לימוד תורה בעולם החרדי: מבט השוואתי (טור 776)

בס"ד

נשאלתי לא פעם (ראו למשל כאן מהזמן האחרון) על ההבדלים בין הישיבות החרדיות (בעיקר ליטאיות שאותן אני מכיר יותר) לבין ישיבות לא חרדיות. קשה לנתק את השאלה הזאת מהתרבות ותפיסת התורה ומשמעותה בעולם החרדי בכלל. בטור זה אגע מעט בעצם ההשוואה (כפי שעניתי שם), ולאחר מכן אעבור לקריאה ביקורתית של מאמר חרדי שעוסק בעניין.

השוואה כללית

בכל הנוגע להקניית הכלים הבסיסיים של העיון התלמודי והלמדנות, אין ספק שבישיבות החרדיות (בעיקר הליטאיות הטובות) המצב טוב יותר באופן משמעותי. להערכתי זה נכון ביחס לכל הישיבות הלא חרדיות. אי אפשר להשוות את העוצמה הלמדנית והשליטה בשיח ההלכתי שאברך או בחור חרדי רוכשים שם. הדבר נובע מהאינטנסיביות, מהמסורת ומהעובדה שהם מקדישים את כל מרצם ואונם לתחום אחד בלבד. בישיבות הליטאיות ה"סברות" עוברות באוויר ובשיח היום-יומי בין הלומדים, שמועות למדניות עוברות שם מפה לאוזן, על הקירות וממש נמצאות באוויר. האטמוספירה הזו בונה קומה ראשונה של למדנות ישיבתית קלאסית מוצקה שקשה מאוד להגיע אליה בישיבות ובכלל בחברה שאינה חרדית.

צריך להבין שבחברה החרדית לתורה יש מעמד בלעדי ומוחלט. הצטיינות קיימת רק בה, העתיד, הקריירה, הפרנסה, המעמד החברתי, השידוך, ההערכה, הכל סביב לימוד תורה ורק הוא. כל הלימודים מגיל ינקות אינם אלא במקצועות התורה, ועם השנים המיקוד עובר מהר מאד ללמדנות תלמודית. דמויות המופת שעליהן מחנכים ולאורן הולכים הן דמויות למדניות. ההנהגה וקבלת ההחלטות בכל התחומים מסורה לרבנים שעניינם למדנות. אין פלא שמי שזה כל עולמו מצטיין בזה יותר. אין פלא גם שהכמות שם הופכת לאיכות. כמות הלמדנים ובעלי הידע המופלג בעולם החרדי היא ללא השוואה לעולמות התורניים האחרים. עוצמת ההתמסרות שם, ואני מדבר על האליטה המצומצמת שבאמת עושה זאת ברצינות ולאורך זמן, גם היא ללא השוואה למה שקורה במקומות אחרים. אינו דומה שיעור שאתה נותן בפני קבוצה שמכילה לא מעט עילויים בעלי ידע גדול ומיומנות למדנית, לשיעור שניתן בפני כעשרים או שלושים בחורים שחלקם מוכשרים אבל מעטים מאד מהם, אם בכלל, יכולים לאתגר אותך ברצינות. בעולם החרדי אם תפשל לא תהיה עוד. השיעורים צריכים להיות עם ברק ועקביות לוגית לתלפיות, אחרת יש המוני מתחרים (ישיבות ומגידי שיעור) שיירשו את מקומך (יש שם לא מעט פרוטקציות אבל אין הרבה סנטימנטים. התחרות קשה). לעומת זאת, בעולם הלא חרדי לראש הישיבה או הרב (זה עוד יותר בולט אצל רבני קהילות) יכולה להיות כריזמה שמנותקת מיכולת למדנית ומידע תורני. יש לא מעט רבנים, ראשי מכינות וגם ראשי ישיבה, שלא יכלו להיכנס לכולל חרדי טוב כאברכים מן המניין, אבל יש להם כריזמה שנובעת מהיכולת לדבר עם ברק בעיניים על המהר"ל והרב קוק ולנפק כל מיני הצהרות סמי אקזיסטנציאליסטיות, לספק וורטים מוסריים מפרשת השבוע ולדבר בחום עם התלמידים או הקהילה שלהם (ראו על כך במאמרי על שתי דמויות של רב, בטורים 682, 684, 722, 733 וגם קצת כאן).

בעולם שבו יש המוני לומדים שזהו כל עיסוקם, תמצאו ספר על כל צ'ופצ'יק, שמנסה למצות מהנושא כל טיפת לחלוחית שניתן למצוא בו (וגם את מה שלא). במקרים רבים זה מגוחך, ועדיין הכמות הופכת לאיכות. תמצאו שם אנשים שמקדישים את חייהם לנושאים שונים, בחלקם אזוטריים אבל חלקם אלו חיבורים בנושאים בהחלט רלוונטיים, וכמובן תמצאו גם משועממים שעוסקים בפעלתנות חברתית ופוליטית שבחלקה מבורכת ובחלקה ממש לא. יש שם זמן למכביר וכוח אדם כמעט ללא הגבלה שחלק גדול ממנו לא ניחן ביכולות לשבת וללמוד כל החיים אבל אין לו אלטרנטיבות אחרות.

ישנה מסורת בשם הרמב"ם שכתב על הראב"ד את המכתם הבא: "מימיי לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת" (ראו למשל חוו"י סי' מג). אך זהו שטר ושוברו בצידו, שכן הרמב"ם עצמו למרות שהבין שיש לראב"ד יתרון בהיותו מי שעוסק רק בתורה לא ויתר על ריבוי התחומים והעיסוקים שלו. זה מזכיר לי את חגיגת יום ההולדת שמונים שערכו לישעיהו לייבוביץ באוניברסיטת תל אביב (כשלמדתי שם לתואר הראשון). בסוף כל נאומי החנופה למיניהם, הוא עלה על הבמה ובין היתר אמר לקהל משהו כזה: אמרו לי לא פעם שאם הייתי מתמקד בתחום אחד יכולתי להגיע רחוק מאד. אולי פרס נובל… אני לא מצטער לרגע שבחרתי להתפרס על מגוון התחומים (היו לו כמה וכמה דוקטורטים והוא עסק בתחומים מגוונים). הרוחב נותן משהו שההתמקדות מפספסת, ואני מציע לכל הצעירים כאן באולם ללכת בדרכי ולא להתפתות להתמחות והתמקדות. הוא בהחלט היה איש רנסנס, ואני חייב לומר שלמרות כל הביקורות שיש לי עליו זהו חלק משמעותי מקסמו בעיניי.

אם נשוב לרמב"ם, ניתן להציע לגישה הזאת כמה וכמה הסברים. אעזוב כרגע את המחירים החברתיים, המוסריים והרוחניים הכבדים שיש להתנהלות כמו זאת של חברת לומדים. עמדתי עליהם לא פעם. נעזוב גם את הערך שיש בהשכלה הרחבה כשלעצמה (תורה בגברא). כאן אתמקד רק בהיבטים הלימודיים, כלומר בהשלכות של הצמצום על לימוד התורה (בחפצא) עצמו. גם במישור הזה, להתמקדות כזאת יש מחירים כבדים. כלומר גם לימוד התורה שמתנהל בצורה כזאת פגום מהרבה בחינות.

בניגוד למה שהיינו מצפים, יש לא מעט למדנים בעולם החרדי שניחנו במקוריות רבה. למרבה הפלא, למרות שהם נבחנים על כך ומוערכים על כך, זה נעשה בתוך מסגרת מאד מצומצמת ובכללים די נוקשים וכמובן ללא היזקקות לרעיונות ומקורות מבחוץ (שומרים על פך השמן הטהור). זה באשר לעולם הלימוד עצמו. אוסיף שבוודאי הכישרונות לא יבואו לידי ביטוי באמירות שחורגות מעיקרי האמונה החרדיים או ביציאה נגד המנהיגות החרדית. גם אם נשוב ללימוד, הלימוד בעולם החרדי הוא לרוב מאוד מרובע, תבניתי, וסובל  מסגירות מחשבתית ומקיבעון. היצירתיות באה לידי ביטוי בתוך המסגרת הזאת, מי יותר ומי פחות. הצמצום ברוחב היריעה של הלומד פוגע באיכות הלימוד. חוסר מודעות להקשרים רחבים יותר, לצורות חשיבה אחרות, להנחות סמויות שאינן הכרחיות, לתבניות לוגיות, להנחות פסיכולוגיות, להבחנות פילוסופיות בסיסיות, ידע מתמטי ומדעי ועוד היבטים רבים ומגוונים שחסרים בעולם כה מצומצם. אדם שיודע לומר כמה מילים לועזיות זוכה שם להילה של גאון מדעי. איש אקדמיה שפרסם אי פעם מאמר בכתב עת מדעי הוא בכלל זוכה פרס נובל. נתקלתי בכמה וכמה מקרים כאלה. הידע המדעי הוא במקרה הטוב תוצאה של קריאת מדע פופולרי בשעות שאינן מן היום ולא מן הלילה עם הבנה די מצומצמת.

היכולות הירודות של התוצרים הללו בתחומי חשיבה שאינם למדנות מפליאות ממש. אנשים שעוסקים רוב ימיהם בעיון וניתוח אינטלקטואלי, וחלקם מגיעים לרמות מאד גבוהות ומורכבות של ניתוח למדני, בכל זאת מפיקים תוצרים מביכים ברמתם בתחומים שאינם למדנות ישיבתית (ראיתי לא פעם דוגמאות מובהקות כאלה). אין פלא שגם התוצרת הלמדנית שלהם סובלת לא פעם מאותו צמצום. תוצרים של ישיבות חרדיות הם ברוב המקרים מכונות חישוב (ולעתים דקלום) למדניות. קשה מאד להעלות בפניהם תהייה על הנחות היסוד ועל צורת החשיבה והניתוח שלהם, לבקש הגדרות, לחשוף הנחות, להשתמש בכלי ניתוח לוגיים או מתמטיים ועוד ועוד. גם אם יהיה דיון הוא יתנהל בדרך אפולוגטית, בתוך מסגרת מוטה ובאופן מאד לא פתוח. יכולות החשיבה והניתוח מופיעות שם בתוך מסגרת צרה מאד, והצרות זאת משפיעה גם על מה שמתרחש בתוכה.

כתבתי בעבר שאני נדהם כל פעם מחדש מהפער בין היכולות הלמדניות של בוגרי ישיבות חרדיות לבין חוסר היכולת שלהם לחשוב בצורה שיטתית ומסודרת, להגדיר מושגים מופשטים מן היסוד ולהפעיל "שכל ישר" מחוץ לד' אמות של הסוגיה הנקודתית. חלקם יכולים להעלות מבנים לוגיים מבריקים ולתרץ קושיות מקומיות ב"קצות" ובר' חיים, אך לעיתים קרובות חסרה להם חשיבה מסדר ראשון ויכולת לגבש תמונת מבט רחבה והגיונית. הם לא מודעים להנחות שהם עצמם מניחים, ולאלטרנטיבות שעליהם להתייחס אליהן.

בנקודות הללו לדעתי יש יתרון לעולם התורה הלא חרדי (לפחות בישיבות המובילות והרציניות שלו). שם אפשר למצוא הרבה יותר שכל ישר, פתיחות, חשיבה שיטתית וביקורתית וניסיון להגדיר מושגים מהיסוד. זה טיבו של עולם שמתבונן על התורה במובן מסוים מבחוץ. בעולם החרדי התורה היא שפת האם והאוויר שאותו נושמים. בעולם הלא חרדי זה אינו המצב. אבל להתבוננות מבחוץ יש גם יתרונות. אמנם מורגש שם החוסר ביסודות ובהתמצאות בהם. השפה אינה שפת אם, ומרגישים שהם לא נושמים את האוויר הלמדני ואת מושגי הלמדנות בצורה טבעית. לכן גם כשיש יכולות אנליטיות וחשיבה שיטתית, חסרה תשתית. משהו מהרציפות של המסורת התורנית-למדנית חסר שם, וקצת נראה שהם מדברים שפה מעט שונה או לפחות לא מדברים את השפה הלמדנית המסורתית כשפת אם. זוהי התבוננות "מבחוץ", שכאמור יש לה יתרונות אבל גם חסרונות. היתרונות הללו של הבוגרים הטובים בישיבות הציוניות – המקוריות, השכל הישר ופתיחת האפיקים – מקבלים את משמעותם ותוקפם רק אם הלומד מצויד היטב בקומה הראשונה, כלומר בלמדנות הבסיסית והקלאסית שאותה הרבה יותר קשה לרכוש שם באופן בלתי אמצעי.

העצה יעוצה

לא פעם אמרתי וכתבתי שבתקופתי בבני ברק המעטירה התבוננתי על שתי הישיבות המרכזיות שפעלו בה: פוניבז' וסלובודקא. פוניבז' בנויה בעיקר סביב תורתו וצורת הלמדנות של ר' שמואל רוזובסקי (ששילב את תורתם של ר"ש שקאפ ור"ח מבריסק). סלובודקא בנויה במידה רבה סביב החזון איש. ראיתי שני הבדלים עיקריים בין שתיהן: בפוניבז' הלימוד מאד תבניתי ומרובע, אבל יש שם הרבה ברק אינטלקטואלי ואנליטי. בסלובודקא כמעט אין דפוסים ותבניות חשיבה למדניות אנליטיות ומושגיות. כמו החזו"א, גם שם לומדים בדרך בעלבתית. בנוסף, מפוניבז' יצאו הרבה יותר ראשי ישיבה ור"מים. בסלובודקא יוצאים הרבה פחות למדנים בשיעור קומה.

להערכתי שורשם של שני ההבדלים הוא אחד: בלימוד תבניתי אינך נדרש ליצור צורות חשיבה בעצמך. יש לך תבניות ואתה מיישם אותן יחסית בקלות בכל סוגיא וסוגיא. לכן גם אדם בינוני שישקיע מאמצים יגיע לרמות למדנות טובות. הוא יוכל לומר שיעור למדני בשיטת ר"ש רוזובסקי בכל סוגיא שיפגוש. התבניות חוזרות על עצמן ונותנות לו כלים לטפל בכל סוגיא שהוא פוגש. לכן יוצאים משם יותר למדנים וראשי ישיבה. מצד שני, רובם ממשיכים כל ימיהם לשכפל את ר"ש רוזובסקי. בסלובודקא, לעומת זאת, יש מוכנות להיפתח ליותר דרכי חשיבה, אבל חסרה להם תשתית של חשיבה אנליטית סדורה. בדרכה של סלובודקא אם אינך חזו"א לא תגיע רחוק. בפוניבז' גם אם אינך ר"ש רוזובסקי תוכל להגיע להיות למדן ברמה טובה מאד (כמובן שיש משמעות לכישרון, ועוד יותר לשקידה. זו לא מתמטיקה, ואין כאן אלגוריתמים סגורים וחד משמעיים), כננס על גבי ענק.

בהיותי בישיבה בבני ברק, הרב שלנו היה מתלמידיו המובהקים וממעריציו של ר"ש רוזובסקי. הוא עמל קשה מאד בתורה, וניסה בכל כוחו לדבוק בדרכו של רבו. באחת השנים למדנו מסכת כלשהי ובדיוק אז החלו לצאת ספרי השיעורים של ר"ש רוזובסקי. הספר הראשון שיצא היה על המסכת שלמדנו. כשהגיע הספר לידינו נדהמנו לגלות שהשיעורים שאותם שמענו עד אותה עת נראים כמעט זהים למה שיש בספר. זה היה מביך, שכן נראה היה שהרב שלנו לא אומר דבר בשם אומרו. הוא מציג את זה כשיעור שלו בעוד שהוא לוקח הכל משיעוריו של ר"ש. לאחר כמה ימים אזרתי אומץ ושאלתי אותו בזהירות האם שמע שיצא הספר של ר"ש. הוא ענה שלא. ואז אמרתי לו שהשיעורים שלו נראים מאד דומים למה שיש בספר. הוא נדהם ומאד שמח לשמוע זאת. הוא סיפר לי שאת המסכת הזאת לא יצא לו ללמוד אצל ר"ש וגם אין לו סיכומי שיעורים עליה (הספר רק יצא, והוא לא שמע עליו). מתברר שהוא הפנים בצורה כל כך חזקה ומושלמת את צורת החשיבה של ר"ש, שהשיעורים שהוא לימד אותנו נראו ממש כמו שיעורי ר"ש על אותן סוגיות. הדמיון היה מדהים, אבל ברור לי שהוא אמר אמת. אם לי היה מתברר דבר כזה לא בטוח שהייתי שמח לשמוע זאת. אבל הוא היה מאושר, שכן זה אישש את העובדה שהוא הצליח לשכפל את ר"ש בצורה המיטבית. זוהי תמצית דרכה ותוצריה של פוניבז'.

מסקנתי הייתה שמי שצומח כל ימיו בסלובודקא בדרך כלל לא יגיע רחוק כי חסרים לו היסודות. ומי שצומח בפוניבז' לא ייצא מהתבניות שעליהן גדל ולא יפתח תורה משלו. עד כאן המשל. ולענייננו, כפי שכבר המלצתי לא פעם בעבר לאנשים ששאלו אותי, הדרך האידיאלית בעיניי עבור מי שרוצה באמת לגדול בתורה, היא להתחיל בפוניבז' ולקנות את כלי הניתוח הלמדניים ולאחר מכן לפתוח אופקים אישיים יותר ופחות תבניתיים, כלומר לעבור (מטפורית) לסלובודקא.

ובאופן כללי יותר, לדעתי כדאי להתחיל בכמה שנים בישיבה חרדית-ליטאית טובה כדי לרכוש את הכלים הלמדניים, את החריפות ואת שפת בית המדרש בצורה מרוכזת ואינטנסיבית. מומלץ מאד להתעלם מהשטויות שלהם בתחומים של השקפת עולם וכל מה שאינו למדנות תלמודית. אבל לאחר שקונים את המיומנות הזו ומתגבשים, ראוי ונכון להיפתח או לעבור הלאה – כדי לא להישאר שבויים בקיבעון, ב"שטנץ" המרובע ובסגירות המחשבתית של העולם החרדי. ראוי על גבי הכלים הללו לפתח חשיבה רחבה, עצמאית ושיטתית, שאותה מוצאים יותר בבתי המדרש הדתיים-לאומיים הרציניים.

לסיום החלק הזה אביא כאן עוד סיפור שהיה בדידי. בני הבכור היה האחרון אצלנו לנטוש את החינוך החרדי. הוא למד בישיבת גרודנא בבאר יעקב (שיעור ב כמדומני). זוהי ישיבה ליטאית בראשות שני ראשי ישיבה מאד בולטים (אחד מהם חתנו של ר"ש רוזובסקי, הרב יצחק האקר). אני באתי מירוחם ללמוד איתו פעם בשבוע, ולפעמים גם נשארתי לשמוע שיעור כללי. בשלב כלשהו הם שמעו איכשהו על עלוני מידה טובה שלי (לא שחס ושלום הבאתי אותם לישיבה), וביקשו מבני שאפסיק להגיע. אעיר שלא היה בעלונים ההם מאומה מהשקפותיי הרדיקליות דהיום, רק אולי חשיבה קצת רחבה יותר ומילות לעז פה ושם (אבל הם ברוח קודשם ראו מה עתיד לצאת ממני). בכל אופן, בעקבות האירוע הזה ועוד כמה כמותו בשלב כלשהו הוא החליט לעזוב את הישיבה ולעבור לגוש עציון. החבר'ה שם נכנסו ללחץ (מילא לשבת על הברזלים, אבל לעבור לישיבה לא חרדית?!), וזרקו אותו מהישיבה. לתהיותיי מה לגבי ביטול תורה של בחור שיושב בבית לא קיבלתי מענה. יש גם מכתב ששלחתי לראשי הישיבה והמשגיחים שם שאיכשהו התפרסם ברשת. עד היום אני מחכה לתשובה שהובטחה לי.

אבל כל זה הוא רק הקדמה. לענייננו, התקשר אליי רב חרדי ידוע שמטפל גם בנושרים ואמר לי ששמע שבני רוצה לעבור לגוש עציון לרב ליכטנשטיין. הוא אמר ששמע על הרב ליכטנשטיין, וכשקרא דברים שלו ראה ממש תורה אלמנטרית ולא מרשימה. הוא אמר לי שכל אברך בכולל פוניבז' או בכולל חזו"א כותב דברים מרשימים יותר. אמרתי לו (לא בדיוק בשפה הזאת) שהוא מדבר כמו ילד. אברך טוב או ראש ישיבה שכותב מאמר עיוני או מעביר חבורה בדרך כלל מציג רשימת קשיים בסוגיא ואז מציע יסוד שתופר את כולן. הוא גם לא מתחיל מהמושגים ומהגדרות היסוד אלא מניח שהתלמידים/השומעים כבר עברו על זה. לעומת זאת, אם שומעים או קוראים שיעור של הרב ליכטנשטיין, הוא פותח ביסודות ומנתח אותם ובסופו הסוגיא פרוסה לפניך כשמלה, מהיסודות והגדרות היסוד דרך כל שיטות המפרשים והמשך בהשלכות ובקשרים בין המרכיבים השונים. המפה בדרך כלל לא מוצגת דרך קושיות ותירוצים אלא דרך ניתוח אפריורי של אפשרויות ושיבוץ מפרשים על ענפיו השונים של העץ. אחרי שמסיימים, הסוגיא כולה  מונחת לפניך בהירה וברורה, וכמעט אף אחד מהקשיים שמוצגים בשיעור/חבורה החרדיים כלל אינו עולה. להיפך, עולים עוד ענפים שבדרך ההצגה הישיבתית הרגילה כלל לא מוצגים ולפעמים אף לא עולים על הדעת. בעיניי, כפי שאמרתי לו, זוהי גישה מקצועית ורצינית ללימוד. המטרה אינה הברקה כזו או אחרת, או חידוש מסוים, אלא כיסוי שיטתי של הסוגיא. הגישה הישיבתית המקובלת אינה מקצועית. שם מתמקדים בהברקות ולא בחתירה לאמת ובכיסוי הידע. וכל זה עוד לפני האספקטים של היעדר שכל ישר ושאר היבטים שתיארתי למעלה.

זה מקביל לגמרי לסיפור הידוע על בית הלוי ובנו הגר"ח (מבריסק) שלתקופה קצרה כיהנו יחד כראשי ישבה בוולוז'ין. מספרים שהאב נזף בבנו שהוא מייבש את התלמידים. "בשיעור אצלי", אומר הבית הלוי, "אני מציג אוסף של קושיות בסוגיא ומעמיד את התלמידים בפני שוקת שבורה, ואז מציע פתרון מבריק וכולם רוקדים מרוב שמחה. ואילו אצלך", הוא מוסיף, "הכל יבש. אתה מציע אוסף אפשרויות אפריוריות והשלכותיהן, אין קושי ואין תירוץ (אם המושג היה מוכר לו הוא היה אומר שאין בניית מתח וקרשנדו שבסופם קתרזיס)". אגב, למרבה האירוניה עד היום בישיבות דווקא יפה כח הבן מכח האב פי כמה וכמה. אלא שבישיבות הניתוח הבריסקאי בדרך כלל משמש כלי ליישוב קשיים ולא כשיטת לימוד. הסוגיא אינה מוצגת שם דרך ניתוח אפריורי של אפשרויות כמו שנהג הרב ליכטנשטיין.[1] גם כאן תוכלו לראות הדים לאותה תפיסה חרדית של למדנות לשמה.

עד כאן סקירה כללית. כעת אעבור לקריאה ביקורתית של מאמרו של הרב אליעזר שטיינברגר, "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו".

קריאה ביקורתית

המאמר כתוב בצורה מאד מתונה ומנסה להיות מאוזן, ובכל זאת לדעתי הוא די מוטה. אקדים שאני מסכים לחלק ניכר מטענותיו, ובכל זאת המסגור נראה לי בעייתי.

בתחילת דבריו הוא כותב:

בשיחה עם תלמיד חכם דתי־לאומי, שאלתי אותו תאורטית: נניח שאחרי השואה הקהילה החרדית לא היתה משתקמת, ובעולם שאחרי השואה היו נשארים רק בתי המדרש הציוניים. האם לדעתך היתה תורת ישראל שלמה? ברור לי שללא מודל לימוד התורה החרדי וללא הישיבות ובתי המדרש החרדיים, תורת ישראל לא היתה משתמרת כנתינתה.

אני בהחלט חושב שהוא צודק. הקמה מחדש של עולם התורה האירופי שחרב דרשה התמסרות והתמקדות, כלומר גישה חרדית. לא הייתה אז הפריבילגיה לפתוח את האופקים ולעסוק בתחומים רבים. אלא שזו הייתה עת לעשות לה' בגלל המצב שאליו נקלענו. המחירים שתיארתי למעלה כולם כבר היו שם, אלא שמחירי האלטרנטיבה היו קשים יותר. מה זה אומר לגבי התנהלות דומה בימינו? לא הרבה.

לאחר מכן הוא כותב:

מודל הישיבות הדתיות הלאומיות אינו מאפשר הצמחת תלמידי חכמים בשיעור קומה. כל הווייתן של ישיבות אלו הוא שילוב: תורה ולימודי חול, תורה וצבא, תורה ומדינה. שילוב יפה ומרשים, אך אינו מאפשר רמה תורנית גבוהה. יש ישיבות גבוהות דתיות־לאומיות שיושבים בהן תלמידי חכמים שמקדישים את חייהם ללימוד תורה. אך הכמות אינה גדולה, ולא תמיד הם מצליחים להנחיל לילדיהם את האידיאל השלם של "תלמיד חכם".

כאן הוא כבר קופץ קפיצה אולימפית. טענתו תלויה כמובן במודל שלך לגדלות בתורה ולשיעור קומה תורני. בעיניי המודל החרדי מציג דמות אחת מסוימת כמודל אולטימטיבי ויחיד של גדלות, וזהו עיוות. עמדתי על כך לא פעם בעבר (ראו למשל בטור 682). לגבי הכמות הוא צודק, אבל מחיריה של הכמות הזאת איומים. מעט מן המעט מכלל הלומדים החרדים באמת ראויים לתיאור הזה והמחירים של השבבים שניתזים והגופות שמוטלות מסביב לציר הצמיחה בתורה איומים. אמנם במדרש קהלת רבה נאמר שאלף לתלמוד ואחד להוראה ונראה שזה מה שעומד בבסיס העיוות החרדי של חברת הלומדים, אבל יש כאן טעות כפולה: ראשית, המדרש לא מנחה לדרך חיים אלא מתאר מצב. קשה להגיע להוראה ורק אחד מאלף מצליח. לא כתוב שם שיש להקריב אלף כדי להוציא מורה הוראה אחד. מעבר לזה, ההנחה היא שהאלף לא מקדישים את חייהם לתלמוד אלא מנסים את כוחם ואחרי כמה שנים שאינם רואים ברכה בלימודם מבינים שזה לא מקומם ופורשים. הגישה שמקריבה את כלל הציבור (החרדי והלא חרדי) כל חייו כדי להצמיח כמה יחידי סגולה היא אחת השערוריות החברתיות והמוסריות הקשות ביותר בדרך החשיבה החרדית. מעבר לזה, גם אם הייתי מקבל את המודל שלו לגדלות בתורה, איני רואה סיבה לחשוב שדרושה לנו כמות כזאת של 'גדולים'. גם אם הכמות הייתה נפגעת והמודל הכללי היה כמו זה הציוני דתי, איני רואה בזה שום בעיה.

כעת הוא חוזר על האנכרוניזם שלו שתואר למעלה:

זאת ועוד, עולם התורה הציוני יתקשה להתקיים ללא המערכת של עולם התורה החרדי לצדו.

למרות ההבדלים בעוצמות ובכמויות שאכן קיימים, אנחנו כבר מזמן לא שם. רק אעיר שבמקרים רבים השפה ודרך ההתבטאות מתעתעות. גדולי תורה לא חרדים לפעמים מדברים בשפה עברית מודרנית, לא תמיד משתמשים בז'רגון הישיבתי המסורתי, ולכן קל לטעות בהם ולחשוב שאין להם עומק ורמה למדנית. אך זוהי טעות. למעשה, לפעמים הטעות היא בכיוון ההפוך: אנשים שרמתם והעומק שלהם טעונים שיפור ניכר, בגלל שהם משתמשים בז'רגון הישיבתי המסורתי גורמים לפעמים לטעות אופטית באשר להם. השפה מחפה על העומק והאיכות.

מעבר לזה, כפי שהוא עצמו כותב שם:

אקדים ואציין שמבחינתי, שני בתי המדרש, החרדי והציוני, תורמים תרומה משמעותית לתורת ישראל. בתי המדרש והישיבות הציוניות הצליחו לגדל בוגרים איכותיים, ולהצמיח תלמידי חכמים שלמים במידותיהם, החיים חיי תורה בתום ובצניעות. בבתי המדרש הציוניים החיו את לימוד התנ"ך בצורה מרשימה, נכתבים בהם ספרים ומחקרים איכותיים באמונה ובמחשבת ישראל. וקבצים תורניים של מכונים דתיים־לאומים עוסקים בשאלות הלכתיות ומוסריות אקטואליות בנות הזמן בהיקף מרשים. כל זה נעשה תוך כדי מסירות נפש גדולה להגנת העם והארץ.

(כתבתי שהוא מנומס ומנסה להיות מאוזן.) אבל כאן לא אעסוק במצב המביך של תחומים לא למדניים בעולם החרדי. בסך כל, גם אני אישית לא נותן לתנ"ך ומחשבת ישראל חשיבות ומעמד של ממש. אני ליטווק מן השורה בעניינים אלו. אבל מחשבה, להבדיל ממחשבת ישראל, היא ודאי דבר חשוב. כפי שכתבתי כבר, הרמה המביכה של טיעונים בתחומים חוץ למדניים מעוררת אצלי מחשבות נוגות על היכולות הלמדניות.

ד לי בדברים שכתבתי עד כאן. אבל אני רוצה לסיים בכמה וכמה פסקאות מדבריו שעמן אני מזדהה לחלוטין, והדבר דורש בדק בית ממשי בעולם הלא חרדי.

ביקורת על העולם הלא חרדי

הנה כמה הבדלים שאני מזדהה עמם לחלוטין:

בקהילה חרדית יהיו בדרך כלל כמה בתי כנסת מרכזיים, ובהם עשרות ואף מאות תלמידי חכמים היושבים ולומדים תורה. בתי המדרש שוקקים קרוב לשמונה עשרה שעות ביממה לאורך כל השבוע. בשכונת רמות בירושלים שבה אני מתגורר יש לפחות עשרה בית כנסת המלאים בלומדים ברוב שעות היממה. הלימוד מתחיל כשעה לפני תפילת ותיקין ונמשך עד השעה אחת אחר חצות. חלק גדול מהלומדים הם אברכי כולל, אך גם חרדים עובדים מגיעים במהלך היום ולומדים עם חברותא.

לעומת זאת, ברוב הקהילות הדתיות־לאומיות בתי הכנסת פתוחים רק בשעות הסמוכות לתפילה. ברובם מתקיים שיעור דף היומי ושיעורים נוספים. נדיר למצוא בית מדרש פעיל, שבו מתקיים לימוד עצמאי, ער ופורה של קבוצות או חברותות.

ההבדל הזה בולט במיוחד בליל שבועות או בליל הושענא רבה. בבתי מדרש חרדיים, חברי הקהילה פשוט מתכנסים ולומדים זה עם זה, וכמעט אין שיעורים יזומים, כיון שאין צורך בגורם חיצוני מפעיל. בבתי מדרש דתיים־לאומיים יתקיימו בדרך כלל שיעורים במשך כל (?) הלילה.

הבדל נוסף הוא סגנון השיעורים. בבתי כנסת חרדיים יימסרו שיעורים הלכתיים מורכבים, שיעורים למדניים וגם שיחות מחשבה ומוסר. נדיר למצוא שיעורים מעין אלו בקהילות דתיות־לאומית. בהן בדרך כלל יימסרו הרצאות, סיכומים הלכתיים ושיעורים במחשבת ישראל ובתנ"ך. הדבר מסביר את התופעה היפה של חובשי הכיפות הסרוגות המגיעים לשיעוריו של הרב אשר וויס כדי לקבל תכנים שכנראה לא מצויים להם מספיק בקהילות האם.

בקהילות חרדיות מתקיימים בכל חול המועד שיעורים גדולים של רבנים וראשי ישיבות בסוגיות במרחבי הש"ס בהלכה ובלמדנות, בהשתתפות חברי הקהילות. מרגש לראות איך בקהילות אברכים הקהל מונח בכל הסוגיות. קשה להפתיע אותו בדעה מחודשת, ואין צורך להאריך בהסבר הבסיסי של הסוגיא; הקהל מכיר את רוב הנושאים המדוברים.

מנגד, נדיר למצוא בקהילה דתית־לאומית לימוד תורה בצורתו הקלאסית, לימוד של הוויות אביי ורבא. נדיר שאדם שחי בעולם המעשה קובע עתים לתורה ויושב ולומד עם חברו הלכה וגמרא.

[…] הבדל נוסף בין בתי המדרש הוא סוג הספרים השוכנים בספריית בית הכנסת או ב"אוצר", בשפה הישיבתית החרדית.

בארון הספרים בבית הכנסת הדתי־לאומי יהיו ספרי אמונה, ספרי תנ"ך ופרשנות על התנ"ך וספרי מחשבת ישראל, לצד הש"ס הלבן של כתבי הרב קוק. ברור שיהיו גם ספרי הבסיס של עולם התלמוד וההלכה, התלמוד הבבלי, הרמב"ם, השלחן ערוך, משנה ברורה וספרי פוסקים בני זמננו מתוך המגזר, דוגמת פניני הלכה.

האם הספריות בבתי המדרש הציוניים יחזיקו את ספרי הראשונים והאחרונים על הש"ס?

האם נוכל למצוא בהם את חידושי הרמב"ן, הריטב"א והרשב"א על הש"ס (כמובן של מוסד הרב קוק)? האם נמצא שם קצות החושן, רבי עקיבא איגר, מחנה אפרים?

האם נמצא בהם את ספרי השו"ת החשובים, דוגמת תשובות הראשונים והאחרונים היסודיים, שו"ת הרא"ש, שו"ת הרשב"א, שו"ת בנימין זאב, שו"ת שואל ומשיב ורבים אחרים?

לצערי בחלק ניכר מהמקרים, התשובה לא תהיה חיובית.

אפילו ספרים הלכתיים ולמדנים שנכתבו על ידי רבנים ציונים לא תמיד ימצאו בספריה. זה נכון גם לגבי הספרים של הרב יוסף דב סולבייצ'יק – שיעורים לזכר אבא מארי, או ספרו הפופולרי מאוד בחברה החרדית "הררי קדם". נדיר מאוד למצוא את הספר "יד פשוטה" של הרב רבינוביץ, או את הספרים של הרב הראשי המנוח הרב אברהם שפירא, ואף ספריו הלמדניים של הרב אהרן ליכטנשטיין כמעט אינם בנמצא. גם ספרי הפסק של הרב מרדכי אליהו, אף הם לא יתפסו מקום מרכזי. אנקדוטה הראויה לציון היא שכל התלמידי חכמים האלו ללא יוצא מן הכלל גדלו בישיבות בסגנון החרדי [טוב, כאן הוא לא דייק].

[…] כאמור, בבתי המדרש הציונים נכתבו הרבה ספרי מחשבה איכותיים, וכן שפע של ספרים טובים על התנ"ך. האם הצליחו בתי המדרש הציוניים לייצר ספרות הלכתית־תלמודית משמעותית? האם נכתבו ספרי פסק חשובים עלי ידי רבני הציונות הדתית? קשה לענות על כך, זאת משום שברור שנכתבו ספרים, ומי הוא זה שיחלק ציונים אילו מהם טובים ואילו פחות טובים.

אך ישנם כמה דרכים לבחון את הנושא. האחת היא סיור בחנויות ספרים. מי שיכנס לחנות ספרים המיועדת למגזר הדתי־לאומי, יתקשה למצוא ספרים הלכתיים־תלמודיים על סוגיות הש"ס שנכתבו בבתי מדרש ציוניים.

דרך נוספת היא לבדוק ולברר בספרי הפוסקים או בספרות התלמודית הציונית. בספרים אלו כמעט לא נמצא מקורות ספרותיים מבתי מדרש ציוניים.

בעיון בספר הליקוטים המרשים "קובץ יסודות וחקירות" שנכתב על ידי תלמיד חכם מופלג מישיבת מרכז הרב, הרב אחיקם קשת, כמעט אין ציטוטים מספרים שנכתבו על ידי תלמידי חכמים מהציונות הדתית.

ערכתי בדיקה במאמרים של מכון פועה – מכון דתי־לאומי חשוב ומרכזי. רוב מוחלט של מראי המקום הביבליוגרפיים הם מפוסקים חרדים, דוגמת רבי משה פיישטיין, הרב וואזנר, הרב זילברשטיין, רבי שלמה זלמן אויערבך או הרב עובדיה יוסף.

במקביל, בעולם התורה החרדי, נכתבים אלפי ספרים על רוב הנושאים בש"ס. ספרים על סדר קדשים וטהרות, ספרים על דיני ריבית ועל כל מלאכות שבת. ניתן לומר שכמעט על כל עיקרון תלמודי מרכזי ועל כל נושא הלכתי משמעותי נכתבו ספרים, חלקם הגדול נגיש בתוכנת אוצר החכמה.

והנה כעת מגיע קטע שבו הוא חוזר לסוגיית הגיוס:

במאמר זה לא באתי חלילה להמעיט בערכם של תלמידי חכמים ובערכם של בתי מדרש ציוניים ואף הדגשתי את תרומתם הנכבדה במגוון תחומים תורניים אחרים. כל שבאתי לומר הוא שבזמנים אלו שמתנהל דיון ער ונוקב על גיוס בחורי ישיבה חרדיים, חשוב שנשים לב לאיכויות הייחודיות של הישיבות ובתי המדרש החרדיים שלעת עתה אין להן תחליף בהעמדת כמות רחבה של תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה.

איך הגענו מהתיאורים הללו לשאלת הגיוס? אף אחד לא מתכוון ברצינות לגייס לומדים רציניים. הדיון הוא בעיקר על מי שאינו לומד. אני מניח שכוונתו לומר שיש לשחרר את כלל החרדים מגיוס, מפני שכל המעטפת החרדית, כולל הרוב שאינו לומד והרוב המוחלט שאינו לומד ברצינות, הם מסגרת הכרחית ליצירת האווירה שתיארתי. מעבר להטעייה בפירוש הכלל "אלף לתלמוד ואחד להוראה" שעליה עמדתי למעלה, הטיעון הזה כבר נשמע ממש הזוי. עלינו לפטור אלף שיכנסו לתלמוד כדי שאחד ייצא להוראה. ההגנה על עניין הפטור מגיוס דרך מליצות על גדולי תורה וחשיבות התורה אינה אלא הטעייה דמגוגית.

על מכללות ואוניברסיטאות של תורה

הוא מסיים בהשוואה מקוממת:

וכאמור הציבור הדתי־לאומי נסמך על הפוסקים החרדים ועל הספרות החרדית הנכתבת בישיבות ובבתי מדרש החרדיים. לעת זאת, הוא נסמך על עולם התורה החרדי.

משל למה הדבר דומה, בעולם האקדמי קיימת חלוקה בין אוניברסיטאות לבין מכללות. האוניברסיטאות והמכללות שתיהן מלמדות תחומי ידע מגוונים, אך האוניברסיטאות עוסקות בעיקר במחקר ובייצור ידע, והמכללות בעיקר מקנות ידע. הדירוגים העולמיים שעל פיהם נקבע המעמד הבין־לאומי של מוסד אקדמי נסמכים בעיקר על כמות הפרסים האקדמיים שזכו בהם החוקרים הבוגרים ועל פי מספר המאמרים האקדמיים שזכו למרב הציטוטים. במאה המקומות הראשונים במדד שנחאי לא מופיעה ולו מכללה אחת. המכללות על פי רוב לא מייצרות ידע ולכן הן לא שותפות למדד.

עולם התורה החרדי משמש ה'אוניברסיטה' של עולם ההלכה והתלמוד ומוציא מתוכו כמות מרשימה של תלמידי חכמים, הכותבים ספרים רבים על התלמוד ושפע של ספרי הלכה, ספרים שזוכים למספר עצום של ציטוטים אף בספרות של הציונות הדתית.

אם נוותר על המודל של עולם הישיבות החרדי, נישאר רק עם המכללות.

אני חייב לומר שהתייחסותו לאוניברסיטאות לוקה בתמימות ובחוסר היכרות. אני לא הייתי רואה אותן כמוקד ליצירת ידע. חלק מאד קטן מהחוקרים באמת יוצר דברים בעלי משמעות. אבל אם כבר משתמשים במטפורות הללו, הייתי אומר שלהתייחס לעולם הישיבות החרדי כמוקד של יצירת ידע זו כבר ממש בדיחה. אם יש משהו שלא נוצר שם זה ידע. יש שם אנשים שקנו הרבה ידע תורני ויש להם מיומנות למדנית. אבל יצירה זה משהו אחר. האם מוצאים שם חידושים קונספטואליים, פתיחת אופקים אחרים וכו'? כל היתרונות שתוארו של עולם הישיבות החרדי נוגעים בעיקר לעוצמה ולהיקף, אבל בהחלט לא ליצירה. דומני שאם כבר אז המכללות אלו הישיבות החרדיות והאוניברסיטאות הן חלק מהמוסדות הלא חרדים. דומני שהפאתוס האפולוגטי שלו לקח אותו צעד אחד רחוק מדיי.

ולסיום, זה, למשל, בהחלט נכון:

הרוצה לראות בעיניו את העוצמה התורנית של תלמידי חכמים חרדים יכול למצוא כמה וכמה אירועים הזמינים לצפייה אונליין ומשקפים את ההיקף ואת העומק של לימוד התורה במגזר החרדי. אחד מהמרשימים שבהם הוא באירוע הקבלת פני רבו אצל הרב דב לנדו. הרב יושב בראש השולחן ומעלה נידונים למדניים שונים ממרחבי הש"ס, וקבוצה של כמה עשרות תלמידי חכמים מופלגים דנים לפניו. כולם מכירים את כל הגמרות עם הראשונים והאחרונים, ומשייטים להם בעומק הסוגיות.

בעיניי ראיתי ובאוזניי שמעתי, וכפי שכתבתי לצערי אין לזה מקבילות בעולם הלא חרדי.

[1] אודה שבמקרים רבים השיעורים של הרב ליכנשטיין באמת היו מייבשים. זהו כנראה מחיר הרצינות.