מבט ביקורתי על ההקצנה בציונות הדתית (טור 765)

בס"ד

לפני החג הגיעה לידיי טור של שמואל מוניץ שעוסק בהקצנה של הציבור הציוני-דתי. הוא מתמקד בעלון השבת עולם קטן, כבבואה שמבטאת הלכי רוח כלליים יותר בציבור. הוא חוזר ומדגיש שהדברים נכתבים מנקודת מבט דתית, ימנית וציונית, כלומר שזוהי ביקורת פנימית. לחלק נכבד מהדברים אני נוטה להסכים, ובפרט לרוח הכללית שנושבת מהקבוצות שמיוצגות על ידי עולם קטן. אבל דווקא בגלל זה חשוב לי מאד שהטיעונים יוצגו עניינית, ושנבחן אותם באופן ביקורתי. מעבר לקריאה ביקורתית של הטור, אני אשתמש בו כפלטפורמה להבעת עמדות שלי על הנושאים שעולים בו.

עליי להקדים ולומר כגילוי נאות שעל אף (ואולי בגלל) שההיכרות שלי עם העלון הנ"ל מועטה, חיבתי אליו נמוכה מים המלח, מהרבה סיבות. החל מהתשובות הרבניות האוויליות שמופיעות בו, המשך בהיותן של אלו כסות להעברת דעות שאין בינן לבין ההלכה דבר וחצי דבר. הביביזם הבוטה שמשעבד הכל לשרידותה של ממשלת הזוועה הזאת ומוכן לתמוך בכל עוול למען הערך הנעלה הזה (כגון התמיכה בחרדים ובחוק ההשתמטות שלהם). אבל העיקרית שבהן היא שזהו דף שעיקרו תעמולה לתפיסות עולם מאד מצומצמות ושמרניות, החל מה"קו" ובואכה כיום לנוער הגבעות. כל זאת תחת מסווה מתקתק, פתוח, מגוון ומכיל, שמסתיר (בקושי) את המגמות הנ"ל. כחלק מאותו גילוי נאות אוסיף שאמנם כך התרשמתי תמיד, אבל זה התחזק מעת שלבקשתם התראיינתי שם לפני כמה שנים, ואז החליטו לגנוז את הראיון מסיבותיהם שלהם (שאני יכול רק לנחש).

"למחוק את חווארה"

בתחילת דבריו הוא מביא ציטוט של אלישע ירד, שכותב שם דרך קבע, שקרא "למחוק את חווארה" לאחר פיגוע טרוריסטי שיצא משם. האמירה באמת בעייתית, שכן מדובר בענישה קולקטיבית שאין לה הצדקה. אמנם לפעמים הכוונה של הדובר שונה והוא פשוט לא מתנסח בדיוק. מילולית נראה שהוא מתכוון להוציא להורג את כל תושבי חווארה, אבל קשה לי להאמין שזו אכן כוונתו. סביר יותר שכוונתו לפעול בעוצמה ולא לחוס על הכפר כולו באם הדבר נדרש. כלומר מדובר על סיכול והרתעה ולא על ענישה קולקטיבית (על ההבחנה הזאת, ראו בטור 635 על היחס לתושבי עזה). אגב, זו יכולה להיות תגובה לתחושת חידלון וחוסר אונים של צה"ל בטיפולו בטרור הפלסטיני מחשש לפגיעה בלא מעורבים. דווקא הזעזוע חסר האבחנה לפעמים מוליד את האמירות הקיצוניות מהצד הנגדי. בשיח הציבורי אנחנו רגילים להיתלות במשפט כזה או אחר ולהתווכח עליו (בעצם לא להתווכח, אלא לגנות אל לתמוך בהתלהבות. טיעונים בדרך כלל לא עולים שם). מעבר להוצאה מהקשר, לפעמים מדובר בסתם פרשנות מוטה או מילולית מדיי, ולפעמים התבטאות לא זהירה ולא מדויקת.

עדיין ברור שזו אמירה בעייתית שראויה לביקורת. אבל ביקורת מאוזנת אמורה לנתח את האמירה ולהעלות את האפשרויות הפרשניות, ולבסוף להצביע על כך שהיא לא זהירה ומבטאת רוח בעייתית (ע"ע "לזרבב את עזה").

שיפוט פזיז

מוניץ מביא כעת דוגמה נוספת מהתבטאויותיו הבעייתיות של אלישע ירד. בעקבות מקרה שבו משפחה פלסטינאית (שני הורים ושני ילדים) נהרגו מירי כוחות צה"ל, ירד הצהיר מיד ברשת חברתית: "מדובר במשפחת מחבלים שחוסלה כמעט בשלמותה. אב, אם ושני ילדים בני 5 ו-7". באמת אמירה מאד בעייתית, ולצערי טיפוסית מכל הצדדים. שיפוט פזיז מאפיין גם את הימין וגם את השמאל, כשכל אירוע מתפרש מיידית בהתאם לאג'נדה, בלי לחכות לבירור העובדתי. זה יכול להיות אירוע בתוך המשפחה, אירוע לאומני, פיגוע וכדומה.

אלא שכעת מוניץ ממשיך וטוען:

מסתמן שבעולמו של ירד, אין "בלתי מעורבים", גם אם מדובר בילדים בני חמש ושבע שלא ישבו במושב הנהג. הרי במקרה הטוב מדובר בטעות טרגית – כך או כך, הקביעה שארבעת היושבים במכונית היו "מחבלים" אינה נכונה.

ראשית, בציטוט שהוא הביא לא נאמר שהם כולם היו מחבלים. "משפחת מחבלים" זהו ביטוי שכוונתו לומר שההורים היו מחבלים, ואולי גם שילדיהם כנראה יגדלו להיות כאלה. ושוב, מעבר לשאלה האם התיאור הזה נכון, יש כאן תיאור מגמתי, דמגוגי ומטעה של מוניץ. יתר על כן, אם באמת היה מדובר במחבל והיה צורך לפגוע בו, אזי יש הצדקה לפגוע בכל יושבי המכונית, באם הדבר נדרש לעצירתה (ראו בטור הנ"ל). עובדת היותם ילדים, או זה שהם לא במושב הנהג, אינה רלוונטית לדיון.

כמובן שאם לדעת מוניץ ירו בהם ישירות כדי להרוג אותם, אז הטענה שהם ילדים ולא במושב הנהג יותר רלוונטית. אבל אני לא מתרשם שאלו היו העובדות, ונראה שמוניץ כאן לוקה באותו כשל שהוא מצביע עליו אצל ירד. הוא שופט ומתאר את האירוע ואת דעתו של ירד באופן מוטה ומגמתי בלי להתייחס לעובדות.

אגב, מוניץ ממשיך וטוען שהשתתפותו הקבועה של ירד בעלון הזה אינה מקרית. המערכת שקובעת את הכותרות למאמרים מובילה את הקו הקיצוני הזה. הכותרת שניתנה למאמר שם הייתה: "ניסיון דריסה בשומרון: ארבעה מחבלים חוסלו בידי לוחמינו". גם באתר של ערוץ 14 (שנמצא באותה בעלות כמו עולם קטן) הייתה כותרת: "סוכל פיגוע דריסה בשומרון: ארבעה מחבלים חוסלו". זו אכן טענה נכונה. רבים אינם מודעים לכך שכותרות המאמרים בתקשורת לא ניתנות על ידי הכותבים אלא על ידי המערכת. זו אחת הדרכים של מערכת לקדם את תפיסותיה (וכמובן גם ללכוד את תשומת לב הקוראים/גולשים).

לעג לקוד האתי של צה"ל

כעת מוניץ עובר לעורך עולם קטן, איתמר סג"ל. זה, לטענתו, מספק מדי שבוע ציטוטים לוחמניים מתובלים בציטוטים מהמקורות:

בעיניו, הבעת חוסר אמון בממשלה היא פשע. "כל דיבור של חולשה והתמרמרות, ציניות, נמיכות הרוח – או חמור מכך, בוז וחוסר אמון בממשלה ובעומד בראשה – הוא לא פחות מפשע לאומי. האויב על הקרשים, זה הזמן לשבור את מפרקתו", כתב בתחילת מרץ על המערכה מול המשטר האיראני, והדגיש: "אי אפשר באמת לעצור עד שלא נשמיד, נהרוג ונאבד את כל האויבים, עד כלותם ממש".

שוב, התיאור של נראה העלון נכון ובאמת נושבת ממנו רוח בעייתית ומתלהמת. גם ההטייה הפוליטית שלו ברורה לגמרי (חוסר אמחון בביבי הוא פשע לאומי ידוע. גם בהמשך הוא מציג את הביביזם של העלון ומראה שהוא אכן קיצוני, בולט ומובהק לגמרי. אבל אמירות על שבירת מפרקתם של אויבינו נראות לי לגמרי במקום, בוודאי בשעת מלחמה. הוא הדין לגבי דיבורים על ניצול הזדמנות וחולשה כדי לעשות זאת. מה הבעיה שהוא רואה באמירות הללו?

מוניץ ממשיך וכותב:

מיהם האויבים? לפי התיאור של סג"ל, בהיעדר הבהרה אחרת, אפשר להבין שהוא כולל את כל הפלסטינים וערביי ישראל תחת ההגדרה: "האויב הערבי עדיין נמצא בלב הארץ – ביהודה ושומרון, ברצועת עזה כמובן, במזרח ירושלים, וגם בנגב ובגליל".

אכן נכון, אבל כאן עולה אותה הערה כמו שהערתי למעלה לגבי הילדים. הערבים הם אכן אויבינו. הם מצויים מולנו במלחמה, והפלסטינאים תושבי ישראל מזדהים לגמרי עם העם שבו אנחנו נלחמים. זה לא אומר שהם בוגדים, וגם לא שהם עושים פעולות לא חוקיות ואלימות נגדנו, ואפילו לא שהם רוצים בהשמדתנו. אבל הגדרתם כאויב לא נשמעת לי מתלהמת במיוחד. בדרך כלל כשמדובר בקונפליקט אלים בין עמים ומדינות, האויב מוגדר להיות העם שבצידו השני של הקונפליקט. אף אחד לא נכנס לרזולוציות אישיות בדיונים כאלה, ובצדק.

לכבוש את לבנון

בקטע הבא כותב מוניץ:

בסוף השבוע שעבר הוא קרא לצה"ל לכבוש את דרום לבנון: "אנחנו צריכים להיכנס כשהיעד הוא להישאר ולספח ולצייר קו גבול חדש – תושבי הכפרים לא ישובו לעולם, השטח יהיה נקי, כל מי שנכנס לשטח הוא בן מוות, בדיוק כפי שנהוג בשטח הקו הצהוב ברצועה. שטח כבוש לא יוחזר עוד לעולם".

לדבריו, דרוש שינוי תודעתי בעם. "אם נמשיך לחשוב על דרום לבנון רק כעל רצועת ביטחון וארץ אויב, היא תישאר רצועת ביטחון מסוכנת ומדממת. אם נתחיל לחשוב אחרת ונרגיל את עצמנו שמדובר בשטח ישראלי לכל דבר, שרק בטעות ובעוול היסטורי הוצא מארץ ישראל המנדטורית ומגבולות המדינה שבדרך, אז ואך ורק אז יתחולל גם השינוי במציאות", כתב.

מה בדיוק הבעיה כאן? רבים וטובים סבורים שנכון כיום לכבוש את דרום לבנון. זה מה שאנחנו עושים בפועל כרגע. יש היגיון רב להותיר את השטח ללא תושביו השיעים ותחת שליטה צה"לית, ואין פלא שרבים מסיקים מכאן שצריך ממש לספח את דרום לבנון ואולי אף להתיישב שם. העובדה שבתקשורת אמירות כאלה מוצגות כהזויות, מנותקות ולא מוסריות, רק אומרת שמוניץ כאן נשטף קצת אחרי ההתלהמות התקשורתית בנושאים אלו. אפשר להסכים או להתנגד לתזה על סיףוח לדרום לבנון, אפשר לראות בה משהו לא ריאלי ולא הגיוני פוליטית ומדינית. אבל איני רואה כאן שום דבר לא לגיטימי או קיצוני. להיפך, זו העמדה הכי סבירה במצבנו כיום, למעט הסתייגויות שנוגעות למידת המעשיות של העניין.

מוסר המלחמה

כעת עובר מוניץ לדון בזרבוב עזה ובמוסר מלחמה:

בחודש פברואר קרא סג"ל למנות את הרב אברהם זרביב, שהתפרסם בעקבות שירות המילואים שלו כמפעיל דחפור די-9 משוריין, לתפקיד הרב הצבאי הראשי. לטענתו, רב צבאי ראשי ב"דור הגאולה" צריך להיות אחד עם "עמדה תורנית אידאולוגית פשוטה אבל אמיצה על צורת הפעולה של צה"ל: שאת האויב צריך להשמיד, את עריו צריך לשטח, ואת מוסר התורה של משה, יהושע ודוד המלך, שרדף אויביו ולא שב עד כלותם, יש לאמץ למוסר הרשמי של צה"ל תחת מסמך ההרדמה חסר הזהות שניסחו הפרופסורים הפציפיסטים אסא כשר ואבי שגיא, שנקרא משום מה רוח צה"ל (למעשה הכותב בלבל בין שני מסמכים שונים – כשר היה שותף לכתיבת קוד אתי לצה"ל שנוסח ב-1994, ואילו שגיא היה בין המחברים של קוד אתי חדש שנוסח בשנת 2000; ש"מ)", כלשונו.

בשם "המוסר היהודי של ירושת הארץ", כתב סג"ל כי "מי שמאמץ את מוסר המלחמה המערבי-גויי של אסא כשר מזדעזע מהרעיונות הפשוטים כל כך של השמדת האויב, כיבוש, גירוש והתיישבות יהודית, והמלחמה לדידו היא הכרח מגונה מאוד לצורך הגנה עצמית בלבד". הוא הזכיר כי "לדיין בבית דין מטעם המדינה אסור בעיקרון להתראיין או להביע עמדה בפומבי. הרב זרביב, בבחינת 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', עבר על הכללים, הבין שיש בתצלומים שלו מעזה ובראיונות שנתן בחינת פיקוח נפש לאומי של הרמת רוח העם בעת מלחמה, עיצב בידיים מציאות תודעתית חדשה והחדיר מושג שהוא לא פחות ממושג דתי חדש – תורת הזרבוב, שם נרדף למוסר יהודי גאה ולא מתנצל – לכל בית בישראל".

ניתן להתווכח על פרטים, אבל אני לגמרי מסכים שקריאה לאמץ מוסר מלחמה תנ"כי כיום היא קיצונית והזויה. השמדת האויב היא אכן הגיונית וראויה, אבל לא השמדת עם כפי שהיה נהוג אז. לגבי הרב זרביב, אפשר לדון על תוכן דבריו אבל הטון המתלהם, הגס והכוללני שלו בהחלט לא אהוד גם עליי.

פשיעה לאומנית ושאיפה לגירוש האויב

לאחר מכן הוא חוזר לאלישע ירד, ומביא ביטויי הבנה ואף מידה של תמיכה מובלעת שלו בתופעת הפשיעה הלאומנית. ירד עצמו יוצא נגד האמירות שמדובר בקומץ לא מיצג, ואט אט אני מבין שהוא כנראה צודק. בשכבות רחבות בציבור הדתי-לאומי יש כיום תמיכה בעבריינים הפושעים הללו, או לפחות הבנה.

כאן המקום להעיר משהו על זה. אכן יש בעיית ביטחון ביו"ש. השלטונות והצבא לא תמיד פועלים בנחישות הראויה. אכן יש השמצות והכפשות כלפי המתיישבים, ואפילו כלפי נוער הגבעות שלא כל מעשיו עברייניים ולא מוסריים. לפעמים הם פועלים באופן שהוא כן מוצדק. ועדיין הרוח האנרכיסטית והעבריינית, המערב הפרוע שנוצר שם, הם מאד מסוכנים ודורשים טיפול נחוש ונחרץ. טרוריסט יהודי צריך להיירות בדיוק כמו מחבל ערבי. מי שמאיים על חיים או על גוף, של יהודי או של ערבי, הוא רודף לכל דבר וכך יש לטפל בו. ההבדלים בין יהודים לערבים ביחס למחבלים (כולל בחוק עונש המוות הפופוליסטי שקודם לאחרונה) היו אולי מוצדקים פעם, כשהפשיעה היהודית לא הייתה קבוצתית ולא זכתה לגיבוי. במצב כזה פושע ראוי לטיפול נחוש אבל לא נכון לראות בו טרוריסט ולכן לא לטפל קולקטיבית בקבוצה שממנה הוא בא. היום זה בהחלט המצב, ממש כמו אצל הערבים. לכן כיום הדרישות להשוות את היחס למחבלים יהודיים נראות לי ברורות ונכונות. ועוד לא הזכרתי שיקולים טכניים כמו הנזקים הנוראיים שנגרמים לנו בעולם מהמעשים הללו.

בו בזמן, דבריו הבאים של ירד נראים לי נכונים:

לדבריו, הדרך למגר את התופעה היא שמערכת הביטחון תפעל בתקיפות כלפי הטרור הפלסטיני ותגבה "תג מחיר", כלשונו, מכפרים שיוצאים מהם מחבלים.

זה לפחות חלק מהטיפול בתופעה המכוערת הזאת.

גם דבריו הבאים של ירד אינם מופרכים כלל ועיקר:

בדצמבר 2025 כתב ירד בטור ב"עולם קטן" כי "הפתרון היחיד שימנע באמת אחת ולתמיד אירועים ביטחוניים ופיגועי טרור, הוא זה שמוזכר עשרות פעמים בתורה: גירוש האויב מכאן. מיהודה ושומרון, מעזה, ממזרח ירושלים ומהערים המעורבות". כן, הוא מכוון גם לערביי ישראל. לדבריו, "מכיוון שעוד לא הגענו ליכולת לגרש כעת את האויב כולו, חובה עלינו לראות כיצד אפשר לנהל כאן בינתיים חיים בטוחים ככל האפשר, כשהאויב מורתע ונמצא בהתגוננות ונסיגה".

אני בהחלט לא מתנגד עקרונית לטרנספר (בפרט אם ניתן פיצוי למגורשים, ובטח אם מעודדים אותם לעזוב מרצונם), אלא שלדעתי זה לא מעשי במצבנו. לכן גם הדיבורים עליו מיותרים ופופוליסטיים. אבל איני רואה בהם בעיה מוסרית. הלוואי שהיו משכילים לגרש את כל הערבים במלחמת השחרור. זה אמנם עלול לפגוע בלא מעורבים ובחפים מפשע, אבל האלטרנטיבה פוגעת בהרבה יותר כאלה, הן מהצד היהודי והן מהצד הערבי. התעמולה השמאלנית הפכה את המילה טרנספר למוקצה, והצמידה לה קונוטציה של תאי גזים.

כעת ליחס לערבים שיושבים כאן:

בטור שאפשר למצוא באתר של "עולם קטן", תחת הכותרת "הדור אשר לא ידע את יוסף", פרס ירד את משנתו. לתפיסתו, צריך ליצור מצב שבו הפלסטינים חיים בפחד: "אם אנו מכירים בעובדה שהאויב ינסה תמיד לטבוח בנו ברגע שיוכל, הדרך למנוע בעדו לעשות זאת מעבר להרתעה, שהיא תמיד זמנית ומוגבלת, היא להביאו למצב של מגננה ומלחמה תמידית על הקיים. אם הוא יושב לבטח בטריטוריה שהקים לעצמו, ראשו יהיה פנוי למחשבות רצחניות ולהתקפות יזומות. לעומת זאת כשגם ההימצאות שלו בביתו או בהר המדובר מוטלת בספק, כל כוחותיו יופנו לשימור המצב הנוכחי ובלימת הנסיגה לאחור".

הוא המשיך וטען: "הדרך היחידה למנוע פלישה היא להיות תמיד בתנועה קדימה. איטית, מחושבת וזהירה, אבל כזו שתגרום לאויב להבין שגם נוכחותו על ההר שהוא רועה ומסתובב בו כעת מוטלת בסימן שאלה". מיותר לציין שחזונו כולל גם התיישבות בשטחי A ו-B: "ההסתערות על אדמות המדינה בשטחי C צריכה להתפשט גם לשאר חבלי הארץ שמוגדרים בפשע באותיות לועזיות כאלו או אחרות".

שוב, בעיניי אין בגישה הזאת פסול מוסרי. הבעיה היא שזה לא מעשי ולא באמת יעזור. אלא שבדיוק בגלל זה אני חושד שדבריו של ירד לא נובעים רק מתפיסה ביטחונית אלא מפופוליזם לאומני. זה כבר כן פסול מוסרית בעיניי. כל עוד הדיון הוא ענייני ומטרותיו הגנה על חיינו, אפשר להתווכח מה הדרך הטובה ביותר. אבל כשזה בא כדי לקדם אג'נדות פשיסטיות אכן יש כאן בעיה. אגב, שוב רואים כאן שימש בהנחיות מקראיות, אבל מעבר לזה שאני ממש לא מצדד ביישום הנחיות מקראיות בימינו, דומני שהן גם הוצאו מהקשרן. התורה חוששת מהכשלתנו בעבודה זרה ועבירות שונות, ולאו דווקא מהיותם אויב שיתנקש בחיינו.

בכל אופן, כל אלו הן אמירות כלליות על המדיניות הראויה בה יש לנקוט, וכפי שכתבתי רובן לגיטימיות לגמרי בעיניי. אבל מעשים ויוזמות של אנשים פרטיים להתנקש בחיים וברכוש ערבי, תופעות שמתגברות מאד בשנים האחרונות ועולות לכותרות בכל העולם, הם כמובן בלתי מוסריים בעליל, וכאמור את המעשים הללו יש למנוע. זהו טרור לכל דבר, ואם אין דרך אחרת לעצור אותו אז באנשים כאלה יש לירות ללא היסוס. אני שוב לא מזכיר כאן את הפגיעה האנושה שמעשים אלה פוגעים במדינה ובכולנו, מפני שאמירות כאלה מקהות את הביקורת המוסרית שיש לי עליהם.

ירד לעומת זאת, לא ממש מתרגש מכל זה:

בטור אחר הוא הביע מרמור מכך שמערכת הביטחון אינה מאפשרת לאנרכיה להשתולל ללא הפרעה. "מערכת הביטחון סובלת מוורטיגו. לחצים אדירים מופנים לשלל גורמים בניסיון למגר כל חתירה למגע ואת הכרעת האויב. מי שמרים מעט את הראש ומנסה לפעול בשטח – חיילים, רכזי ביטחון או תושבים בנקודות ההתיישבות – נתקל בסנקציות קשות מצד המערכת, שעולות לו לעיתים בתפקידו או ברכושו", כתב. "לוחמים מודחים, עדרי צאן בגבעות ובחוות שהיו חוד החנית במערכה על השטחים הפתוחים מוחרמים, וגל מעצרים פוקד את ההתיישבות. פיקוד המרכז, שדווקא עבר שינוי ממשי לטובה בשנה האחרונה, הפך בתוך ימים מעטים בלחץ השמאל הקיצוני לגוף מוכה חרדה שמפחד מהצל של עצמו".

אלו באמת אמירות מתלהמות וקיצוניות, אם כי גם בהן יש משהו. לפעמים בהחלט ישנה תחשה של רדיפה מוגזמת כלפי אנשים כאלה, וזאת במקביל לחידלון הכללי בטיפול בהם. נראה שהמערכת השלטונית והצבאית אובדת עצות ומבולבלת, וזה חלק גדול מהבעיה שמולידה את התופעות הללו. תחומים שלמים שמתנהלים כמו במערב הפרוע, גם מהצד הערבי וגם מזה היהודי, זה אסון למדינה ומצב בלתי מוסרי בעליל.

הצגת מרדכי דוד כגיבור

הגענו למרדכי דוד:

דוגמה להקצנה היא האופן שבו התייחסו בעלון השבת לפעולותיו של פעיל הימין מרדכי דוד. בטור של נעמן לבבי וטל קופל מ"פורום כיוון" השוו אותו לנחשון בן עמינדב, לא פחות. כן כן, ההוא שלפי המסורת זינק ראשון בקריעת ים סוף. בחודש פברואר הם כתבו כי "האירוע הטקטוני של השבוע אינו קשור לתקציב או לאיום האמריקאי על פרס. לא ולא, האירוע המשמעותי ביותר הוא חסימת רכבו של אהרן ברק על ידי מרדכי דוד".

עמיחי שילה, שכותב טור בניחוח סאטירי בשם "פרלמנט שבת" במקביל לכתיבה באתר הימין הקנאי "הקול היהודי", כתב בעוקצנות: "מכיוון שגם אני אדם ממלכתי שמאמין באחדות, אני רוצה לגנות את מרדכי דוד כי הוא היה צריך לחסום את אהרן ברק כשהוא (ברק) היה צעיר הרבה יותר".

עורך העלון, סג"ל, מתח ביקורת על הקולות במגזר הדתי שגינו את מרדכי דוד. "הציבור הדתי-לאומי הוא ציבור מנומס וממלכתי", כתב, "הוא אוהב את ההפגנות שלו מנומסות, הוא מקפיד לבדוק איך השמאל החילוני מסתכל עליו, הוא נרתע משימוש במילים גסות ומעדיף לא פעם את הסגנון על פני המהות. הוא די נרתע מכל מיני מרדכי דוד כאלה שיש להם תכונה גנטית של מרדכי היהודי שלא יכרע ולא ישתחווה".

אני דווקא חושב שיש ממש בטענות אלו של עולם קטן. מרדכי דוד חסם את הדרך בפני אנשים שונים, וזה אכן לא בסדר. אבל איני רואה מה כל כך נורא במעשה הזה. נעשים במקומותינו מעשים גרועים הרבה יותר. ועוד לא הזכרתי את החסימות וההצקות מהצד האנטי ממשלתי (ע"ע שרה נתניהו במספרה בתל אביב). במידה רבה של צדק העלו רבים את הטענה שהאשמה נעוצה ביועמ"שית שהסבירה לכולנו שחסימת כבישים היא חלק מזכות המחאה. משום מה זה נעצר כשזה בא מהצד הלא נכון. שוב אומר שבעיניי חסימות דרך אינן כלי לגיטימי בדרך כלל, אבל זה צריך להיות מיושם באופן שוויוני.

אתם בטח תאשימו אותי בוואטאבאוטיזם, אז מוניץ כבר הקדים אתכם:

בהמשך הוא גלש לוואטאבאוטיזם, מהסוג המאפיין לא פעם את חוגי הימין הקנאים: "רוצים להזדעזע ממרדכי דוד? בבקשה, זו זכותכם. אבל בתנאי אחד: אם תזדעזעו פי אלף ממה שעשו כאן העליונים מחריבי הדמוקרטיה, הקפלניסטים מחריבי הצבא ומחוללי הסרבנות והשמאל הקיצוני המופקר ומנהיגיו בכנסת, שלא היססו מלהחליש את צה"ל באמצע מלחמת קיום רק בשביל לעשות עוד קצת פוליטיקה ולהפיל את ביבי שנוא נפשם".

את דעתי על וואטאבאוטיזם כבר כתבתי בטור 317. יש בהחלט מקום לטענות ואטאבאוט בהרבה הקשרים, ודי נדיר שאלו טענות לא ענייניות. הסברתי בטור הנ"ל שבעיניי זה אחד ממטבעות הלשון שמשמשות את השמאל לסתום את פיות מתנגדיו. מה שזה אומר הוא שאתה לא משחק משחק הוגן עם יריב שלא שומר את כללי המשחק. לכן אין להאשים אותך על חסימת דרכים כשכל האחרים עושים אותו דבר (לפעמים קוראים לזה "אכיפה בררנית"). מה רע בטענה כזאת?! אפשר כמובן להתווכח האם אכן זה המצב, אבל עצם היותה של טענה בבחינת ואטאבאוט אינו בהכרח מגרעת.

על הפוזיציה

מוניץ ממשיך להאשים את עולם קטן בפוזיציה:

מחלה נוספת שמאפיינת חלק מהתכנים ב"עולם קטן" היא הנטייה לבחון הכול במשקפיים של עמדה פוליטית – האם הדבר משרת את "המחנה" או לא. כך למשל התגייסו להגן על בצלאל זיני, הנאשם בהברחת סיגריות לרצועת עזה תמורת מאות אלפי שקלים, תוך כדי המלחמה. עוד לפני שהותר לפרסום כי אחד החשודים בפרשה הוא אחיו של ראש השב"כ דוד זיני, פרסמה מערכת "עולם קטן" ידיעה שהביאה את דבריו של אביו, הרב יוסף זיני, שטען כי "מדובר בפרשה חמורה יותר מכוח מאה. מי שיש לו עיניים לראות מבין שרוצים להפיל את ראש הממשלה ולפגוע בימין כולו".

במדור "שו"ת סלולרי" בעלון המודפס, המיועד במקור לשאלות הלכתיות, נשאל הרב שלמה אבינר אם יש אמת בהאשמות נגד בצלאל זיני. הרב אבינר ענה בצורה נחרצת: "לא. כל ההאשמות וההערכות לא גובו בעדויות, בעובדות או בהודאות. המספרים נזרקו לכל הכיוונים ללא שום ביסוס". הוא טען שאין כמעט יחידה צבאית בעזה וברפיח שלא העסיקה חמולות של עזתים שעושות בשבילה עבודה שחורה תמורת טובות קטנות (אוכל, ממתקים וכו'), וסיכם: "בצלאל זיני הוא אידיאליסט גדול שתרם הרבה מאוד לצה"ל. אדם מוסרי מאוד. זה סתם עוול, ויש לתקן אותו מייד". מיותר לציין שהרב אבינר אינו משפטן ואינו בקיא בכל פרטי החקירה. להבדיל, בעבר הגן הרב אבינר על הרב מוטי אלון ועל הנשיא משה קצב, וסירב להאמין להאשמות נגדם.

אלו באמת תופעות הזויות ואופייניות מאד, ואני לגמרי מסכים איתו בזה. אם כי, גם כאן ניתן היה כמובן להעלות לא מעט טענות ואטאבאוט (כמו אלו שמאמינים לכל תלונה של אישה או לטענות כנגד נוער גבעות עוד לפני שבדקו את הפרטים).

סיכום

תוכלו למצוא בדבריי כאן לא מעט אמירות קיצוניות, אבל לשבחי ייאמר שהן פונות לשני הכיוונים. מי שמתרשם שזה לא עקבי או מדיי קיצוני שיבחן את עצמו. אחת ממטרותיי בטור הזה הייתה בדיוק זאת: לאזן את השיח ולנסות לנער ממנו את האג'נדות. מתנגדיי יכולים להיות צודקים בדברים רבים, ואין סיבה לגנות אותם על כל דבר. כך גם לגבי המחנה שלי (אם יש כזה). אני מתעב מקרב לבי את כל מרכיבי הממשלה הזאת, עד האחרון. אני חושב שפורעי הגבעות הם טרוריסטים שצריך לטפל בהם ביד קשה עד ירי ועד בכלל. ובכל זאת איני מוכן לקבל כל טענה כלפיהם ללא בדיקה רק בגלל שהיא פונה נגדם.

הרעה החולה שבה לוקה גם עולם קטן וגם מוניץ, ובעצם כמעט כולנו, היא הצגת תמונה של שחור-לבן, ללא גוונים וללא מוכנות לראות מורכבויות. אתה יכול להיות מאד קיצוני ביחסך לפורעי הגבעות ויחד עם זה להבין מדוע הם עושים זאת, ולראות בעיות גם בצד השני, וגם להיפך. בפרט איני מוכן להיכנע לתכתיבי שיח שמנסים להוציא מחוץ לגדר מונחים וגישות, רק בגלל שמישהו החליט שוואטאבאוט זה טיעון לא ענייני, שטרנספר זה נאצי ושלירות במחבלים יהודים זה קיצוני. הגיעה העת שנשתחרר מהכבלים הללו ונעבור לשיח ענייני. כתבתי לא פעם שבעיניי שיח מכבד ממש אינו אישיו מרכזי. מה שבאמת חשוב הוא שיח ענייני, וזה ממש לא אותו דבר.