על תיאולוגיה פמיניסטית (טור 40)

בני דודנו האמריקאים מספרים על אדם שעלה לרקיע להיפגש עם ריבונו של עולם. כשחזר לכדור הארץ שאלו אותו חבריו: “איך הוא? מה הוא אמר לך?”. השליח פתח את דיווחו באומרו:[1] “first of all, she is black…”.

כלפי מה הדברים אמורים? לפני כמה שבועות שמעתי ברדיו ראיון עם אפרת גרבר ארן בעקבות המאמר שלה במוסף שבת של מקור ראשון, העונה לשם “להעז לקרוא לו אמא”. המאמר הזה מצטרף לז’אנר של כמה מאמרים שמנסים להציע תיאולוגיה פמיניסטית, שלפיה הקב”ה הוא ממין נקבה ולא זכר (“לקרוא לו אמא” – לקב”ה). דומני שהחלוצה במחוזותינו בעניין זה היא תמר רוס, שעסקה בתיאולוגיה פמיניסטית בכמה חיבורים שלה, שאחד או שניים מהם קראתי אי פעם בעבר (אבל איני זוכר פרטים, רק את הרושם הכללי שיובא להלן).

אין צורך לציין שגם בנושא זה כמובן אנחנו צועדים הרחק אחרי בני דודנו הנ”ל, שהקדימו את הנאורות היהודית המהוססת, אמנם במקרה זה בכמה עשרות שנים בלבד. אני חייב להודות ולומר שיש כמה וכמה דברים שבהחלט שווה לנו ללמוד מהם, אבל דומני שתיאולוגיה פמיניסטית, ואולי תיאולוגיה בכלל, אינו אחד מהם.

מכאן תוכלו ודאי לשער מה דעתי על התיאולוגיה הפמיניסטית, אבל אני משוכנע שחלק מכם עלולים להסיק מסקנות פזיזות מדיי לגבי הצפוי בטור הזה. לכן כבר כאן אקדים ואומר שהטור הזה לא נכתב כדי להתנגד לתיאולוגיה הפמיניסטית, ולו רק מפני שאי אפשר להתנגד למשפט שלא טוען מאומה. מי שטוען את הטענה X בעצם אומר לנו שהטענה X היא אמתית לדעתו. מי שמתנגד לה בעצם אומר שלדעתו X שקרית. אבל אם X לא אומרת כלום אזי היא לא יכולה להיות לא אמתית ולא שקרית. מטרתי כאן היא לנסות ולהראות את זה גופא: שהתיאולוגיה הזאת לא אומרת כלום. ומכאן שההתנגדות לתיאולוגיה הפמיניסטית (או התיאולוגיה הגברית) סובלת מאותו חוסר חשיבות ומשמעות בדיוק כמוה עצמה. אם אנקוט לשון המעטה אומר שזה non-issue. בלשון מדויקת יותר צריך לומר שזה nonsense.

שאלת התיאולוגיה הפמיניסטית קשורה בטבורה לכמה מגרעות יסודיות של התיאולוגיה בכלל. ולכן חשבתי שיהיה מעניין לגעת בה גם בהקשר מעט רחב יותר.

משמעותה של הטענה שהקב”ה (=הקדושה ברוכה היא) הוא (?) נקבה

אם נתמקד במאפיינים הפיסיים, אני מניח שאף אחד מהתיאולוגים/ות דנן לא מנסה לטעון שיש לקב”ה אברי מין נשיים, או אונה מוחית שמאלית מפותחת, או הולך עם כיסוי ראש בגילוי פחות מטפח משערותיו (לשיטת ר”מ פיינשטיין). מאידך, לגבי מאפיינים לא פיסיים, קשה מאד לקבוע אלו מהם מהותיים לאישה. חמימות? רגשיות (אינטליגנציה רגשית)? הכלה? סובלנות? גם אם נכון היה לומר על אחד מכל אלו שהוא מאפיין נשי מובהק (אני בספק רב), עדיין קשה לחלוק על כך שאפשר לומר שהקב”ה הוא חמים, בעל אינטליגנציה רגשית, סובלן, ו/או מכיל, גם אם היינו מותירים על כנה את ההתייחסות הגברית אליו. אם כן, די ברור שהטענה שהקב”ה הוא אישה אין בכוונתה לומר שיש לו מאפיינים מנטליים כאלה או אחרים. ואם כן, אז באמת מדובר כאן בברבור בעלמא. למה לומר שהוא אישה במקום לומר פשוט שהוא מכיל או סובלן?!

על פוזיטיביזם, עובדות ואמונה

אנסה לנסח זאת בצורה קצת יותר מדויקת. מקובל להגדיר תיאוריה מדעית כתיאוריה שניתן להעמיד אותה למבחן אמפירי. המקילים יאמרו (בעקבות קרל פופר) שתיאוריה היא מדעית אם אפשר לנסות ולהפריך אותה. כך, למשל, הטענה שלכל פייה יש שלוש כנפיים אינה מדעית, שכן איני רואה ניסוי שיעמיד אותה למבחן הפרכה. הוא הדין לטענה היסודית יותר “קיימות פיות”.

דודנינו הפוזיטיביסטים הלוגיים מרחיקים לכת וטוענים שטענה שלא מלווה בהצבעה על דרך לאימות (אישוש או הפרכה אמפיריים) שלה, כמו למשל כל אחת מהטענות הנ”ל לגבי הפיות, וכך גם כל טענות המטפיסיקה, היא חסרת משמעות (nonsense). לשיטתם תוכנה של טענה הוא התוכן האמפירי שלה (מה היא אומרת על העולם או על מה שנוכל לראות בעולם). מתוך כך הם סבורים שהמטפיסיקה הוא תחום ריק, וכל מה שנאמר בו הוא nonsense.

לדעתי האישית הם הרחיקו לכת. כך לדוגמה אין דרך לאמת את הטענה “יש אלוקים”, ובכל זאת אני סבור שיש לה משמעות (לדעתי לא רק שיש לה משמעות, אלא היא אפילו טענת עובדה אמתית). יתר על כן, גם אם הייתי אתיאיסט הייתי מסכים שיש לה משמעות, אלא שהייתי חושב שהיא טענת עובדה שקרית. משמעותה היא תלוית גישה כמובן. בארבע המחברות כאן באתר עמדתי על כך שכל טיעון לטובת קיומו של אלוקים מניח סוג אחר של אלוקים. אבל לפי כל הטיעונים הללו יש משמעות לטענה שהוא ישנו: או שיש עצם כלשהו שברא את העולם (הטיעון הקוסמולוגי במחברת השנייה והפיסיקו-תיאולוגי בשלישית) או שיש עצם שנותן תוקף לחוקי המוסר (הטיעון מן המוסר במחברת הרביעית), או שקיים יש מושלם (שגדול/מושלם ממנו לא ניתן להעלות על הדעת. הטיעון האונטולוגי שבמחברת הראשונה) וכדומה.

דוגמה אחרת היא הטענה “אסור לרצוח”, כמו כל טענה אתית אחרת. גם לגביה נכון שאין דרך אמפירית לאמת אותה (ראה על כך במחברת הרביעית באתר), ופוזיטיביסטים קיצוניים טוענים גם לגביה שאין לה משמעות של ממש (למעט משמעות תיאורית על מה שחושבים, או בעצם חשים, בני אדם כאלה או אחרים). בכל זאת דומני שיש לה משמעות ברורה (ולא תיאורית אלא נורמטיבית. ראה על כך במחברת הרביעית). ושוב, גם אם לא מקבלים אותה עדיין ניתן להודות שהיא אומרת משהו, כלומר שיש לה משמעות.

מהי המשמעות שלה? אפשר לומר שמשמעותה היא תחושה כלשהי שנמצאת בי, אבל זו דרישה חלשה מדיי (זו המשמעות התיאורית שהוזכרה למעלה). משמעותה באה לידי ביטוי בעיקר דרך ההשלכות שלה. אם הטענה “אסור לרצוח” נכונה כי אז מי שרצח הוא אדם רע ויש להענישו.[2] אני עצמי אמנע מעשייה כלשהי אם מדובר במעשה לא מוסרי. לעומת זאת, הטענה “יש אלוהים” היא בעלת אופי מעט שונה. בהקשר הדאיסטי אין לה השלכות (דאיזם הוא אמונה באלוהים פילוסופי, בלי ציוויים דתיים או אחרים), ולכן יש לה משמעות אך ורק כקביעת עובדה: יש אובייקט כזה וכזה (שברא את העולם וכו’). אולי אי אפשר לדעת זאת ובוודאי אי אפשר להעמיד זאת למבחן אימות אמפירי, ועדיין זה אומר משהו. בהקשר התאיסטי (אמונה באלוהים מצווה) זה עוד יותר ברור, שכן שם יש השלכות של מחויבות למצוות ומחויבות לקיום רצונו. מה לגבי הטענה בדבר קיום פיות? שם אין השלכות, אבל עדיין אפשר לטעון שיש משמעות לטענה שקיימים ישים כאלה.

אלא שכדי לבחון האם אכן יש לטענה כמו “קיימות פיות” משמעות, עלינו לצקת לתוך האמירה הזאת תוכן כלשהו, כלומר לנסות להסביר או לאפיין מהי פייה. אפיון מינימלי אחד יכול להיות: יצור שקוף בעל כנפיים שלא עשוי מחומר, אין לו מסה, והוא לא ניתן לתצפית אמפירית. מדוע אחרי שיצקנו את התוכן יש לטענה זו משמעות? מפני שכעת היא אומרת משהו. אם יתברר לנו בצורה כלשהי שאכן יש יצורים לא חומריים בעלי כנפיים נוכל לומר שהטענה “יש פיות” היא אמתית. אין כוונתי לומר שבאמת יש פיות, ועוד פחות לומר שיש לנו דרך כלשהי להיווכח בזה או לשלול את זה. בכוונתי רק לשרטט את המסגרת שבתוכה ניתן לדבר על משמעותה של הטענה “קיימות פיות”. כעת ניתן לאמץ אותה או לשלול אותה, או אפילו להישאר ללא עמדה לגביה. אבל לפני שיצקנו לתוכה משמעות אי אפשר לאמץ אותה, כמו גם לא להתנגד לה, ואפילו לא להישאר בלי עמדה לגביה. אם אשתמש בדוגמה מטור קודם, איני יכול לומר שאין לי עמדה לגבי השאלה “מה ההבדל בין שפן?”. מה שלא אומר כלום, או שאני לא מבין מה הוא אומר, לא יכולה להיות לי עמדה לגביו, וגם איני יכול לומר שאין לי עמדה לגביו. אני פשוט לא מבין מה זה אומר.

בחזרה למשמעותה של התיאולוגיה הפמיניסטית

כעת אנחנו מצוידים מעט יותר, ונוכל לחזור ולשאול האם לטענה “אלוקים הוא אישה” יש משמעות כלשהי. היא כמובן לא ניתנת לאימות אמפירי, אך בזה היא לא שונה מהטענות על פיות ועל אלוקים בכלל. האם יש לה השלכות? אני בספק רב. איני רואה ולו השלכה אחת לקביעה הזאת, כלומר טענה אחת שמי שמאמין שאלוקים הוא גבר יצטרך לשלול ומי שמאמין שהוא אישה יצטרך לאמץ. אבל עדיין ייתכן שיש לטענה זו משמעות, כמו הטענה שיש פיות או שיש אלוהים בהקשר הדאיסטי. אולם כפי שראינו למעלה, טענות מהסוג הזה לא אומרות מאומה כל עוד לא הצענו אפיון כלשהו לאותו אלוהים או לאותן פיות. אלוהים הוא יש בעל כוח שברא את העולם, ופיה היא יצור לא חומרי וחסר מסה שלא ניתן לתצפית. אלו הגדרות די אמורפיות ועדיין למיטב שיפוטי די בהן כדי לצקת תוכן בטענות הללו. לא צריך להיות פוזיטיביסט לוגי כדי לדרוש יציקת תוכן שכזאת כתנאי לכך שלטענה כלשהי תהיה משמעות. כל מה שאנחנו מבקשים הוא שהטענה הזאת תטען משהו.

ובכן, האם הטענה “אלוהים הוא אישה” אכן טוענת משהו? אני חייב לומר שאם יש משהו כזה, אני לא מצליח להבחין בו. כאמור, לא סביר שיש כאן טענה על מאפיינים פיסיים, אבל גם לא על מאפיינים נפשיים-מנטליים. בניסוח אחר אשאל זאת כך: מה אמור להתרחש כדי שאגיע למסקנה שהטענה הזאת אמתית או שקרית? ואין כוונתי דווקא לתצפית אמפירית. תנו לי נפקא מינא, ולו תיאורטית: מה אמור להיות נכון או לא נכון בתיאולוגיה גברית/נשית? אם יתגלה אליי אליהו ואוכל לשאול אותו הכל, מה עליי לשאול אותו כדי להגיע למסקנה חיובית או שלילית בעניין הזה? אני מוכן להסתפק במאפיין המינימלי והמיקל של פופר: מה צריך להיאמר לי כדי שאגיע למסקנה שתמר רוס או אפרת גרבר ארן טעו? אני לא מצליח לחשוב על משהו כזה. אם הייתי מפנה אותן בטובי ומציע להן לדבר עם אליהו שהתגלה אליי, מה היה עליהן לשאול אותו כדי להגיע למסקנה שלהן? מה שמאד מרשים מבחינתי הוא שהן הצליחו להגיע למסקנה הזאת (שאלוהים הוא אישה) אפילו בלי לשאול את אליהו. ואילו אנוכי הקטן, תולעת ולא איש, בער לא אוכל הבין, איך אפשר להגיע למסקנה הזאת (או להיפוכה) אפילו אחרי דיבור חופשי עם אליהו.

חשוב להבין שטענותיי מופנות הן כלפי אלו שדוגלים בתיאולוגיה גברית (פטרנליסטית, מתנשאת ומדירה), והן כלפי אלו שדוגלים (נכון יותר: דוגלות) בתיאולוגיה פמיניסטית (נאורה, מתקדמת ורחומה). אלו כמו אלו עוסקים/ות ב-nonsense. בו בזמן גם אלו שמתנגדים לכל אחת מהתיאולוגיות הללו שותפים מבחינתי לתיוג הזה.

הרחבה לטענות תיאולוגיות בכלל

מתברר שלרבות מהטענות בתחום התיאולוגיה יש אופי כזה. בספרות התיאולוגית (וגם בזו הפילוסופית) נשברים קולמוסים ונשפכים נהרות דיו (מה שדורש כריתת יערות מסיבית, ותורם את תרומתו לתהפוכותיו התזזיתיות של האקלים בדורנו), בבירור סוגיות של nonsense. אנשים מבררים את גישתו של פלוני לסוגיית הזולת והזולתנות, כשמעטים מהם בכלל טורחים להנהיר את משמעותו של הדיון. להתרשמותי זהו מאפיין מובהק של הפילוסופיה הקונטיננטלית (הצרפתית-גרמנית, להבדיל מזו האנליטית שהיא בעיקר אנגלו-אמריקאית). כל מיני צרפתים דנים בסוגיות עמוקות שלא אומרות מאומה, אלא שהם עצמם שקועים כה עמוק בדיונים החשובים הללו עד שאינם שתים את ליבם לכך. וכשזה מתגלה למישהו מהם במקרה, מיד עוברים למחוזות הפוסטמודרניות, המשחק במילים ושעשועי הלשון, שם אתה עושה מניפולציות על משפטים ומגיע למשפטים אחרים כשאין שום צורך שמישהו מהם יטען טענה כלשהי. הרי אם כל צפרדע היא עמוקה כמו ענן, ועומקו של ענן הוא משולש, אז ברור שבצפרדע יש מן המשולשוּת. אמנם יש גישה אחרת שדוגלת בכך שהממד המשולש בצפרדע הוא היפרבולי, ומכאן יובן מדוע ניטשת מלחמת עולם בין הגישות. מאמרו המשעשע של אלן סוקל מדגים זאת היטב.

דומני שאם תיטלו לידכם כרך לדוגמה של כתב עת פילוסופי או מאמרים במחשבת ישראל תראו שחלק ניכר מהמאמרים טוחנים מים זה בזה בסערה, תוך הבאת מובאות ומקורות לכל גישה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. רק כדוגמה, טלו את הדיון על היחס בין אלוהים לבין העולם, כלומר סוגיית הפנתאיזם, ובלשון הקבלית סוגיית הצמצום. הפנתיאיסטים גורסים שאלוהים זהה עם העולם (מה זה? מה תוכנה של טענה זו?), הפנאנתאיסטים, לעומתם, סבורים שהוא מכיל את העולם (העולם בתוכו), אחרים סבורים שהוא סובב או ממלא, אלו גורסים שהצמצום הוא כפשוטו ואחרים סבורים שלא. הצד השווה לכל אלו שלא מדובר בטענות, לא אמתיות ולא שקריות. זהו nonsense  במיטבו. במאמרים שאני ראיתי לא מוקדש גרם של מאמץ להגדיר במה מדובר, מה תוכן הטענות וכדומה. יש מיון קפדני של הגישות השונות, הבאת מקורות לכל אחת מהן, ושרטוט מפה של גישות ודעות.

אולי אני מוציא שם רע לתחומים הללו באופן גורף מדיי, ואני משער שיש כאלה שכן ניסו להנהיר את משמעות הטענות הללו, אבל מתוך החיבורים שאני פגשתי כמעט לא היו כאלה. הם היו מאד שיטתיים ומבוססי מקורות, ועדיין תחושתי היא שהם לא אמרו מאומה. בכל אופן, העובדה שדיונים כאלה בכלל מתאפשרים, גם אם הם לא מדגם מייצג, היא סימן רע מאד לתחומים הללו.

שימוש במטפורות לשיכוך כאבי בטן

קשה להכחיש שיש לאמירות כאלה ערך תרפויטי. אני בטוח שאפרת גרבר ארן ותמר רוס רוות רוב נחת כשהם קוראות לו (או לה) אמא. זה כנראה מאד מרגיע אותן, גורם להן לאהוב אותו (בעצם אותה) ולקיים בדבקות את מצוותיו (בעצם מצוותיה). כך גם החסידים מאד נלהבים מהטענה העמוקה שאין עוד מלבדו והכל אלוקות, כלומר שהצמצום לא כפשוטו. אחרים מבחינים בין סובב לממלא וחשים עומק אינסופי בגישה זו או אחרת. כל אלו הן תופעות תרפויטיות מבורכות.

אבל בין שיכוך כאבי בטן או ריפוי נפשי ובין טעינת טענה המרחק רב. לדוגמה, אם למישהו מועיל או מרגיע לומר שלוש פעמים ביום את המשפט “לכל פייה יש שלוש כנפיים”, אז בהחלט כדאי שיאמר זאת. אבל לנו כשומעים האמירה הזאת לא נושאת בחובה שום אינפורמציה. זוהי מנטרה שנאמרת למטרות תרפויטיות, ולא טענה בעלת ערך אינפורמטיבי. לכן גם אם הייתי חש צורך תרפויטי באמירת המנטרה הזאת לא הייתי כותב עליה מאמר אקדמי או אחר (אלא אולי בכתב עת רפואי או פסיכולוגי). למיטב הבנתי תיאולוגיה ופילוסופיה אמורות לעסוק בטענות, כלומר במשפטים שטוענים משהו, אמתי או שקרי, על העולם. תרפיה היא עניינה של הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה והרפואה, שהן כמובן דיסציפלינות אחרות לגמרי. כדאי שהעוסקים באמירות כאלה ייקחו זאת לתשומת ליבם/ן. אני מזמין את ההוגות הנלהבות של התיאולוגיה הפמיניסטית לשלוח את מאמריהן המלומדים לכתבי עת רפואיים ופסיכולוגיים, ולו כדיווח על מקרי מבחן מעניינים. כדאי שהקהילה תיתן את דעתה לכך שיש אנשים או נשים שחווים ריפוי והארה כשהם ממלמלים משפטים כמו “לקרוא לה אמא” ודומיהם. זו באמת תופעה קלינית מרתקת, ובהחלט שווה עיון ודיון. אלא שהעיון והדיון הזה ראוי להם שייערכו במחוזות הרפואיים והקליניים ולא במחוזות התיאולוגיה והפילוסופיה. מסיבה שלא ברורה לי, רבים מהמאמרים הללו נשלחים לבמות שעוסקות בתיאולוגיה ופילוסופיה, בעוד שמקומם הראוי הוא כאמור במחוזות אחרים.

רק כדי להסיר תחושות לא נוחות, אין כוונתי לומר שמי שאומר דברים כאלה הוא חולה. ממש לא. כל אחד מאתנו נרגע או רווה נחת באמצעים כאלה או אחרים. אחד אוהב לראות משחקי כדורסל, אחר צופה בטלוויזיה, שלישי לומד קצות החושן ורביעי נוסע לטייל, או אוכל עוגה טובה. אז יש גם כאלה שמביאים מרגוע לנפשם על ידי פיתוח תיאולוגיה פמיניסטית או דיון בצמצום לא כפשוטו. כל אלו הן תופעות שמופיעות אצל אנשים בריאים לגמרי, אלא שאני טוען שהדיון בהן צריך להיעשות בבמות שעוסקות בתרפיה ובפסיכולוגיה ובמבנה הנפש האנושית, ולא בבמות שעוסקות בתיאולוגיה ופילוסופיה.[3]

מוציא שם רע, אונס ומפתה

מספרים על ר’ איסר זלמן מלצר (ראש ישיבת סלוצק, ולאחר מכן ישיבת עץ חיים בירושלים, וראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, בעל אבן האזל) שאמר פעם שר’ חיים מבריסק, ר’ שמעון שקאפ (ראש ישיבת גרודנא, בעל שערי ישר) ור’ מאיר שמחה (בעל משך חכמה ואור שמח), הם בגדר אונס מפתה ומוציא שם רע (איני זוכר מי הוא מי, אם כי יש לי חשדות משלי). לגבי התיאולוגיה הפמיניסטית ברצוני לטעון שהיא גם אונסת גם מפתה וגם מוציאה שם רע. היא אונסת את התיאולוגיה על לא עוול בכפה, מפתה את החפצים בתפיסות פמיניסטיות ותיאולוגיות חדשניות ומעוררת בהם תחושה כאילו מדובר בתאולוגיה ובטענות עובדה, ללא שום בסיס, אבל בעיקר מוציאה שם רע לפילוסופיה ולתיאולוגיה.

אצל רבים ישנה תחושה שהפילוסופיה היא nonsense. הפוזיטיביסטים לכאורה היו אמורים לטעון זאת, לולא היה הפוזיטיביזם עצמו משנה פילוסופית (הרי לכם סתירה במשנה הפוזיטיביסטית). הסוגיות והמחלוקות הפילוסופיות הן נצחיות, ולא ניתן להתקדם בהן. אי אפשר להכריע במחלוקת בין פילוסופים שהרי מדובר בטיעון מול טיעון ושניהם לא חשופים למבחן אימות אמפירי. זה אומר בכה וזה חושב בכה, אבל במקרה הכי גרוע מדובר במשחקי מילים וויכוחי דמה. אנשי מדע מאד נוטים לגישה הזאת, וזה מה שבדרך כלל בעוכריהם כשהם מגיעים לעסוק במשמעות הפילוסופית של ממצאיהם.[4]

כשלעצמי אני חולק לגמרי על התחושה הזאת. לדעתי הפילוסופיה מתקדמת מאד ושאלות לא מעטות מוכרעות. לפעמים הוויכוחים אינם אלא הצבעה על זוויות שונות של הנושא ואין שם ויכוח אמתי. אכן יש גם ויכוחים שלא הוכרעו ולא נראה שניתן יהיה להכריע בהם, אבל אלו מיעוט שבמיעוט לדעתי. וגם שם אפשר להעלות טיעונים אינטליגנטיים (ובלבד שלטיעונים יש משמעות במובן המינימלי שהצגתי למעלה) לפה ולשם וכל אחד יגבש לעצמו עמדה לפי הנחותיו ושכלו הישר. מה שמוציא שם רע לפילוסופיה הוא דיונים מהסוג של תיאולוגיה פמיניסטית. מדובר במשחקי מילים שלא אומרים מאומה, פרט לקידום אג’נדות כאלה או אחרות, או קתרזיס לתסכולים כאלה או אחרים (השפעות תרפויטיות). לסיום אומר שלמען האמת הכעס שלי על הבלי התיאולוגיה הפמיניסטית לא נובע מגישתי הפטרנליסטית-שוביניסטית המתנשאת (היא לא כזאת, ולו רק מפני שאני לא חושב שהקב”ה הוא גבר), אלא בעיקר מפני שדיונים כאלה מוציאים שם רע לפילוסופיה.

[1] תודתי לציפורה צ’סלר הגדולה מכולן על הסיפור הזה.

[2] כמובן שההשלכות אינן המשמעות אלא השלכה שמהווה אינדיקציה לקיומה של משמעות. אך לא אכנס לדקדוקי עניות אלה כאן.

[3] מי שיסיק מדבריי שהגות אקזיסטנציאליסטית שייכת גם היא לבמות ההן ולא לפילוסופיה, אכן יצדק (לפחות לגבי רובה).

[4] הייתי פעם בכנס פילוסופי בבר אילן, והרצה שם פיסיקאי אמריקאי מבוגר. בקהל ישב איתמר פיטובסקי (ז”ל), פילוסוף של המדע (שלמד גם פיסיקה ומתמטיקה) מהאוניברסיטה העברית. בסיום ההרצאה הוא אמר למרצה שגם פילוסופיה היא מקצוע. המרצה, כמו פיסיקאים רבים אחרים, חשב שהידע המדעי שלו מאפשר לו לטעון טענות בפילוסופיה, ועשה זאת בסמכותיות רבה שרק חידדה את האיוולת שבדבריו.

אמנם כל אחד יכול לטעון טענות, והוא אפילו יכול להיות צודק. אני מניח שאיני חשוד בכך שאני דורש השכלה פורמלית בפילוסופיה כתנאי לעיסוק בתחום. אבל אני בהחלט ממליץ על ידע ומיומנות פילוסופית, גם אם אלו נרכשו לא במסגרת אקדמית פורמלית. הידע המדעי לא תמיד מקדם אותך בעניין זה. לפעמים הוא אפילו מפריע, מפני שאתה חי באשליה שאתה יודע כל מה שצריך לדעת בתחום הנדון. זה מה שמביא לרבות מהשטויות שיוצאות מפיהם של אנשי מדע מוכשרים מאד בתחומם. יתר על כן, ההילה המדעית מנטרלת את היכולת של השומעים לבקר את השטויות שהם מדברים, ואז אפילו הם עצמם לא מבינים עד כמה גדולה האיוולת.

36 תגובות בנושא “על תיאולוגיה פמיניסטית (טור 40)

  1. דניאל

    תודה, רבי מיכי. אך דומני שהמניע הגדול מכולם/ן לטעון “הוא אשה”, נעוץ בכך שעד היום התייחסו אליו כדמות גברית (שלא לומר משפיע וכו’), כך שההשלכות מן הדימוי הזה היו של העולם הגברי. (סטייל “מה הוא רחום אף אתה”). ולפיכך כאפליה מתקנת יש להתייחס אליו כאישה, ולו כדי לתקן את עצמת ההשלכות של התייחסות אליו כדמות גברית פר אקסלנס. הרי לא התייסו אליו כדמות חסרת מגדר, אלא כגבר.

    1. מיכי מאת

      לכך בדיוק התייחסתי כשדיברתי על ערך תרפויטי (בניית תיאולוגיה כדי למנוע השלכות או להשיג רווחים, ולא מפני שהטענה נכונה). גם ההתייחסות כגבר היא לא מפני שהוא גבר אלא מפני שלשון סתמית היא לשון גברית. הא ותו לא.

    2. דניאל

      החלק הראשון מקובל. החלק השני הוא לב הטענה שלהן. לשון סתמית גם היא מבנה מציאות. זו טענה שקשה להתכחש לה. ההתייחסות לבורא כגבר, למרות אי היותו גבר יותר מאשר כל משל אחר, גורמת לא.נשים התנהגות זו או אחרת. אי אפשר לפטור את המציאות הזו בטיעון שזו לשון סתמית, הן רוצות לשנות זאת. מפני שזה משיג רווחים ולדעתן על חשבונן.

    3. מיכי מאת

      ממש לא מסכים. להיפך, ההתייחסות כגבר לכל היותר משקפת שוביניזם ולא בונה אותו. ולכן ההתייחסות כאישה לכל היותר משקפת מאוויים אבל לא משנה מאוויים אחרים (ראה תשובתי כאן לשלומי). הלשון במקרה זה לא מבנה שום מציאות. אלו קשקושים פמיניסטיים-פוסטמודרניים (אלה שתולים הכל בשפה ולשון תקנית שמבנות מציאות) חסרי שחר.

  2. שלומי

    לרב מיכאל שלום
    כמה שאלות והערות קטנות
    א. מעבר להכפשת סארטר ודרידה, האם גם עמנואל לוינס נכנס אצלך לקטגוריה של מתענגי בברבורים?
    ב. לגבי פאנתאיזם והיפוכו, מדוע זה נונסנס? לא הבנתי.
    ג. ולגבי התאולוגיה הפמיניסטית, יש לכך חשיבות בעיניי בעיקר מן הצד הפרקטי (לא רק הפסיכולוגי רפואי). הואיל ומקומה של האשה משני (מקווה שזה לא נונסנס) בסוגיות הלכתיות שונות, למשל, גירושין/עיגון, כל תנועות הפמיניזם הדתי יוצרות את מהלך ההכרה בצד זה. המשמעות היא שההלכה תשונה. נכון שאין זה פועל יוצא מכך שהקב”ה היא נקבה, אבל זהו חלק ממהלך הסטורי (מותר לכתוב את זה בבלוג שלך?) שנדמה לי שהראי”ה קרא לו “רוח האמנות אשר להסטוריה” (לא למהלך הפמיניסטי אלא לכל מהלך “אידאי” שמשפריץ לכמה כיוונים באמנות, דת ועוד).
    בקיצור, הפדלחושיות (מקווה שאתה מכיר) נוגעות בעניינים של פיקוח נפש. בוכריס, סלומיאנסקי, גירושין ועיגונים (קראתי על פרשה אחת שאתה היית מעורב בה כאיש הלכה), וכבודה של האשה בבית פנימה. אז בשם מהלך האידיאות בישראל, האין ראוי לסבול מאמרי פלצבו במקומות שאינם פלצבים? באמת!
    מקדיש לך את השיר הבא שתצמא בו פנינים יקרות. https://www.youtube.com/watch?v=bo2Y83MwEzM

  3. מיכי מאת

    שלום שלומי.
    מקווה שלא לקחת את זה אישית. כל אחד וטעמו.
    א. הכל כלול, כולל לוינס. לא אומר שזה נאמר מידע מקיף, שכן כתוצאה מדעתי זו לא טרחתי להצטייד בידע מקיף אודות החבר’ה הללו (ואני כמובן בספק רב האם יש בכלל ידע כזה).
    ב. פנתיאיזם הוא פשוט אתיאיזם שקורא לעולם שלו “אלוהים” (כן, אני מכיר את הפלפולים על כך שיש במכלול מעבר לפרטים שמרכיבים אותו. זה מלל ריק. נונסנס בלעז). לכן איני רואה על מה יש לדון בשטות הזאת.
    ג. בניגוד להסתייגות שבתחילת דבריך בסעיף זה, מה שאתה מתאר בהמשך הוא בדיוק מה שכיניתי ערך תרפויטי. הגם שאני מזדהה עם רוב המטרות שציינת, אני מתנגד נמרצות להציג משנה עיונית שלא אומרת מאומה (ואפילו משנה שכן אומרת רק שגויה), רק בגלל שהיא מביאה תועלת כלשהי. הפרגמטיזם הוא ממש מאוס ואינפנטילי בעיניי (פטומי מילי בעלמא). משנה עיונית נבחנת דרך מה שהיא אומרת, ונשפטת רק במונחי אמת או שקר (ולא במונחי תועלת). הבאתי את הדוגמה על התועלת ממלמול מנטרה שלפיות יש שלוש כנפיים. כמובן אם אתה רוצה להצדיק את השטות הזאת במונחי פיקו”נ – מי אני שאעמוד בדרכך. אלא שלהערכתי השימוש בשטויות הללו רק מחדד ומקצין את הבעיות. אם מישהי באה אליי בתביעה ערכית לשוויון או במחאה על קיפוח והתעללויות – בהחלט חשוב ונכון לשקול זאת. אבל אם היא עושה זאת מכוח תיאולוגיה פמיניסטית – הייתי זורק אותה מכל המדרגות כקשקשנית מדופלמת. תיאולוגיה כזאת רק מחזקת את התפיסה השוביניסטית שנשים הן קשקשניות וטיפשות, וחבל.
    תודה על השיר. אכן חביב והמסר לא לגמרי חד משמעי.

  4. יוסף ל.

    למה? דווקא אני חושב שיש כן טענה נורמטיבית במאמרה של גרבר. הטענה היא שאין פסול (רצון ה’) בכך שאישה תדמה את הבורא לאישה כשהיא מתייחסת אליו/אליה. היא מסיקה זאת מאחר ויש נביאים שכך התייחסו אליו/אליה. אם אליהו יגיד לנו שיש בזה פסול ויש לשמר את דימוי הגברי בכל מחיר, אז בהחלט הופרכה הטענה. לא?

    1. מיכי מאת

      זה בערך כמו לומר שיש השלכה לטענה “יש שד”, והיא שניתן לומר שיש שד (או שהטענה “יש שד” היא אמתית). זה עובד הפוך, אם אכן יש שד אז הטענה היא אמתית. אבל היותה של טענה אמתית לא יכול לכונן את המשמעות שלה עצמה.
      שאלתי היתה מה זה אומר “אלוקים הוא אישה”, ואי אפשר לענות על כך בזה שיש לזה השלכות שכן אפשר לומר את המשפט “אלוקים הוא אישה”. לשון אחר: כשאומר את המשפט הזה עצמו, מה תהיה משמעותו?

      זה מזכיר לי תהייה שתהיתי פעם על שיטת רבי יוסי הגלילי שקדשים קלים ממון בעלים. הרי התורה קובעת מה יש לעשות עימם וזה דומה מאד לכל קרבן אחר (קדשי קדשים). איני רואה זיקה בי םהבעלים לקדשים קלים יותר מאשר בינו לקדשי קדשים.
      והנה, רבים עונים על כך שאפשר לקדש בהם אישה, אבל זו תשובה חסרת ערך. זה שאפשר לקדש בהם אישה הוא השלכה של הטענה שהם ממון בעלים. אני שואל מה פירוש/משמעות הדבר שזה ממון בעלים. באיזה מובן זה ממוני?
      אגב, אם תתבונן תראה בנקל שהתשובה הזאת הרבה יותר טובה ומשמעותית מזו שאתה הצעת לשאלה שלי, ואכ”מ.

    2. יוסף ל.

      במחילה אבל זה ממש לא מה שטענתי.
      לא כתבתי שההשלכה היא שניתן לומר שה’ הוא אישה. טענתי היא שהמאמר בכלל לא עוסק באלוהים עצמו אלא בדימוי של האדם כאשר הוא פונה אליו. לדמות את אלוהים בצורה כזאת או אחרת היא פעולה מחשבתית ממשית ולא מלל חסר משמעות. אני יכול לדמות אותו למלך קשוח או כזקן מלא רחמים, כגיבור מלחמה וכו’
      על כן השאלה היא האם לדמות את אלוהים לאישה כאשר פונים אליו או מתפללים היא פעולה לגיטימית או שלא. מה nonsense בזה?
      (כמובן איני דן בשאלה האם בכלל רצוי לדמות את האל בכל צורה שהיא)

    3. מיכי מאת

      ו לא פעולה מחשבתית אלא דמיון חסר כל תווכן עובדתי. אם אתה שואל איך לדמיין אותו, אין לזה תשובה נכונה או לא נכונה. תעשה מה שאתה רוצה. לזה קראתי תרפיה.
      זה נונסנס פילוסופי כי זה לא טוען מאומה. אם נוח לך – מצדי דמיין אותו כעמוד חשמל. זה לאנמשפט במונחי נכון ולא נכון אלא במונחי נוחיות, אג’נדה, או מבנה אישיותי.

    4. יוסף ל.

      נראה לי שאתה פשוט מניח שאין משמועת לדימוי שהאדם מאמץ ועל כן מאמר שדן בנושא האם דימוי מסוים לגיטימי או לא חייב להיות nonsense ונשלח ישירות למחלקת התרפיה. בדיוק כפי שאתאיסט יאמר שדיון על אופן אמירת ברכות השחר הוא חסר משמועות ויאמר “תעשה מה שאתה רוצה” “מה שנוח לך”. אבל אם מניחים שיש דימוי “מותר” ודימוי “פסול” בעבודת ה’, כלומר שה’ רוצה שנאמץ דימוי מסוים ונדחה דימוי אחר ממוחנו כשפונים אליו או מתפללים, אז בהחלט הדיון רלוונטי. למשל הרמב”ם הקדיש הרבה מאמצים כדי שנטהר את עצמינו מדימויים מגשימים, משמע שיכול להיות דימוי שהוא לא נכון (או לפחות לא רצוי).
      (אם אתה חושב שהדיון מוצה – אם בכלל אתה חושב שיש כאן דיון- אז אפסיק לחפור)

    5. מיכי מאת

      אני לא מניח כלום. אמרתי משהו לגמרי פשוט ואתה חוזר שוב ושוב על אותו עניין עצמו במילים שונות. אין כל משמעות לדיון על דימויים מותרים ואסורים כל עוד אין תוכן לדימויים הללו. דימוי יכול להיות מותר או אסור אם אני מבין מה הוא אומר. אחרת מדובר במשחקי מילים.
      לכן אני חוזר על שאלתי: מה אמור להתקיים כדי שנדע האם הטענה/הדימוי אמת או שקר. מה הדימוי הזה אומר?

    6. יוסף ל.

      טוב אני לא יודע מה להגיד כל כך. בעיניי זה לגמרי ברור שהדימוי משנה את אופן ההתייחסות של האדם לאלוהים. אם אני מדמיין את את אלוהים כבעל מכולת עצבני הפניות שלי אליו יהיו שונות מאשר אם אני מתייחס אליו כאל מלך מלא רחמים או כאל מפלצת ספגטי.
      אפשר להגיד שאין לזה חשיבות אבל עובדתית יש כאן חוויות שונות של פניה לאלוהים. החוויה של האישה שמדמיינת את אלוהים כאמא היא שונה מהחוויה של האישה המדמיינת את אלוהים כאבא, אי אפשר לחלוק על זה.
      עכשיו השאלה היא האם כל חוויה של פנייה לאלוהים היא רצויה. לא משנה מה התשובה אבל יש כאן באמת תוכן של ממש.
      ולגבי השאלה מתי דימוי יתברר כלא ראוי (לא מבין למה אתה הולך על הנכון/לא נכון – מראש כתבתי שיש כאן טענה נורמטיבית ולא עובדתית- ה-ought ולא ה-is) ניתן להעלות סתם סברות. אולי דימוי שיותר מדי מוגשם הוא פסול, או אולי דימוי של בעל חי פסול. כלומר אדם שידמיין את אלוהים כברווז ענק צהוב, עושה דבר שאינו ראוי לעשותו.
      בקיצור איני מבין למה אתת חשוב שהדיון הזה הוא פחות בעל משמעות מכל דיון אחר הדן בנורמות של פניות לאלוהים כגון כוונות בתפילה או אופן אמירת הברכות שגם עליהם אי אפשר לומר נכון / לא נכון.

    1. מגיב

      שלום הרב מיכי. האם החלוקה המסורתית של משפיע-זכרי ומקבל-נקבי, אינה משמעותית בהקשר הזה? דהיינו אלוהים זכרי הוא אלוהים שיוצר את הבריאה ומקיים אותה ומכניס אליה תוכן, ואלוהים נקבי, לא ברור לי מה זה בהקשר הזה. אבל בכל מקרה, זו טענה בעלת משמעות, ולא טענה סתמית (אם מקבלים את ההגדרה הזו לזכרי ונקבי, אז זה שאלוהים זכרי זה לכאורה משהו שהוא חלק מחוויית הקיום הבסיסית של המאמין באלוהים, את כל התוכן שיש בנו, ומחוץ לנו, אנו מקבלים מאלוהים).

    2. מיכי מאת

      לא. אם כוונתה לומר שאלוהים לא משפיע אלא מושפע, שתאמר את זה (ואז גם נוכל להתווכח או להסכים כי זה טוען משהו). יתר על כן, היא כפמיניסטית ודאי תסכים שיש גם גברים מושפעים ונשים משפיעות.
      מעבר לזה, בניגוד לדבריך הטענה הזאת לא אומר מאומה. ביקשתי שיראו לי איזו טענה מנוגדת לטענתה? מה אמור לקרות כדי שנחליט שהיא צודקת או לא. שפתאום אלוהים יפסיק להשפיע? מה זה אומר בכלל? האם אתה לא רואה את ההבל שבעניין הזה.

    3. מיכי מאת

      לנתן (משום מה אני לא מצליח להכניס תגובה להודעה שלך),
      אני יכול לנחש שהאו”ש הוא מפתה (נשמע הגיוני ומתאים), ר”ח הוא מוציא שם רע (כי מה שהוא נשמע נראה נכון, אבל בבדיקה נוספת זה לא עומד. השכל הישר אונס את המקורות), ור”ש הוא אונס (מנסה לתפור את כל הסוגיות לעיקרון שלו. ר”ח בכלל לא טורח לבדוק את העקרונות שלו על כל הסוגיות, ואכן דבריו בד”כ לא באמת מתאימים להם). יש עוד להאריך בזה, ואכ”מ.

  5. בני

    שלום הרב מיכי,
    לענ”ד, דבריך בטור הזה רק מחזקים את דבריה של אפרת גרבר-ארן. אתה טוען שאין שום משמעות להתייחס לה’ כאל אמא, בדיוק כמו שאין שום משמעות להתייחס לה’ כאל אבא. זה למעשה גם הטענה שלה – אין משמעות אמיתית להתייחסות לה’ כאל אבא, ולכן אפשר להתייחס אליו גם כאל אמא.

  6. מיכי מאת

    שלום הלל. אהבתי (קבל לייק).
    אבל האהבה היא רק במישור התרפויטי. לגופפו של עניין אתה טועה. דיבור על ערך תרפויטי אינו תרפויטי בעצמו. אם הייתי טוען לטובת תיאולוגיה גברית היית צודק. לכן הקפדתי להבהיר שלא זו טענתי. כשאני מדבר על חוסר המשמעות של משהו זו אמירה בעלת משמעות.
    בה במידה, סתירה לוגית היא חסרת משמעות, ולכן לכאורה כל דיבור עליה (כולל האמירה שהיא סתירה) הוא חסר משמעות שהרי הוא עוסק במושג ריק מתוכן. אבל זה לא נכון, שכן הצבעה על סתירה שיש בדבריו של מישהו היא כשלעצמה אמירה משמעותית. הוא הדין לא רק לגבי סתירות אלא גם לגבי ואקום תוכני.
    מה שאני טוען הוא שאין השלכה (מעשית או אחרת, למעט פסיכולוגיה ותרפיה) לתיאולוגיה הפמיניסטית. ולכן אם תראה לי השלכה (לא תרפויטית) כלשהי של התיאולוגיה הפמיניסטית יימצאו דבריי שגויים.
    ודוק היטב.

  7. נפקא מינה לאיסור הדרה

    לדיון אם הקב”ה בבחינת זכר או נקבה יש נפקא מינה עצומה:

    אם הקב”ה בבחינת איש, אין בעיה להדירו מהמרחב הציבורי ולשלול ממנו את ההתערבות בניהול העולם. לעומת זאת, אם הוא בבחינת אישה, הרי שהדרת הקב”ה מהמרחב הציבורי של ניהול העולם, היא עבירה חמורה של ‘הדרת נשים’ שחומרתה מי ישורנה!

    בברכה, שמשון ל”ץ

    1. כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם

      בס”ד ח’ בכסלו תשע”ז

      ולגופו של עניין.

      מובן שעצם מהותו של הבורא ית’ ‘לית מחשבה תפיסא ביה כלל’ – אבל לגבי דרכי הנהגתו את עולמו, ‘המידות שהעולם נדרש בו’, מצווים אנחנו לנסות ולהבין ככל האפשר, הן ממצוות תלמוד תורה, והן כדי שנוכל ללכת בדרכיו ולהידבק במידותיו, ‘כי בצלם אלקים עשה את האדם’.

      פשט הכתובים בספר בראשית משתמע ש’צלם אלקים’ או ‘דמות אלקים’ עולה מצירוף זכר ונקבה, וכדברי רש”י שמאות י’ שב’איש’ ומאות ה’ שב’אשה’, עולה שם ה’. המנהיג את עולמו בשילוב של מידת האב ‘המלמדו תורה’ וקובע חוקים וגבולות, יחד עם מידת האם ה’משדלתו בדברים’ (כדברי רבי במכילתא על ‘כבד את אביך ואת אמך’) ומטמיעה בו את הרצון ללכת בדרך הטוב והישר.

      וכבר ביאר הראי”ה קוק זצ”ל במאמר ‘הדור’, שדורנו שכבר נשא את משפטי ה’ במהלך ההיסטוריה – מוכשר יותר לעבודה מאהבה, ל’מלכותו ברצון קבלו עליהם’.

      לא די לנו ב’אלקי הפילוסופים’ הציני והמנוכר. זקוקים אנחנו לליטוף האימהי: ‘כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנוחמו’ (ישעיהו סו,יג).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אף בתורה מתייחד הדיבור על אהבת ה’ והשמחה בו, לספר דברים הנכתב על סיפה של הארץ.

      .

  8. נדב שנרב

    שתי הערות צדדיות.

    1. הפוסקים הביאו (משום מה בדיני יוה”כ) כי דינים שעניינם התדמות למלאכים כמו עמידה בתפילה באופן של “רגל ישרה” (תרי”ט ס”ו ובמג”א שם סק”י) או לבישת לבנים (תר”ט ד ומג”א סק”ה) אינם נוהגים בנשים שאינן יכולות לדמות למלאכי השרת לפי שמלאכי השרת כולם זכרים כמבואר בילקוט משלי. האם שאלת מינם של המלאכים היא חסרת משמעות? אם לא – איזה משמעות יש לה?

    2. סתם נחמד להביא את הציטוט של הובס משנת 1651

    “ועוד פגימה אחת יש בשיחם של קצת מן האנשים, שגם אותה אפשר למנות עם סוגי השגעון: לאמר אותו שימוש לרעה במלים שעליו עמדתי בפרק החמישי וקראתי לו בשם ‘אבסורד’. וזה כאשר אנשים משתמשים במלים שבהצטרפן יחד הן ריקות, אלא שקצתם נאחזים בהן, אם מתוך אי הבנה של המלים שאותן קיבלו ועליהם והם חוזרים עליהן כדבר שבשגרה, ואם מתוך כוונה לגנוב את הדעת בדברים סתומים.

    דיבור זה רווח רק בפי אלה הדנים בעניינים בלתי ניתנים להבנה, כגון אנשי האסכולות, או בשאלות של פילוסופיה קשה ועמוקה. פשוטי אדם רק לעתים רחוקות הם נוקטים לשון ריקה, ולכן הם נחשבים הדיוטות בעיניהם של אותם אנשי מעלה.

    אבל כדי שניוכח כי אין שום התאמה בנפש לדיבוריהם ראוי לנו שנביא כמה דוגמאות. ואם יש אדם שדרושות לו דוגמאות, ייטול נא לידו ספר מספרי אסכולאי ויבדוק אם יכול הוא לתרגם לאיזה מן הלשונות המודרניות פרק כלשהו בעניין הנוגע לאיזו נקודה קשה … כדי שיהיו מובנים, או לניב לטיני סביר כלשהו ..

    מה פירושן של מלים אלו “הסיבה הראשונה אינה משפיעה בהכרח שום דבר לתוך השנייה, מחמת כפיפותן המהותית של הסיבות השניות, שבאמצעותן תסייע לו לפעול”? זהו תרגום הכותרת של הפרק השישי בספר הראשון של סוארס… כאשר בני אדם כותבים כרכים שלמים על חומרים כאלו, כלום אין הם משוגעים, או האם אין כוונתם לשגע אחרים ?..

    כל אותן השעות שבהן המחשבה הברורה, המכוונת לספק את תאוותיהם הגשמיות של הללו, מדריכה אותם ומונעת מהם להתווכח על דברים כאלו או להעלותם על הכתב – אותן השעות אינן אלא פרק ביניים של צלילות”

    1. כמלאכי השרת - בין דמיון בתכונות לדמיון במראה (לנדב)

      בס”ד ח’ בכסלו ע”ז

      לנדב – שלום רב,

      בשו”ת ‘גור אריה יהודה’ (סי’ פב. הובא בשו”ת יין הטוב לר’ יצחק נסים, חלק א, או”ח סוף סי’ לג) הקשה לפי דברי המג”א שנשים לא צריכות ללבוש לבנים ביוה”כ שאינן דומות למלאכים – מפני מה נשים אומרות ביוה”כ ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’ בקול? עיין שם מה שתירץ.

      ולענ”ד יש הבדל בין אמירת בשכמל”ו בקול, שהוא מחמת שביוה”כ אנו דומים בתכונותינו למלאכים שאין בהם קנאה ותחרות ואין בהם יצר הרע, והידמות זו שייכת בנשים ובגברים באותה מידה.

      לעומת זאת, מה שנוגע למראה שבו נגלים המלאכים לנביאים במראה הנבואה – כגון רגל ישרה ולבושים לבנים – בזה ניתן לומר שבנשים לא שייך להידמות למראה שבו מתגלים המלאכים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    2. מיכי מאת

      נדב שלום.
      כבר ענה לך היטב שצ”ל. מדובר על דמיון להתגלות של מלאכים שמתגלים לפנינו כבני אדם (כך לפחות מספרים לנו חז”ל והמקרא. אני בעוונותיי לא פגשתי עדיין מלאך לא בצורת גבר ולא בצורת אישה וגם לא בצורת עמוד חשמל). אבל הקב”ה לא מתגלה לפנינו בצורה אנושית או בצורה אחרת כלשהי. לכן לגביו אין משמעות לדיבורים על גבר או אישה.
      אוסיף עוד שכשלעצמי הייתי מתעלם גם מדברי הפוסקים שהבאת. אם אפרת גרבר ותמר רוס היו רוצות לטעון כנגד דברי הפוסקים הללו הייתי מצטרף אליהן (לכן כתבתי שאני לא כותב כדי לצדד בתיאולוגיה גברית אלא כדי לצדד בכך ששתי התיאולוגיות הללו ריקות מתוכן).

      הציטוט מהובס הוא נפלא.
      קורה כאן תהליך משעשע במיוחד. הוא מדבר כנגד המטפיסיקנים ודיבוריהם הריקים. הביקורת שלו מטרימה את הפוזיטיביזם שהוביל במאה העשרים לפוסטמודרניות (ראה בספריי שתי עגלות ואמת ולא יציב). אבל הפוסטמודרניות היא גלגול של הפוזיטיביזם שעושה לו בדיוק את מה שהוא ביקר אצל אחרים. המבקרים הלוגיים המובהקים ביותר חזרו לדבר נונסנס ולטחון מילים. ללמדך שאנשים כנראה לא יכולים בלי נונסנס, כמו שהרוסים לא יכולים בלי צאר (ע”ע סטלין ופוטין).

  9. שנרב

    להעיר ממדרש רבה

    רבי סימון בשם רבי אליעזר פתח (הושע יב, ו) וה’ אלהי הצבאות ה’ זכרו שהוא עושה צביונו בבריותיו. דבר אחר אלהי הצבאות שהוא עושה צביונו במלאכיו כשהוא מבקש הוא עושה אותם יושבים שנאמר (שופטים ו, יא) ויבא מלאך ה’ וישב תחת האלה ופעמים עושה אותן עומדים שנאמר (ישעי’ ו, ב) שרפים עמדים וכתיב (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה ופעמים עושה אותן בדמות נשים שנאמר (שם ה, ט) והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם … (מדרש רבה בשלח כ”ה ב)

    1. העוצמה שבהנהגה ה'רכה'

      בס”ד י”ג בכסלו תשע”ט

      וכן כתב הרמב”ם (מורה נבוכים חלק א, פרק מט):
      ‘המלאכים גם כן אינם בעלי גופים, אלא הם שכלים נבדלים מן החומר,… בבראשית רבה (פרשה כא,ט) אמרו: “להט החרב המתהפכת – על שם ‘משרתיו אש להט’. המתהפכת – שהם מתהפכים, פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים”.
      באימרה זאת אמרו במפורש שאין הם בעלי חומר ואין להם תבנית גשמית קבועה מחוץ לדעת; אלא כל זאת במראה הנבואה ובהתאם לפעולת הכח המדמה,כפי שיצויין (כשתוסבר) משמעות אמיתת הנבואה.
      דברם: “פעמים נשים” – כי יש שהנביאים גם כן רואים את המלאכים במראה הנבואה [ב]צורת נשים – רומז אל דבריו של זכריה עליו השלום: “והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהן…” (זכריה ה,ט)’

      לעומת זאת בויקרא רבה (פרשה לא,ה):
      ‘רבי יהושע דסכנין בשם רבי אחא אמר: “עיר גבורים עלה חכם” (משלי כא,כב) – “גברים” כתיב, שכולם גברים ואין בהם נקבה; “חכם” – זה משה, שנאמר: ומשה עלה אל האלקים’

      והרד”ק בפירושו לזכריה (ה,ט) כתב:
      ‘והחכם הגדול הרב משה בר מימון ז”ל פירש: “שתי נשים מלאכים”, ראה אותם כדמות נשים כמו שראה אותם כדמות סוסים גם כן (בפרק ו), מפני שתשש כח הנבואה בזמנו’

      לפי הסברו של הרד”ק, ניתן לומר שאין מחלוקת בין המדרשים, אלא בזמן מתן תורה היתה ההתגלות ע”י המלאכים עוצמתית ולכן נדמו לנביאים כגברים, בעוד שבזמן בית שני ש’תשש כח הנבואה’, – אף התגלות המלאכים ‘רכה’ יותר, ופעמים שהם נדמים לנביאים כנשים.

      אכן בימי בית שני הופעת ה’ בעולם פחות עוצמתית. אם הנביאים תמהו ‘נכרים מקרקרים בהיכלו – איה גבורותיו? איה נוראותיו’ – אנשי כנסת הגדולה לימדו שדווקא סבלנותו של הכל יכול היא גבורתו. ולמרבה הפלא, דווקא הנהגה סבלנית זו, הביאה להתמוטטות האלילות.

      אנשי כנסת הגדולה בהוראתם ‘העמידו תלמידים הרבה’ ובתקנותיהם להתכנס במקדשי מעט בכל מקום ומקום ולעסוק בתורה ובתפילה, מדי יום ובעיקר בשבת – העמידו מסגרת דתית שהיתה לפלא בעיני האומות שראו מולם ‘אומה של פילוסופים’.

      רבים מהם לעגו ושנאו, אך רבים מהם נמשכו כבמטה-קסם אל בתי הכנסיות והקשיבו לקריאת התורה, רבים מהם התגיירו ורבים היו על כל פנים ל’יראי ה’ הדבקים בעם ישראל ושומרים חלק מהמצוות. ההשפעה היהודית היתה חזקה כל כך, עד שאמרו שאין בית ברומא שאין בו מתיהדים, ומשום כך גזר הדריאנוס על המילה.

      מגמת ההתיהדות ההמונית נבלמה, הן בשל גזירת המילה, הן בשל הדיכוי האכזרי של מרד בר-כוכבא, והן בשל הנצרות שהציעה ‘יהדות’ ללא עול מצוות. אך הרעיונות של מונותאיזם, האמונה בהתגלות ה’ לנביאי ישראל ויום השבתון השבועי שבו מתכנסים לתפילה – היו לנכסי צאן ברזל של האנושות,

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  10. דביר

    שלום,
    מתוך המקרים האנקדוטליים שבהם שמעתי טענות מסוג דומה, מעולם לא הייתה כל כוונה לומר דבר מה בעל משמעות על ה’.
    בכל המקרים האלה, לעיתים באופן מפורש יותר ולעיתים פחות, מי שטוען (בדרך כלל טוענת) שיש להתייחס אל הקב”ה כאל אישה, מבקש לשנות את היחס החברתי בין גברים ונשים, על בסיס תפיסה כי לשפה יש תפקיד בהבניית תבניות חברתיות-מגדריות. לאמור: מאחר שאין כל תוכן להתייחסות לאל כאל ‘הוא’ או ‘היא’, הבחירה של שימוש ב’הוא’ מלמדת על הנחות חברתיות בדבר מעמד הגבר לעומת האישה (מי יכול להיות המושלם, החזק, המפרנס, המרחם, הדיין וכו’). הניסיון להתייחס לה’ כאישה או אם מכוון אל הדוברים והשומעים ולא כלפי ה’ עצמו.
    מתוך מה שקראתי במאמרה של גרבר-ארן היא הולכת לכיוון מעט שונה, אך זהה באופן בסיסי בכך שאין כוונה לומר דבר בעל משמעות כלפי הקב”ה. אני מבין שדבריה עוסקים באפשרות של נשים להתחבר לה’ בתפילה ובכלל, אף שאינה נמנעת מלציין גם שדבריה מכוונים כלפי מעמדן של נשים כשוות בין שווים:
    “באמצעות הדימוי הנשי–אִמהי של ה’ ייתכן גם שאנו, כנשים ואִמהות, נוכל להתקרב עוד צעד אחד אל הקדושה ולהיות בה בנות בית, שוות בין שווים, שהרי נבראנו כולנו בצלם א–לוהים, ולו אין גוף ואין דמות הגוף, רק מערכת ענפה של דימויים שלכולנו יש בה מקום”.

    הדברים בפוסט בנוגע לטענות ננוסנס יש בהם ערך כשלעצמם, אבל נראה לי שנתקף כאן דחליל קש.

    דביר.

    1. מיכי מאת

      אכן נתקף כאן דחליל קש, אלא שמי שיצר אותו הוא הפמיניסטיות. אם הן רוצות להשתמש בדימוי כלשהו – שיהיה להן לבריאות. למה לכתוב על כך מאמרים? מדוע נדרשים נימוקים? שיעשו מה בראש וזהו. ברור שהן חושבות שדבריהן הם בגדר טענה כלשהי, וכפי שהסברתי זוהי טעות. הן לא טוענות מאומה. הרי הסברתי בדבריי שאם יש לדברים ערך במישור התרפויטי (שזה בדיוק מה שאתה טוען בכוונתן) כי אז מקומם בכתבי עת פסיכולוגיים ולא בבמות תיאולוגיות ופילוסופיות.
      אגב, לגבח כל טענת נונסנס אפשר לומר שהיא מכוונת לערך תרפויטי. כלומר לטענתך אין בדבריי שום ערך (בניגוד להסתייגות בסוף הודעתך).

    2. דביר

      אני לא חושב שהמדובר כאן בערך תרפויטי, אלא בניסיון לחולל שינוי חברתי באמצעות השפה. לשם כך מתפרסמים מאמרים. אני משער שהנימוקים נדרשים כדי ליצור חזות אורתודוקסית ולא-מהפכנית לשינוי הלשוני וכמגן בפני טענות אפשריות. בנוגע לבמות הפרסום – אני יכול להעריך שהכותבות מעוניינות לפרסם במקום שתהיה לדברים הכי הרבה השפעה.

      דבריך חשובים למקומות שבהם דוברי הנונסנס רואים עצמם ככאלה העוסקים בתיאולוגיה ופילוסופיה כדוגמת ההוגים הצרפתים שציינת. אבל כאן הטענות אינן פילוסופיות אלא חברתיות, ולכן נושאות משמעות.

      צריך לציין שאני כותב על סמך התרשמות מפני שמעולם לא טרחתי לשאול. אולי הייתי מגלה שהטוענות הללו כן מבקשות לעשות פילוסופיה/תיאולוגיה.

      דביר.

    3. מיכי מאת

      יש בדבריך טעות בסיסית. גם אם המאמרים מנסים לחולל שינוי חברתי, שיפרסמו את הדברים בבמות לשינוי חברתי. במות תיאולוגיות עוסקות בתיאולוגיה. שיכתבו מאמר פובליציסטי על חשיבות השוויון והנשיות. ובכלל, מה לזה ולכל המלל המגוחך שעוסק באלוהימה? לכן על אף הרצון להליץ עליהן יושר ברור שהן חושבות שיש במאמרים הללו טענות בתיאולוגיה. במובן הזה מדובר בנונסנס למהדרין.
      אם מישהי היתה חושבת שלהאמין בפיות תלת כנפיות או לומר שלוש פעמים ביום את המילים קאמא סוטרא יקדם את שוויון האישה או את הדאגה לחלשים, האם לדעתך לגיטימי שהיא תכתוב מאמר תיאולוגי על פיות תלת כנפיות או שתפרסם בכתב עת תיאולוגי תרגום של הקאמא סוטרא? לשיטתה גם זה מאמר שמחולל שינוי חברתי.

      בקיצור, במות תיאולוגיות מיועדות לברר רעיונות שעוסקים בתיאולוגיה ולא בקידום חברתי של נשים. מעבר לזה, גם אם טענות נונסנס כלשן מצליחות לקדם נשים זה לא הופך אותן לאמיתיות או לטענות שטוענות משהו. כדי לומר שאלוהימה היא אישה צריך להסביר למה הכוונה. לא די באמירה שיהיו למאמר הזה תוצאות חשובות.

    4. הערת שוליים על פיות בנות שלש כנפיים

      נראה לענ”ד שהפיות בנות שלוש הכנפיים, הן בנות זוגן של היצורים משולשי הכנפיים, ורבועי הקרניים, ויחדיו טובים השניים, להיות כמלאכי שמיים, שלהם שש כנפיים, לכסות פנים ורגליים, ולעופף כנשרי שמיים, כחזון ישעיה בירושלים.

      תבורכו בכפליים, מאלקי השמיים, ותראו בטוב ירושלים, בארצות החיים,
      כעתירת ש.צ. לוינגר

השאר תגובה