קוגל – הרהורים על חולשות אנושיות (טור 781)

בס"ד

"אנוש הנני, וכל דבר אנושי אינו זר לי"

(פובליוס טרנטיוס אפר. מחזאי רומי)

לא מזמן סיימתי לצפות בסדרה קוגל (המשך של שטיסל, שבה צפיתי כבר לפני שנים). איני יכול להימנע מלציין את תצוגות המשחק המרהיבות של דבל'ה גליקמן (שולעם שטיסל, גיבורה של הסדרה שטיסל) ושל ששון גבאי (נוחעם שטיסל, אחיו, גיבורה של קוגל). אני לא חושב שראיתי אי פעם משחק ברמה ובאיכות כזאת. רק בשביל זה היה שווה להקדיש לסדרות הללו טור. הסדרה קוגל עוררה אצלי מחשבות אקטואליות בפרט בעקבות הימים הנוראים שרק כעת חלפו, ורציתי לשתפן כאן.

נוחעם – האנטי גיבור

מבחינת התסריט והבימוי ששון גבאי מגלם דמות מופלאה ממש. איש מתוסבך ועקום, לא יוצלח, תחמן קטן, די עלוב, שתוך כדי ניסיונות להיחשב אדם חשוב (גביר) נחבט מכל עבר בעולם הקפקאי שסביבו. דומה מאד לעלילות אחיו שולעם בסדרה שטיסל, ואפילו יותר מכך. לולא ההקשר החרדי הפרוזאי כל כך, זו יכלה להיות ממש דמות מיתית כמו דון קישוט או אודיסאוס (ראו בהמשך על ההבדל בין שני אלו). אציין כי הסדרה הזאת מצליחה לגרום לנו לחבב איש כל כך ירוד, עלוב ומתוסבך, פשוט מפני שהוא אנושי. יש בנוחעם משהו כל כך אנושי, שמגיע לתהומות הגרוטסקה. לא יכולתי שלא להיזכר באמירתו הידועה של המחזאי הרומי אפר שמובאת בלוגו לטור הזה.

בערך 'אנטי גיבור' בוויקיפדיה מתוארת דמות כזאת כאנטי תזה לגיבור הקלסי. הגיבור הוא חצי אל חצי אדם (כמו אודיסאוס, או אכילס), בעל כריזמה שופעת, אומץ לב, תושיה ומנהיגות על גבול העל-אנושי (גיבור הוא תרגום של 'הירוס' ביוונית, מלשון הירואי). הגיבור מגלם את הערכים הנעלים שמהווים מודל עבור החברה שבה מדובר, גם אם מעטים, אם בכלל, מצליחים בפועל להגיע אליהם ולממשם. בשביל זה יש ספרות. אבל בספרות המודרנית יותר התפתחה דמות אחרת של "גיבור", שכונתה לימים 'אנטי גיבור', שמוגדרת בוויקיפדיה כך:

האנטי-גיבור הוא היפוכו של הגיבור הקלאסי, והוא לעיתים קרובות תוצר של החברה המודרנית; דמות ששורשיה נטועים בעולם האבסורד, וניתן לומר שהוא מגלם את ניפוצם של האידיאלים החברתיים בני זמננו. אמנם הוא מעורר לעיתים גיחוך או סלידה בתחילה, אך במהלך היצירה הוא רוכש את לבו של הקורא, שלומד שדווקא תכונותיו הזרות, המגוחכות, או לחלופין השליליות, הן אלו שמעוררות בנו אמינות וחושפות, בסופו של דבר, את פגמי החברה (הייתי אפילו אומר: את פגמי האדם באשר הוא).

אני חושב שהתכונות הללו, של נוחעם בפרט ושל אנטי גיבור בכלל, מעוררות אצלנו אמינות מפני שאנחנו מוצאים את כל זה בנו עצמנו ובסביבתנו. אנשים בשר ודם אינם אלים ולא חצאי אלים, גם לא הגדולים ביותר מתוכנו. כולנו בני אדם, וכדאי להכיר בכך. אלים וחצאי אלים קיימים רק בין דפי הספרים (בעיקר העתיקים). תפקידה של הספרות בדורות האחרונים אינו רק להציב בפנינו אוטופיה לא מושגת ואידאלית של בני אדם כמלאכים גדולים מהחיים, אלא להציב בפנינו מראה לחולשות ולפגמים שלנו כבני אדם (בבחינת מלאכים כבני אדם). מסתבר שלפעמים צריך סרט טוב כדי שנפסיק לחיות בסרט.

הערה על הספרות החרדית

כאן המקום להעיר על אחד מפגמיה הרבים של הספרות החרדית. זו משמרת את התפיסה העתיקה של הספרות, שלפיה מטרת הספרות להציג בפנינו גיבורים על אנושיים, מול סביבתם החלשה והירודה. באמצעותה אנחנו אמורים ללמוד להעריץ אנשים שבגיל שלוש גמרו את שני התלמודים, קפצו מעל הרים, נלחמו עם שדים ושטנים, שרו עם אנשים ואלוהים ויכלו להם, עלו לעננים או אף לשמים וחזרו עטורי תהילה לסביבה העלובה שלנו. זהו ניסיון לשפר אותנו בני האדם החלשים באמצעות הצבת דמויות הוד על אנושיות מולנו. אבל לא פחות חשובה מזה המטרה של הספרות המודרנית שמציבה בפנינו את עצמנו כהווייתנו, ללא כחל ושרק. בשר ודם שמתחבט ונחבט, אחוז ביצרים ומאוויים קטנים, ולפעמים אולי מצליח קצת להתגבר.

מעניין לציין שדווקא התנ"ך לא נופל בכשל הזה. גיבוריו רחוקים מלהיות דמויות מלאכיות לא אנושיות. הן מוצגות במערומיהן, על חולשותיהן וכישלונותיהן. בטור 29 סיפרתי שכשהייתי במכון וייצמן היה מגיע ז'אן פייר אקמן, מתמטיקאי יהודי חביב מאוניברסיטת ז'נבה לבקר אותנו לכמה שבועות אחת לשנה כדי לעבוד איתנו. היהדות הייתה זרה לו למדיי, אבל הוא היה חובב גדול של מהר"ל ותנ"ך בשעות הפנאי. יום אחד הוא הסביר לי מה הוא כל כך אוהב בתנ"ך (אני מניח שידוע לכם יחסי לתנ"ך). הוא אמר לי שזה הטקסט העתיק היחיד שהוא מכיר שמציג את גיבוריו בצורה אנושית עם כל החולשות והפגמים. הפרשנים המאוחרים יותר הם שעושים לתנ"ך הירואיזציה.

אני חושב שהחינוך דרך ההירואי הוא חינוך פרימיטיבי, ילדותי ועתיק שאבד עליו הכלח. בזמננו נכון יותר לחנך לאור האנושי ולא לאור ההירואי. החרדים והחרד"לים שנצמדים לישן ורואים בו איזו אידאליות מובנית (כמה שיותר ישן יותר חכם ויותר טוב) משמרים בכוח את המבט העל אנושי על התנ"ך ועל ההיסטוריה, ולכן גם הספרות שלהם כה ילדותית (ספרות מגויסת והרואית). הפרוזה הופכת למאבק דמוני ואידאולוגי, והאנושי נבלע על ידי ההירואי. הם מבטלים את המבט המודרני, האנושי, דרך שימוש בביטויים נוסח 'תנ"ך בגובה העיניים' וכדומה. זוהי שמרנות שנצמדת לעבר בכל היבט, ולכן עושה זאת גם בתפיסותיה הספרותיות והחינוכיות.

אוסיף שאמנם לא נכון להציג את הדמויות הללו רק בחולשותיהן. אנשים בשר ודם מגיעים להישגים שראויים להערכה. אנטי גיבור אינו דמות מופת חינוכית. הוא פשוט דמות אנושית. כולנו אנטי גיבורים. כדי לחנך נכון, ראוי להציב דמויות שיהוו אתגר לאנטי גיבורים שכמונו. ייתכן שדרך האמצע היא להציג את אותן דמויות הוד עם כל המאבקים שניהלו מול עצמם ומול חולשותיהם, אבל גם את ההישגים. לא יקרה כלום אם יספרו לנו שבגיל שלושים (ולא שלוש) הם סיימו את הש"ס, ושזה עלה להם בדמים ובמאבקים וכישלונות. שזה היה מלווה בחולשות ויצרים, עם תאוות כבוד ואובססיות (שבזכותן הם התמידו ולא התייאשו). אלו שהצליחו לתעל את כל החולשות הללו לכיוונים פרודוקטיביים ("'בכל נפשך' – בשני יצריך"), הם אלו שצריכים להוות דמויות המופת שלנו. לשם לפחות יש לנו סיכוי להגיע. הסולם צריך להיות מוצב ארצה ורק אז ראשו יכול להגיע השמיימה.

אגב, פתאום עולה במוחי התובנה שהמיתולוגיה היוונית מציגה אפילו את האלים כבני אדם עם חולשות אנושיות. יש שם שניות מעניינת מאד בין ההירואיות של בני האדם לבין החולשות של האלים. לאלים שם אין תכונות הירואיות אלא כוחות על. התכונות הקטנוניות שלהם ממש לא מרשימות אותי.

הערה על מגילת אסתר

אני זוכר שלא פעם בפורים חלפה בי אותה מחשבה על אירועי מגילת אסתר. על פניו מדובר בדרמה פרסית סוג ט לילדים לא מאד מפותחים. מין אגדת עם תמימה וטיפשית ומאד לא מתוחכמת, על מלכים ומלכות, יתומה ודודה, רשעים זוממים וצדיקים שמתפללים וניצלים. כל מיני אנשים עם חולשות ואינטריגות שבסוף מובילות, איך לא?!, לסוף המושלם. הצדיקים ניצלים ואף מנצחים. איזו פרוזה על תככים בחצר מלכותית שהצליחו לשווק לנו אותה כנס משמים. המלך האנושי המגוחך שמתואר במגילה הופך אצל חז"ל למלכו של עולם, ודרך הטבע שמתוארת לכל אורך אירועי המגילה לשיטתם בעצם אינה אלא שרשרת ניסים במעורבות ישירה של הקב"ה בכבודו ובעצמו. ממש "ונהפוך הוא".

לא פעם חשבתי שכל זה נראה כך בעיקר בגלל שאני מתבונן באירועי המגילה ממרחק של אלפי שנים. אם אני עצמי הייתי חי שם בפרס ומדי וחווה את הגזירות ואת ההצלה, זה ממש לא היה נראה לי כמו דרמה פרסית אלא כחוויית חיים מטלטלת. השאלה היא אם אתה מתבונן על האירועים מרחוק או מעורב בהם בעצמך. זה נכון לאירועי ההיסטוריה כמו גם לאנשים קטנים במהלכה. כשתתבונן עליהם ממעוף הציפור תראה תמונה אחרת לגמרי מזו שתיראה לך מקרוב. אבל נראה ששתיהן נכונות, והאמת היא כנראה שילוב של שתיהן. צריך להסתכל על בני אדם כמו גם על המציאות מקרוב ומרחוק גם יחד.

מבט על האספרגר

בעבר (ראו למשל בטור 218) כתבתי על תסמונת אספרגר. במובנים רבים 'חולה' האספרגר הוא אדם שלם יותר מאיתנו. אין לו חולשות ולא כניעה לרגשות ולמוסכמות. הוא עושה בדיוק את מה שנכון לעשות, ויש בו משהו מן השלימות. בלי חולשות אנושיות שנובעות מרגישות יתר, מיצרים, ומרגשות. הוא לא מעגל פינות, ואם קובעים איתו משהו הוא עומד בזה וגם מצפה מאחרים לעמוד בזה (וגם לא סולח למי שלא עומד בזה). בעינינו זה נתפס כסוג של מחלה, אבל האמת היא שמי שחולה כאן הוא אנחנו. להיות אנושי זה להיות חולה, והאספרגר אינו לגמרי אנושי. מה שחסר לו הוא בעיקר החולשות, וזוהי בדיוק מחלתו. אולי הרצף האוטיסטי בכלל מבטא במידה רבה חוסר הבנה של החולשות האנושיות. בריאות מופרזת ולא אנושית. במובן הזה אפשר לומר שהאספרגר הוא דמות הירואית.

"מהלכים בין העומדים"

יום כיפור שחלף כעת הוא יום מחילה וסליחה. זה יום שבו אנחנו מנסים מעט להתרומם מהחולשות, אבל לא פחות חשוב גם להכיר בהן. ביום כיפור הבא רבים מאיתנו יעמדו באותו מצב פחות או יותר, וכמו בכל שנה יעלו התהיות האם בכל זאת היה שווה. נדמה לי שכן. קודם כל, הכרנו בחולשותינו, וזה כבר משהו. אנחנו בני אדם ואנחנו יודעים זאת. ליום אחד הפסקנו לחיות בסרט והתבוננו על עצמנו מקרוב ולא מלמעלה (במבט ההירואי). זה דבר מצוין עוד לפני שעשינו עם זה משהו.

אם לאחר מכן אנחנו מצליחים גם לנסות ולהשתפר (עד הנפילה הבאה), מה טוב. בטור 170 הסברתי שבשביל זה באנו לעולם. בשביל לחטוא ולשוב, ליפול ולקום. לא בהכרח לקום כדי להימצא במצב טוב יותר אלא לפחות לחזור יותר קרוב למה שהיה. עצם תהליך ההשתפרות הוא הוא המטרה העיקרית. בני האדם לא אמורים להיות מלאכים אלא בני אדם. לכן אולי הם מתוארים בנביא כ"מהלכים בין העומדים". העומדים שהם המלאכים נמצאים במדרגה רוחנית גבוהה יותר, אבל למהלכים יש יתרון בעצם היותם מהלכים ולא עומדים. הקב"ה רוצה  נוחעמים ודון קישוטים, לא אודיסאוסים ואכילסים. כאלה יש לו מספיק על אולימפוס.

בחזרה אלינו: על הנוחעמים והשולעמים שבנו

בניסוח של חיותה דויטש, הסדרה קוגל היא "מופע מרהיב של אנושיות שבורה ופגומה עם כוונות טובות (וגם פחות טובות) ועם קשיים מסוגים שונים". מי שיתבונן במבט מלמעלה על כל אחד מאיתנו יוכל לראות איזה נוחעם או שולעם שמתנהל בעולם חסר אונים מול חולשותיו, נכשל ובמקרה הטוב גם קם מדי פעם. אם אתה מספיק מרוחק מעצמך, תוכל די בקלות לראות איזה נועחם אתה. במבט כזה, אתה תיראה לעצמך לא פחות גרוטסקי מאשר נוחעם באותה סדרת טלוויזיה בדיונית. כולנו מסובכים בכל מיני יצרים, אינטרסים וקטנוניות, אבל זה מה שאנושי בנו. גם לנוחעם וגם לשולעם יש רגעי גדולה. זה קורה כשהם מתגברים על חולשותיהם ואוזרים אומץ לעשות מעשה אצילי, גם אם קטן למדיי. כך דווקא מתוך הסחי של חייהם הקטנים בוקע איזה אור אנושי (לא כזה שמסנוור את כולנו, אלא כזה שאנחנו יכולים לראות אותו ולשאוף אליו).

נכון שאנחנו מעדיפים את הדמויות שלנו טיפה יותר הירואיות ומוסריות, אבל גם זה לא יותר מדיי (ראו בטור 240 על 'הקדוש המוסרי'). נכון שגם את נוחעם איני בטוח שהייתי רוצה כשכן שלי, אבל אם יש ביטוי צרוף לאנושיות זה הוא. כאמור, עם כל הברוטו. ההירואיות טובה בשביל האגדות. הנוחעמים מבטאים את האנושיות.

אמנם נכון שבזכות ההירואיות הזאת יש לנו מדינה. בזכות ההירואיות הזאת מתחוללים תהליכים גדולים ונעשים דברים בעולם. בזכותה אנחנו כנראה נשארים בחיים. ועדיין, אפילו הירואיות שכזאת צומחת מתוך הנוחעמים, והיא צריכה גם להבין שהיא חלק מהם ושבלעדיהם אין לה קיום, בבחינת "אין מלך בלא עם".

עוד על 'קוגל' ועל חרדים

בלי להיכנס לפרטים (מי שראה יודע על מי ומה מדובר), הדמויות בסדרה הן בהחלט מורכבות. יואליש הוא שתלטן ומעצבן, שוביניסט שגדל בחינוך חרדי-חסידי מקומם, אבל יחד עם זה היו בו קווים מאד עדינים ופתוחים (למרות שהוא לא ממש הצליח להתגבר על הסביבה שעיצבה אותו). כך גם בוראך, דמות בהחלט מורכבת. כך גם הסופרת (חנה ויינברגר) שכשלה אבל חזרה בתשובה מעוררת הערכה כשהכריזה על כך שהספר אינו שלה.

לשמחתי יש גם קתרזיס. הסדרה קוגל מסתיימת אופטימי. בסגירת מעגל מופלאה עם הפתיחה, נוחעם זוכה בכרטיס למקווה של הגבירים, ובסצינה פשוט מושלמת הוא יושב שם ולא יודע מה לעשות עם עצמו… מבחינתי מגיע היה לנוחעם לא לחטוף על כל הפוילשטיקעס שלו, שכן הוא אינו אשם באנושיות שלו. כשזה יוצא מהדמות שלו זה לגמרי אותנטי למרות המילים הקלישאתיות.

הסדרה האת עוררה בי הרבה מחשבה על חרדים וחרדיות בכלל. עם כל העקמומיות שהם גם אשמים בה כחברה וכפרטים, אפשר לראות שם לא מעט יופי אנושי בתוך כל העוקם, ואולי דווקא בגלל העוקם. אמנם אין מצווה ליצור עולם עקום רק כדי שיוכלו לצמוח בתוכו שביבי אור, אבל אם כבר יש עולם כה עקום אפשר במבט חומל יותר מזה שאני רגיל להפעיל לראות בו גם לא מעט יופי ועדינות. למרות העיוותים הנוראיים שלהם כחברה, יש שם הרבה רצון להשתפרות, להתמקד ברוחני, להתנהל בעדינות ובצניעות, לדבוק בתורה ועוד. אני חושב שאולי זו מסקנה מעודדת שכולנו יכולים להסיק מהסדרה הזאת. יש מעט מאד רשעים אמיתיים בעולם. בכולנו יש לא מעט חולשה ועיוותים אנושיים, אבל במבט חומל ניתן לסלוח להרבה מהם. זה נכון לכל אדם וכל חברה או אידאולוגיה שסביבנו.

זה לא אומר שעלינו לסלוח על הכל ולכן לא לבקר כלום, גם בחריפות. למרות שאפשר אולי למצוא טוב אפילו בפרוגרסיביות ובפוסטמודרניות, הן לא צודקות: יש טוב ויש רע, ובלי ביקורת אין שיפור. אבל זה כן יכול להפחית מאד את המשקעים והכעס ההדדי שכמעט כולנו חשים. כבר מזה זמן, אני עובד על עצמי לבקר בעיקר את החברה והאידאולוגיה החרדית, שהיא באמת מרושעת ומטופשת להפליא, אבל זה לא בהכרח אומר משהו על האנשים (למעט כמה רשעים במיוחד). ישנם שם אנשים מכל הסוגים, ויש הרבה מעלות בחברה החרדית. נכון שכל פרט חרדי נושא בחלק מהאחריות לאיך שנראית החברה החרדית כולה, ועדיין בכובעו הפרטי ניתן לראות אותו במבט אופטימי ואוהד יותר. לפני כמה ימים הסתובבתי בבני ברק אחרי הרבה זמן שלא הייתי שם, ופתאום הבנתי כמה אני חש שם בבית. זה המוצא שאני מצאתי לעצמי (בבחינת ייתמו חטאים ולא חוטאים), להפריד בין האנשים לאידאולוגיה שלהם. ואולי יש מקום להפעיל את הסלחנות גם כלפי האידאולוגיות?! לא יודע.

שתי הערות נוקדניות לסיום

הערה ראשונה נוגעת לספר שנגנב מליבי, ונקרא "קוגל". זה לא נאמר בשום מקום, אבל הכריכה צולמה בערב ההשקה (זהו עוד ביטוי לעדינות של הבימוי בסדרה הזאת). לא היה ברור לי מדוע הוא קרוי כך. הסדרה עצמה קרויה כך בגלל המאפייה של האלמנה, אבל מה לזה ולספר של ליבי?! אולי הכוונה הייתה שהיא כתבה את התסריט לסדרה הזאת עצמה?…

ההערה השנייה היא לשונית. שמה של הסדרה הוא 'קוגל' (עגה ליטאית), זאת למרות שהסדרה מתרחשת בתוך חברה חסידית. שם ראוי היה יותר לקרוא לזה בעגה פולנית קיגל. לאחר מכן חשבתי שאולי יש כאן טעות לוגית שלי, ואסביר אותה במשל. כשילדיי חזרו מהחיידר הרבי תמיד היה מסיים את הדף ב"גוט שבת". ותהינו מדוע הוא לא כותב "גוט שבעס"? למה חצי יידיש וחצי עברית? לאחר מכן הבנו שהוא צדק. כשכותבים 'שבת' הקרי היידי הוא שבעס. כך החרדים קוראים את המילה 'שבת'. כשכותבים 'שבעס' זהו בעצם תיאור ישראלי של הקרי היידי, ולא כך נכון לכתוב.

טעות דומה תוכלו למצוא בראיה שהביאה פעם זוגתי שתחי' להגייה הספרדית ממדרש חז"ל "אל תקרי בנייך אלא בונייך". היא טענה שבהגייה הליטאית שניהם נקראים אותו דבר (שכן אצלם הקמץ נקרא כמו חולם), אז מה פירוש אל תקרי?! אני מאד התלהבתי מהחאפ הלוגי הזה, אבל קרוב משפחה שלי תיקן אותנו והסביר שבהגייה הליטאית הקמץ הוא כמו חולם ישראלי, אבל החולם נקרא בחרדית מדוברת חוילם. שוב, הטעות נבעה מכך שאנחנו מתארים בכתיב שלנו את ההגייה החרדית מנקודת מבט ישראלית.

אמנם כעת צל"ע מדוע כותבים נוחעם, בוראך ושולעם. לכאורה לפי ההיגיון הזה צריכים היו לכתוב נחום, ברוך ושלום. ויש ליישב ואכ"מ.