעתי נועדו בדיוק לזה – הם יצירה אמנותית שמנסה להכניס תחושות שונות מאשר התוכן לבדו; בדיוק כמו שאותו תוכן עם מנגינה או חרוזים יכול להשפיע על האדם אחרת מאשר בלעדיהם, כאשר הכלים האמנותיים הם כלי להעברת תוכן).

      מקוה שזה ברור יותר – לסיכום: המאמר משקף זוית הסתכלות חשובה של "תזהרו לא להגיד שטויות כשאתם מנסים להתעסק בכלים אומנותיים", ואני רק רציתי להעיר שאלה כלים אמנותיים נפלאים והם גם מעבירים תוכן שהוא לא שטויות (לפחות חלקים ממנו לא, או שהם לא נכונים אבל לא נונסנס) אלא שהוא מגובב בהרבה דברים שאינם תוכן אלא צבע וסגנון

    3. משה שלום.
      דבריך מקבילים למה שכתבתי פעם בסדרת מאמרונים על שירה בעצכ"ח (יש לינק כאן באתר בלשונית כתבים תחת פוסטים מעצכ"ח: http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2137463&forum_id=1364).
      אני לגמרי מסכים. הבעיה היא שקשה לקרוא לזה לימוד כי בסופו של דבר התוצר אינו של הטקסט הנלמד אלא בעיקר של הפרשן. המקורות הם מקורות השראה, והתוצר נוצר אצל הקורא. אבל אם כך אין ערך מוסף לימודי ממשי לטקסט. מי שמספיק יצירתי יוכל למצוא מכמנים גם מהתבוננות בעמוד טלפון (ע"ע סיפורי ומכתמי זן). האם זה אומר שעמוד הטלפון הוא שיעור?
      האם מי שיצר אותו הוא מורה? לשון אחר, הוורט החסידי אומר יותר על האומר מאשר על הכותב. מה שיש בטקסט השירי/חסידי עצמו הוא איכות אמנותית. עד כמה הוא מעורר התפעמויות ותובנות, אבל אז מדובר ביצירה אמנותית ולא בטקסט שלומדים אותו. והוא אשר כתבתי.
      אבל כל אלו הם דיבורים על הדבר והתרשמויות. ברור שיש בטקסטים ובשיעורי חסידות גם מהדבר האמתי. השאלה היא של מינונים ועד כמה יש בהם את זה. וכאן עלינו להיזקק לדוגמאות.

  22. הרב מיכי

    האם הקורא את הסגנון המסאי של ספר דברים:

    "ועַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ…. הֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ, וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ. טו רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה, לְאַהֲבָה אוֹתָם; וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם, בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים–כַּיּוֹם הַזֶּה. … אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד; וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. כא הוּא תְהִלָּתְךָ, וְהוּא אֱלֹהֶיךָ–אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּךָ, אֶת-הַגְּדֹלֹת וְאֶת-הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר רָאוּ, עֵינֶיךָ. כב בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ, יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה; וְעַתָּה, שָׂמְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, לָרֹב."

    סגנון מטיף,שכל כולו לא נועד אלא לעורר לרגש וחוויה, האם לא לימוד תורה יחשב? והלא בכתובים רבים נראה מוכח שעצם לימוד התורה נועד להביא לידי יראה ואהבה.

    והאב הנדרש לומר לבנו את הדברים המלהיבים הבאים :"כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, אֶתְכֶם. כא וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם; וַיֹּצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה. כב וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם, בְּפַרְעֹה וּבְכָל-בֵּיתוֹ–לְעֵינֵינוּ. כג וְאוֹתָנוּ, הוֹצִיא מִשָּׁם–לְמַעַן, הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. כד וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. כה וּצְדָקָה, תִּהְיֶה-לָּנוּ: כִּי-נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ." אינו עוסק בהוראת התורה? (יושם לב שזו הרחבה ספרותית לאופן בו יש לקיים את מצוות לימוד התורה המופיע לעיל בסמוך בפרשיית שמע)

    ומה בדבר הקורא את פרשיית קריאת שמע (המקור למצוות לימוד תורה!) המטיפה לאהוב את ה' בכל הלב והנפש בכל מקום ובכל מצב:

    "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד. ה וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ. ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ. ט וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ"

    התורה דורשת לכתוב בכל מקום ולשנן בכל מצב את שני הדברים הבאים: אחדות ה' ואהבתו. זהו המקור היחידי ללמוד תורה ומכאן שכל הלימוד נועד להביא לידי הכרה זו. אם זה לא תורה, מהי תורה, על פי התורה?

    1. גיל, במחילה אבל זה ממש שיבוש.
      לא כתוב בפסוקים הללו שמטרת הלימוד היא האהבה. הלימוד אולי מבטא (גם) אהבה. זה ממש לא אותו דבר. מי שאוהב את ה' אמור לבטא זאת בלימוד, אבל אין פירוש הדבר שמטרת הלימוד היא האהבה, אחרת לימוד תורה הוא מכשירי מצווה של מצוות אהבת ה'. כידוע הרמב"ם לא מונה מכשירי מצווה במניינו (ראה שורש עשירי).
      השאלה האם לימוד החלקים הלא הלכתיים של התורה שבכתב הוא לימוד תורה היא שאלה מעניינת ועסקתי בה בעבר (אגב, זו גופא הקושיא שבה בחר רש"י לפתוח את פירושו לתורה. ודוק שם היטב ועיין היטב במשמעות תשובתו). לדעתי זה תלוי מה אתה עושה איתם. אם אתה רוצה ללמוד אותם אז כן (לפחות כדבר ה' גם אם לא רצונו, כלומר זה מה שמכונה בישיבות ביטול תורה באיכות). אבל קריאה בעלמא כדי שהדבר ישפיע עליי באופנים כלשהם לא דרך הממד הקוגניטיבי חשיבתי לא נחשבת כלימוד תורה לענ"ד. כמו שכריכת ספר תורה או גלילתו הם אמנם עיסוק בספר התורה אבל אינם לימוד תורה.

    2. בס"ד עש"ק לס' כי ה' אתו תשע"ח

      לגיל – שלום רב,

      וכן נצטווה המלך: 'וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמר את דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול…' (דברים יז,יח-כ).

      ולא רק המלך אף כל העם מתעורר מלימוד התורה ליראה את ה',, וכפי שנצטוו הכהנים בני לוי וכל זקני ישראל: '… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו את כל דברי התורה הזאת, ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה…' (דברים לא, יא-יג).

      מעמד ההקהל הוא המשכו של מעמד הר סיני 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי, אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון' (דברים ד,י).

      הוראת התורה הוטלה על שבט הלוי, אבות שושלת בריסק בין השאר, בשל חסידותם ומסירותם לדבר ה: כברכת משה 'תמיך ואוריך לאיש חסידך…'. הם שקנאו לדבר ה' ולא הכירו פנים לקרוביהם 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו' – ועליהם מוטל לחנך את העם 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל', ועליהם מוטל ללמד זכות ולכפר על עמם: 'ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים לג,ח-י).אל התורה באים מתוך להט, והתורה מנתבת את הלהט לחינוך, תיקון וריצוי!

      יהי"ר שנלך בדרך חכמי ליטא, ליטע בעם את אהבת ה' ואהבת תורתו!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. בס"ד עש"ק כי בר חכים הוא ליה ע"ח

      כשם שהלהט של 'איש חסידך' מכשיר אותו ל'יורו משפטיך ליעקב – כך תלוייה החסידות בעומק החכמה. חסידות מתבטאת לא רק ב'מילי דברכות' – עבודת הרגש של התפילה וההודייה; ולא רק ב'מילי דאבות' – מידות טובות ודרך ארץ.

      חסידות נזקקת גם לזהירות ב'מילי דנזיקין', שהעליהם נאמר 'הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, שהבהם גנוזה חכמה עמוקה כפולה. הן ההעמקה בגדרי ההלכה המורכבים המלאים בהבחנות דקות, והן ההעמקה בסיבוכי מציאות ובנבכי נפש האדם, שממנה פינה ויתד ליכולת להיזהר מכל נדנוד להיזהר מכל נדנוד של פגיעה בזולת.

      לא המקרה היו הגדולים בלמדנות ובעיון ההלכתי, גם גדולים בעבודת המידות ובעבודת הלב של אהבת ה' ויראתו. נפש האדם אחת היא: מצויינות בשכל מביאה למצויינות ברגש, ופתיחת הלב מביאה לפתיחת המוח!

      ובסופו של שבר יוסף בעל החלומות הופך לאיש ארגון ומינהל, ויהודה איש המעשה המפוקח נבחן גם ביכולתו לגלות שאר רוח. ושניהם מבינים שאי אפשר לאחד בלא השני!

      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

    4. גיל ענה על דבריי:
      שלום הרב מיכי. מתנצל על עיכוב התשובה. (כמו כן אינני רואה סימון בו אפשר להגיב ישיר למה שאמרת אז אני מגיב פה). כל הראיות שהבאת למה נחשב למוד תורה הן מספרות ההלכה, בעוד אני דברתי לפי מה שכתוב בתורה שב כ ת ב על לימוד תורה. ודו”ק, שלא הבאתי דוגמא מסיפורי בראשית וככיוצ”ב שעליהם דן רש”י הראשון לתורה.. שגם הוא לא מהווה לדידי ראיה מה רצון התורה שבכתב להחשיב כלימוד תורה. אצל רש”י או ר’ יצחק לימוד תורה זה “:החודש הזה לכם” אבל לדעת התורה גם ספר בראשית הוא כזה ולכן, כנראה, הוא נכתב. כדי שילמדו בו. מכל מקום לא על זה דברתי אלא על שכבת אמצע בין סיפור לבין חוקה, והוא הסגנון המסאי של ספר דברים (לא המצאה שלי) וזה סגנון ההטפה של משה המנסה בדבריו להלהיב את הלב לאהבת ה’ ועבודתו. זה מה שלדעת ספר דברים בפרשית שמע גם צריך לשנן בוקר וערב. וזהו מקור לימוד תורה לפי התורה. מה שפרשו אח”כ זו סוגיא אחרת -וודאי שהיא עדיפה מהבחינה ההלכתית-נורמטיבית- אבל פשט הדברים בהחלט מטים לצד הלימודי שחדשה החסידות, וזה שאם יש לימוד תורה מדאוריתא (וכוונתי לדאוריתא באמת לא לדאוריתא אליבא דרבנן) הרי שזה לימוד ספר דברים,וספר קדושת לוי.

      וזו תגובתי:
      כדי להגיב על הודעה כלשהי יש לעלות מעליה עד שרואים את תחילת השרשור שאליו היא שייכת ושם יש אפשרות תגובה. היא מצטרפת בסוף תת השרשור הרלוונטי.
      לגבי דבריך כאן, אני מדבר על מצוות תלמוד תורה שהיא חלק מההלכה. מה כוונת התורה שבכתב אפשר להעלות הרבה השערות מבוססות יותר או פחות. אם החסידים רוצים להצטרף אל הקראים (כלומר להיצמד למה שעולה מהתורה שבכתב ולהתעלם מתושבע"פ) – לחיי, אני מנהל דיון על ההלכה. מעבר לזה, דומני שאם רוצים להצטרף לפשט התורה אזי דברי הקדושת לוי וחסידות בכלל לא קשורים אליה בשום צורה. גם אם לא
      נסכים שמדובר בוורטים איןן חולק על כך שאלו רובן המצאות תלושות לגמרי מפשוטו של מקרא. אז אי אפשר לאכול את העוגה ולהותירה שלימה.
      אני לא מבין מה ניתן ללמוד מזה שמצוות תלמוד תורה מופיעה בספר דברים בתוך המסה של משה? וכי זה אומר שמסה כזאת היא לימוד תורה? אפשר ללמוד זאת מעצם זה שהדברים מופיעים בתורה, אבל מיקומה של מצוות תלמוד תורה לא נראה לי רלוונטי.

  23. שלום לרב
    ותודה ממטרי הפוסטים המתגברים במאה ה-2,
    ברשותך אעמוד על שוני במאמר מזה מרוב קודמיו-

    בשלל מאמרי הרב העוסקים בנושאים שונים, לוז המאמר שואב את כוחו משורש ונשמת הנושא
    דהיינו, הרב יורד לשורש הדברים ומפשפש במקורם, מצטט את מחוללי והורי הרעיון,
    ואך משם מתחיל הדיון לכל ענפיו ופארותיו.

    כמו כן, המסקנות שנגזרות מן המאמר והפוסט שופכות אור על הנושא בכללותו, צובעות בצבעים, ופעמים אף מפריכות אותו כליל.

    המאמר דידן שונה בתכלית.
    (לי בכ"א הייתה תחושב בקריאת המאמר שהרב מראיין את עצמו, כאשר צמד חסידים שוטים אלו משמשים לו כמנגינת רקע.)

    ובכדי לדון במשמעותה או הגדרתה כלימוד או חוויה רוחנית, על עוסקיה נשים-וגברים ומנסים לברר ולעמוד על יסודותיה. אזי מה עושים?
    מצטטים כבסיס את עיתון מקור ראשון כספתח, ובו כתב אלמוני המקיים שיח חרשים עם חסידה שמגבבת מושגי חסידות על רגל אחת, ולשה אותם לעיסה בלוסה.
    ועוד לא דיברתי על ההשקעה הרבה בים של מילים להפריך ולהביל הבלים שכאלו- כאילו משנת החסידים נשענת עליהם.

    כאשר נושאים ונותנים בדבר כבד משקל כחסידות, שמלווה ציבורים שלמים אנשי הגות, מנהיגים בחסד יותר מ250 שנה, תורה שלמה שמתפרשת על אין ספור ספרים, מחקרים וכולי.

    ואני תמהה האם כך יאה? או יותר חשוב,האם זה הוגן?

    (בעצם כן, הרב מצהיר לא פעם אחת שהוא אינו בקי תורת החסידות- ואלי בזה הרב היה צריך לפתוח)

    גם אם הדיון כאן סובב אך על עיסוק נשים בחסידות- גם כאן תידרש לבדיקת יסודות הדברים, ולא להביא ראיות ניצחות מקופיא, או ממי שלא הבין ששוגה בהבנתה. יתרה מזו מהכרה באופן אישי נשים המלמדות חסידות, (על מנת לעשות) העוסקות בתחום באופן מעמיק ויסודי,
    המאלפות את תלמידותיהן להביט על שבת ומושגים כמו שבת וחג בהשקפה מעמיקה- (ולא רק בהעברת מתכונים וקינוחים לקראת ימים אלו.) ללמוד ולהבין את משמעותם של מצוות ותפילה בדרך החסידות, (אם כי לא ברמה אינטלקטואלית, אך ברמה המעשית בהחלט כן.)

    נראה לי שהם היו צריכות לעמוד מצדו האחר של הדיון, ובכך נכבד עצמינו בשיח הוגן.

    בברכת
    וְנֶגַע, לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ

    1. אלקנה היקר.

      יש ספר בשם שבחי הבעל שם-טוב, שמלא בסיפורי נסים ונפלאות כידוע. הספר הזה יצא לאור בתקופה הראשונית של התפשטות החסידות, וגם אם אמינות הסיפורים שבו היא אפס, הוא בוודאי משקף את מה שבני כת החסידים של אותה תקופה נהנו לקרוא.

      בספר הנ"ל מסופר על רבי נחמן, אחד מראשי החסידים הראשונים, שהלך לקהילת זעלקווא ועבר שם לפני התיבה בנוסח ספרד (כידוע זהו הנוסח שהחסידים החלו להתפלל בו מפני שסברו שכך מתפללים מגורשי ספרד שהיו מקובלים).

      "כשגמר כל תפילותיו פצו עליו כל אנשי בית המדרש … איך מלאו לבו לעמוד לפני התיבה בלי רשות ולשנות הנוסחה אשר התפללו אבותינו ואבות אבותינו אשר היו גדולי הדור? ענה ואמר – ומי יאמר שהם בגן עדן?"

      *זה* מה שהיה לראשוני החסידים לומר על המהרש"ל, והמהרש"א והש"ך והט"ז והרמ"א. צריך להבין שכל העניין היה בנוי על ביטול מחוצף של כל האחרים, ועל רכישת שם ותהילה (גם) באמצעות סיפורי נסים ונפלאות בדויים כדי להטעות את ההמון הנבער, ובעוונותינו מעשה שטן הצליח.

      אני לא רואה שום סיבה לכבד אפילו את מאורות החסידות (ובוודאי לא את הרבעל'ך הסטנדרטיים שלה הגיעו לקרסוליהם) יותר ממה שהם כיבדו את גדולי הדורות שלפניהם. ללא מעטים מרבני החסידים אפשר לשייך קופה לא פשוטה של מעשים תמוהים ולא ראויים, ושקרים וליצנויות בני 250 שנה לא שווים הרבה יותר מאלו שממציאים היום.

      [יש כמובן עוד עניין, והוא שהפשר ה"קיומי" שמעניקים כל מיני דרשנים (מהסוג שנזכר בכתבה) לתורת החסידות שונה לגמרי מהרעיון המקורי, ואילו היה הרב בעל התניא לדוגמה קם לתחיה אני בטוח שהיה זועק מרה על סילוף משנתו]

    2. אלקנה שלום.
      ראשית, לא מדובר בשני שוטים. ממש לא. תוכל לראות את ההתכתבות שהיתה כאן בין עולש לביני ותראה אישה מאד אינטליגנטית שלהערכתי בהחלט יודעת על מה היא מדברת (איני יודע כמה מהנשים שעוסקות בחסידות שאתה מכיר טובות ממנה. אני מטיל בזה ספק רב). אז הבה לא נזלזל בהם, בפרט כשהמסר העיקרי בהודעה שלך הוא לא לזלזל באנשים חכמים. בוא נאמר שלא השתכנעתי שכותבי הספרים היו חכמים יותר משני אלו. רק אחדד שאני לא באתי לזלזל באנשים אלא במתודה (או בהיעדרה) ובז'אנר.
      שנית, זה שאיני בקיא בחסידות הוא בדיוק מפני יחסי אליה. אני מכיר אותה דיי כדי לגבש את עמדתי זו ביחס אליה. לא צריך להכיר את הפרטים כדי לגבש עמדה כזאת. די להכיר את הז'אנר וצורת הדיון. עמדתי זו לא התגבשה מקריאת הכתבה במקור ראשון (אנא אל תזלזל בי עד כדי כך). ראיתי במקור ראשון דוגמה טובה למאפיינים כלליים יותר שיש בלימוד החסידות, ועליהם באתי לעמוד. הכתבה היא רק הטריגר.
      כדאי שתקרא את מה שכתבתי כעת למשה (כאן למעלה, מעל הודעתו של גיל. בשעה 11:06) ושם הבהרתי את דעתי על אופיים של כתבי החסידות ומשמעותם בלימוד החסידי (כמו עמודי טלפון שמעוררים השראה בצופה).

    3. שוב שלום לרב-
      ראשית אבקש סליחה לא הייתה לי כוונה לזלזל ברב או בידע העומד מאחורי כתבתו.
      (הרב שמחל וגו') ההפך הוא הנכון- כאחד שקורא בצמא את דבריו, התפלאתי אך הפעם על ביסוסם של דברים.

      כאמור הזלזול שלי כלפי הכתב והחסידה, הושפע ישירות מדברי הרב, שנדמה כי שזלזל בהם בכפליים ממני
      (הנה כמה מהם:

      חלקן פשוט שטויות מגמתיות!
      -ניכר שהדוברת מחפשת את עצמה במקום ללמוד את הדברים!
      -כלומר מנפיצים מילים “שלא אומרות לי שום דבר”!
      -אי הבנה לא צריכה למנוע אותנו מלענות לבן השיח שלנו בהתלהבות. זהו שיח בין מונאדות… )

      וכן אין אני מטיל ספק בהשכלת הרב, והבנתו את בנבוכי נשמת החסידות, אך שוב, הלך מחשה ושיטה נודעת לא מסתכמים ומועוגנים בראיון של כתב ומורה!

      ופרט שלטעמי מיותר ואין צורך להתאמץ להתפלש בשיח לא תקין (מונדאות)
      (הרב לא מסכים על זה?)

      פשוט ציפתי למאמר יותר יסודי העוסק בלבם של דברים, ובשקו"ט של אבות הרעיון ולא במעט משפטים במסגרת עיתון, ((ולנדב ש.) או ציטוטים נפלאים ומוסמכים מכּור היתוך של ספר הבדיחות 'שבחי הבעש"ט', אגב איזה ספר יסוד מצטט ממנו? התניא? תולדות י"י? זה רק מראה על ההבנה מה משקף את החסידות ומה לא וד"ל)

      ולגבי נשות החסידות שאני מכיר, איני חושב שיש צורך לעמוד על רמת השכלתם וגובה האינטליגנציה,(לא שאין להם)
      מה כן?-
      פשוט לקרוא את מה שהם כותבים ו-ל-ה-ב-י-ן, או להשיח עם תלמידותיהן (יותר מכולן) ולהיווכח שהן מעמיקות בהשפקה על שלל נושאים ביהדות.

      בברכה וסליחה למפרע.

    4. אלקנה שלום.
      1. איני מבין את פשר דבריך שהזלזל באנשים הוא מכוח דבריי (שאינך מסכים להם). בכל אופן, גם הציטוטים שלך מדבריי אינם זלזול באנשים אלא בצורת הלימוד ובמתודה (יש הבדל בין לומר שמישהו שוטה או שני שוטים לבין לומר שדבריו, או חלק מהם, הם שטויות. זו ביקורת על האדם וזו על הדברים).
      2. מה לא תקין באמירה שמדובר בשיח בין מונאדות? אתמהה!
      3. מאמר עקרוני על החסידות ושורשיה הוא עניין למקום אחר. כאן דיברתי על צורת השיח והלימוד הנהוגה שם. בשביל זה אין צורך במחקר, ובכלל פוסט באתר אינטרנט כזה אינו מקום למחקרים שיטתיים אלא להבעת עמדה כללית.
      4. איני יודע למה אני צריך לחזור עוד פעם על מה שכבר כתבתי שדבריי לא היו מבוססים על הראיון הזה.
      5. איני יודע על מי אתה מדבר, אבל מה שאני קראתי בענייני חסידות, מנשים או גברים, בד"כ ממש לא מרשים אותי.

    5. שנרב
      אני דווקא יכול לדמיין את מרא דאתרא הדין ואותך שואלים בדיוק את אותה שאלה.

  24. שוב שלום לא הקשה על הרב ואסיים בתגובה זו (בלי נדר)

    1. איני מכיר אותם כלל, לבלתי הפוסט הלזה, וחושב אני שאם בדברך היה זלזול בהם או בדבריהם ישפוט הגולש,
    אני מבין שאין אפשרות לרב (בכל אופן עכשיו)להצהיר שהוא מזלזל בהם- כי הם משמשים כדוגמא ומשל, ואין אנו משמיטים את השטיח לעצמינו. אני משאיר לרב את התמודדות, בכל אופן אני פטור מכך, ותרשה לי קצת לזלזל.

    2.זה בהחלט הגדרה תקנית-אך מיותר לגמרי לדון ולהסיק ממנה בים של ממל מצדך.

    3.גם צורת השיח שהרב ניסה להציג, היא בברור לא חזות הכל, או להגדיר זאת כצורה ה-ש-י-ח,הרב לא נדרש למחקר חלילה, אך להגינות נדרש לברר בכל אופן על מורות שיודעות מה הם אומרות, ויוצרות שיח ודיאלוג תקין.

    4.ברור שהרב לא התבסס על כך- ונדמה לי שגם כתבתי את זה! אך המוציא מחברו (ק"ו מקהלים גדולים) עליו הריאה, אך חושבני שנדרשת ולו נגיעה קלה במקורות הרבים.

    5.אם זה באמת מעניין את כבודו (שאני לא בטוח בזה) אשמח להפנות.

    ולסיום (לנ. ש.) גם בפוסט על חסידות ושיח החסידים לציין מספר שבחי הבעש"ט מזכיר לי על הפאנל על חסידיות ברסלב שעמד שם וציטט מספרי ישראל מעוד-עשר)

    בברכה לרב
    שנוהג עמי כהלל בערב שבת.

  25. כרגיל נהנה לקרוא את הפוסטים של הרב ,אני רק רוצה לדקדק בכמה דברים..כמובן בכבוד גדול ואשתדל שלא לפגוע בכבוד הרב ואם במידה ואני לא בסדר אבקש מחילה מראש , בטוח שהרב מבין 🙂

    לגביי החסידות שבנויה מדברים קבליים ובכלל לימוד קבלה- כשלא מבינים את הנמשל הקבלי שחוץ מכמה ספרים(דעת תבונות שנשמע כמו גרסא קבלית של המורה נבוכים,קל"ח פתחי חכמה ועוד.ידוע לי ההתנגדות אליהם ויש לזה תשובה מעמיקה וביוגרפית.) שמסבירים אותם לוגית או על פי מסורת מהר סיני..וכן על האדם להבין אותם מרבו אינטואיטיבית בדרך כלל בעיקר תוך כדי דקדוק מול הרב בנושא כדי לא לטעות כמובן שיש דברים שהם משום "מבין מדעתו" ולא יצליח להסביר עניינם בעצמותו אך אלה מעט שמעט לדעתי..
    ומי שלא למד אזי באמת נתון המון פעמים בתוך אמירות ריקות מתוכן שהוא דוחף אליהן משמעות משלו ובזה מסכים עם הרב לחלוטין..
    אך לא כך לגביי הלומד שמבין את הנמשל הקבלי (שאגב לימודו באמת מקבל ביטוי אחר בחוויה כיוון שהוא הרבה פחות רגשי אך כשמגיע לעצם ההבנה וקורא פעם שניה כבר יש מקום לחוויה רגשית שוב..דבר שהתייחסו אליו..)
    לכן גם חסידים כדוגמת הרבי מקוצק בעבר והרב שיינפלד והרב מורגנשטרן היום (כמובן שיש והיו עוד רבים) ..מאוד מקפידים על לימוד של ספרי קבלה כיסוד להבנת מה שהביא לפירוש החסידי .. הרבי מקוצק לכן חייב תלמידיו בלימוד כתבי מהר"ל שאף על פי שלא היו קבליים היה בהם משום הגות שיכולה להטמיע הבנה בחסידות (שכידוע שהושפעה מהמהר"ל והרמח"ל למרות ההתנגדות המאוחרת אליו) הכופר פרסיקו במאמרו הסביר איך החסידות העלתה את הקבלה דרגה בצורת הלימוד הפסיכולוגית שלה..אך ללא הקבלה- החסידות היא רק דרך ייצור ללא חומר גלם.

    דבר נוסף שהרב אמר ..שחוויה אינה לימוד.. זה קודם כל תלוי בהגדרה סובייקטיבית מאוד.. האם אני מחשיב לימוד כהגדרה קוגניטיבית?
    האם זה שחוויתי כאב ממעשה מסוכן שעשיתי לא לימד אותי כל החיים להתרחק ממנו ושהוא מסוכן? לימוד דרך רגש הוא דבר שהאנושות עושה כל הזמן,
    לא בכדי יש את האמירה על "שימוש הרב.. יותר מקיומה וכו" (וכן "חובת הלבבות"..)

    ראוי לציין שהייתי מתנגד לחסידות מהמקום שבאמת חשבתי שאין בה ממש עד שהבנתי במה מדובר ברמה העיונית .הרב מצטט את הרב קוק לא פעם וכידוע שהרב קוק שאב המון מהחסידות עד כדי כך שאמר שהוא נשמת רבי נחמן (כמו שהעיד בנו הרצי"ה)
    וההבנה של הנמשלים בהגותו היא מה שנותן את המשמעות (אותם ניתן ללמוד על ידי לא מעט ספרים של תלמידי תלמידיו שהעבירו את הסבריו)
    כמו כן הרב הלל צייטלין שהיה פילוסוף (עסק בתחילה ברלב"ג ,רמב"ם ,להבדיל שפינוזה ניטשה ועוד) קודם חזרתו בתשובה היה חסיד חב"ד.. כמובן שאין בעדויות על צדיקים אלה משום הסבר שאין לוקחים מאדם דעה בגלל גדולתו .. אבל זה רק כדי להוסיף עוד נפח להסבר שקדם לו.

    1. כעת אני כבר מודאג. מה החשש הזה לכבודי?! כמו שאני כותב אלא כמצליף, כך מוזמנים כל האחרים לעשות.
      אם כוונתך למה שהערתי לכותב קודם (אלקנה), הרי זה רק בגלל שטענתו היתה פגיעה בכבודם של אחרים, ולכן עניתי לו בדרך של מידה כנגד מידה.
      לעצם דבריך,
      אני מכיר את הרקע הקבלי (הרבה יותר טוב מאשר את החסידות עצמה), ובכל זאת לענ"ד הרבה מזה הוא נונסנס. אמירות שאם תבין תראה את האור לא עוזרות לי. אולי אני לא מבין (אני חושב שכן), אבל תכלס איני רואה את האור. להיפך, לדעתי אלו שחושבים שמבינים זה הרבה פעמים בגלל חוסר מיומנות בחשיבה שיטתית.
      לגבי לימוד מכאב, כבר כתבתי והסברתי זאת כאן כמה פעמים. אם לימוד חסידות הוא לימוד כמו הפקת לקחים מכאב, זה לא לימוד. הכאב אינו ספר קודש, כמו שעמוד טלפון (שגם ממנו אפשר להפיק לקחים) אינו ספר קודש. לקחים אפשר להפיק מהמון דברים (אולי מכולם). לכן דל הגדרות מהכא. אין לנו ויכוח על הגדרות אלא על מהות.

    2. לאור פ, ברצוהי להפנות אותך למה שכתבת בסוגריים "אך לא כך לגביי הלומד שמבין את הנמשל הקבלי (שאגב לימודו באמת מקבל ביטוי אחר בחוויה כיוון שהוא הרבה פחות רגשי אך כשמגיע לעצם ההבנה וקורא פעם שניה כבר יש מקום לחוויה רגשית שוב..דבר שהתייחסו אליו..)" הרב קוק מתייחס לנושא הזה באריכות ובעמקות הבהירה והמסודרת שלו במאמר (החשוב ביותר שלו לטעמי לצד דעת אלוקים אבל אני לא אינדיקציה ראויה כי לא זכיתי לקרוא בספריו יותר מדי) שנקרא "מאמר התחיה" המאמר נפתח בפחיתותה של הפילוסופיה (המייצגת במדה רבה לענ"ד בשפת המאמר את גבולות הגזרה של החשיבה האנושית) ובחוסר יכולתה לתפוס את מה שקורא לו הרב "ההויה הרוחנית". משם פונה הרב לסקירה היסטורית ופנומנלוגית של החוויה הדתית הסובייקיטיבית (מילה שהפכה גסה בכל הדיסקוס על הפוסטמודרניזם והיעדרה של אמת ואכמ"ל) לאורך הדורות בעם ישראל. החל מתקופת הנבואה ועד ימינו אנו. סוף המאמר מבאר בעמקות את יסודות המחלוקת בין תנועת החסידות של ר' ישראל בעל שם טוב, ואת הייצוג הרוחני-רעיוני שלה בעם ישראל, לעומת ההתנגדות המיוצגת ע"י הגר"א (הוא לא היה הראשון מבין המתנגדים והיו כמה סוגים שונים להם החל מהנודע ביהודה ועד המשכילים, שבדורות האחרונים החסידות הפכה אצלהם לאיזה רעיון נורא מרגש להאחז בו משום מה) והייצוג הרוחני רעיוני שלה בעם ישראל. למותר לציין שהראי"ה עצמו השתייך יותר למחנה השני (הוא היה תלמיד של הנצי"ב ושל בעל הלשם), ועם כל זה הוא ניחן באופי מיוחד המוצא את נקודת האמת שקיימת בכל דבר (לא אכפת לי אם משפט זה הוא נונסנס וגם אין לי כח לבדוק).

  26. תודה רבה הרב מיכי על המחמאה החמה. (הקריאה 'כלך אצל נגעים ואהלות' הייתה כמובן רק מחמאה, רק זה חסר לי שהאתר יתמקד רק בעניינים שכאלו…).

    לעניינינו: אני חושב שהוויכוח עבר מהשאלה לגבי 'לימוד' חסידות, ל'חסידות' בכלל. לדעתי אלו שתי שאלות. השאלה הראשונה אינה נוגעת רק ללימוד חסידות, אלא לכל לימוד חוויתי, כמו ללימוד מוסר. השאלה השנייה זוקקת הגדרות אחרות.

    אני מסכים לדעתו של הרב לגבי לימוד החסידות העכשווי, שהינו חוויה סובייקטיבית. אני חושב שהציבור החסידי ה'מקורי' הקלאסי לומד חסידות בצורה שונה, הוא מנתח את הטקסט, ולא מכניס את חוויותיו לספר. ואני גם חושב שניתן לסדר את עקרונות החסידות המקורית בצורה ברורה ומוגדרת (אם כי ניתן להתווכח על תקפותן ונכונותן).

    הנה קישור מעניין לאתר של נדב שנרב. כאשר מחשב מערבב באופן רנדומלי מילים מכתביו של הרב קוק, הקטע עדיין ממשיך להיות מובן בעיני רבים מה'מגזר'. מה שמראה שהלימוד אינו הסקת מסקנות אובייקטיביות מהכתוב, אלא חוויה סובייקטיבית, משעשע מאוד:

    http://woland.ph.biu.ac.il/?page_id=154

  27. כתבת:
    "אם זו ההגדרה של לימוד, אז אני לומד כשאני חולף על פני עמוד טלפון, רואה ענן, או אפילו ישן. אני לא מכחיש שכל דבר כזה יכול לעשות לי משהו, אבל לא הייתי קורא לזה לימוד. אם כל דבר הוא לימוד אז שום דבר אינו לימוד".

    מעניין שבסיפור הידוע, הבעש"ט אכן טוען כי מכל דבר ניתן 'ללמוד' דרך בעבודת ה':

    "…אך הענין הוא – שאפילו אינו-יהודי, ואפילו מי שלוחם נגד יהודים ויהדות, הנה לפעמים אפשר ללמוד ממנו דבר טוב… וזהו גם תוכן הסיפור, שהבעש"ט בעצמו, לאחרי התגלותו כאדם היותר גדול וקדוש בדורו, למד מגוי, להבדיל, הוראה בעבודת השם:

    פעם אחת ישב הבעש"ט עם תלמידיו בבית-הכנסת ובבית-המדרש ועסקו בתורה או בתפלה, וברחוב הסמוך עבר גוי עם עגלה, וכיון שברחוב הי' בוץ רב, לא היתה העגלה יכולה להמשיך לנסוע, ושקעה בבוץ. נגש הגוי לחלון בית-הכנסת שבו ישבו הבעש"ט ותלמידיו, הכניס את ראשו מבעד לחלון, וביקש שיעזרו לו להוציא את העגלה מן הבוץ. כיון שהעגלה היתה כבדה, והבוץ הי' גדול – השיבו התלמידים שאין בכחם להוציא את העגלה מהבוץ העמוק. וענה להם הגוי – בשפה האוקריינית – "מאָזשעש דאַ ניע חאָטשעש", שפירושו: הנך יכול, אך אינך רוצה, וכיון שאינך רוצה, אזי נדמה לך שאינך יכול.

    ואח"כ הסביר הבעש"ט לתלמידיו, שהדברים ששמעו מהגוי אינם במקרה, אלא יש ללמוד מזה הוראה בעבודת השם: …הנה על זה אומר הבעש"ט, שצריכים ללמוד מדבריו של הגוי, להבדיל, "מאָזשעש דאַ ניע חאָטשעש", היינו, שהקב"ה נותן כחות לעשות את כל הדברים הטובים, אלא, כיון שלא רוצים לעשות, בגלל שמקשיבים ליצה"ר, אזי נדמה שאין יכולים לעשות". http://chabadlibrary.org/books/admur/tm/28/24/index.htm#_ftnref_1515

    יש גרסאות שונות לסיפור, זה מה שמצאתי כעת. הנקודה העיקרית שעולה מהן, היא טענת הבעש"ט כי גירוי בסביבה נשלח אלינו ממרום כדי ללמדנו דבר מה, או מסיבה אחרת.
    התפיסה הזו מתקשרת לתפיסת ההשגחה הפרטית שהדגיש הבעש"ט ('על כל עלה שנופל מהעץ יש השגחה מתי ולאיזה כיוון יפול'). אפשר לראות בחשיבה הזו אגוצנטריות: כל מה שמתרחש בסביבתי נועד מלמעלה בהשגחה, על מנת לאתגר אותי.

    עכ"פ, מעניין שהעמימות בהגדרת המושג 'למידה' שקיים בקרב לומדי חסידות, החל כבר אז, בביטוי מפורש של הבעש"ט.

    אבל לדעתי, יש בדבריך הנחת המבוקש. אתה מצמצם את מושג ה'למידה', ומסיק מכך כי חוויה (שמקורה בספר חסידות) אינה לימוד.
    אולי תלך בכיוון הפוך? מכך שנהוג לברך ברכה"ת על לימוד מוסר, או אגדתות דרבה בר בר חנה, אות הוא כי המושג לימוד (בהגדרתו ההלכתית) הינו רחב יותר, וכולל גם 'חוויה'?

    1. ברור. הרי זה מה שעלה גם בתכתובת עם עולש כאן. החסידים לומדים מסיפורים (כמובן ר' נחמן הוא דובמה מובהקת). הבעיה היא שלימוד מסיפור או מעמוד טלפון אינו אלא מתן השראה ולא לימוד של ממש, כפי שכתבתי.
      מה שהבאת כאן לא יכול להיחשב הנחת המבוקש אלא טיעון עם הנחות ומסקנה. אכן זה מה שאני מניח כהגדרת לימוד ומכאן הסקתי שיש דברים שאינם לימוד. ואכן, תמיד אפשר לחלוק על ההנחה ולהגיע למסקנה שונה. ועדיין לדעתי זו הנחה סבירה (ע"ע עמוד הטלפון).

  28. תודה רבה.
    הייתי שמח – ואני חושב שרבים יצטרפו אליי ואני אף מכיר חלק מהם – אם בתחילת מאמר (או למצער בסופו) היית מצרף אבסטרקט/ אמלק או סיכום קצר של הרעיון כדי לתת גם לאלו שלצערם לא יכולים להספיק להבין את הרעיון הכללי
    כל טוב ותודה

  29. שאלה:
    לפני שנים לא מעטות, אני זוכר שקראתי מאמר שלך בעלון ישיבת ירוחם, ותורף הדברים היה שכלל לא משנה למה התכוון הכותב ואין שום צורך לנסות להבין את כוונתו כי הטקסט עומד בפני עצמו בלי קשר לכוונת מחברו(עברו שנים רבות מאז, סלח לי אם אני משבש את הדברים. ואולי זה היה סיכום של תלמיד שלך ולא מאמר שנוסח על ידך).
    אני זוכר שבזמנו הדברים האלה היו נראים בעיניים אבסורדים ומנוגדים לחתירה לאמת.
    מהמאמר כאן ומדבריך בתגובות, אני מקבל רושם הפוך: "אגב, אני מודה לגמרי שיש השפעות אידיאולוגיות שמטות את הלימוד. אנחנו כולנו בני אדם. אני גם לגמרי בעד רפלקסיה ישרה שמודה בזה. אני נגד הפיכת הדבר לאידיאולוגיה ועשיית שימוש מודע בו. אני גם נגד ההנחה שהעיסוק בהטיות הללו הוא עצמו לימוד."

    כיצד עולים שני הדברים בקנה אחד?

    1. N.M –

      דעת הרב בנושא מפורטת באריכות כאן:

      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%9C%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%99%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%98%D7%9B%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A7/

      …ההרמנויטיקה היא תחום העיון העוסק בהבנה או בפרשנות של טכסטים שונים, ובהקשר רחב יותר בהבנה ופרשנות של יצירות אמנות, ובפרשנות והבנה בכלל. בעיית ההבנה והפרשנות הכללית דנה ביחס ההדדי בין שלושה גורמים שמעורבים במעשה הפרשני: הטכסט, המחבר, והקורא (הפרשן). בהתאם לשלושת הגורמים הללו ניתן לחלק באופן מאד סכמטי את העמדות ההרמנויטיות הבסיסיות לשלושה כיוונים עיקריים…
      עיי"ש.

    2. אני חושב שזה לא בעלון של ירוחם אלא באקדמות במאמרי על הרמנויטיקה שמובא כאן מעל דבריך אצל אהרן.
      באשר לגוף שאלתך אענה בתלתא:
      ראשית, דעתי מאז השתנתה (עניין ההשגחה התערער אצלי בעוונותיי, כידוע).
      שנית, אין סתירה גם אם דעתי לא היתה משתנה, מפני שעסקתי שם רק בטקסט קאנוני, כלומר טקסט שסמכותו נובעת מהתקבלותו. לגביו טענתי שהסמכות ניתנה לטקסט ולא לכותב, ולכן יש לברר מה הטקבט אומר ולא מה הכותב התכוין. אבל ספרי פרשנות או הגות אין להם סמכות ולכן שם התיאוריה ההיא לא עומדת. עיקר טענתי שם היתה שההרמנויטיקה של טקסט קאנוני שונה מההרמנויטיקה הרגילה.
      ושלישית, גם שם לא טענתי שאין אמת פרשנית אלא שהאמת היא בטקסט ולא בכותב. אבל ה"לימוד" בו עסקתי כאן מתמקד בקורא ומניח שאין אמת פרשנית כלל (דקונסטרוקציה), וזה ודאי אינו לימוד.

    3. טוב, זה באמת הרבה יותר מוסבר ומובן, ממה שנכתב בעלון ההוא (או לפחות ממה שהבנתי מהעלון ההוא. אני זוכר היטב, הייתי אז בצבא ב-99 או ב-2000, והדברים פורסומו בעלון שקיבלו הביני"שים מירוחם).

      (ובאגב, גרסתך במאמר שאליו הפנה אהרון, מוצאת חן בעיני הרבה יותר מלישנא בתרייתא, כלומר מעניין ההשגחה שהתערער אצלך בעוונותיך, אבל זה כבר עניין אחר).

  30. לר' מיכי ולהקת מלקקי פנכתו המחשבית הצרה שלום
    אתה קשקשן צמרת, ללא שמץ של הבנה. הדברים שעולש כתבה ממש לא נונסנס.
    וגם מה שציטט מהם המראיין לא נורא בכלל.
    עולש היתה צריכה לקיים בך ענה כסיל כאוולתו.
    כיון שאתה מתיימר להיות אינטלקטואל עלק מצופה ממך להבין קצת יותר בתחום.
    בושה שתלמיד חכם התדרדר לבורות ורדידות כזו.
    ודרך אגב לימוד חסידות זה האבא של האבא של לימוד תורה.
    וכך כל התחום של פנימיות התורה.
    משגע אותי לראות איך אתה מקשקש ומלהג בלי למצמץ…
    שיבושם לך.
    מקורא ותיק של הבלוג….

    1. תודה על המידע, הן זה שנמסר ישירות מפי הגבורה והן זה שניתן לנו בחסדך תתברך בדרך אגב. ועוד יותר אני מודה על האיחולים וההערכה. אכן בושם לי. 🙂

  31. עד שהרב מבקר ש"לימוד" חסידות אינו באמת "לימוד" תורה, הרב מוזמן לקרוא את הבלוג שפורסם היום באתר בחדרי חדרים על לימוד גמרא :
    "כך נגרום לנוער להתחבר אל לימוד הגמרא
    העובדה שלימוד הגמרא מתרחש בישיבות בצורה מונוטונית גורמת ללא מעט בני נוער לחוש חוסר חיבור לדבר המופלא הזה • המשפיע הרב מענדל ראטה מציע לעשות זאת אחרת: חמישה היבטים מופלאים שיגרמו לצעירים למצוא טעם אמיתי במסכתות הש"ס • 'הבלוג של המשפיע' מתפלפל בפשטות"

    http://www.bhol.co.il/127389/%D7%9B%D7%9A-%D7%A0%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%9D-%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%9C-%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%92%D7%9E%D7%A8%D7%90.html

    1. על דא קא בכינא. החבר'ה אולי ימצאו טעם ב"לימוד" אלא שהלימוד אינו לימוד. אפשר גם לרקוד איתם הורה עם ספרי ר' נחמן והם מאד ייהנו. האם זה הופך ללימוד תורה?

  32. אגב, מענדל ראטה הוא outsider בציבור החרדי, הוא תופעה מעניינת ושוות מעקב.

    1. "איך ללמד את הילדים תורה?

      הילדים של היום לא כמו פעם…כך מתלוננים המבוגרים.

      נכון. הנוער היום אחר. מי שסבור שניתן בשנת 2017 להושיב 30 תלמידים בשורות ומורה ירצה להם שבע שעות ביום, 12 שנים, סה"כ כ-15,000 שעות -מא' עד י"ב- טועה. לרוב הילדים זה לא עובד. הם מאבדים ענין, לא מתחברים.

      אז מה עושים? כיצד רותמים את הנוער ללמידה מתוך מחוייבות רצון ואחריות?

      הנה כמה רעיונות; אוירת שמחה בבית הספר. ליקוטי מוהר"ן (כ"ד) כותב 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד'. אין שום כוכבית שאומרת שבבית הספר לא צריך להיות בשמחה.

      בהמשך, צריכים ההורים והמחנכים לדאוג שהלימוד יהיה טעים כמו דבש, שהרי 'אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ' (ע"ז יט).

      ב'מיתרים' רעננה למדו השבוע דף מהגמרא. התלמידים בחרו האם להעמיק בטקסט באמצעות כתיבה יוצרת, דרמה, קולנוע, אומנות או ריקוד. העיקרון החשוב הוא שהתלמידים בחרו את הדרך הכי טעימה להם ללמוד".

      (דובי ארבל, מנהל בית הספר העל יסודי 'מיתרים' רעננה, עלון 'שיחת השבת', גליון מס' 30 עמ' 4)

      * * *

  33. קיבלתי כעת בדוא"ל (ואידך זיל גמור). חשבתי שמישהו שלח לי כפרובוקציה אחרי הפוסט הזה, אבל לא – זה נראה תמים.
    __________________________________

    שלום לכולם,

    אני שמח לספר על שתי סדרות שיעורים חדשות לנשים שנפתחות עוד שבועיים, ביום רביעי שאחרי חנוכה:

    מחול חוה ולילית: נשים ונשיות בקבלה ובחסידות
    10 מפגשים | ימי רביעי 20:30-22:30 | רח' ציונה תג'ר, יפו
    לפי הקבלה היו בגן עדן לא אשה אחת אלא שתיים: חוה, ואשה נוספת שנדחתה והפכה לשדה אימתנית.
    מהו סודן של שתי נשים בראשיתיות אלו? מהו סיפורה של האשה הדחויה וכיצד הוא קשור לדורנו ולחיינו?
    לפרטים והרשמה: 054-4949743 | ניתן להרשם גם לשידור חי באינטרנט

    מפת הנפש לפי החסידות
    12 מפגשים | ימי רביעי 10:00-11:30 | רח' רחל המשוררת (בית הכרם),ירושלים
    תורת הסוד היהודית, הקבלה והחסידות, מעניקה מפה מפורטת של כוחות הנפש, ועצות כיצד לעורר ולכוון אותם.
    בואי להכיר מקרוב את כוחות הנפש הגנוזים בך וללמוד כיצד להגשימם בחייך!
    לפרטים והרשמה: 050-6360882

    מצ"ב מודעות לשתי הסדרות. אנא הפיצו את המודעות כדי שהן תגענה לכל הנשמות שהן צריכות.
    תודה רבה ולהתראות!

    1. כשאדם כותב פוסט על 'חסידות נשים ומה שביניהם', אל יתפלא שלמי שמחפש/ת חומר על נשים וחסידות, יזדקר מאמרו בראש הרשימה. גם דברים נגד, יכולים להוות פירסומת 🙂

      בברכה, ש.צ. לוינגוגל

  34. ואשר לפוסט –
    האמת היא שהפעם לא הפריע לי העניין הנשי.
    בגדול אני מסכימה שלהרבה מאוד עמך ישראל [גברים ונשים אין כאן הבדל מגדרי כלל] הלימודים האלו הם קיומיים. רוצים לצאת באורות מהשיעורים אבל [נראה לי שלא תחלוק על להלן אבל חשוב להדגישו]
    1. יש ערך גדול ללימודים שמקרינים על עבודת ה' [אבל כל המושג של עבודת ה' שונה בין ההגדרה שלך לבין ההגדרה החסידית, ממילא אצלך לימודים עם השפעה באזור הזה הם פחות משמעותיים]
    2. לימודים מסוג כזה מבחינה מסוימת הם הכי תורת חיים שאפשר

    אבל זה באמת בשוליים. עיקר המחלוקת שלי זה דווקא עם החלק הראשון של הפוסט בו דיברת על לימודי חסידות בכלל
    לימודי חסידות – ובראש ובראשונה לימודי קבלה – כפי שאני מבינה ומכירה [ואני באמת יודעת מעט מאוד] הם לימודים מאוד רציניים. זו שפה אחרת – לא רק מצד השפה [שזה לכאורה טכני, אם כי כבלשנית אני סבורה שפה זה לגמרי לא טכני…], אלא גם מצד החשיבה, עולם הידע, המושגים, הההבנה איך פועלים העולמות וכו'.
    ללמוד מאמר רציני בחסידות דורש עמל רב מאוד, לא פחות ממה שדורשת סוגיה. אני לפעמים יכולה לשבת על מאמר של האדמור הזקן ולהתייגע מאוד בהבנה. רוב האנשים הם מתחילים בלימודי חסידות ולכן בכלל לא מגיעים לעומק שלהם, ובטח שמעטים מבינים את התורות הקבליות עליהם מושתתת החסידות. אגב גם העולם האקדמי סביב הקבלה הוא לא קל ודורש עמל לא פחות מתחומים אחרים. שלא לדבר על כך בהרבה מדברי החסידויות המלומדות [שפ"א, שם משמואל ועוד הרבה] בלי ההבנה הלמדנית בסוגיה א"א להבין את הקומה הנוספת של החסידות ואת הדיוקים שבה.

    דווקא החלק הנשי פחות הטריד אותי הפעם.
    לא קראתי את הכתבה במקור כי היא לא כ"כ עניינה אותי, מהציטוטים שהבאת לא הבנתי הכול, כי אני לא כ"כ מהתחום. אולי רק נקודה אחת – ודאי שבקבלה יש פמיניזציה של האלוקות [לא אהבתי את המונח הזה, אבל אני אליבא לשפתה במאמר…]. כל העולם הקבלי מושתת על בחינת נוקבא ודוכרא והאלוקות הרבה פעמים היא בחינת נוקבא. זה אומר שלכל אחד מאתנו יש בחינה כזו וכזו, ומעשים ומצוות מסוימות מפעילים צד כזה או אחר – אצלנו או בעולמות העליונים.

    בקצרה

    1. ​בניגוד למה שהסטראוטיפ שלי כנראה משדר, עסקתי לא מעט שנים בקבלה ואני מכיר לא רע את המינוח, השפה והעקרונות. אני גם חושב שיש לזה ערך לא מבוטל, ואני יודע שלומדים את זה ברצינות. דבריי פונים בעיקר כלפי הלימוד הקיומי שתופס תאוצה בשנים האחרונות (בעקבות הרבנים שג"ר ופורמן וכו'). בעיניי זו בעיקר עצלות מחשבתית.
      כאשר עוסקים בקבלה ומתמקדים במינוח הקבלי ולומדים "בתוכו" זה סוג של שפה שונה ועולם מושגים שונה ויש ללימוד הזה מאפיינים של מתמטיקה. אבל כשמתחילים לתת פשר (וזה קורה הרבה בכיוונים הקיומיים) מגיעים הרבה פעמים לדברים עמומים ולא מוגדרים ובעצם לא טוענים כלום במסווה של עומק עצום.
      מעבר לזה, דווקא כבעל ניסיון אני חייב לומר שאין להשוות את הלימוד העיוני-למדני עם לימודי חסידות וקבלה. זה פשוט לא באותה ליגה בכלל. גם כשיש משהו קשה זה פשוט קשה להבין למה מתכוונים ולא שיש שם דקויות שקשה לתפוס או מורכבות שקשה להשתלט עליה. הדברים מצד עצמם הם בסה"כ פשוטים למדיי. לכן אני ממש לא מקבל את ההשוואה שעשית.
      באשר ללימוד ועבודת ה', מעבר למחלוקת על מהי עבודת ה' יש לנו גם מחלוקת על עצם היחס בין לימוד לעבודת ה'. הלימוד אינו מכשיר מצווה ולכן אין לראות בו כלי לגיבוש עבודת ה' (זו מהות המחלוקת בין נפה"ח לבין החסידים כידוע), תהא אשר תהא. גם אם אקבל את הפרשנות החסידית לעבודת ה' (ואני לא), עדיין אני ממאן לראות בלימוד מכשיר מצווה שמיועד למטרה שמחוצה לו. אני חושב שזה מוקד הוויכוח ולא רק השאלה מהי עבודת ה'.
      טוב, כמובן שיש להאריך טובא בכל זה.

    2. שלום הרב,

      מעניין אותי מאוד היחס שלך לקבלה.

      מצד אחד, למדת קבלה בצורה 'יבשה' (בלי לתת לה פשר חסידי), כפי שכתבת כאן.

      מצד שני אתה מביע ממנה הסתייגות כאן באתר. בתשובה לשאלה על יחסך לקבלה אתה כותב: "להבנתי זה אוסף אינטואיציות רוחניות, חלקן טובות ומועילות. דומני שאין אינדיקציה של ממש לכך שזה ניתן מלמעלה בשלב כלשהו, ולכן אין לזה סמכות אבל בהחלט יש מה ללמוד מזה. בקיצור, כבדהו וחשדהו".

      השאלה שלי מה היתה המוטיבציה שלך ללמוד אותה?
      האם למדת אותה בטרם גיבשת את דעתך המסוייגת ממנה?
      אם כן, אז במבט לאחור אתה רואה בלימוד הזה 'ביטול תורה'?

      או, איזה רווח מכל סוג, אני אישית יכול להפיק מלימוד כזה?

    3. זה שלא נותנים לקבלה פשר חסידי לא אומר שלא נותנים לה פשר כלל. להיפך, טענתי כאן היא שהפשר החסידי הקיומי אינו באמת פשר אלא רק חוויה. פשר הוא פירוש לטקסט המתפרש ולא חוויות שמתעוררות אצלי (שהן בעלות ערך תרפויטי, כפי שכיניתי זאת בדבריי).
      המוטיבציה היתה להכיר תחום תורני שלא היה מוכר לי ולנסות להבינו. דעתי עליה ועל מקורה (האם מלמעלה או לא) אף פעם לא היתה מגובשת, וגם כיום היא לא נחרצת.
      זה ממש לא ביטול תורה, שכן זה תרם לי בהחלט. בטח לא יותר גרוע מפילוסופיה, לוגיקה או מדע.

  35. הוספתי כעת כמה משפטים בתחילת הפוסט. חן חן על הביקורת. אני מאד שמח עליה, ומקווה שתמשיך בה ככל שיידרש. ברור שאין שום צורך להתנצל על כך, להיפך. חנוכה שמח.

  36. בס"ד כ"ה בכסלו ע"ח

    לל' – שלום רב,

    הצורך של רמד"א בסגנון לעגני,,כמו גם הבלטת הדברים המיוחסים לעולש גולדברג על ההצדדים הנקביים שבאלקות, נובעים מאותו צורך עצמו – הצורך של עיתונאי או פובליציסט לפרסם דברים ה'מזעזעים את אמות הספים'

    טול ממאמרו של יפרח את העיסוק בצדדים הנקביים של האלקות, ונשאר לך מאמר בנאלי על נשים העוסקות בעבודת ה' ובעבודת המידות לאור תורת החסידות. מה חידוש בזה.? לכן היה צריך למצוא משהו 'פרובוקטיבי', שיסעיר את הקוראים.

    טול ממאמרו של רמד"א, את דברי הלעג, ומה נשאר:?האמירה המוזרה שכל העיסוק של נביאים וחכמים, ראשונים ואחרונים, בלימוד דרכי עבודת השם אהבתו ויראתו אינם תורה. אז מה היא תורה?< פלפול בסוגיית המקדש את אשתו על מנת שדרך החסידות נכונה או על מנת שדרך חכמי ליטא 🙂

    לפחות בשיפור אחד אני מבחין בכתיבתו של רמד"א, אחרי תגובה ש0כל פוסט הוכתר בכותרת 'מבט געום', המבט כבר לא כל כך עגום!

    בברכה, ש.צ. לוינגר זה כבר פתח לתקווה 🙂

  37. טול מתגובתו של שצ"ל את העקיצה על השיפור ב'מבט העגום', ועדיין, כמובן לשם שינוי, דבריו דברי טעם.

    ההגבלה בגדר 'לימוד' אינה מבוססת.

    1. מבוססת בהחלט. הסברתי שאם הדברים הללו הם לימוד אז גם שינה והסתכלות על עמוד טלפון הם לימוד. הבחנתי בין אירוע שמשנה אותי ומכניס לתוכי תובנות לבין למידה שהשינוי עובר דרך הקוגניציה והפעילות האקטיבית של השכל שלי. אם זה לא מבוסס איני יודע ביסוס מהו.

  38. שצ"ל, אין שום דבר פרובוקטיבי במאמרו של יפרח. האמירה שהקבלה (ולא החסידות) מוסיפה ממד נקבי לתפיסת האלוקות היא עובדה פשוטה וידועה. החסידות, לפחות אצל האקזיסטנציאליסטים החסידיים שעליהם דיברתי, לוקחת את זה למחוזות קיומיים.
    ואם ניטול מתגובתך את ההשוואה המגוחכת שעשית בין נטילת הפרובוקציה (שלא קיימת) מיפרח לבין נטילת הלעג ממאמרי (שגם לפי דבריך משאירה טיעון ממשי ולא טריביאלי, והעובדה שאתה לא מסכים לו) לא נותר ממנה דבר פרט להצהרה שאינך מסכים להגדרתי את הלימוד. יכולת פשוט לכתוב את זה.
    ומדאתינן להכי, רק אומר שהטיעון שלך מופרך על פניו. העובדה שרבים עסקו ועוסקים בעבודת ה' לא אומרת שזה לימוד תורה אלא לכל היותר שזה דבר בעל ערך (אם בכלל). לא זה היה הדיון. אני דיברתי על גדר מצוות תלמוד תורה. מעבר לזה, אכן גם טענתי שבמקרים רבים זה גם לא באמת בעל ערך ממשי אלא אולי ערך תרפויטי.

  39. אני שומע באדיקות את שיעורי מוהר"ר מיכי, וגם שם, קורא הרבה שהרב אומר אמירה שטוען ש"באיזה שהוא מובן, נראה לי שברור ש…", וכמו שהרב הזכיר בפוסט עצמו שקשה מאוד להגדיר מושגי יסוד, בסוף כולנו מסתמכים על "באיזשהו מובן", (וכמובן שיכול להיות שאדם יגדיר דבר בצורה שיש לה בעיניו מובן, ואדם אחר עדיין לא יבין על מה הוא מדבר), מתי לדבר יש מובן ומתי אין? נראה בצורה הפשוטה שלדבר יש מובן כשיש מספיק אנשים שמבינים אותו, גם אם יש כמה שלא…
    נראה שרוחב התופעה החסידית מראה שיש לזה "איזשהו מובן", וגם אם יש כאלה שלא מבינים, אין בעיה, אבל להאשים את המבינים בחוסר מובן נראה סובייקטיבי משהו…

    עיקר הנק'-אין גבול ברור מתי דבר מוגדר ומתי הוא נונסנס, הגבול הוא מתי אני מבין.

    1. מריו,
      ניכר שאתה שומע וגם מבין היטב. קשה לחשוב על ניסוח טוב יותר מזה שלך לגבי הקושי שהדיון כאן מוביל אליו. דבריך כל כך חדים, יפים וחשובים, שאני שוקל כעת לכתוב עוד פוסט עליהם. בינתיים אתייחס בקצרה.

      בשורה התחתונה הטיעון שלך מוביל למסקנה שאי אפשר לבקר שום טענה או מושג על חוסר משמעות. הרי לעולם נוצר משהו אצל השומע ששומע אותם, וממילא יש להם תוכן ומשמעות. זו הגדרה רחבה ולא קונסטרוקטיבית של משמעות של מושגים וטענות. היא לא מעמידה אותם למבחן של חשיבה ביקורתית, ולכן בעצם מרוקנת אותם מתוכן משמעותי.
      אני טוען שאולי אין גבול חד, אבל בכל זאת יש שני צדדים לגבול. כשומע וקורא שלי אתה ודאי מודע לפרדוקס הערימה שמראה שגם כשהגבול הוא אפור עדיין ייתכן שמשני צדדיו יש שני צדדים מובחנים (שחור ולבן).
      טענתי היא שגם אם מסתובב משהו במוחם של השומעים הוא לא מוגדר היטב, ו/או משהו סובייקטיבי שלא קשור בהכרח לתוכן קוגניטיבי שאליו התכוין המורה/הכותב. אני מניח שבמצבים כאלה גם אין קשר גדול בין מה שנוצר במוחו של ראובן למה שנוצר אצל שמעון, וכמובן לא למה שהיה במוחו של המורה/כותב. הם קיבלו מהקריאה/שמיעה השראה ונוצר אצל כל אחד מהם בראש משהו, ובדיוק בגלל זה הקדמתי בדבריי את הגדרת המושג לימוד.
      הרי גם מי שקרא את מאמרו בן האלמוות של אלאן סוקל (ע"ע בויקיפדיה) ודאי חשב על משהו בעת הקריאה. האם זה סותר את העובדה שהמאמר אינו אלא גיבוב של נונסנס (כפי שהעיד מחברו). אז גם את זה לא היית מרשה לעצמך לבקר כי אין גבול חד? היית מקבל את המאמר לפרסום? זהו הכשל הפוסטמודרני שמסיק מכך שהגבול לא חד את המסקנה שאין גבול (או שהכל סובייקטיבי). ולא היא.
      גם בשעת שינה, ראיית נוף, או קריאת שיר עובר משהו בתודעתי ובמחשבתי. האם זה אומר שמישהו מלמד אותי כאן משהו? רק במובן מאד רחב ולא קונסטרוקטיבי. אכן לפעמים נוצרות בתוכי תובנות, אבל אני לא לומד אותם ואף אחד לא מלמד אותי אותן. מעבר לזה, התובנות הללו אינן משמעויותיו של החלום, הנוף, או השיר. זה לא אומר שיש לשלושת אלו פשר, ובוודאי לא שזהו הפשר (אלא במובן מאד רחב ולא קונסטרוקטיבי). בה במידה, גם אם אומר לך את שלשת המילים: בלה בלה בלה, ייתכן שיעבור במוחך משהו. אולי אפילו תגיע לתובנה מבריקה חדשה. האם זה אומר שלימדתי אותך משהו? האם זה אומר שהמשהו הזה הוא משמעותו של הצירוף "בלה בלה בלה"? רק במובן מאד רחב ולכן ריק ולא קונסטרוקטיבי. כשתאמר למישהו אמירה סתירתית לוגית עדיין יהיה בראשו משהו. האם בגלל זה לא ניתן לבקר סתירה לוגית כמשהו ריק?!
      טענתי היא שלימוד והעברת תוכן בלימוד צריכים להיות כפופים לקשר כלשהו בין משמעותו המקורית של הטקסט (ששוקעה בו על ידי הכותב/מחבר) לבין מה שנוצר אצל הקורא. לא קשר סיבתי (שזה קורה בגלל זה) אלא קשר תוכני (שזה קורה עקב הבנתו של זה).
      ודוק היטב.

    2. התכוונת לנסח מושגי יסוד.א"א להגדיר מושגי יסוד.לכן הם יסודיים.אפשר לנסות ע"י שפה (הסברים למיניהם) להצביע עליהם – לעזור למישהוא לראות אותם בעצמו באופן בלתי עצמאי.אבל זה כמובן דורש אמון של השומע בכך שאתה יודע על מה מדבר.אני לא חושב שהרב "כופר" בקבלה (זה אני יודע שלא) ובחסידות (אם כי יש לי חשד שהוא כן חושב שרב נחמן לפעמים לא ידע על מה הוא מדבר – מה שלי וודאי שלא).אני חושב שלכל אדם יש חוש יסודי מתי האדם שעומד מולו מדבר על דברים עמוקים ומתי אין לו מושג על מה הוא מדבר.גם לרב יש אותו .הביקורת שלו אני חושב היא סביב המלמדים והמתווכים למיניהם והתלמידים שלהם.

    3. אני מכניס כאן את תגובתו של מריו, כי היא המשך לדברים שנכתבו כאן.

      למרן מיכי:

      א.נראה לי שחשוב שהרב יכתוב על זה פוסט, זה דיון שמרחף כאן הרבה מעל הרבה טענות שהרב משמיע.
      ב.לעניין, אינני טוען לנהיליזם מובני, נונסנס הוא נונסנס (אם כי אפשר לדון על דעת הרב שאין הבדל בין סתירה למשפט לא בנוי היטב), אני גם מסכים שלגבול אפור יש שני צדדים, אבל-
      נראלי חשוב להבחין בין שני סוגי אמירות שנראה שאת שניהם הרב מגדיר כנונסנס, א:אמירות שיש לי ידיעה ברורה (הוכחה?) שהן לא אומרות כלום, כגון משפטים סתירתיים, הגדרות של הוראה עצמית וכו’. ב:דברים שאני לא יודע שהם לא אומרים כלום, אלא רק לא יודע מה הם אומרים, כמו שהרב ציין בחצי משפט בפוסט, ואולי (גם אם לא סביר) יגיע מישהו ויסביר לי מה המשמעות שלהם ונקבל.
      אני טוען שסוג ב של המשפטים, אם אני רואה שיש מספיק אנשים חכמים שעושים בהם שימוש, אולי אני אבין שזה דבר שלי לא מובן, אבל כנראה שיש לו מובן (ואולי גם אם אני לעולם לא אבין). יש מספיק אנשים שקוראים את ויטגנשטיין ומרגישים שהוא פחות מובן מאיוב (וזה הישג), אבל מאחר שרואים איך אנשים מתייחסים אליו, כנראה הבעיה בי ולא בו…(קרה לי בשיעור של הרב, שהרב טען שלדבר אין מובן ואז הגדיר אותו וטען שעכשיו יש לו מובן, בעוד שאני הקטן לא הבנתי מה ההדל ביןלפני ההגדרה לאחרי)…

      ועל זה נראלי שתיסוב המחלוקת על החסידות, הרב לא מאמין לבעש”ט ור’ נחמן שהם הבינו מה הם אמרו (מבחינה פילוסופית-ביקורתית), לעומת אלה שמאמינים להם ויתאמצו למצוא לאמירות פשר.

      להדגשת הנק’ של האמון בטענות על העולם ניתן לעיין בסוגיה של טביעת עין להשבת אבידה של תלמיד חכם, זה דבר שהוא לא יוכל להגדיר (בהגדרה, שאז זה יהיה ע”פ סימנים), לכן גם אי אפשר לקבוע אם זה נכון או לא נכון, ועדיין, שיקולי גבול כאלה מוכרעים ע”י אמון…

      וזו התייחסותי.
      אני בהחלט אכתוב על כך פוסט בעז"ה. בקצרה כאן רק אומר כך:
      מה שאתה מציע הוא לבחון את עצמי האם אולי לאחרים יש תובנות ומשמעויות שפספסתי. זה תמיד נכון וטוב לעשות. השאלה מה לעשות אחרי שהגעת למסקנה שלא? האם לא להעלות את הביקורת? האם להחליט שבהגדרה כולם תמיד צודקים?
      בשביל זה נתתי בפוסט הבא דוגמאות, ושם ניתן לדון באופן קונקרטי יותר. שם תראה דוגמה לתורה של בעל קדושת לוי שאמנם יש למושגיה משמעות, אבל אני ממש לא מצליח לראות מה יש ללמוד שם. ועובדה היא שכנראה רבים אחרים כן מצליחים. מסקנתי היא שהם משלים את עצמם, או יוצרים לעצמם פשרים שלא נמצאים בטקסט. תופעה נפוצה היא שאנשים שלא אמונים על הגדרות חדות וחשיבה שיטתית חשים משמעויות שונות במקום שהן לא קיימות. לכן אחרי שבוחנים את הדברים בהחלט יש מקום להגיע למסקנה שבכל זאת מדובר בנונסנס או בדברים חסרי חשיבות לגמרי. כפי שחזרתי וכתבתי, אני לא שולל משמעות תרפויטית, אבל זה לא לימוד. לימוד פועל דרך הקוגניציה.
      טביעות עין של ת"ח היא דוגמה לא טובה. שם יש דרך להבחין שהאבידה שלך, גם אם אחרים לא רואים. אגב, אפשר לבדוק את זה מדעית: לשים בפניו את החפץ שלו ועוד אחד ולראות אם הוא עדיין מבחין בשלו. לעומת זאת, כאן מדובר במשהו שהוא נונסנס. יש הבדל בין משהו שהגעתי לגביו למסקנה נגטיבית שאיני רואה את משמעותו (אבל אולי אחרים יראו אותה), לבין משהו שהגעתי לגביו למסקנה פוזיטיבית שהוא לא אומר כלום. תוכל לראות זאת דרך ניסוי מקביל למה שתיארתי באבידה, אם תיצור טקסט ממחולל טקסטים שרירותי (כבר הוזכר כאן למעלה מהאתר של נדב שנרב), ותבדוק אם אנשים יבחינו. ברור לי שלא (בפוסט הבא הבאתי דוגמה לדרשות דומות לזו של הקדושת לוי שיכולתי לייצר, והן שקולות לגמרי לזו שלו, אף שבעיניי אין להן שום חשיבות).
      [אגב, משמעות הגמרא היא שטביעות עין יש לכל אחד ולא רק לת"ח. ת"ח נדרש רק בגלל חשש שקר]

      סוף דבר, הטענות הללו יכולות להיות רלוונטיות כאזהרה לפני שחורצים דין ומגבשים עמדה שיש לעשות זאת בזהירות. אבל אם הן מובאות באופן קטגורי הן פשוט סותמות את הפה בפני כל ביקורת, וזה לא סביר. אם אני לא רק אומר שלא ראיתי משמעות/חשיבות אלא מראה בטיעונים שאין לזה משמעות/חשיבות, נטל הראיה עובר לצד השני.

  40. רק הערה לרב.אני לא חושב שניתן בקבלה לנסח מושגי יסוד ולהגדיר מושגים מורכבים.כל תורת הקבלה היא כולה חוויה יסודית של הכותב והקורא צריך לנסות ולראות מה הוא ראה.ואם הוא ראה אז הוא מבין.לדוגמא הנושא של שלושת העמודים של החסד דין רחמים (ימין שמאל ואמצע) הרב יודע (וכל הקוורטט של הרב סובב סביב זה ) הוא למעשה המציאות של ילדות נערות בגרות (דוגמטיות אנליטיות סינתטיות.אבל דברי הגל יותר טובים : תיזה אנטיתיזה סינתיזה).זו הדוגמא החזקה ביותר שאני מבין מתורת הקבלה והיה בכוחה לגרום לי להאמין בכולה.היום אני מבין עוד כמה מושגים.הרב יודע את כל זה.עכשיו יראה לי הרב איך אפשר לנסות להגדיר פה משהוא.אפשר רק להצביע באמצעות משלים (שזה בעצם מודלים שהם גם סוג של הגדרה אז אולי דווקא אפשר) .אבל זה לא ילך כמו מתימטיקה.לכל היותר פיסיקה.אבל גם בפיסיקה לא ניתן להגדיר אנרגיה (קינטית או פוטנציאלית ) או תנע .צריך פשוט להתרגל אליהן עד שהם הופכות לחוויות חושיות.

    1. תיקון שורה שלישית : ", הרב יודע שהוא למעשה.."

      המשך לתגובה הקודמת :

      כמובן שההגדרות של מחצית מכפלת ריבוע המהירות במסה או מכפלת המהירות במסה הן לא באמת הגדרות.אלו הן טענות.או לחילופין שהגדרה היא לא קיצור אלא טענה יסודית (אקסיומה.את חטאי אני מזכיר היום.הרב רצה לכתוב על זה ספר…..ולי עדיין יש קושי פנימי גדול לכתוב ולפרש דברים שהם טריוויאלים בעיני).הן לא תעזורנה לאף אחד להבין מהו תנע או אנרגיה.פשוט רוב המרצים לתואר ראשון (וכ"ש המורים בתיכון…) הם חסרי דעת ולכן הם מאמינים בכל (חוסר) ליבם בהבלים הללו.ואין אפשרות להבין את הטענות הללו בלי אינטואיציה ראשונית מהו תנע או אנרגיה (אחרת לא ניתן לטעון עליהם משהוא….).פשוט צריך להסביר ולהמשיל.ההנחה היא שמושגים אלו נמצאים אצל כל בני האדם (הבוגרים והבריאים ) באופן מובלע בתודעתם.ההסברים וההגדרות רק יוציאו זאת החוצה.בתורת הקבלה והחסידות המצב קשה שבעתיים כי שם מי שבא ללמוד הוא כמו ילד עיוור וחרש ותתרן שיש לו רק חוש מישוש וטעם.אין טעם בכלל להכנס להגדרות לפני שהאדם פיתח חוש ראייה שמיעה וגם קצת בגרות……….

      הדרך היחידה היא פשוט להתאמץ : להפעיל קצת את הדמיון ,להציע מודלים, להשוות לכתוב ,לראות אם זה עובד ואם לא אז לשפר/לשנות ולחכות לתחושת הברירות הגואלת.להבנה.ההנחה גם שתורת הקבלה דורשת מהאדם להשתנות.היא יותר מחכמה רגילה. אוהב חכמה רגיל (פילוסוף) לא יצלח בהבנתה.צריך יותר מוטיבציה בשביל לזכות להבנה בה.

    2. אילון אתה מגזים. תנע ואנרגיה בהחלט יכולים להיות הגדרות תיאורטיות. אולי אחרי ההגדרה אתה מפתח תחושה כלשהי לגביהם, אבל אני לא חושב שבתוך כל הדיוט יש תחושה לגבי תנע ואנרגיה.
      אני גם לא מסכים לגבי חוסר היכולת להגדיר מושגים. מושגים ראשוניים אכן אי אפשר להגדיר אבל מושגים משניים בהחלט כן. כך למשל גם אם איני יודע להגדיר ספירה (אני חושב שכן אפשר) עדיין ייתכן שאוכל להגדיר את ספירת ההוד והגבורה.
      כמובן שהגדרה אינה במובן המתמטי דווקא, אלא המחשה דרך דוגמאות והסברים. זה בהחלט מספיק טוב עבורי, בטח בחיי היומיום.

  41. אינני יודע מה זה "שהם יכולים להיות הגדרות תיאורטיות".אפשר סתם להמציא קיצורים לצורך נוחות ולתת להם שמות משונים.האם הרב בבית ספר לא שאל את המורה (או את עצמו) לאחר שהוא "הגדיר" את מושג התנע,מה זה תנע ? אני זוכר ששאלתי את המורה (הזכור לטוב דווקא) בבית הספר מייד אחרי שהוא "הגדיר" : אבל מה זה תנע ? אז הוא חשב רגע ואמר זוהי כמות התנועה ולא יסף (ואני חשבתי לעצמי.טוב אם הוא נע מהר יותר אז הוא נע יותר.ואם הוא יותר מאסיבי אז יש יותר ממנו אז בהחלט ניתן לומר שהוא נע יותר מאשר גוף עם אותה מהירות ופחות מסה).אנרגיה עוד יותר קלה תפיסה.היא קשורה לכמות הנזק הנגרם ע"י גוף שנזרק על קיר למשל.גם היסטורית המושג קדם להגדרה.הייתה מחלוקת בין הפילוסופים של הטבע הקדמונים על "הכוח החי" ( vis viva) שנשמר .בסוף התברר שהיו שניים כאלה ואלו התנע והאנרגיה.אם לכל הדיוט בתוכיותו לא היה מושג עליהם אז לעולם הוא היה נשאר בהדיוטיותו

  42. אני ממליץ לקרוא את המבוא לספר אור הגנוז של מרטין בובר -ולקרוא אותו בשימת לב (כ-60 עמודים למיטב זכרוני) בעיני הניתוח ( האנליטי) שלו שופך אור על העניין

  43. מירי כתבה:
    ובכן, חייבת להודות שהצלחת לעצבן אותי בפוסט הזה.
    בפעם האחרונה שבדקתי אני אישה, ואני בכל זאת מוצאת את עצמי מוטרדת משאלות אינטלקטואליות לעיתים די קרובות ואפילו מחפשת עבורן תשובות.
    נחמד מצידך להוסיף פיסקה אחרונה למענו של הPC, ובכל זאת ההכללות שזרקת היו די מוחלטות והצליחו להניע אותי לכדי כתיבת תגובה בפעם הראשונה. (יוהו! :))
    לגבי ההתעמרות שלך בתנועה החסידית – מסכימה אתך שרובם המוחלט של התכנים לא יותר מידי רציונליים ולפעמים אפילו חסרים די בשר כדי לנעוץ בו שיניים, אבל למרבה הצער באמת יש הרבה אנשים שלימוד, במובן הלוגי שלו (שזה המובן היחיד למעשה) מורכב מידי עבורם, ואני לא רואה פסול בעניין שהם מוצאים בנושא שמעסיק אותם וגורם להם להרגיש טוב עם עצמם. (ואני מכירה די הרבה כאלה)
    יום טוב לך ?

    (אני די בטוחה שהגבתי במקום הלא נכון, כלומר לאבישי בטעות. לא מצאתי דרך להגיב לפוסט עצמו משום מה)

  44. מירי שלום.
    ראשית, זה שהתעצבנת זה כבר טוב. זה אומר שדבריי עשו משהו. לעצם העניין, יש לי מדגם רחב וגדול למדיי, ולכן אני עומד מאחורי דבריי. עצבנות אינה טיעון ולא עובדה. כדי להכחיש את מה שכתבתי תביאי עובדות אחרות. בדקי כמה נשים שותפות כאן או בפורומים שעוסקים בנושאים פילוסופיים ותיאולוגיים, ואז תיווכחי במציאות המרה. הבאת דוגמה אחת נגדית (את עצמך). ראשית, גם את הגבת רק כי עצבנתי אותך (כפי שקורה כל פעם שאני משחרר אמירה כזאת. עולה כאן מישהי בודדת וכועסת ומביאה את עצמה כדוגמה נגדית, וכמובן לא הגיבה לפני ולא אחרי אלא רק כאן כי היא התעצבנה). מעבר לזה, אני מניח שאת לא מנסה לטעון טענה סטטיסטית על סמך המדגם המרשים הזה? אם כן, אני ממליץ לך על הפוסט שעוסק בחוק המספרים הקטנים (טור 38):
    https://mikyab.net/%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%95/
    אולי יש הסברים אחרים למיעוט הנשים (שמעתי כמה כאלה ולא השתכנעתי). אבל אלו העובדות. אני מקווה שלנשים את אין את המאפיין של הכחשת עובדות בגלל עצבנות. 🙂
    לעצם דברייך, תגובתך כבר עלתה כאן כמה פעמים וכבר עניתי עליה כמה פעמים. אין לנו שום ויכוח.

    1. א. עצבנות בהחלט אינה טיעון (היא דווקא כן עובדה, אבל לא אחת שרלוונטית). מה שעשיתי היה בהחלט שיחרור קיטור בלבד כי זה נושא שמציק לי.
      ב. נכון שהסתמכת על מדגם רחב משלי, אבל הוא צר ביחס לכלל הנשים בעולם ובכל זאת ראית לנכון להסיק מסקנה כוללת בהסתמך עליו ('שאלות אינטלקטואליות לא מטרידות אותן'). למעשה אני מפריכה את הטענה שלך באמצעות הדוגמה הנגדית. ('יש לפחות אישה אחת ששאלות אינטלקטואליות כן מטרידות אותה'.)
      ג. יש לי כמה הסברים למיעוט הנשים אבל מניחה שזו לא הבמה הנכונה. אגב, מעניין לשמוע את אלו שלך.
      הערה צדדית – לנשים יש את המאפיין של הכחשת עובדות בגלל עצבנות באותו האופן שיש להן את הנטייה לבזבז שעות בצפייה בסדרות את את החשק העז לריבת תות – לחלקן כן ולחלקן לא. (לי לא, אב זה לא ממש משנה למשהו.)

      מסכימה שלא הוגן מצידי להגיב רק כשיש לי תלונות – אני נהנית לקרוא את הפוסטים שלך (טוב, רוב הזמן) והספרים שלך נפלאים בעיניי, תודה עליהם.
      יום טוב.

    2. הטענה הסטטיסטית ביחס לכל הנשים בעולם חלשה למדיי. כידוע בסטטיסטיקה תמיד מסיקים ממדגם את החוק הכללי. לשיטתך אי אפשר לומר מאומה על העולם (כמו הטענה שכל בני האדם הם בני תמותה. וכי ראית את כל בני האדם בעולם?) מה עוד שאמרתי משהו שבעצמו לא חוק גורף (שלא כמו תמותת בני אדם) אלא מאפיין טיפוסי שכמובן יש לו יוצאות דופן (מעטות כנראה).
      ובהקשר זה, כבר הסברתי שדוגמה נגדית לא ממש אומרת משהו. אבל אציין שכאן לא הבאת אפילו דוגמה נגדית אחת. הרי גם את עצמך לא מגיבה כאן אלא כשמתעוררת העצבנות :). אגב, לא מדובר כאן בהוגנות. מבחינתי זה בסדר גמור להגיב רק כשעצבניים ואין בכך שום פסול. מה שטענתי הוא רק שתגובה כזאת לא מפריכה את טענתי. בכל אופן, אני חוזר שלא היתה כאן ולו בדל הפרכה לטענתי. כבר הפניתי אותך בעניין זה לטור על חוק המספרים הקטנים.
      בשמחה.

      1. זה כבר לגמרי אוף-טופיק, ובכל זאת למען הסדר הטוב – אני לא ראיתי באמירה הזו טענה סטטיסטית אלא טענה כללית. מכיוון שכך – גם דוגמה נגדית אחת מפריכה את הטענה, או לפחות הופכת אותה לחלשה יותר ('*רוב* הנשים אינן מוטרדות משאלות אינטלקטואליות')
        באותו האופן, לו הייתי נתקלת באדם שאינו בן תמותה, הייתה מופרכת הטענה לפיה כל בני האדם הם בני תמותה.
        העובדה שאני לא מגיבה כאן לא מעידה שאיני מוטרדת משאלות אינטלקטואליות – העולם גדול ורחב דיו כדי לדון בנושאים אינטלקטואליים במקומות נוספים.
        ולעניינינו – אנחנו די מסכימים בגדול – גם אני מודעת לכך שנשים מעורבות הרבה פחות בתחומים כאלה (אליבא ד'הארץ' של הבוקר פחות מרבע מהעורכים הפעילים בויקיפדיה הם נשים) ומוצאת את זה מדכא.
        שבת שלום 🙂

  45. באיגרת שכתב ר' אליעזר בן ר' אלימלך מליז'נסק, שנדפסה בסוף ספר נועם אלימלך,יש תשובה ארוכה ומבוארת בעניין כמה קושיות שבני אדם שואלים על הצדיקים. ובסוף הוא כותב:
    "ומי שאינו מאמין לדברי אני אומר לו כך. מתחילה ישוב על חטאת נעוריו, ויתבודד בעצמו וישים אל לבו כמה פעמים הלבין איזה אדם אף אחד מבני ביתו, וכמה פעמים אמר שקר אף בדברי הבאי, ושאר דברים אשר הם מבוארים בספרי היראים, ולעשות עליהם תשובה גדולה וחרטה גדולה: והגאוה עולה על כולם"…

    וכך אמר אאמ"ו נ"י אם תרצו להשגיח בדברי אלו תראו שדברי כנים ואמיתים: ומי שיש לו עוד ספיקות וקושיות על עובדי השי"ת, אני נותן לו עצה, שישב בבדידות ויפשפש במעשיו כמבואר לעיל, אף שלא ביארתי קצהו מחמת שקצרה היריעה מהכיל, אתן לו עוד עצה שיתחיל ללמוד תורה לשמה בכל אופני׳ בלי פניות, ויקום בחצות לילה תמיד לבכות על עונותיו אשר עשה מנעוריו עד היום במר נפש, וילמוד תורה לשמה והתורה תזכיר לו כל עונותיו ותסמר שערות בשרו, והתורה תלמדנו לעשות תשובה: ועבירה שהיה כמצחק בעיניו יעמוד גדולה בעיניו ותסמר מפחד בשרו, ואז יתורצו לו כל הספיקות, ושב ורפא לו ויראה מעלות הצדיקים העובדים את ד׳ באמת". עכלה"ק.

    1. אבל זאת בדיוק הנקודה שהדליקה נורה אדומה אצל הגאון מוילנא. מה הכוונה ב"לערער על הצדיקים"? הכוונה היא לשאול שאלות שקשורות בהבנה על משהו שאיזשהו צדיק (נניח מישהו שיש הסכמה ציבורית רחבה מקיר אל קיר שהוא אכן צדיק) אמר? אם זה המצב אז כל האמוראים ורבנן סבוראי והגאונים והראשונים והאחרונים צריכים לאמץ את העצה הזאת, שהרי כולם הם צדיקים ועדיין כולם (או עכ"פ רובם) מקשים קושיות אחד על השני אינם מסכימים לקבל את דברי חבריהם כמילים חקוקות בסלע שאין לערער עליהם. ואם מדובר בשאלות על אמיתותה ומידת הלגיטימיות שיש לתנועת החסידות ביהדות, ולזה קורא הרב שצטטת "צדיקים" אז אני חושב שאין אפילו טעם להכנס בעובי הקורה להסביר את הבעייתיות הקשה שיש באמירה הזו כלפי מי שבחרו שלא לנהל את אורח חייהם לפי תנועת החסידות, אך עדיין הם מקיימים את כל מצוות התורה בשלימות, והם "מערערים" ותוהים על קנקנה של תנועה זו. ואני בכוונה לא מאריך בכיוון החשיבה הזה בגלל שישי לי הערכה רבה לתנועת החסידות על אף שבימים האחרונים אני מתפכח ומבין עד כמה האבסורד שורר בכל רעיון וכל דבר שהתנועה הזאת מייצגת בעולם.

  46. הופנתי למאמר, וקראתי בהנאה. שכן אין אושר גדול לעם הארץ מאשר לשמוע תלמיד חכם המעגן את מה שהרגיש. נכון שהיו שמייד הקשו עלי, שהכתוב מוציא מכלל דברי תורה את כל ספרות המדרשים, (הקבלה והזוהר,) והאגדתות שבגמרא. אבל נניח לזאת.
    מה שרציתי בכל זאת לציין, שבימי הגלות, בה עם מסורס היה צריך להחזיק מעמד ולשמור על הגחלת ובעיקר הידע, אולי לא היה מקום לעיסוק תרפויטי. אבל נראה לי שבימינו, בו לא חסרים לומדי תורה, היה עדיף יותר אנשים בריאים ופחות תלמידי חכמים חולים.

  47. כלום כלו המלים באמתחת מילות,
    ואין כבר כבר מלים לסדר,
    עד כי כמעט כל משפט מצטט
    מלה לועזית ויותר?

    כלום אין תחליפים לאמביוולנטי,
    סינתטיות, אסוציאציה, דיכוטומית,
    אלטרנטיבית, קונקרטי, אספקטים,
    טרנסצנדנטי, רקורסיבית,
    הפוסטמודרני, קונטיננטליים ועוד?

    ולו לפחות בסיכום מאמר,
    נתתם מקרא או מילון,
    ולא נאלץ הקורא הנבוך
    למצוא למלים פתרון.

    1. גם אם לא תמו מילות הכתובות בשפת עבר,
      הן פסול מה מצאת במילים שמעבר.
      לעתים הן קולעות ולעתים נקלעות,
      אך טובות הן מתחליף במילים עבריות.

      מילונים לא ספו ולא תמו בזו הרשת,
      ומקובלנו שעל הניזק להרחיק עצמו בקשת.
      ובמקום בו כותב מביא ממרחק לחמו,
      יטרח נא הקורא במטותא אחר כוונתו.

      ותועלת גם יש משימוש באלו המילים,
      יפיותו של יפת, חשיפה לספרות וספרים.
      ביני בהם אל תהי כלואה ושרית עם אלוהים,
      ותתקיים בך לעד חכמת התורה שרתי בגויים.

      הן התוכן קובע ולא המחלצות,
      בטוח אני באלה ובזכות שלושת אבות.

  48. שלום לכת"ר תודה רבה על כל המאמרים הנפלאים ועל כיוון החשיבה הנפלא והמקורי. אני רוצה לשאול אותך שלוש שאלות:
    א. אני מעוניין ללמוד את כתבי קאנט ואת כתבי היידגר (תורה היא וכו') ואני רוצה לדעת איזה ספר מקיף על שיטת כל אחד מהם הכי מתאים לתלמיד מתחיל וקשה הבנה כמוני, שכמובן גם ספרים שמחברים אחרים כתבו המציגים את שיטתם של החכמים האמורים לעיל, בשפה מותאמת יותר להבנתנו באים בחשבון.

    ב. איזה מקום תופסת תורת הרמח"ל בחלוקה הזאת בין שתי כתות הקמאית, והמודרניסטית?
    ג. האם אתה זוכר עכשיו דוגמא קונקרטית לספר/מאמר/הגיג חסידי שעונה להגדרות של לימוד-קוגנטיבי?

    1. א. בעברית יש את ספרו של הוגו ברגמן על קאנט. הייתי מציע להתחיל ממנו ולהתגלגל. לא עסקתי בהיידגר ואיני מכיר ספרות עליו.
      ב. לא יודע. אלו לא אספקטים שמעניינים אותי.
      ג. לא יודע מהו לימוד קוגניטיבי. אבל אני גם לא מתמצא בחסידות כך שבין כה וכה אני לא האיש המתאים למצוא הגיג כזה.

  49. תודה על ההמלצת קריאה כת"ר.
    לימוד קוגנטיבי- לימוד באמצעות החשיבה האנושית. הלוגוס, הרציונאל העליון והנורא בסוד תהום רבה. (תודה על העזרה)

השאר תגובה

Back to top button