פלורליזם לוקלי – שלוש הערות (טור 773)
למה בינה מלאכותית לא מפריכה את טיעון ריבוי ההכללות
הטור חוזר לטענת ויטגנשטיין שמאותן דוגמאות אפשר להכליל באינספור דרכים, ושהעובדה שאחת מהן נראית לנו טבעית נובעת ממבנה החשיבה שלנו ולא מאמת אובייקטיבית. לכן לכאורה היה מקום לצפות שמודל AI ישלים סדרה או יעשה חיבור בדרכים זרות לגמרי, כמו דני שענה 22 ל־2+2.
אבל הטור טוען שהצלחות של AI אינן ראיה לכך שיש הכללה נכונה אחת. הן בעיקר מלמדות שהמערכות נבנו ואומנו כך שיחקו את ההכללה האנושית.
מחשב קלאסי, LLM ורשת נוירונים: בשלושתם האדם מכניס את הסמנטיקה
בתוכנה קלסית אין בכלל הבנה או הכללה: המתכנת כתב ידנית את הכלל, ולכן בפועל הוא זה שמבצע את החיבור או בוחר את המשך הסדרה. ב־LLM יש אמנם למידה סטטיסטית, אבל היא נשענת על קורפוס אנושי עצום, ולכן לא מפתיע שהוא נוטה לתת את התשובות שבני אדם רגילים היו נותנים. העובדה שמודלי שפה עדיין נכשלים לא פעם בחישוב רק מדגישה שהם אינם פועלים על אלגוריתם חיבור אמיתי.
גם ברשת נוירונים ייעודית, שנראית כמקרה של הכללה נטו, האדם מזריק בדלת האחורית את צורת החשיבה שלו: דרך דוגמאות האימון, דרך הגדרת התשובות הנכונות, ודרך קריטריונים של פשטות כמו תער אוקהאם וריבועים מינימליים. לכן שלוש המכונות פועלות סינטקטית בלבד וללא מודעות, אבל מגיעות לא פעם לתוצאה הנכונה רק מפני שהסמנטיקה האנושית הוכנסה אליהן במישרין או בעקיפין.
למה החדר הסיני שונה מלמידת שפה רגילה
מול הניסוי של סרל הטור מדגיש שההבדל המכריע בין האדם בחדר הסיני לבין ילד שלומד שפה הוא ההקשר. ילד לא שומע רק מחרוזות צלילים; מצביעים לו על תפוח, על בטן, על אכילה, וכך קושרים בין הסינטקס לבין משמעות. האדם בחדר הסיני מקבל רק סימנים ומכות חשמל על שגיאות, ולכן לכל היותר הוא יכול ללמוד שימוש צורני, לא הבנה.
מכאן הטור מציע הערה חריפה יותר מזו של סרל עצמו: ייתכן שסינטקס טהור, ללא שום רמז סמנטי, לא יוביל אפילו לשימוש נכון וזורם. מאחר שיש אינספור דרכי הכללה שקולות, ייתכן שהאדם בחדר הסיני לא רק שלא יבין סינית, אלא אפילו לא יצליח באמת לדבר אותה. דווקא כאן נחשף ההבדל מול מערכות AI, שאצלן כן מוזרקת סמנטיקה אנושית, גם אם בלי הבנה מצדן.
הערמון של הפילוסופים: שפה משותפת אינה מבטיחה חוויה משותפת
הטור שב לבעיה שלפיה שני אנשים יכולים להשתמש באותה מילה, למשל אדום, ובכל זאת להתכוון לחוויות פנימיות שונות בתכלית, אולי אפילו בין־חושיות לגמרי. ייתכן שאצל אחד כדור אדום הוא מראה של צבע, ואצל השני הוא מנגינה או תופעה אחרת לגמרי, ובכל זאת שניהם למדו לתאר את המצב באותן מילים.
מכאן עולה שגם הסכמות מילוליות יכולות להסתיר פערים סמנטיים עמוקים, ולעתים הם יתפרצו כוויכוחים שנראים אמיתיים אף שבשורשם שני הצדדים כלל אינם מדברים על אותו דבר. זהו בדיוק המבנה של המקרה עם דני והמורה: אותו סינטקס, סמנטיקות שונות, ומכאן ויכוח שאינו ויכוח אמיתי.
פלורליזם לוקלי: לקבל את הגרעין הנכון בלי לגלוש לפוסטמודרניזם גורף
המסקנה היא שהסרטון על דני לא חושף דווקא מחלה פרוגרסיבית, אלא בעיה פילוסופית יסודית בתקשורת האנושית. לפעמים מחלוקת אכן נובעת רק מאי־סנכרון סמנטי, ובמקרים כאלה יש מקום לומר שכמה צדדים צודקים. זהו הפלורליזם הלוקלי.
אבל הטור מתעקש שלא להפוך את זה לתיאוריה כוללת של כל שיח. ברוב הוויכוחים הציבוריים והעיוניים יש אמת ושקר, ויש טיעונים שיכולים להכריע: למשל בוויכוחים על הרפורמה המשפטית, על עסקת חטופים, על סוציאליזם, ולדעתו גם על אמונה באלוהים. לעומת זאת, בדוגמאות כמו קופרניקוס, קוויריות מפוכחת או ביקורת פוקויאנית על דיאגנוזה פסיכיאטרית, הוא כן מוכן לקבל יסוד רלטיביסטי. לכן הביקורת על הפוסטמודרניות אינה שלילה גורפת של כל רלטיביזם, אלא דחייה של ההרחבה המופרזת שלו לכל מחלוקת באשר היא.
בס"ד
בטור הקודם עמדתי על ההבחנה בין חשיבה סינטקטית לחשיבה סמנטית. ראינו שם שהסינטקס סובל הרבה משמעויות (סמנטיקות) ולכן מי שאינו שותף לסמנטיקה שלי יכול לפרש ולהכליל את דבריי בהמון צורות שונות ומשונות. מתוך כך הגעתי שם למסקנה שכיניתי 'פלורליזם לוקלי', שלפיה גם אם אני מוניסט (דוגל באמת אחת, לא פלורליסט), יש סוגיות שבהן באמת כל הצדדים צודקים. לא נכון לדחות תמיד עמדה כזאת רק בגלל היותה רלטיביסטית/פלורליסטית. הבאתי שם כמה דוגמאות לסוגיות כאלה. בטור הנוכחי אביא שלוש הערות נוספות שנוגעות לפלורליזם הלוקלי וליחס בין סמנטיקה וסינטקס.
א. הערה על בינה מלאכותית
ראינו בטור הקודם את ההבחנה בין הסמנטיקה של המונח 'חיבור' לבין פעולת החיבור עצמה, או המושג חיבור. ההבחנה הזאת מבוססת על כך שניתן היה לעשות הכללה מהדוגמאות שמקבלים בכיתה לכללים שונים. דני, הילד מהסרטון, חשב שתרגיל חיבור עניינו הצמדת המחוברים, והמורה התכוונה למה שבדרך כלל מכונה אצלנו פעולת חיבור. הסברתי זאת שם, בעקבות טיעון ה'עקיבה אחר כלל' של ויטגנשטיין, שמראה שאין הכללה נכונה יותר או פחות. הבאתי שם את הדוגמה של הסידרה 7,5,3… והצבעתי על שתי אפשרויות טבעיות לאיבר הבא בסדרה: 9, אם ההנחה היא שמדובר בסדרת האי זוגיים, או 11, אם מדובר בסדרת הראשוניים. עוד הסברתי שם שאפשרויות ההמשך כולן שקולות (הראיתי שם שבה במידה ניתן היה להמשיך את הסדרה הזאת גם עם 27.43-), אלא שיש ביניהן כאלה (כמו השתיים שתיארתי כאן) שנראות לנו טבעיות ופשוטות יותר. טענתי שזה עניין שנגזר ממבנה החשיבה שלנו ואינו עובדה אובייקטיבית.
אלא שאם באמת כל אפשרויות ההכללה הן שקולות, עולה השאלה מה יקרה אם ננסה ללמד מודל של בינה מלאכותית להשלים סדרה כזאת, או לעשות פעולת חיבור. לכאורה אנחנו יכולים לצפות לכל הכללה שהיא, שכן התשובות שנראות לנו טבעיות נובעות ממבנה החשיבה הספציפי שלנו. לכן המודל לא בהכרח יבחר בהכללה שאנחנו נבחר, שכן הוא אינו בן אדם. אבל אם מודל כזה כן יניב את ההכללה שלנו, האם זה לא אומר שמשהו בניתוח שלי לא היה נכון? לכאורה זה אומר שהתשובה הטבעית היא גם נכונה אובייקטיבית. האלטרנטיבה היחידה היא להניח שגם המודל מוטה כמונו.
בטור 695 הסברתי את ההבדל בין מחשב קלסי לבין רשת נוירונים ובין זו לבין מודל שפה גדול. כאן אחלק את הדיון בהתאם לשלוש המכונות הללו. נניח שלימדתי תוכנה קלסית של מחשב לעשות פעולת חיבור או להשלים סדרות. פשוט כתבתי תוכנה שעושה זאת. במקרה כזה לא מתעוררת שום בעיה, שהרי לא מדובר בהכללה. אנחנו מכניסים לתוכה בידיים את מה שעליה לעשות. בעצם זה בכלל לא היא שעושה את הפעולה אלא המתכנת. אין שם שום ממד של הבנה של המחשב. הוא פשוט נע לפי ההוראות שלנו. למשל, בסדרה 7,5,3… שתוארה למעלה אני כותב לו בתוכנה שיכתוב את האי זוגיים (או שיעשה פעולת חיבור על המספרים שיקבל). אין פלא שהוא יפלוט את התוצאה לה אני מצפה.
מה יקרה אם ניטול מודל של בינה מלאכותית? עלינו להבחין כאן בין LLM (מודל שפה גדול) לבין רשת נוירונים רגילה. LLM שמאומן על אוסף אדיר של טקסטים מכל הסוגים, כשהוא מקבל שאלה כזאת הוא משתמש בכל המידע שהולעט בו כדי לנבא את המילה הבאה, וכך הוא יוצר את התשובה. אקדים שאולי תופתעו, אבל מן המפורסמות הוא שמודלי שפה אכן לא ממש מצליחים בתרגילי חישוב. הם מבצעים המון פעולות וניתוחים מתוחכמים אבל בפעולות חישוב הם נכשלים. המודלים החדשים כבר יותר מצליחים (וגם זה נעשה בעזרת כלי חישוב דטרמיניסטיים), אבל עדיין במספרים גדולים גם הם לפעמים נכשלים. הסיבה לכך היא שהם לא פועלים על בסיס אלגוריתם, כמו מחשב קלסי. הם מחקים חשיבה אנושית ומתוך כל החומר שהם אומנו עליו הם מנסים להפיק דפוסים שהם פועלים על פיהם. וכפי שראינו, באמת ההכללה מדוגמאות בשאלות כאלה אינה חד ערכית. בנוסף, הם גם משתמשים בדוגמאות של תרגילי חיבור שאותם הם פגשו, ואם במקרה התרגיל שניתן להם היה כלול ממש בעצמו בחומר האימון שלהם אז יותר ברור מדוע הם מצליחים.
בשורה התחתונה, במודל שפה גדול ישנה אמנם 'הצלחה', כלומר במקרים רבים נקבל את התשובה האנושית הרגילה, גם אם לא תמיד. אבל כאן אין פלא גדול, וזה ממש לא סותר את הניתוח מהטור הקודם. הרי האימון של הרשת נעשה על בסיס חומר אנושי. היא בולעת המון סוגי טקסטים וטיעונים וחישובים שנעשו על ידי אנשים, בעיקר כאלה שכן התקבלו לאוניברסיטה (האחרים לא עוסקים בחישובים), ולכן לא מפתיע שגם היא "חושבת" בצורה של האדם הסביר. מעבר לזה, במודלי שפה יש תוספות שמכניסות בצורה יותר ישירה את הסמנטיקה האנושית (טרנספורמרים, תהליכי אמבדינג ועוד).
מה יקרה אם נתבונן על רשת נוירונים רגילה, כזאת שמאומנת רק למשימה המסוימת הזאת, למשל חיבור או השלמת סדרות. היא מקבלת סדרה של פעולות חיבור או של סדרות מספרים עם התשובות הנכונות ומאמנים אותה עליהן. כאן כבר לא מדובר בניבוי סטטיסטי של מילה אלא בלמידת תהליך החישוב עצמו. הרשת אמורה להכליל את הדוגמאות שהיא קיבלה וליצור מכניזם שמבצע חיבור בצורה מושלמת. ההנחה היא שבפעולת החיבור הבאה שתוטל עליה, תרגיל שלא היה כלול בדוגמאות האימון שלה, היא בדרך כלל תגיע לתשובה הנכונה. ושוב עולה השאלה למה שהרשת הזאת לא תפעל כמו דני, כלומר שכשהיא תקבל תרגיל של 2+2 היא תחזיר לנו את התשובה: 22? או 27.43-? היא אמורה להכליל את הדוגמאות שקיבלה ולהבין מה עושים הלאה, אבל כפי שראינו יש המון אפשרויות להכליל אותן. אין כאן תשובה נכונה והכרחית, ולא ברור מדוע באמת הרשת בוחרת את ההכללה הנכונה.
למען האמת גם רשת נוירונים ייעודית לא בהכרח תיתן לנו את תשובה הנכונה. במספרים גדולים גם היא תטעה. לכן כשעושים פעולת חישוב מומלץ מאד להשתמש במחשבון או בתוכנת מחשב קלסית. כאן לכאורה מדובר בהכללה נטו, ולכן באמת ישנן טעויות. אבל שוב ברוב המקרים כן נקבל את התשובה הנכונה. אך כפי שראינו יש אינספור צורות להכליל, אז כיצד ומדוע הרשת מכלילה 'נכון' (כלומר כמונו)?
נראה שגם כאן ההסבר נעוץ בדרך הבנייה והאימון של הרשת. מי שבונה אותה נותן לה קריטריונים כיצד לבחור את הפתרון הפשוט ביותר (התער של אוקהאם), כמו למשל קריטריון של ריבועים מינימליים שמאלץ אותה לבחור פוקנציה פשוטה נתונה כלשהי (כמו קו ישר). לכן בעצם מי שבנה את הרשת הכניס לה דרך הקריטריונים ב'דלת האחורית' את צורת החשיבה וההכללה האנושית. בכך הוא בעצם כופה עליה להכליל כמונו. מי שמכיר את דרך האימון של רשת נוירונים יודע שהמטרה של האימון היא להפוך אותה לכמה שיותר קרובה לחשיבה האנושית. זה קורה דרך הדוגמאות שבהן היא מקבלת את התשובה האנושית שמוגדרת כ'נכונה', וגם דרך צורת הפתרון שאליו היא שואפת שמוגדר להיות ה"פשוט" ביותר, כשכמובן 'פשוט' כאן פירושו מה שנראה לבני אדם רגילים (אלו שמתקבלים לאוניברסיטה) פשוט. כך למשל במקרה שהתוצאות יושבות על קו ישר הוא יעדיף את ההכללה של קו ישר על פני כל צורה אחרת שתתפור את כל הדוגמאות (יש אינספור כאלה. ראו למשל בטור 426). אגב, גם מודל שפה הוא רשת נוירונים, וככזו הוא מקבל את הסמנטיקה האנושית גם דרך האימון שלו (גם אצלו אנחנו קובעים את המדדים להכללה, כמו ברשת נוירונים רגילה).
המסקנה היא שאמנם שלושת סוגי המכונות הללו נטולות מודעות והבנה, ולכן פועלות בצורה סינטקטית, אבל אנחנו מכניסים אליהן, במישרין או בעקיפין, את הסמנטיקה, ולכן הן מגיעות להכללה ה'נכונה' (כלומר האנושית).
ב. הערה על החדר הסיני
בטור 694 ועוד תיארתי את הניסוי המחשבתי שהציע הפילוסוף ג'ון סרל, שכונה על ידו 'החדר הסיני'. אדם שאינו מבין סינית יושב בחדר עם שני חלונות. דרך אחד מהם, חלון הקלט, מוכנסות לו שאלות בסינית, והוא אמור להשתמש בארגז מלא אותיות סיניות שמונח לידו בחדר, ולבנות מהן תשובות ולהוציאן מהחלון השני כפלט. כל אימת שהוא הוציא תשובה לא רלוונטית הוא מקבל מכת חשמל, ויש לו אינסוף זמן להתנסות ולהפיק לקחים. הנחתו של סרל היא שאחרי אינסוף זמן הוא ילמד להוציא את התשובות הנכונות, למרות שכל זה קורה בלי שהוא מבין מאומה. הוא פשוט עושה פעולה סינטקטית (צורנית) בלבד בלי שום הבנה (בלי סמנטיקה). הוא מזהה דפוסים מניסיון העבר (ממש כמו אימון של רשת נוירונים), ויודע לפלוט תשובה רלוונטית בלי שהוא מבין כלום. ממש כמו מודל שפה. סרל תהה האם אותו אדם יודע כעת סינית? הוא משוחח כבקיא ורגיל, אבל לא מבין מאומה. לא סביר להגדיר מצב כזה כהבנה של השפה הסינית. זהו בעצם ערעור על מבחן טיורינג שזיהה הבנה עם יכולת שימוש, כלומר עם סינטקס גם ללא סמנטיקה. האדם הזה בחדר הסיני פועל בעצם כמו מודל שפה גדול. האם התשובה שניתנה למעלה רלוונטית גם לכאן? אני חושב שלא. יש הבדל משמעותי בין האדם בחדר הסיני לבין מודל שפה, והוא הולך דווקא לטובת מודל השפה.
כדי להבין זאת, חשבו על אדם רגיל שלומד שפה. גם הוא ניזון ממילות קלט שמופנות אליו (ההורים, הסביבה והחברים מדברים אליו) ובסופו של דבר הוא לומד מתוך כך את השפה ולומד לענות. האם זה לא ממש מה שקורה בחדר הסיני? מה מיוחד בדוגמה ההיא? ישנו הבדל גדול בין המקרים. אצל הילד שלומד שפה יש עוד מרכיב מאד חשוב: ההקשר. כששואלים אותו אם הוא רוצה תפוח, מראים לו תפוח. כששואלים אותו אם הוא רעב, מצביעים לו על הבטן ועושים תנועות אכילה עם הפה. מה מוסיפים הסימונים וההקשר ללימוד? את הסמנטיקה. אלו דרכים שבהן אנחנו מצביעים על ההקשר הסמנטי של המילים שהילד לומד. השימוש במחרוזות של אותיות, כלומר מילים, שזהו הסינטקס, נקשר כך למשמעות (לסמנטיקה). ילד שהיה רק שומע את המילים בלי הקשר וללא הסבר לא היה מבין את משמעותן. אם היינו שואלים את הילד האם הוא רוצה תפוח וכשהוא משיב כן היינו מורים לו לטפס על עץ הוא לא היה מבין מהו תפוח. אם סתם היינו שואלים אותו האם הוא רוצה תפוח בלי ללוות את זה בשום ממד של משמעות, הוא שוב לא היה מבין מהו תפוח. וגם אם הוא היה מקבל זץ חשמלי לכל תשובה לא רלוונטית, הוא היה יודע להשתמש במילים באופן רלוונטי, אבל ללא שום הבנה.
זה מה שקורה אצל האדם בחדר הסיני. הלימוד שלו הוא ללא הקשר כלל, ולכן ברור שהוא לעולם לא יגיע להבנת השפה הסינית. הוא לכל היותר יגיע לשימוש נכון במחרוזות של אותיות שמצליח למנוע ממנו את מכות החשמל. ייתכן שיש לו סינטקס מושלם אבל ללא סמנטיקה. בשום שלב הוא לא יודע אם שואלים אותו האם הוא רוצה תפוח או אם הוא רעב. במובן הזה הוא לגמרי דומה למודל שפה, אלא שכפי שראינו למעלה במודל שפה אנחנו מכניסים גם בצורה ישירה את האינטואיציות האנושיות דרך אמצעי עזר כמו אמבדינג, טרנספורמרים וכדומה.
מכאן יכולה לעלות תהייה לגבי עצם ההנחות של סרל לגבי החדר הסיני. האם באמת אחרי אינסוף זמן אותו אדם יוכל בכלל לשוחח בסינית רהוטה (בלי להבין אף מילה)? השאלה היא האם לימוד סינטקטי ללא כל סמנטיקה יכול בכלל להתבצע? ייתכן שמספר האפשרויות האינסופי להכליל את הדוגמאות שהוא פגש עד כה לא יאפשר לו להגיע להכללות הנכונות ו'לשוחח' בסינית. משמעות הדבר היא שללא הבנה הוא נדון לפעול רק במישור הסינטקטי, אבל ללא הבנה סמנטית של הקלטים שהוא מקבל הוא לא יצליח להגיע להכללות הנכונות. כפי שראינו, אדם רגיל שלומד סינית לא לומד רק לארגן מחרוזות של סימנים אלא נעזר בהבנה של הדברים. האדם בחדר הסיני לא מקבל שום רמז לגבי משמעות המילים והמשפטים שהוא מקבל, ובלמידה במישור הסינטקטי בלבד ספק רב אם באמת הוא יצליח להגיע בסוף ליכולת 'לשוחח' בסינית (גם בלי להבין). אם נשווה זאת למודל שפה נראה שכאן אין הזרקה ישירה של הסמנטיקה האנושית.
זוהי דוגמה מעניינת מאד לדיון שלנו, שכן בניגוד לשלושת סוגי המחשבים שתיארתי בסעיף הקודם האדם הזה באמת פועל סינטקטית בלבד, ובמובן הזה הוא מחשב מזוקק. סינטקס ללא בדל סמנטיקה. כפי שראינו, גם באימון של LLM וגם באימון של רשת נוירונים, בוודאי בתוכנת מחשב קלסית, מוכנסת אליהם צורת ההכללה האנושית, כלומר מכניסים להם בעקיפין את הסמנטיקה, ולכן הם יכולים להצליח (גם אם לא באופן מלא). ממש כמו אדם רגיל שלומד סינית או חיבור של מספרים. שימו לב, אינני טוען שהמחשבים הללו מבינים סינית או מתמטיקה. הם לא מבינים כלום, אבל אנחנו מכניסים להם בידיים את הערך המוסף של הסמנטיקה שבה משתמש אדם שלומד שפה או מתמטיקה, ולכן הם מצליחים להגיע לשימוש (סינטקטי) נכון. אך האדם בחדר הסיני לא מקבל עזרה כזאת. הוא עוסק בסינטקס בלבד, ולא מקבל שום רמז סמנטי. במצב כזה ראינו למעלה שיש אינספור אפשרויות להכליל מכל אוסף של דוגמאות, ואין אפשרות נכונה יותר או פחות. אין עדיפות לצורת ההכללה שעושים בני אדם (2+2=4) על פני כל צורה אחרת (2+2=22). זה נעשה כך רק מפני שכך אנחנו בנויים. לכן ייתכן שלמידה סינטקטית בכלל לא תוכל להצליח. אם כך, ייתכן שהאדם בחדר הסיני לא רק שלעולם לא יגיע להבנה, אלא לעולם הוא לא יגיע אפילו לשימוש נכון בסינית ללא הבנה.
ג. הערה על הערמון של הפילוסופים
בעבר (ראו למשל בטורים 251, 99 ועוד) תיארתי את הבעיה שלפי זכרוני מכונה 'הערמון של הפילוסופים' (בחיפושים לא מצאתי התייחסות כזאת אליה. ההפניות בחיפושים בגוגל מעלות רק מקורות שלי. בטח עוד כמה שנים זה כבר יהיה הכינוי הרווח שלה 😊).
השאלה היא כיצד אוכל לדעת שכשאני מדווח על ראיית כדור בצבע אדום ואתה מדבר על אותו כדור בצבע אדום, שנינו מתכוונים לאותו צבע? ייתכן שבהכרתך פנימה אתה רואה כדור בצבע שמכונה אצלי ירוק, אלא שמאז ומעולם אתה התרגלת שלצבע הזה קוראים 'אדום'. אם זהו המצב, הדיבור שלנו מסונכרן כל הזמן, אבל הוא לא מבטא את אותה חוויה או הכרה פנימית. אנחנו רואים דברים שונים אבל מתארים אותם באותה צורה. שם גם עמדתי על כך שהפער בין האנשים יכול להיות הרבה יותר דרמטי. למשל, כשאני רואה כדור אדום ייתכן שאתה רואה פסנתר או כלי נגינה לא מוכר, ושומע שמתנגנת בו הסימפוניה התשיעית של בטהובן. או אולי אתה רק שומע את המנגינה ולא רואה כלום. התרגום שנעשה אצלך לגלי האור שבאים מהכדור הוא הפיכתם לאות אודיו (הסימפוניה). לחלופין, ייתכן שאתה בכלל חווה משהו שאינו נכלל בחמשת החושים שמוכרים לי.
צריך להבין שגם קביעת היחס בין הכדור הזה וצבעו לתופעות אחרות יכולה לסבול מאותה עמימות. אני אומר שהכדור הזה משתלב היטב עם שולחן ריבועי, ואתה מסכים איתי לגמרי, אלא שבהכרתך מופיעה מנגינה (=הביטוי ההכרתי של כדור אדום אצלך) שמשתלבת (מה זה 'משתלב' בפירוש הפנימי אצלך?) עם ענן בצורה של עמודים גותיים (הביטוי ההכרתי לשולחן ריבועי אצלך). אנחנו מסכימים על ההשתלבות אבל ההסכמה הזאת מבטאת טענות שונות לחלוטין במישור ההכרתי.
ראינו שההבדלים במשמעות ההכרתית יכולים לא לעורר אי הסכמות שכן ההבדלים ממשיכים להתנהל באופן עקבי תחת אותו מעטה מילולי. זה אמנם יכול להיות, אבל אין צורך לומר שקיומם של הבדלים הכרתיים כאלה צפוי בדרך כלל לעורר אי הסכמות וויכוחים. אם אתה רואה כדור אדום ואני מול אותו מראה שומע את הסימפוניה התשיעית, אין שום סיבה שלא יתגלע בינינו ויכוח בשאלה האם הכדור האדום הוא יפה או לא. גם אם שנינו אוהבים את התמונה ההכרתית של כדורים אדומים, הרי שאצלי, שזו באמת התמונה בהכרתי, אני אוהב אותה. אבל אצלך בהכרה מופיעה הסימפוניה, ואתה משום מה אינך אוהב את בטהובן. לכן אתה תאמר שהכדור הזה (=המילה שלך שמתארת את הסימפוניה) ממש אינו יפה בעיניך. הרי לכם ויכוח שנובע מהבדלים הכרתיים למרות שהמילים הן אותן מילים, כלומר שאנחנו לכאורה מתייחסים לאותה תופעה (אותו פנומנון, במינוח הקאנטיאני). הדבר עוד יותר נכון לגבי השלכות ויחסים, כמו היחס בין הכדור לשולחן הריבועי. המצב הרגיל הוא שלמרות ההסכמה במישור המילולי ישנו הבדל במשמעות ההכרתית, וזה צפוי להוביל לוויכוחים ואי הסכמות. ראינו שלפעמים תהיינה הסכמות, אך זה אינו הכרחי ואפילו לא המצב הסביר.
שימו לב שגם התופעה הזאת נוגעת למתח שבין סמנטיקה לסינטקס. הסינטקס הוא ההופעה החיצונית של התופעות הללו, כלומר התיאור המילולי שמועבר בינינו והוא משותף ומוסכם בינינו. אבל ההכרה הפנימית שהיא משמעותו של התיאור הזה, הסמנטיקה, יכולה להיות שונה בתכלית. מה שתיארתי הוא מצב שבו הסמנטיקה של שנינו שונה לחלוטין למרות הזהות בסינטקס. כעת תוכלו לראות שזהו מצב דומה למה שתיארתי לגבי דני והמורה. גם שם הם מדברים באותן מילים, משתמשים באותם סימנים, אבל מתכוונים לדברים שונים לחלוטין. ההבדלים הסמנטיים ביחס לאותו סינטקס הם שמולידים את הוויכוח (שבעצם אינו באמת ויכוח).
סיכום: בחזרה לפלורליזם הלוקלי
בעיית ההבדלים ההכרתיים מלמדת אותנו שהמקרה של דני והמורה משקף בעיה מהותית בסינכרון בין ההכרות של אנשים שונים. השיח הרגיל שאנחנו מנהלים בשלווה ובנחת מתוך הנחה ששני הצדדים לשיח מדברים על אותו דבר, יכול להחביא תחתיו הבדלי ענק במשמעויות. לפעמים הוויכוח שמתגלע ביחס לסיטואציה או סוגיא כלשהי, נובע מהבדלים במשמעויות שמקבלות הסיטואציה והסוגיא הללו אצל הצדדים השונים. במקרים רבים זה אפילו לא ויכוח אלא סתם שימוש לא מסונכרן בשפה.
מכאן תוכלו להבין שהסרטון לא שיקף בעיה ספציפית שנוגעת לגישה הפרוגרסיבית, אלא בעיה פילוסופית מהותית בתקשורת בין אנשים שכנראה אין לנו שום דרך לפתור, או אפילו לעקוף. הפרוגרסיבים הרשעים לא תמיד טועים. לפעמים יש להם נקודה נכונה. זה מה שכיניתי בטור הקודם 'פלורליזם לוקלי', כלומר התובנה שלפיה גם אם אתה מוניסט ישנן סוגיות שלגביהן הפלורליזם צודק (יש כמה תשובות נכונות).
עדיין יש מקום לוויכוח מה לעשות עם התובנה הזאת וכיצד להתייחס אליה. הפרוגרסיביות/פוסטמודרניות רואה בה את חזות הכל, והמסקנה שהיא מסיקה היא שאין אמת ואין שקר וכל אחד והאמת שלו וכולנו כלואים בתוך נרטיבים וכו' וכו'. עיקר הביקורת שלי על התפיסה הזאת נוגעת לשאלה האם זה נכון לגבי כל שיח וכל ויכוח ובכל פעם שיש הבדל בין עמדות שונות. כאן אני בהחלט לא מסכים עם העמדה הפרוגרסיבית. לדעתי רוב הוויכוחים בינינו כן ניתנים להכרעה ויש בהם אמת ושקר. לדוגמה, כשיש ויכוח על הרפורמה המשפטית, על עסקת חטופים, או על סוציאליזם ולדעתי גם על אמונה באלוהים, בהחלט לא נכון לתלות הכל בהבדלים סמנטיים, כלומר בהבדל מה משמעותם של המושגים הללו אצל כל אחד מהצדדים. יש כאן צודק וטועה, ויש טיעונים שיכולים להכריע מי צודק.
טלו כדוגמה את הסכנה לדמוקרטיה שרואים המבקרים ברפורמה המשפטית. אני לא תולה אותה במשמעות של המושג 'דמוקרטיה' אצלם, ובכך שהיא שונה מהמשמעות שלה אצל תומכי הרפורמה. אם זה באמת היה המצב, כי אז לא היה כאן בכלל ויכוח. אני מבין שיש חששות אצל המבקרים שנשללים אצל התומכים ולהיפך. זהו ויכוח על מה שצפוי לקרות במציאות ובשאלה האם ועד כמה זה מדאיג, ולא על המשמעות ההכרתית של המונח 'דמוקרטיה'. יש כאן ויכוח אמיתי ולא נכון לתלות אותו במשמעויות השונות שאנחנו נותנים למושגים הנדונים במישור הסמנטי (כזכור, ויכוח על בסיס הבדלים סמנטיים אינו ויכוח אמיתי).
לעומת זאת, בדוגמאות כמו אלו שהבאתי בטור הקודם (קופרניקוס, קוויריות מפוכחת, להבדיל מזו הקיצונית, פוקו על דיאגנוסטיקה פסיכיאטרית וכדומה), שם באמת הגיוני לקבל את העמדה הרלטיביסטית, ולא נכון לפסול אותה על הסף רק באשמת היותה פרוגרסיבית. זו תמציתה של העמדה שכיניתי בטור הקודם 'פלורליזם לוקלי', שלפיה גם בתפיסה מוניסטית-אובייקטיביסטית של האמת, ישנן סוגיות ושאלות מסוימות שבהן ייתכן ריבוי אמיתות.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
תשובה נכונה – התשובה הנכונה. פוקצניה – פונקיה.
את הראשון לא מצאתי (יש מופע אחד והוא נכון), והשני הייתה לך טעות בכתיבה.
סינטקטית שעון האתר מראה 3:54 בלילה, אבל סמנטית נראה שאצל הרב מדובר כאילו היה זה 10:00 בבוקר (ואמנם הרב ענה ב־1:40, אך כולי האי לא דייקינן). הכל תלוי איזו סמנטיקה אנחנו נותנים למחרוזת המספרים הזאת.
לילה(?) טוב הרב.
[צ"ל 3:46 (לגבי זמן שליחת התגובה הקודמת, אך שוב, כולי האי לא דייקינן).]
[צ"ל 03:56 לגבי זמן שליחת התגובה הקודמת (אך שוב, כולי האי לא דייקינן). עוד י"ל שלגבי זמן כתיבת התגובה אכן היה 03:54, ואילו זמן שליחתה היה 03:56.]
א. "השאלה היא כיצד אוכל לדעת שכשאני מדווח על ראיית כדור בצבע אדום ואתה מדבר על אותו כדור בצבע אדום, שנינו מתכוונים לאותו צבע? ייתכן שבהכרתך פנימה אתה רואה כדור בצבע שמכונה אצלי ירוק, אלא שמאז ומעולם אתה התרגלת שלצבע הזה קוראים 'אדום'. אם זהו המצב, הדיבור שלנו מסונכרן כל הזמן, אבל הוא לא מבטא את אותה חוויה או הכרה פנימית."
נראה שיש כאן טעות בניסוח הטיעון, שכן אם הוא רואה פנימה מה שאתה קורא לו 'ירוק', אבל משתמש במילה 'אדום', הדיבור שלכם דווקא לא יהיה מסונכרן (הוא יגיד 'אדום' ואתה תגיד 'ירוק').
[נראה שיותר מדויק לנסח כך בפשטות: יתכן מצב ששניים מסתכלים על אותו כדור, והחוויה הפנימית שלהם שונה לחלוטין, אבל מכיוון ששניכם למדתם מילדות להצמיד לעצם הזה את המילה 'ירוק' – הדיבור שלהם מסונכרן לגמרי למרות שהחוויה הפנימית שונה. ובתכלס ברור שזוהי כוונת המשורר, כפי שעולה מן הטור.]
ב. "ההבדלים הסמנטיים ביחס לאותו סינטקס הם שמולידים את הוויכוח (שבעצם אינו באמת ויכוח)."
אמנם במישור הלוגי-פורמלי אין סתירה (כי כל צד טוען טענה אמת במסגרת המערכת שלו), אך עדיין מתקיים כאן ויכוח במישור הנורמטיבי והלשוני – על עצם הגדרת הסימן (כגון סימן הפלוס הכא).
הרי הצדדים אינם חולקים בחלל ריק, אלא נאבקים על השפה המשותפת – מהו הפירוש הנכון והמחייב שראוי לייחס לסימן הזה. ממילא, קביעה שזה "אינו ויכוח" מפספסת-משהו את (חלק מ)ליבת המחלוקת, שעוסקת בעצם השיוך הסמנטי לסינטקס נתון.
ג. הנה "עוד" תיקונים:
מימד – ממד (כך התקני, וכך הרב כתב בעבר ואפילו בהמשך הטור הנוכחי).
כשכמובן פשוט כאן פירושו – רצוי להוסיף מרכאות גם ל"פשוט" זה: כשכמובן "פשוט" כאן פירושו.
יחש – יש.
פתוח – תפוח.
מתכוונים לאותו – רווח כפול
הרפורמה. אם זה היה המצב כי – הרפורמה, [החלפת הנקודה לפסיק] אם זה היה המצב, [הוספת פסיק] כי.
או: אם זה היה המצב כי אז לא – אם זה היה המצב, אז לא (=מחיקת "כי" והוספת פסיק).
א. אם תקרא שוב תראה שזה בדיוק מה שכתבתי.
ב. ויכוח על פירוש מילה אינו ויכוח אלא פשוט שפה שונה. אם אני אומר באנגלית את מה שאתה אומר בעברית אין לנו ויכוח.
חן חן.