עולם התורה החרדי אל מול הדתי לאומי

מצד אחד, בכל הנוגע להקניית הכלים הבסיסיים של העיון התלמודי והלמדנות, אין ספק שבישיבות החרדיות (בעיקר הליטאיות הטובות) המצב טוב יותר באופן משמעותי. אי אפשר להשוות את העוצמה הלמדנית והשליטה בשיח ההלכתי שאברך או בחור חרדי רוכשים שם. הדבר נובע מהאינטנסיביות, מהמסורת ומהעובדה שמקדישים את כל מרצם ואונם לתחום אחד בלבד – ועל כך כבר נאמר "מימיי לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת". בישיבות הליטאיות ה"סברות" עוברות באוויר ובשיח היום-יומי בין הלומדים, והאטמוספירה הזו בונה קומה ראשונה של למדנות ישיבתית קלאסית מוצקה שקשה מאוד להגיע אליה בישיבות שאינן חרדיות.

עם זאת, להצטיינות הזו יש מחירים כבדים. הלימוד שם הוא לרוב מאוד מרובע, תבניתי, וסובל מסגירות מחשבתית ומקיבעון. אני נדהם כל פעם מחדש מהפער בין היכולות הלמדניות של בוגרי ישיבות חרדיות לבין חוסר היכולת שלהם לחשוב בצורה שיטתית ומסודרת, להגדיר מושגים מופשטים מן היסוד, ולהפעיל "שכל ישר" מחוץ לד' אמות של הסוגיה הנקודתית. הם יכולים להעלות מבנים לוגיים מבריקים ולתרץ קושיות מקומיות ב"קצות" ובר' חיים, אך לעיתים קרובות חסרה להם חשיבה מסדר ראשון ויכולת לגבש תמונת מבט רחבה והגיונית.

כאן בדיוק נכנס היתרון של עולם התורה הציוני-דתי (בישיבות המובילות והרציניות שלו). שם אפשר למצוא הרבה יותר שכל ישר, פתיחות, חשיבה שיטתית וביקורתית, וניסיון להגדיר מושגים מהיסוד (כפי שעשה למשל הרב ליכטנשטיין ז"ל). אלא מה? כל היתרונות הללו של הבוגרים הטובים בישיבות הציוניות – המקוריות, השכל הישר ופתיחת האפיקים – מקבלים את משמעותם ותוקפם רק אם הלומד מצויד היטב בקומה הראשונה, כלומר בלמדנות הבסיסית והקלאסית שאותה הרבה יותר קשה לרכוש שם באופן בלתי אמצעי.

לכן, הדרך האידיאלית בעיניי עבור מי שרוצה באמת לגדול בתורה, היא להתחיל בכמה שנים בישיבה חרדית-ליטאית טובה כדי לרכוש את הכלים הלמדניים, את החריפות ואת שפת בית המדרש בצורה מרוכזת ואינטנסיבית. להתעלם מהשטויות שלהם בתחומים של השקפת עולם וכל מה שאינו למדנות תלמודית. ולאחר שקונים את המיומנות הזו ומתגבשים, ראוי ונכון להיפתח או לעבור הלאה – כדי לא להישאר שבויים בקיבעון, ב"שטנץ" המרובע ובסגירות המחשבתית של העולם החרדי, אלא לפתח על גבי הכלים הללו חשיבה רחבה, עצמאית ושיטתית, שאותה מוצאים יותר בבתי המדרש הדתיים-לאומיים הרציניים.