חוק שימור האינטואיציות (טור 780)

בס"ד

הטור הזה שייך למשפחת הטורים המתודולוגיים שלי (כמו הטורים על 'חוקי מיכי', 517 ו-571). הוא מתעורר בעקבות שני הטורים האחרונים: הטור על הרטוריקה והטור על יציאה מחוץ לקופסה בפתרון פרדוקסים. גם כאן התעוררתי לעניין על ידי הודעה ששלח לי ידידי אברימי גולדשמיד (שבעוונותיו אחראי גם לטור על הפרדוקסים), שמתארת את מה שהוא כינה שם "עקרון שימור הנתונים של מיכי" (שם לא הכי מוצלח לטעמי). בעקבות  מה שכתבתי בטור על הפרדוקסים שאין לצאת מחוץ לקופסה כדי להציע פתרון, הוא טוען שזה תואם לשיטתי העקרונית במקרים אחרים. ככלל, במקרה בו יש התנגשות בין שני עקרונות אני בדרך כלל לא בוחר בפתרון הפשוט ביותר (לוותר על אחד מהם) אלא בזה שמצמצם ככל האפשר את הוויתורים שאדרש להם מבחינת שני העקרונות. ובלשונו:

פתרון טוב אינו פתרון שמעלים את המתח, אלא פתרון שנותן דין וחשבון לכל הנתונים שיצרו אותו. לעיתים התוצאה תהיה מורכבת יותר, ואפילו תותיר אותנו בתוך קונפליקט ממשי. אבל מודל כזה עדיף על מודל פשטני שנעשה באמצעות הכחשה, טשטוש או בליעה של אחד הנתונים.

במובן מסוים, חלק ניכר מהטור הזה נכתב על ידי אברימי בהודעותיו בהמשך הדיון שלנו. אני הוספתי בעיקר את הניתוח העקרוני וההמשגה של העקרונות שמשמשים אותי לעקוף את הדיכוטומיות בדוגמאות השונות.

במקום הקדמה: מבט מחודש על הספר "מאוהלי תורה"

בעבר יצא לי לקרוא לא פעם בשבתות את ספרו של הרב יעקב אריאל, מאהלי תורה, על פרשיות השבוע. עם הקריאה שמתי לב שכמעט בכל קטע בספר עולות שתי אפשרויות מנוגדות ולבסוף מתברר ששתיהן נכונות. בשלב כלשהו חשתי שכבר מיותר לקרוא, שכן הסוף ברור לגמרי (סליחה על הספוילר). מעבר לכך שהסוף תמיד צפוי הרגשתי שיש כאן חוסר מוכנות להכריע. הכי קל לשבת על הגדר, לא לנקוט עמדה ולהסביר שכל הצדדים צודקים.

מאז עברו לא מעט שנים, התבגרתי והתגברתי. כעת אני מבין שזה היה שיפוט פזיז מדיי, וזאת בעיקר משתי סיבות: 1. אכן כמעט בכל דיון יש אמת בכל צד משמעותי שלו. 2. גם השילוב אינו בהכרח אמירה פשטנית ששני הצדדים צודקים וזהו. שילוב של שניהם יכול גם להציע מיקום מסוים של הצדדים זה ביחס לזה ובניית מבנה שמסנתז את שניהם לתמונה מורכבת ושלימה יותר. זה מה שמנחה אותי בשיטתי שתוארה למעלה.

אברימי מביא כמה דוגמאות מדבריי, ואציג אותן כעת בלשוני. אקדים שבטור 660 אני עומד על דרכים שונות לנטרול דיכוטומיות. בדוגמאות שיובאו בהמשך אשתמש ברובן כדי להראות כיצד ניתן להשאיר שני צדדים מנוגדים על כנם (כלומר לנטרל את הדיכוטומיה שביניהם).

הלכה ומוסר: 'שני דינים'

כאשר אנחנו באים לדון בדילמות של הלכה ומוסר, כלומר בהתנגשויות בין הוראות ההלכה לצו המוסרי, ההנחה היא שיש כאן שני קטבים שלשניהם אני מחויב (בלי זה אין מתח): ההלכה והמוסר. מה עושים כשיש התנגשות בין שני אלו? הדוגמאות הן דין ממזר, דין אשת כהן שנאנסה, אי שוויון לנשים, אשת יפת תואר ועוד. עסקתי בכך לא פעם בעבר (ראו למשל בטור 541 ועוד הרבה), ולכן כאן לא ארחיב בעניין מעבר לנקודה המתודולוגית הנ"ל.

הפתרונות הפשוטים בדילמה כזאת הם כמובן ויתור על אחת מקרניה: או לוותר על המוסר ולדגול בתמונה של הלכה בלבד (שמרנים דתיים רבים סבורים כך), או לוותר על ההלכה ולדגול במוסר בלבד (בכך כמובן אוחזים חילונים, אולי רפורמים רבים, אבל גם דתיים לא מעטים שמזהים באופן כלשהו את ההלכה עם המוסר).

שיטתי בעניין היא לא לזנוח אף אחד משני הקטבים הללו. נקודת המוצא שלי היא שאם יש שתי אינטואיציות חזקות שמתנגשות, אף אחת מהן לא הולכת לפח אלא אם אין ברירה. זהו מוצא אחרון. לכן ראשית אני מחפש דרכים להישאר עם שתיהן. הדבר דורש לפעמים פשרות וסייגים (מתי ההלכה קובעת ומתי המוסר), אבל במקרה הזה לא מדובר בפשרה אלא במבנה של 'שני דינים' (כאן אשתמש רק באחת מהלוגיקות שנכנסות תחת הביטוי הזה).

לטענתי אלו שתי קטגוריות בלתי תלויות וזרות, שכל אחת מהן עומדת לעצמה. כשיש התנגשות בין ההלכה למוסר אין סיבה לחפש פתרון או להתפשר על אחד הצדדים. ההלכה עומדת בכל תוקף על כך שהבן הנולד מיחסים אסורים כאלה הוא ממזר והמוסר עומד בכל תוקף על כך שזוהי הוראה בלתי מוסרית בעליל. טענתי היא שאין סתירה בין שתי האמירות הללו, בדיוק כמו שאין סתירה בין האמירה שאני מחויב לגמרי לשמירת הנפש וגם מחויב לגמרי לשמירת שבת למרות שלפעמים הם מתנגשים. זה כמובן מעורר את השאלה מה עושים כשהם מתנגשים, אבל זו שאלה מעשית ולא מהותית. אין כאן שאלה מי צודק וכיצד מטפלים בסתירה, כי אין סתירה. יש כאן שאלה מה לעשות בפועל (מי גובר), אבל זהו קונפליקט ולא סתירה. קונפליקטים כאלה קיימים גם בתוך ההלכה עצמה (כמו פיקוח נפש ושבת או עשה ולאו וכדומה), והם לא מעוררים קושי עקרוני אלא רק שאלה מעשית כאמור.

בלשונו של אברימי:

מכאן מתקבלת תמונה מורכבת יותר, אך גם נאמנה יותר לנתונים [כלומר לשתי האינטואיציות הנ"ל: תוקפה של הלכה ותוקפו של המוסר]: האדם עשוי לעמוד תחת מחויבות כפולה, ולעיתים אף תחת מתח ממשי בין שתי מערכות נורמטיביות.

בדוגמה זו הותרתי את שני הצדדים על כנם באמצעות מכניזם של 'שני דינים'.

רצון חופשי: lex specialis

דפוס נוסף, שונה קצת, מופיע בדיון על הבחירה החופשית. בסוגיה זו, מצד אחד ניצבת תמונת עולם מדעית-סיבתית, שלפיה לכל אירוע בעולם (והאדם הוא חלק מהעולם) יש סיבה שחוללה אותו. ומושג הסיבה כולל בתוכו את ההנחה שבהינתן הסיבה המסובב יופיע בהכרח. השילוב הזה מוביל לתמונת עולם דטרמיניסטית. מן הצד המנוגד ניצבת אינטואיציית הבחירה והרצון החופשי, שלפיה מעשיו של אדם הם בידו, כלומר הם לא מתחוללים עקב סיבה שמכריחה אותם.

למרות טענות שונות שמנסות ליישב את האינטואיציות הללו זו עם זו, שתי אלו אינן מתיישבות. כאן גם לא נוכל להשתמש במתודת 'שני הדינים' שתיארתי בסעיף הקודם, כי או שהמעשה שלי חופשי או שהוא נגרם סיבתית (דטרמיניסטית). יש שרוצים ליישב את הסתירה באמצעות מה שמכונה 'קומפטיביליזם' (תפיסה שלפיה אם עשיתי את המעשה מתוך החלטה שלי, גם אלא יכולתי להחליט אחרת, הרי זהו מעשה חופשי שלי), או בדרך של הכנסת הבחירה לתוך הפיזיקה דרך תורת הקוונטים (ואולי גם הכאוס). לא פעם הראיתי שכל הניסיונות הללו כושלים. בסופו של דבר, אי אפשר להחזיק בשתי הטענות הללו גם יחד. שוב, לא אכנס כאן לפרטי הסוגיה, יען כי עסקתי בה במקומות רבים (בפרט בספרי מדעי החופש), ואזקק לה רק מההיבט המתודולוגי שמעסיק אותנו כאן.

גם כאן יש כאלו שנוקטים בפתרונות הפשוטים: יש מי שמוחק את הבחירה בשם הדטרמיניזם. אחרים מנסים להציל אותה על ידי זניחת האמון במדע ובהנחותיו. אבל אני לא מוכן לשני סוגי הפתרון הללו (כאמור, מתח בין שני צדדים נוצר רק אם אתה מחויב לשניהם), ומציע תמונה משולבת שמחזיקה עד כמה שאפשר בשני הצדדים. ראשית, אני מחדד את הקושי ודוחה את כל אפשרויות הפתרון המוצעות, ואז אומר שאין מנוס אלא להמשיך ולאחוז בשתי האינטואיציות הללו, עד כמה שניתן. כאמור, 'שני דינים' אינו אפשרי כאן, ולכן כאן כבר כן נדרשת פשרה.

לשם כך אני משתמש בעיקרון המכונה אצל משפטנים lex specialis (העדפת הספציפי). העיקרון הזה קובע שאם יש התנגשות בין שני עקרונות אזי הספציפי תמיד ידחה את הכללי יותר. לדוגמה, יש בהלכה איסור חמור על רצח. לעומת זאת, ההלכה מחייבת מחללי שבת במיתה. אלו שני עקרונות שאינם מתיישבים זה עם זה. יש לנו שתי דרכים 'פשוטות' לטפל בבעיה: לוותר על איסור רצח או לוותר על עונש מיתה למחללי שבת. אבל כאן שני העקרונות כתובים בתורה ולכן אין אופציה אמיתית לוותר עליהם. מה שעושים הוא העדפת הספציפי. איסור רצח הוא כמובן רחב הרבה יותר מחיוב להרוג מחללי שבת (שהוא דין ספציפי). לכן אם נעדיף את איסור רצח אזי הצו להרוג מחללי שבת יבוטל לחלוטין, נגד ציווי התורה (למה התורה התכוונה אם הצו הזה אמור להתבטל לגמרי?!). לעומת זאת, אם נעדיף את חיוב המיתה למחללי שבת ונאמר שהוא דוחה את איסור רצח, איסור הרצח ייוותר על כנו, רק שהוא יחול במקרים אחרים ולא כאן. לכן הפתרון הזה עדיף. שימו לב, פירוש הדבר הוא שנותרנו עם שני העקרונות המתנגשים גם יחד, אבל הגענו לפשרה: צמצמנו את איסור רצח כך שלא יתנגש עם חיוב מיתה למחללי שבת.

ומכאן לשאלת הסיבתיות וחופש הרצון. מיהו העיקרון הספציפי? ברור שחופש הרצון. נראה זאת דרך בחינת שתי האפשרויות: אם נבטל את חופש הרצון ונישאר רק עם האינטואיציה הסיבתית, אזי חופש הרצון בוטל לגמרי. לעומת זאת, אם נאמר שחופש הרצון בעינו עומד, ונסייג את האינטואיציה הסיבתית רק למצבים שלא קשורים לרצון אנושי חופשי, נישאר עם שני העקרונות: גם הסיבתיות (בכל המצבים למעט פעולות של רצון חופשי) וגם הרצון החופשי. שוב העדפת הספציפי מובילה לפשרה הסבירה יותר.

פוסטמודרניזם: ביטול (ולא נטרול) הדיכוטומיה

הביקורת הפוסטמודרנית מציבה בפנינו תמונה שקשה להתכחש לה: אין לנו נקודת מבט אובייקטיבית וניטרלית לגמרי. השפה והתרבות משפיעות על החשיבה שלנו, וודאות מוחלטת אינה זמינה לנו. זה מתנגש עם מושג האמת כמובן. ושוב, לא אכנס לפרטי הסוגיה שכן עסקתי בה לא פעם. כאן אני מטפל רק בהיבט המתודולוגי שמעניין אותנו.

שני הפתרונות הפשוטים הם זה הפוסטמודרני, שבאמת מוותר על מושג האמת או מרוקן אותו לחלוטין מתוכן). מולו ניצב ה'פתרון' השמרני שמתכחש לגמרי לספיקות ואומר שהם עצת היצר ודמיונות שמטרתם היא אג'נדה, יצרים וכו'. גם כאן אני ממאן לקבל את שתי הדרכים הללו. טענתי היא שאכן אין לנו ודאות בשום דבר, אבל מכאן לא נובע שאין אמת או שכל נרטיב שקול לכל נרטיב אחר. ישנה אמת, גם אם היא אינה ודאית (מה שאני מכנה 'ההתבגרות הסינתטית'). אמת וודאות אינן מילים נרדפות.

בהקשר הדתי הפתרון הזה זוכה לקיתונות של ביקורת (אפיקורס שכמוני), שהרי לכולם ברור שאמונה חייבת להיות ודאית. בלי הוודאות כיצד נשמר את נאמנותם המוחלטת של עבדי ה' והתורה?! כיצד נוכל לצפות מהם לקיים הלכות קשות (עד מסירת נפש) ומוזרות אם אין להם ודאות באמיתותן? אלא שאמנם החששות אולי בעינם, אבל האמת גם היא בעינה. אין לנו אפשרות להחזיק בוודאות באמת כלשהי, וזה כולל את האמונה והמחויבות הדתית. האם זה אומר שצריך לוותר על האמונה והמחויבות הדתית, ואפילו על דרישות די מקיפות ונוקשות שלה? ממש לא בהכרח. יש מקום למחויבות (לא מוחלטת) למרות שאין ודאות (מוחלטת).

המסקנה היא שהסתירה בין היעדר ודאות לאמת היא מדומה. היא מניחה בחובה זיהוי בין אמת לבין ודאות, ועליו נכון לוותר. זוהי טכניקה כללית לסילוק דיכוטומיות. במקרים רבים ניתן לחשוף הנחה סמויה שמונחת ביסוד הדיכוטומיה, וסילוקה יבטל את הדיכוטומיה ויראה שהיא הייתה מדומה. טכניקה דומה משמשת אותי ביישוב האמונה בבריאת העולם על ידי אלוהים לבין אבולוציה. טענתי שם היא שאין דיכוטומיה אמיתית בין אמונה בבריאה לבין אבולוציה, ובכך טועים גם הניאו דרוויניסטים שמתנגדים לבריאה ובין הבריאתנים. אלוהים אכן ברא את העולם באמצעות האבולוציה. הוא יצר את מערכת חוקי הטבע שבתוכם מתנהלת האבולוציה. שוב, הדיכוטומיה כאן היא מדומה.

סמכות ואוטונומיה: constructive ambiguity

הדוגמה הבאה היא היחס בין מסורת לאוטונומיה. מצד אחד יש מעמד למסורת, לסמכות פורמלית ולמוסדות מסוימים. מצד שני אדם חושב אחראי להכרעותיו וצריך לפעול באופן אוטונומי. גם כאן הפתרונות הפשוטים הם מחיקת אחד מצדדי הקונפליקט: או ציות מוחלט – בטל דעתך בפני הסמכות, או אוטונומיה גמורה – אין משמעות ממשית לסמכות חיצונית. גם כאן אני מעדיף לשמר ככל האפשר את שני העקרונות הללו. מכאן אני מבחין בין שני סוגי סמכות (מהותית ופורמלית), וגם מול סמכות פורמלית אני מגדיר מצבי קונפליקט שבהם יש שני עקרונות מנוגדים שאני מחויב להם: המסורת והאוטונומיה, ואף אחד משניהם אינו בטל. במצב כזה מטפלים כמו בכל קונפליקט בין שני ערכים.

מעבר להבחנה בין סוגי סמכות שונים, אני עושה כאן שימוש גם בעמימות. ישנן סמכויות ברמות שונות, כלומר משקל מסוים לחיבור, אדם או מוסד, כמו השולחן ערוך. זו אינה סמכות מנדטורית אלא משקל הלכתי משמעותי, ומכאן שניתן לחלוק עליו אם יש לך סיבות טובות לעשות זאת. ההנחה הבינארית שלפיה סמכות היא בהכרח מוחלטת, ולכן אם יש סמכות עלינו לציית לה, עומדת לנו לרועץ. אין מניעה לחשוב שישנן גם סמכויות שנבדלות זו מזו במשקלן. זהו שיקול טיפוסי שמסייע לי לטפל במתחים שונים ומגוונים, ואני מדגים אותו לא פעם דרך 'פרדוקס הערימה'.

אבן חצץ אחת אינה ערימה. הוספת אבן חצץ אחת לצבר נתון אינה הופכת אותו לערמה. אבל מיליון אבני חצץ הן ערימה. שלוש הטענות הללו כמובן אינן מתיישבות זו עם זו. הפתרון לפרדוקס הזה הוא פירוק המושג 'ערמה' לרמות שונות. ישנם סוגים שונים של ערמות ויש מידות שונות של ערמתיות. אבן חצץ אחת היא בכלל לא ערימה. עשר אבנים הן כבר די ערימה. מאה אבנים הן כבר מאד ערימה. מיליון אבני חצץ הן לגמרי ערימה. ניתן לומר שיש מידות שונות של ערמתיות שניתנות לתיאור דרך מספר בקטע (0,1), כאשר 0 אינו ערמה בכלל ו-1 זו ערימה גמורה. במינוח הזה, מושג הסמכות אינו בהכרח 1 או 0. יש גם משקלי ביניים כמו 0.3 או 0.6 וכו'. היכולת לחלוק ורמת הוודאות הנדרשת כדי לחלוק על מקור כלשהו תלויה במידת הסמכות שלו.

כך גם פעלתי למשל בניתוח שיטת הרמב"ם לגבי הציר דאורייתא-דרבנן (ראו ישלח שרשיו במאמר לשורש השני). טענתי שם שיש רמות שונות של דרבנן (דברי סופרים), כלומר שהחלוקה הזאת אינה דיכוטומית. כך אני שומר גם על האינטואיציה שהלכות שנלמדות מדרשות אינן כמו גזירות דרבנן אלא משהו אחר, אבל אלו גם אינן הלכות דאורייתא. אני מציג שם מנעד שלם של רמות כאלה בין 0 ל-1, כש-1 הוא דאורייתא ו-0 אינו מחייב כלל. כל מה שבאמצע הוא סוגים שונים של חיובים מדרבנן, ולכל אחד מהם יש מאפיינים משלו.

הצגת האופציה של עמימות במקום דיכוטומיה בינארית, מסייעת לנו להישאר עם שתי האינטואיציות בלי לוותר על אף אחת מהן. ניתן לראות את הטכניקה הזאת כפשרה (בין 0 ל-1, שאלו שתי האופציות היחידות במבט השטחי של שחור-לבן). במובן הזה ניתן לומר שמדובר ב'עמימות בונה'. קיסינג'ר כבר לימד אותנו שלפעמים לעמימות יש תפקיד בונה חשוב מאד, כמו למשל כשמחפשים ניסוח שיהיה מקובל על שני צדדים ניצים.

היחס לתער של אוקהאם

תיארתי כיצד אני נוקט בדרכים שונות שבאמצעותן אני דוחה את הפתרונות הפשוטים ומאמץ פתרון מורכב. אברימי העלה כאן את השאלה כיצד זה מתיישב עם עקרון התער. אולי זו גם הסיבה שרבים נוהגים להעדיף את אחד מהפתרונות הפשוטים במצבים כאלה.

הפתרונות הפשוטים שמוותרים על אחד הצדדים לכאורה מתאימים יותר לעקרון התער. למה לבחור פתרון מורכב אם יש לנו אופציה פשוטה? בטור 426 עסקתי בעקרון התער של אוקהאם. הסברתי שם שלאנשים יש נטייה להעצים את משקלה של הפשטות, ובעצם להשתמש בעיקרון הזה בצורה לא מאוזנת. עקרון התער מיועד לשמש אותנו כשעומדים בפנינו כמה פתרונות או הסברים שמבחינתנו נראים באותה איכות. אם הם שקולים לא ניתן לבחור אחד מהם באופן ישיר, ולכן עקרון התער אומר לנו שאם אחד מהם פשוט יותר עלינו לאמץ אותו (בטורי הנ"ל הסברתי שזה לא רק עיקרון מתודולוגי. טענתי שם שסביר שהוא גם נכון יותר). אבל אם הפתרונות שבפנינו אינם שקולים, אין סיבה לבחור דווקא את הפשוט יותר. עדיף לבחור את הנכון יותר. באופן קיצוני, אם הסבר א כלל אינו מציע הסבר לתופעות הנדונות והסבר ב כן, אזי נבחר בב' גם אם הוא מורכב יותר. לדוגמה, תורה אלקטרומגנטית שמכילה רק שדה חשמלי בלי שדה מגנטי היא פשוטה יותר, אבל מה לעשות שהיא אינה יכולה להסביר את התופעות הפיזיקליות שבפנינו?! אבל גם במצבים פחות קיצוניים, אם פתרון א נראה לנו נכון יותר מב', אנחנו נבחר בו גם אם הוא מורכב יותר.

מה שהסברתי בהקדמה לטור הזה הוא בדיוק השיקול מדוע הפתרונות הפשוטים אינם עדיפים במקרים אלו. אם יש לי שתי אינטואיציות ראשוניות אזי הפתרון שמציע להישאר עם שתיהן הוא המועדף. לכן גם אם הוא יותר מורכב אני אבחר בו. ויתור על אינטואיציה חזקה שיש לי הוא מחיר שיידרשו נימוקים וטעמים טובים מאד כדי שאהיה מוכן לשלם אותו.

עקרון התער יכול אולי לשמש אותנו כשהחלטנו ללכת באחד מהכיוונים הפשוטים, כלומר לוותר על אחת מהאינטואיציות (כי לא הצלחנו ליישב את שתיהן באף אחת מהדרכים שתוארו עד כאן). במצב כזה יש לנו שתי אפשרויות שקולות, ועקרון התער בהחלט רלוונטי למצב כזה. הוא יוכל להנחות אותנו האם לוותר על אינטואיציה א או על ב. אגב, במקרה כזה נראה שוויתור על האינטואיציה הפחות ספציפית כרוך במחיר גבוה יותר, ולכן הוא דווקא הפתרון המועדף פחות. אם Lex Specialis מוביל אותנו להעדיף את האינטואיציה הספציפית, אזי במקרה שהגעתי למסקנה שעליי לוותר לגמרי על אחת משתיהן אני אעדיף לוותר דווקא על הספציפית.

תרגיל: סוגיית "אלו ואלו" בגיטין

הגמרא בגיטין ו ע"ב עוסקת בפרשה הזוועתית של הפילגש בגבעה. היא מביאה מחלוקת בין חכמים לגבי מה שעורר את חמתו של בן הזוג (השד יודע למה זה מעניין):

דכתיב: ותזנה עליו פילגשו, רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, ר' יונתן אמר: נימא מצא לה, ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? א"ל: עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, א"ל: ח"ו, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? א"ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.

ר' אביתר טוען שהוא מצא לה זבוב בתבשיל ור' יונתן סבר שזו הייתה שערה (באותו מקום). מתברר שהקב"ה בכבודו ובעצמו גם הוא מתחבט בסוגיה הרת הגורל הזאת, ולא מצליח להגיע להכרעה. אבל אליהו הנביא מסביר שבהחלט הייתה שם הכרעה: "זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד".

שוב יש כאן דיכוטומיה, והתחושה היא שעלינו לבחור את אחת משתי האפשרויות ולזנוח את השנייה. אבל הפתרון שאימץ הקב"ה הוא שילוב כלשהו בין שני הצדדים. הוא החליט להישאר עם שתי התפיסות. איזו מכל הטכניקות שתיארתי שימשה אותו כאן? האם זה Lex Specialis? 'שני דינים'? פשרה?

לכאורה מדובר ב'שני דינים', שהרי הגענו למסקנה ששני הצדדים צדקו ואין סתירה. אבל כשנתבונן שוב נראה שיש כאן בחירה של אחד הצדדים, הנימא, שהרי רק היא פוצצה אותו. את השערה הוא אמנם מצא אבל זה לא היה הגורם לכעס. אבל יותר נראה שיש כאן סוג של פשרה דרך עמימות: הוא מצא זבוב והתרגז אבל לא התפוצץ עד שמצא גם את הנימא. כלומר הכעס נוצר במהלך שתי המציאות, וכל אחת מהן תרמה משהו למצב הסופי. הכעס נוצק מהצטברות של שתיהן. זה אומר שהכעס אינו בהכרח ברמה של 1 או , מה שיצר את הדיכוטומיה, אלא יש רמות ביניים של כעס.