איך להתייחס לזה?

קודם כל, חשוב להפריד בין השפה המדעית של תקופה מסוימת לבין הרעיונות הרוחניים והפילוסופיים שניצוקו לתוכה. השימוש במושגים של "ארבעת היסודות" (אש, רוח, מים, עפר) אצל המקובלים, וכן אצל ראשונים כמו הרמב"ם והרמב"ן, פשוט שיקף את הפיזיקה האריסטוטלית שהייתה המדע המקובל בזמנם. הם לקחו את הפיזיקה של זמנם ופירשו דרכה את המציאות.

עם זאת, הביקורת שפוסלת את כל המערכת הזו כ"הבלים" רק בגלל שהמדע התקדם היא לדעתי פשטנית מדי. ארבעת היסודות אינם בהכרח בתחרות ישירה עם הטבלה המחזורית של הכימיה המודרנית. אפשר לראות בהם מערכת תיאור שונה, שמתייחסת ל"מופעים" של החומר או לתכונותיו (קומבינציות של חום, קור, דלילות, כובד וכדומה – בדומה קצת למה שאנו מכנים כיום מצבי צבירה: מוצק, נוזל, גז ואנרגיה), ולא ליסודות אטומיים. זה כמו ההבדל בין שימוש בקואורדינטות קרטזיות לקואורדינטות פולריות – זו פשוט מערכת שונה (ולפחות במישור אחד, שקולה) לתאר את אותה המציאות. אכן, המערכת העתיקה הרבה פחות נוחה ויעילה מבחינה טכנולוגית ומדעית, אבל אין פירוש הדבר שהיא בהכרח "שקרית" ברמה התיאורית הבסיסית שלה. ראה טור 383 – על האפלטוניזם, 435.

באשר ליחסי אל הקבלה עצמה, הגישה שלי היא "כבדהו וחשדהו". אני לא חושב שכל פרטי הקבלה הם מסורת שירדה למשה מסיני, אלא לדעתי מדובר באוסף של אינטואיציות רוחניות של אנשים בעלי כריזמה והשגה רוחנית עמוקה שפיתחו שפה ומערכת. לכן, אני לא רואה בקורפוס הזה מקור סמכות מחייב (כפי שאני מתייחס להלכה), אבל בהחלט יש בו אינטואיציות טובות ומועילות שאפשר וראוי ללמוד מהן.

איך אנחנו יכולים לבדוק אם הטענות הקבליות על המציאות ועל האלוהות הן אכן נכונות, שהרי אין לנו את הראייה המיסטית של אותם מקובלים? התשובה שלי היא שאפשר להשתמש בקריטריון של "כוח מסביר" (בדומה לאופן שבו אנו בוחנים תיאוריות במדע). אם המקובל מציג מערכת של עשר ספירות ופרצופים, ואנחנו מגלים שהמערכת הזו מצליחה להסביר ולתת פשר קוהרנטי ואחוד להרבה מאוד אירועים, הלכות או פסוקים בתורה – ה"התאמה הגלובלית" הזו מהווה אינדיקציה חזקה לכך שיש בדבריו ממש, ושהוא אכן עלה על משהו אמיתי במציאות.

בנוסף, הקבלה מציעה משהו שהפילוסופיה הקלאסית נתקעה בו. הפילוסופיה (כמו אצל הרמב"ם) נעצרת בעולמות הנבראים (בריאה, יצירה, עשייה) ומגיעה למסקנה שאי אפשר לתאר את אלוהים אלא ב"תארים שליליים" (רק לומר מה הוא לא). הקבלה, לעומת זאת, מחדשת את העיסוק בעולם ה"אצילות" שמעבר לכך. עולם האצילות מאפשר לנו לדבר על האצלות אלוקיות שמתלבשות בצורות שניתן לתאר אותן בתארים חיוביים (כמו ספירות החסד והדין), גם אם מדובר בתפיסה שהיא שמיעתית-מושגית ולא חזותית.