הרהורים אחרי הבחירות (טור 785)

בס"ד

הטור מוקדש לידידי יהושע בנג'ו

(במקום תגובה לשתי הודעותיו האחרונות)

אחרי שתמו הקרנבלים וכולם חגגו את ניצחונם, הגענו לעידן הספינים והסמטוכה של הרכבת הקואליציה. כעת אפשר להתחיל לחשוב על מה שקרה כאן. בטור זה אני עוסק בכמה הערות ותובנות שעלו לי כעת. זה אינו מהלך שיטתי אבל יש כאן תמה שעוסקת בשיח מעוות ומוטה ובהסתכלות אמוציונלית ולא עניינית על המציאות ובפרט על הפוליטיקה.

על סקרים ומדגמים, ובעיקר עלינו

יש לנו נטייה לזלזל בסקרים ובמדגמים ולהצביע על טעויות שלהם בכל פעם מחדש. אחרי הבחירות שוב ושוב מדברים על "יום כיפור של הסוקרים". אבל אין לזה בסיס ממשי. הסקרים הם כלי רב עוצמה שנותן תמונה די מדהימה בדיוקה. במדגם של כ-500 איש נותנים לנו תחזיות על תוצאות של בחירות של מיליוני אנשים, והתוצאות בד"כ מדויקות להפליא. צריך להבין שלכל סקר יש שולי טעות, ובפרט כשהמצב הפוליטי בערך שקול כל טעות קטנה בסקר יכולה להפוך את התמונה על פיה (בטח כשיש מפלגות שמפלרטטות עם אחוז החסימה). לכן בניגוד לתחושה הרווחת כמעט לא היו ימי כיפור לסוקרים בהיסטוריה של סקרי הבחירות.

ישנה גם טענה שהטעויות נראות במקרים רבים נוטות (או: מוטות) לכיוון ידוע מראש (תלוי באיזה ערוץ נערך ומתפרסם הסקר), אבל להתרשמותי גם זו טעות. לא נכון שתמיד יש הטיה לכיוון הפוליטי הצפוי. קודם כל ישנן הטיות בגלל אי שיתוף פעולה של נשאלים, ונראה שדפוסי שיתוף הפעולה שונים בין מצביעי מפלגות שונות (ראו למשל את ההטרלה הזאת). לכן זה שנוצרת הטיה לכיוון מסוים לא אומרת שזו טעות של הסוקר או הטיה מכוונת. לפעמים ישנן הטיות לא מכוונות, כמו למשל סביבתו של הסוקר (הטיות אישור: מהתרשמותו בסביבתו נראה לו ברור שהתוצאה צריכה להיות כזו וכזו ולכן הוא מתקן את המדגמים. צריך להבין שכולם מתקנים בגלל דפוסי ההיענות הנ"ל) וכן עוד טעויות קוגניטיביות שונות.

ספציפית בבחירות הללו אכן נראה שהייתה נטייה עם קורלציה לעורך הסקר ולערוץ שבו הוא מתפרסם. כך למשל פילבר (ערוץ 14) ניבא באופן שיטתי שגוש נתניהו יצבור רוב מוחלט (כ-62 מנדטים בסקרים האחרונים), בעוד שלגוש השינוי יהיו כ-44 ולערבים כ-14. הסקרים של ערוצי ה'תבהלה'-'תרעלה' (ערוצי 11-13) הראו יתרון לגוש השינוי שהצטמצם לקראת הבחירות ולעתים הפך לכמעט שוויון (52-3). מה שמעניין במיוחד היה שתמונה דומה התקבלה גם במדגמים עם סגירת הקלפיות, כלומר ההטיה הכיוונית נשמרה. לכן בבחירות הללו, להבדיל מרוב המקרים הקודמים באמת היה צפוי מראש 'יום כיפור של הסוקרים'. הפערים היו כאלה שכבר מראש היה ברור שלא ייכנסו לשולי הטעות. אגב, הקורלציה במדגמי ערב הבחירות אומרת שאין כאן הטיה מכוונת למטרות תעמולה, שהרי זה נעשה כבר אחרי ההצבעה ואין על מי להשפיע.

אלא שראו זה פלא, גם כאן לא היה ממש 'יום כיפור'. בסך הכל במקום משהו כמו 53 מול 51-2  קיבלנו 48 מול 53. טעות לגמרי סבירה כשתבדקו אותה אחוזית. לקבל תחזית עם טעות של 10% לגוש אחד ו-6% לשני נראה לי סביר במדגם של 500 איש, עם כל האפקטים שתוארו למעלה. אם הייתם מבקשים ממני הערכה מקדמית לא הייתי מאמין שניתן להגיע לדיוק גבוה יותר. אני גם לא נוטה לחשוב שמדובר בהטיה מכוונת אלא בתופעות שתיארתי. אני בכוונה מדבר על היחס בין הגושים ולא על תחזיות למפלגה מסוימת, שכן שתיית קולות בתוך הגוש היא תהליך שקורה כל הזמן (בעיקר אצל ביבי). מעבר לכך, כבר כתבתי בטוריי הקודמים שזה לא ממש משנה לאיזו מפלגה מצביעים. מה שחשוב הוא הגוש.

צריך להבין שבסופו של דבר קיבלנו את מה שהסקרים הראו שוב ושוב: תיקו בין הגושים היהודיים כשלאף אחד אין אפילו משהו קרוב ל-61, ולשון מאזניים ערבית. זו התמונה שכל הסקרים (למעט פילבר) נתנו שוב ושוב, והיא התבררה כמדויקת עד הסוף. אמנם הערבים גדלו (מעבר לצפוי) וש"ס קטנה (כצפוי), ונכון שכמה מפלגות לא נכנסו (די צפוי, בתוך גבולות הטעות), אבל מעבר לזה הגושים שהתקבלו הם בכיוון שצפו הסקרים (בתוך הגוש של ביבי הוא שתה כצפוי את מצביעי עמיתיו לגוש).

לאנשים התיאור הזה אולי נשמע מוזר, אבל למה בכלל משנה האם יחס הגושים הוא 53-51 או 48-53? זה בדיוק אותו מצב פוליטי. מי שמצפה מהסקרים להראות לו תנודות של מנדט או שניים לכאן או לכאן פשוט חי בסרט. וזה שערוצי התקשורת מדווחים לנו כל ערב על תזוזות 'טקטוניות' של מנדט לפה או לשם (בדרך כלל בתוך הגוש), וכולנו צופים באדיקות ומתלהבים מהמגמות ומסיקים מהן מסקנות מרחיקות לכת, זו אשמתנו שלנו (ושלהם) ולא של הסוקרים.

הנקודה האחרונה היא היחס שלנו כצופים לתוצאות הללו. עם פרסום התוצאות הראשוניות היו צהלולים והודעות ניצחון. כולם ניצחו וכולם כבר הבינו איפה הייתה הטעות של כל האחרים שהטעו אותם. כל אלו עדויות על האמון המוחלט של כולנו במדגמים הללו, למרות הקינות החוזרות ונשנות על ימי כיפור של הסוקרים ווורטים שונים על סקר-שקר. מיד החלו פרשנויות ומסיבות עיתונאים, כל זאת כשמדובר במצב די שוויוני. גם כאשר התקדמו הדיווחים הצהלולים לא עצרו, כי בכל רגע נתון מבחינתנו ניתנות התוצאות הסופיות, אלא שהתוצאות הסופיות משתנות כל הזמן. זה לא מפריע לכולם להכריז בביטחון מוחלט על מסקנות ומגמות, על דעתם לגבי הסוקרים והסקרים וכדומה. אין צורך לומר שדווקא המסקנות שלנו מוטות להפליא ולא הסקרים, אלא שלא כמו בתוצאות הסקרים עצמם אצלנו אין לזה שום הצדקה. אנחנו פוסלים במומנו.

דוגמה: "בל תשקצו"

סליחה על הירידה האישית, אבל זה כל כך טיפוסי שאיני יכול להתאפק ("בל תשקצו"). התבוננו כדוגמה בהודעה המשולהבת הזאת (הבאתי כאן רק את החלק הראשון שלה שעוסק בסקרים), שעלתה לאתר בשעה 9:30 בבוקר ממחרת הלילה הגדול:

התקשורת, הנבלות.. הרימו למפלגות האופוזיציה כאילו בטוח הם הולכים לזכות, פירגנו ללייטנר כאילו הוא יהיה הפתעת הבחירות.

הסקרים היו שקריים ומושחתים. הצביעו על מגמה כללית של התרסקות גוש הימין.

זלזלו מאוד בזליכה והנדל , שדווקא היה קרוב.

בקיצור עבדו עלי בעיניים וכל הזמן עמוק הרגשתי שאני הולך נגד האינטואיציה.

איכשהו שכחת, יהושע יקירי, שפילבר "הרים למפלגות הקואליציה" הרבה יותר. כמו כן, ברור לך לגמרי שזו הטיה מכוונת משמאל למטרות תעמולה ולא חס ושלום סתם טעות. בפרט שכחת שהטעות של פילבר הייתה באופן משמעותי גדולה יותר מזו של ערוצי התבהלה-תרעלה. אה, בעצם שכחת גם שאף סקר אחד בשום ערוץ (!) לא ניבא ניצחון לאופוזיציה. זאת לעומת פילבר שניבא באופן עקבי ניצחון (מוחלט) לקואליציה. אה, עוד משהו: הקואליציה אכן התרסקה, כפי שניבאו כולם (היא איבדה משהו בין 10-15 מנדטים). אבל המושחתים העזו לנבא זאת ולהיות צודקים, עוכרי ישראל שכמותם. ועוד יותר שכחת שבסך הכל התוצאות היו די מדויקות וניבאו לכל אורך הדרך בדיוק את המצב שנוצר: תיקו סביב ציר הביבי (בלי קשר לימין ושמאל או ללאומיות, כלשון ערוצי התעמולה מימין) עם לשון מאזניים ערבית.

אני חייב גם להוסיף שמשום מה לא זכור לי שום ערוץ או סוקר שאמרו שלייטנר יהיה הפתעת הבחירות (היו כאלה שהביעו משאלות לב, כמו ביחס לכל מפלגה עלי אדמות). הסקרים דיברו באופן עקבי על מספר קולות קטן מאד שהוא יקבל וזה אכן מה שהוא קיבל (פחות ממה שניבאו, אבל לא עניין מהותי). לא בכדי הסברתי שאיני מצביע לו בגלל שהחרדים צריכים להציל את עצמם ולא לצפות שאחרים יושיעו אותם מעצמם (ראו כאן וכאן). בעוונותיי ובעיניי הכהות גם לא זכיתי לראות שמיעטו בכוחם של הנדל וזליכה. להיפך, היו לא מעט סקרים שניבאו להם לעבור או שיהיו קרוב לאחוז החסימה, מה שאכן קרה.

אבל כל זה לא מפריע ליהושע היקר להסיק מסקנות נחרצות. ולא מדובר על קביעות כאלה או אחרות שלפחות חלקן תלויות בפרשנות. יש כאן אוסף מסקנות נחרצות שכל מילה בהן נמצאת בניגוד מוחלט לעובדות. אבל העובדות אינן רלוונטיות כשהרגש נוהם. המסקנה ברורה לגמרי: כולם נגדנו, כולם רמאים. בעצם זה לא כולם. מדובר רק ב"הם", לא באלו "שלנו" כמובן.

אגב, לא הגבתי להודעה ההיא כמו שאיני מגיב לכל הספינים שעולים כעת אחרי כל שמועה על מישהו שמוותר על משהו ומפר הבטחה זו וזו. אני מחכה לתוצאות המו"מ ולקואליציה שתקום כאן, אם בכלל, ואז אפשר יהיה לדבר (וגם אז בזהירות, כל עוד לא ראינו את ההתנהלות בפועל). כל מה שמתפרסם עד אז הוא ספין חסר חשיבות והתלהטות יצרים נגד או בעד בלי שום מידע. היום כולם כבר יודעים מי מפר איזו הבטחת בחירות, כי הייתה שמועה פלונית בערוץ אלמוני שדודה שלו סיפרה ששמעה מהבן שלו שאולי הוא נפגש עם פלוני, אז ברור שהוא החליט לעשות X (לא לגייס חרדים, לעשות קואליציה עם ביבי, עם ערבים, עם ביידן, הו צ'י מין, או פוטין). המידע המוצק הזה מספיק לנו כדי לצאת חוצץ נגד פלוני או אלמוני שהפר את כל הבטחות הבחירות שלו, לנהל דיונים סוערים על אמינותו ולהתאכזב ממנו. בקיצור, אחרי שסיימנו להאשים את הסקרים והסוקרים והערוצים בהטיות מכוונות, כדאי שנתבונן מעט על עצמנו ועל ההטיות שלנו. הפוסל במומו פוסל.

שחור-לבן

דומני שאחת הבעיות שתוקעות אותנו היא השיח הפשטני של שחור-לבן. מבחינת מבקרי ביבי והקואליציה, אין בהם מתום (ישעיהו א, ו). הכל שחור משחור (כולם מושחתים, לא יוצלחים, פרימיטיביים, גזענים, משיחיים וחברי כת הביביזם הפנאטית והחשוכה). מבחינת תומכי ביבי אמנם יש בו שחור אבל הלבן מרובה על השחור (חמתו מרובה מצילתו). לכאורה הם יותר מאוזנים, אלא שלשיטתם דווקא מתנגדיו אין בהם מתום (כולם פרוגרסיבים בוגדניים שניזונים משנאה למחנה הלאומי). וגם כאן כמובן מדובר בהבל מוטה.

לך תשכנע אנטי ביביסט בכך שלא כל צעדיו מיועדים לביטול משפטו (בעיניי תזה הזויה וחסרת כל היגיון מעשי) אלא יש לו גם אידאולוגיה. מניסיון, זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית (תוכלו לראות בסרטון הזה. הקטע אתי מתחיל מדקה 58. בחלק האחרון תראו איך שני אנשים אינטליגנטיים לא מצליחים ולא מוכנים לראות את התמונה בצורה הגיונית. בפרט מעניינת האטימות וחוסר ההבנה המוחלט שלהם לגבי המורכבות ביחסי ליגאל עמיר ולרבין). לך תשכנע אנשי שמאל שהתנגדות לשיתוף הערבים בקואליציה אינה קשורה בהכרח לגזענות (אם כי בהחלט יש שם גם ממדים כאלה). הם איכשהו מתעלמים מהממד הביטחוני והפוליטי שביסוד הפסילה הזאת ומתמקדים במישור היחס האנושי (ראו את המערכון האווילי הזה של ארץ נהדרת שהטיעון שהוא מציג הוא ברמה שמעליבה ילד בגנון. זה כמובן לא מפריע לכל חברי הכת להתלהב ממנו ולהצביע על ה'צביעות' שהוא מראה. מי שרוצה לראות איך נראים חיים בסרט יכול גם לקרוא את הטור הזה). אני מביא דווקא דוגמאות מהצד הרל"ביסטי שאני שייך אליו, שכן הדוגמאות מהצד השני הן אך למותר וגם צפויות מכיווני (ראו למשל בהמשך לגבי הערבים).

כבר עמדתי לא פעם על הנזק בגישה כזאת (ראו בטורים 710 ו-760) שמובילה למעגל שוטה ולדרך ללא מוצא. כפי שאמרתי לבני שיח שלי, חבריי למחנה הרל"ב, חוסר היכולת שלהם להכיר בכך שיש לו הישגים ושלא הכל שחור אצלו, היא שתביא אותו עלינו בבחירות הקרובות. דומני שאחת הסיבות לכך שאחרי קדנציית העיוועים הזאת הוא הצליח להישאר על הגלגל היא הביקורת חסרת האבחנה הזאת. זה לא אומר שאין אנשים או קבוצות שאצלם באמת הכל שחור. יש ויש. ובפרט בקואליציה הזאת אכן כמעט הכל שחור. ועדיין כשיש חלקים לבנים (גם אם מעטים) מאד חשוב להכיר בהם ולהציג ביקורת עניינית. השורה התחתונה יכולה להיות נחרצת וקטלנית, אבל צריכה להיות בה אמינות. הצגת הכל כשחור אינה אמינה, ולכן היא גם גורמת להתלכדות המחנה הנגדי ובכך מהווה בומרנג שקם על משליכו. התוצאות לפנינו.

אתה יכול לנסות ולשכנע את תומכי הליכוד שביבי הוא נזק מהלך, שהוא משחית הרבה חלקות טובות במדינה (השירות הציבורי), מעודד תהליכים מזיקים (חרדים) לא פועל במישורים נחוצים (פשיעה אצל הערבים, וטרור יהודי ביו"ש), הורס ביחד עם בנגביר וסמוטריץ באופן שיטתי את מעמדנו בעולם, שלשכתו מתנהלת כמו חצר ביזנטינית מושחתת כשבתוכה מיוצגים אינטרסים זרים בעידודו ועוד ועוד. כל עוד תציג טיעונים ענייניים ונתונים. אבל אם אתה מסביר למצביעי הליכוד שכל מה שביבי עושה זה להימלט מהמשפט ושאין בעיה במערכת המשפט שהרפורמה המשפטית היא הפיכה משטרית שכל כולה אינטרסים ושנאה לדמוקרטיה, וכל משפטו וחקירתו של ביבי מתנהלים בצורה מופתית וכדומה, איבדת אותו. הוא כבר לא מקשיב גם לטענות הענייניות שלך. זו התמונה שבתוכה חי פועל מחנה הרל"ב. סרט אימה.

גם ההתייחסות לחקירה או אי חקירה לגבי קניית הבחירות משקפת את אותה שטחיות הרסנית. מצד אחד מוכרים לנו שהבחירות נקנו בכסף קטארי ולכן אין להכיר בהן (לא יאומן, אבל הליכוד נמנע בוועדת הבחירות המרכזית בהצבעה על קבלת תוצאות הבחירות). לכן מבחינתם גם מניעת חקירה היא מזימה שמאלנית של היועמ"שית ועוזריה. זה כולל גם את השופט נועם סולברג "השמאלן העלוב". אפילו זיני ה"שמאלן" חטף על הראש כשהעז לשבת לצד סולברג ובהרב מיארה בהכרזה שאין לפרשיות הללו, גם אם יתברר שיש בהן ממש, השפעה על תוצאות הבחירות. לא יעזור להם כלום. הבחירות נקנו בכסף. מצד שני, הרל"ביסטים משוכנעים שהכל מזימה ולא היו דברים מעולם ואסור בכלל לתת לחקור את הפרשה (פתאום לא מפריע להם כסף קטארי, כמו שאומרים תועמלני הביביזם). יתר על כן, יש אינדיקציות שזוהי מזימה מתוכננת מראש של נתניהו למקרה שתוצאות הבחירות לא יספקו אותו (הסתערות על הקפיטול בנוסח ישראל). אגב, יש טענות לא פשוטות לטובת התזה שזו מזימה של לשכת נתניהו וחבורתו (ראו למשל כאן. התעלמו מההטיות בצורת ההצגה). מצד שני, עובדות שמדברות על כך שהיו כמה אנשים שקיבלו תלושי דלק (בואו נניח לצורך הדיון שהיו עשרת אלפים כאלה. למרות שהמספר מופרך לחלוטין) ממש לא אומרות שהבחירות ניקנו. בכל אופן, למה לא לחקור כדי שהאמת תצא לאור? מה יכול להיות רע בזה? איכשהו לשני הצדדים אין אמון בגורמי החקירה והמשפט. כמה נוח! לכן הכל נשאר לאג'נדה. אין עובדות, והשחור-לבן שולט בכיפה. מי שמרוויח מזה שהפרשיות הללו לא נחקרות הוא כמובן נתניהו. זה משאיר לו ולעמיתיו ובוחריו את האפשרות להסביר שהבחירות נגנבו ושקים גו'נג און ביחד עם צבא חייזרים וממדאני עומדים להשתלט עלינו דרך מפלגת הדמוקרטים ובל"ד.

טראמפ והעולם

טוב, כעת הגענו לאידיוט שעומד בראש ידידתנו הגדולה. זה משתעשע בנו כדרכו, כשהוא מפריח לחלל האוויר גחמות כאלה ואחרות לפי מצב רוחו באותו רגע. אין צורך לומר שכל שטות כזאת הופכת מיד לאישיו פוליטי סוער בישראל.

כמה ימים לפני הבחירות הוא יצא בהצהרה שרק נתניהו יכול באמת לעמוד בראש ממשלת ישראל ורק הוא יכול לשתף פעולה עם טראמפ באיראן ובכלל (כנראה חיל האוויר לא יתפקד בלי ביבי, כמו שראינו בשמחת תורה האומלל). משום מה, יש לנו נטייה לשכוח שלא נראה שטראמפ בכלל מוכן להיכנס למערכה כלשהי באיראן, אבל זה לא סותר שהפצצה באיראן מצריכה דווקא את שותפו האסטרטגי ביבי (שכיום חלק ניכר מהציבור האמריקאי משוכנע שהוא שסיבך אותם במלחמה חסרת התוחלת הזאת. חלק ממה שגורם לנו לאבד את אמריקה סופית). משום מה, ביום בחירות האמצע בארה"ב (כמה ימים אחרי הבחירות אצלנו) טראמפ הודיע שהגיע להסכם עם ביבי על כך שמורידים לנו שנתיים סיוע (כמעט 8 מיליארד דולר). כמובן שאין לי מידע, אבל קשה להימנע מהחשד שיש כאן מזימה שלהם שבה מוקרב האינטרס הכלכלי שלנו על מזבח קידום הבחירות של נתניהו. העיתוי בהחלט אומר דרשני. כן כן, אני יודע שהכל קונספירציות שמאלניות.

אין צורך לומר שנתניהו כמובן מינף ללא בושה את ההצהרה הטראמפית הזאת (אמנם לא נראה שזה באמת עזר לו, שכן העלייה שלו באה בעיקר על חשבון חבריו לגוש), כשמשום מה לא מפריעה לו בכלל מעורבות של נשיא מדינה זרה בבחירות שלנו (גם לערוץ 14 הפטריוטי הגאה זה ממש לא הפריע). הנחמה הגיעה כמה ימים אחר כך, כשטראמפ נזכר שבעצם גם אייזנקוט בסדר ("הרי הוא אמר דברים טובים עלי", הפטיר בדרכו האינפנטילית), ושבכלל אין הבדל גדול בינו לבין ביבי. והיום (יום ב) כבר סיפרו לנו בחדשות שטראמפ עומד לגבות את מלוא התמורה מכל המדינות שארה"ב הגנה עליהן, כולל ישראל (לא שמישהו באמת מתייחס לפליטה הזאת ברצינות).

במקום להתעלם מאוסף השטויות הללו, כל שטות כזאת מעוררת מיד מהומה תקשורתית, כל צד לכיוון שלו. מה שברור מעבר לכל הספינים, הוא שהידידות המפוקפקת של נתניהו עם טראמפ גורמת לנו למעשה לאבד את תמיכתה של המעצמה היחידה שעומדת לצידנו, הן בצד הדמוקרטי והן בזה הרפובליקני. כיום יש בארה"ב קונצנזוס די רחב נגד ישראל, כשבעבר ישראל הייתה קונצנזוס אמריקני מלא. אני לא מעלה בדעתי מה הולך להיות כאן עוד שנתיים כשהאידיוט יסיים את כהונתו. לך תאמר לאנשי ימין שתמיכת העולם מאד חשובה לנו. תקבל מיד תגובה זועמת על ה"מה יפית" הפרוגרסיבי שלך, ואו"ם שמום, ואיפה הפטריוטיות ולא חשוב מה שיאמרו הגויים אלא מה שיעשו היהודים, והאנטישמים (כלומר כל העולם) בין כה וכה רודפים אותנו ולא משנה מה נעשה וכדומה. מצד שני, עם ידידים כמו ביידן ועוד יותר המפלגה הדמוקרטית של היום לא ממש צריכים אויבים. לך תספר למתנגדי ביבי שאתה חושב שטראמפ עדיף לנו בהרבה כנשיא.

לענייננו, שוב רואים את חוסר הענייניות בהתייחסות הצדדים הפוליטיים לסוגיות שעל הפרק. שום דבר לא נדון לגופו והכל נבחן בפריזמה של האג'נדה. או הכל שחור או הכל לבן. וכמעט הכל מבוסס על ספינים, שמועות, אג'נדות, פרשנויות ספקולטיביות והזיות. אני חושב שאם מישהו טורח להפעיל את ראשו בתוך שטף האווילות הנורא הזה, לא כל כך מסובך להבחין בין ספקולציה לעובדה, בין פרשנות לבין טענה ובין פייק לאמת. העולם לא כל כך מסובך כמו שמספרים לנו, אבל בשביל זה צריך להתנתק קצת מהבטן ולהפעיל את הראש.

לב ושכל

דומני שהבסיס להתייחסות השטחית והלא עניינית שאופפת אותנו מכל עבר היא ההאדרה של הלב על פני השכל שאופיינית כל כך לדורות האחרונים. אנשים מסיקים מסקנות ופועלים מהבטן ולא מהראש. אמרתי וכתבתי לא פעם שהאמוציונליות וחוסר הרציונליות היו מאז ומעולם. ההבדל בין הדורות האחרונים למה שהיה קודם לכן הוא שבדורות אלו זה הפך לאידאולוגיה לכתחילאית (בגלל הייאוש מהשכל). איכשהו הכל נשפט במונחי אמוציות וסנטימנטים ואי אפשר להעלות טיעונים ענייניים ולדון בהם (ראו דוגמה מובהקת בפודקסט הנ"ל). אתה לא יכול להציג תמונה שבה אתה איש ימין שתומך בקואליציה עם הערבים או מתנגד לביבי. אינך יכול להיות איש שמאל שמכיר בהישגיו של ביבי או בנחיצותה של רפורמה במערכת המשפט.

בהקשר הזה אני חייב להתוודות על דיסוננס שקיים אצלי. אני מניח שאף אחד מהקוראים לא יופתע לשמוע שאני מתעב את נתניהו ומקווה בכל מאודי שהנזק הזה יסתלק מהזירה הפוליטית כמה שיותר מהר. אבל אולי יהיו כאלה שיופתעו לשמוע שאם נתניהו היה מנצח בבחירות הייתה נגרמת לי נחת מאד גדולה. הסיבה היא שבתוצאה כזאת השמאלנים היהירים שבטחו בניצחונם ואבדו אותו לדעת, יחטפו על הראש החלול שלהם. אין נחת גדולה מזו. אני משתדל מאד להתגבר על הסנטימנט הזה ולפעול עם השכל. לעומת זאת, אצל האזרח מן השורה (כולל היהודי שלו מוקדש הטור הזה שהתוודה שהוא מצוי באותו מצב, אם הבנתי אותו נכון את דבריו כאן), נראה שדווקא הרגש מנצח (ראו כאן וכאן) וזה מה שהחזיר אותו הביתה. היידה סמוטריץ.

הרכבת קואליציה

הסוגיא הבוערת בימים אלו היא הרכבת הקואליציה. עקרונית יש שלוש אפשרויות: ממשלת אחדות (גוש השינוי עם הליכוד ואולי עוד ספיחים), גוש השינוי עם חרדים, גוש השינוי עם ערבים (בתמיכה מבחוץ או מבפנים). זה מעורר שתי סוגיות עיקריות: שיקול לגופו של עניין (האם זו אכן הקואליציה הנכונה), ושאלת קיום הבטחות הבחירות.

אין צורך לומר שגם בשאלות הללו הלב שוטף לכולנו את המוח. אנשים מונעים אמוציונלית ולא מוכנים לשמוע טיעונים לגופו של עניין. הדברים הללו אמורים ביחס לשני המישורים: עצם הקואליציה וההבטחות.

קיום הבטחות

בעניין הבטחות בחירות הדיון בימים אלו בעיצומו. אין צורך לומר שהוא מתחלק לפי האג'נדה ולא לגופו. אנשים מאד מתנגדים לאי קיום הבטחות בחירות אם זה בא מהצד שנגדם, אבל הרבה  יותר סלחנים לצד שלהם (ע"ע בנט וביבי).

אקדים ואומר שהיום כולם מדברים על "שקרים" של נבחרים. אבל אי קיום הבטחה אינו שקר. שקר הוא אמירה של תוכן שאינו מתאים למצב העניינים בעולם. אני מניח שבדרך כלל כשפוליטיקאי מבטיח משהו לפני הבחירות הוא באמת מתכוון לזה. לכן אין כאן שקר. אחרי הבחירות נוצרות נסיבות שמקשות עליו לקיים את הבטחתו ("שברעים רואים מכאן לא רואים משם), ואז מתעוררת שאלה של קיום הבטחה (ולא של שקר). צריך להבין שאם בנסיבות החדשות שנוצרו הפוליטיקאי לא רואה אפשרות לקיים את הבטחתו, כלומר קיום ההבטחה יביא נזקים קשים הרבה יותר מאשר אי קיומה, הוא נמצא בדילמה אמיתית: האם הייתם מצפים שיתעקש לקיים את ההבטחה למרות הנזקים?

זה מזכיר לי את הטענה הקאנטיאנית שלפיה אין לשקר כי לא היינו רוצים שיהיה חוק כללי שמותר לשקר. לפי קאנט אסור לשקר בכל מצב, גם אם חיי תלויים בזה. אבל זה ייקיזם הזוי. ברור שבנסיבות שנוצרו הגיוני לשקר או לא לקיים הבטחה. קיום הבטחה הוא ערך, אבל גם קיום המדינה והצלחתה הם ערך. למה כולם מניחים שהערך של קיום ההבטחה גובר תמיד (בעצם לא תמיד, אלא רק כשמדובר במתנגד שלי)?! הבאתי פעם דוגמה נוספת לצורת חשיבה ילדותית כזאת, בהקשר משפטי-הלכתי. הגמרא בכתובות פה ע"א מביאה את המקרה הבא:

ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא: ידענא בה דחשודה אשבועה, אפכה רבא לשבועה אשכנגדה.

אישה התחייבה שבועה בבית דינו של רבא. נכנסה אשתו של רבא ואמרה לו בלחש שהאישה ההיא חשודה על שבועה (שקרנית ידועה). רבא הפך את השבועה לצד השני שיכול להישבע ולזכות. כשלמדנו את הקטע הזה בפורום של משפטנים הם התקוממו: וכי המשפט הוא עניין משפחתי של רבא? האם אין נהלים? איך ייתכן שאשתו של דיין נכנסת לאולם ולוחשת לו באוזן והוא הופך מכוח זה את פסק הדין?! שאלתי אותם, מה לדעתם היה עליו לעשות? רבא מכיר את אשתו וסומך שהיא דוברת אמת. כעת יש לו אישה שקרנית שהוא יודע שאם יטיל עליה שבועה היא תישבע ותזכה בדין בשקר. אם הוא יחרוג מהכללים וישמע בקול אשתו, האמת תצא לאור. האם עליו להעדיף את הכללים למרות שכתוצאה מהם יינתן כסף של פלוני לאלמוני השקרן, או שעליו לדאוג לפסק דין אמיתי ולהציל עשוק מיד עושקו? גם כאן התחושה הראשונית של חוסר צדק מונעת מאיתנו לשקול ברצינות את ההשלכות. הידבקות צדקנית בכללים מביאה לתוצאות הרסניות. הכל תלוי כמובן אם יש לנו אמון בדיינים שלנו או לא. אם כן, אזי ברור שרבא נהג נכון. אם לא – אז ורק אז יש מקום להיצמד לכללים גם במחיר של סטייה מהאמת כדי למנוע מהמשפט להפוך פלסתר בידי דיינים לא הגונים אגב, הרמב"ם בהל' סנהדרין פכ"ד ה"א מביא את המקרה הזה להלכה, אבל מסייג ואומר שזה אמנם עיקר הדין, אבל בדורות אלו שקטנו הדיינים (כנראה האמון שלנו בהם הוא שקטן) כבר לא מרשים חריגה כזאת מהנהלים. הוא הדין ביחס לקיום הבטחות. בהחלט יש ערך לקיים הבטחות. אבל היצמדות קיצונית לערך חיובי יכולה לעתים להוביל לתוצאות בעייתיות מאד.

בעיניי הבטחות בחירות אינן עניין מהותי. לא בכדי אפילו החוק אינו מכיר בהסכמים פוליטיים כהסכמים מחייבים. הבטחות בחירות יש לראות כהצהרת כוונות ולא כהבטחה. זה מצביע על הכיוון העקרוני של המועמד או המפלגה, אבל לא מהווה הבטחה או חוזה שחייבים לקיימו. לפחות כל עוד יש סיבות טובות לעשות זאת. וכן, אני מדבר גם כשהפוליטיקאי הבטיח באופן הכי מפורש (גם אם התוצאות הבחירות יהיו כאלה שזה או קואליציה עם ביבי/הערבים/החרדים או שהולכים לעוד בחירות, נלך לעוד בחירות). זוהי הבטחה פזיזה, ובאמת לא נכון שפוליטיקאי יציג זאת כהבטחה. אבל אחרי שזה כבר נעשה, אני מצפה ממנו לשקול את מיטב השיקולים במצב שנוצר לטובת המדינה, ולא להיצמד בצדקנות ילדותית ומנותקת לערך של קיום הבטחות. אם הוא מפר הבטחות מסיבות לא ענייניות ושלא לטובת המדינה (לפי הבנתו) או אז אפשר לבוא אליו בטענות. אבל עצם אי קיום ההבטחה אינו עילה לגינוי. בנוסף, אם ההבטחה הייתה עניין מהותי ושנוי במחלוקת שבעיקר עליו הוא רץ לבחירות, או אז אם הוא מגלה ששינה את דעתו (כמו אריק שרון לגבי ההתנתקות), יש מקום לדרוש ממנו לחזור לעם ולבקש ממנו את המנדט.

ראו כאן את דברי הרב דוד סתיו, ואת דברי בנו, הרב אברהם סתיו כאן וכאן. תוכלו לראות שם שגם הפוסקים מתייחסים בצורה כזאת להבטחות בחירות. אכן בהחלט יש מקום לדרישתו של הרב אברהם סתיו מהפוליטיקאים שיציגו את ערכיהם ועמדותיהם ולא יבטיחו שום דבר. שוב ושוב הם נופלים בשטות הזאת, ואז כל האינטרסנטים מסביב מגלים פתאום צדקנות מגמתית מופלאה.

כאמור, אחת השאלות שנדונה בימים אלו היא אפשרות לקואליציות שונות בניגוד להבטחות בחירות. לאור מה שכתבתי כאן, הפוליטיקאי צריך לשקול את טובת המדינה. אם קיום ההבטחה לא יוביל למצב בעייתי מאד ולתוצאות חמורות, עליו להפר אותה. התעקשות לא להקים שום קואליציה (כיום הבטחות הבחירות מונעות את כל הקואליציות האפשריות) תוביל אותנו לסבבי בחירות נוספים. וגם אם אז לא תהיינה הבטחות כאלה התוצאות כנראה לא ישתנו מהותית. המציאות היא שאין אופציות אחרות. זה רק יוביל להמשך הכאוס ואי הוודאות ולהמשך חוסר תפקוד של הממשלה והכנסת. אף אחד לא ירוויח מזה מאומה פרט לסיפוק הרגשות הצדקניים שלנו.

השיקול המהותי: קואליציה עם הערבים

שאלו אותי לא פעם באתר מהי לדעתי האופציה המועדפת במצב שנוצר. עניתי שלדעתי הכי מועיל היה שגוש השינוי יעשה קואליציה בחסות הערבים (איתם, או בתמיכה והימנעות שלהם או של חלקם). אבל לדעתי זו תהיה טעות פוליטית קשה. ברגע שיעשו את זה, יתחיל קרנבל התעמולה של ביבי וכנופייתו, והקואליציה לא תעמוד בזה (כמו בזמן ממשלת השינוי). רק לביבי מותר לעשות קואליציה עם ערבים. האיוולת הגיעה לכדי כך שכדי לתת לגיטימציה לקואליציה עם הערבים מביאים ציטוטים מביבי שמצדד בזה ומזכירים את התחנונים שלו בפני מנסור עבאס. זה שהוא מסית ושקרן זה ברור. זה שאם הוא היה יכול היה עושה קואליציה גם עם קים ג'ונג און זה גם ברור. אבל איכשהו נוצר מצב שהוא האמון על מתן לגיטימציה לצעדים כאלה ועל פטריוטיות, וזה הזוי. בכל אופן, בגלל השיקול הפוליטי הזה לדעתי לא נכון לעשות את הקואליציה עם הערבים, וצריך להעדיף קואליציה עם הליכוד (באופן שמסנדל את ביבי השקרן), או עם החרדים אם מצליחים להוציא מהם הסכמה למתווה גיוס וסנקציות אפקטיבי והפסקת מימון לחינוך הקלוקל שלהם (כנראה אין סיכוי מעשי). לכן אני ממש לא מתרשם מהגינויים מקיר לקיר על ליברמן שמוכן לעשות קואליציה עם החרדים בניגוד להבטחות הבחירות שלו. מעבר ליחסי להבטחות בחירות, עמדתי לגבי צעד כזה תלויה בשאלה מהן האלטרנטיבות ובפרט תלוי בתוכן ההסכם ביניהם. גם כאן לכולם יש עמדה מוצקה ונחרצת לפני שהם יודעים במה מדובר.

אבל למה לכתחילה עדיפה בעיניי קואליציה עם הערבים? תקפו אותי על כך שוב ושוב. האם אני חש קרבה לערבים יותר מאשר לחרדים או לליכוד? הרי הם מסרבים להגדיר את חמאס כארגון טרור. הם אויבינו. הם רוצים ברעתנו, מתנגדים למלחמה בעזה ומאשימים אותנו בפשעי מלחמה. הם משתמשים בכספים קטאריים לקנות את הבחירות (כזכור, רק לביבי מותר) וכו'. חלק מההאשמות הללו הן האשמות שווא. ערביי ישראל התנגדו באופן מאד ברור לפשעי חמאס ב-7 באוקטובר. קניית הבחירות כתופעה רחבה היא עורבא פרח (לא נזכיר את תעלולי החרדים בבחירות שפורסמו לא פעם). הגדרת חמאס כארגון טרור היא שאלה טקטית, בדיוק כמו שבנגביר וביבי לא מגדירים את הטרור היהודי ביו"ש כטרור. יש כאן שיקולים פוליטיים, טקטיים (מה הציבור שלהם מוכן לשמוע) ואולי גם ביטחוניים (מנסור עבאס רמז שהוא חושש לביטחונו). אבל בואו נניח לצורך הדיון שכל זה אכן נכון. האם אלו שיקולים רלוונטיים?

בבואי לגבש עמדה בשאלה הזאת, אני ניגש אליה בצורה הגיונית. אני רוצה לבחון את התוצאות של כל אחת משלוש האפשרויות להרכיב את הקואליציה, ולהעריך מי מהן תהיה המועילה ביותר (או הפחות מזיקה). כל השיקולים שהועלו עד כאן הם אוסף של אמוציות לא רלוונטיות. תחושת הקרבה אינה רלוונטית בשום צורה. אני מקים קואליציה למטרות פוליטיות וכדי לנהל את המדינה בצורה הכי נכונה לטעמי. לצורך זה אהיה מוכן לבלוע לא מעט צפרדעים, ובטח אלו שקשורות לתחושות קרבה, הצהרות כאלה או אחרות וכדומה. השאלה החשובה היא מה תעשה כל קואליציה כזאת.

להערכתי לקואליציה עם החרדים יהיו מחירים כבדים וכמעט שום תועלת. מהם לא תצמח הישועה של ניהול תקין. הם ידרשו להמשיך את טפילותם ואי הנשיאה בעול הביטחוני והכלכלי ושהמדינה תמשיך לתחזק את המנגנונים שהורסים אותה. הם ימשיכו לדרוש כפייה דתית, ג'ובים למקורבים ברבנות הראשית, מדיניות דתית שמרנית, וכל מה שיכול להזיק למדינה ולהציק לתושביה ללא שום הצדקה. כמובן שאם ניתן לעשות איתם קואליציה שתתנהל אחרת – מצוין. אבל כל זה קרה עד עכשיו ואין סיבה לחשוב שזה לא יקרה גם הלאה. הוא הדין לקואליציה עם הליכוד ונתניהו. זה אמנם המוצא הכי נכון והכי מתבקש מבחינת החברה בישראל, אבל בפועל זהו מרשם לאסון ומשברים קואליציוניים, ובפרט לאי קיום הסכמים והבטחות. לעומת זאת, קואליציה עם הערבים תסייע למתן את הפשיעה בחברה הערבית, לשלב אותם בשוק העבודה, שירות לאומי אזרחי לכולם (באם יסכימו. לא מופרך בעיניי. מנסור עבאס דוגל בזה כבר מזה זמן). אכן צפויים קשיים בקשר להחלטות ביטחוניות שונות, אבל לדעתי זה לא מאד יפריע. אם יהיה צורך ביטחוני ממשי לא תהיה מניעה לפעול, כפי שהיה בממשלת השינוי. את זה יש לסכם מראש, ואם נוח להם יותר שיישארו לתמוך בקואליציה מבחוץ כדי לא להיחשב שותפים להחלטות הללו. אמנם נכון שקידום שוויון בגיוס יהיה קשה לעשות בשיתופם, אבל לדעתי זה יכול להיעשות כחלק מקידום השירות הלאומי שלהם. בכל אופן, כל אלו כיוונים שאפשר לנסות ולהשיגם, ולכן זה בעיניי הכיוון הנכון יותר (לולא השיקול הפוליטי). אם בסוף לא מצליחים אז לא.

אפשר כמובן לחלוק על הניתוח הזה, אבל יש לעשות זאת משיקולים ענייניים. תחושות קרבה והצהרות אינן שיקולים ולא טיעונים. הדיון צריך להתנהל בכלי ההיגיון ולא בכלי הרגש. זה כמובן לא מה שקורה בפועל. ימני לא מסוגל להעלות על דעתו קואליציה עם הערבים, כי תחושות הבטן שלו מתקוממות. גם שלי כך, אבל אני מתגבר. גם התגובות באתר היו ברוח זו (ראו למשל כאן וכאן). מדובר בעיקר בזעזוע מהנאיביות והטיפשות (והשמאלנות הלא מוסתרת) שלי. טיעונים היו קצת פחות. אבל שוב, ענייני כאן אינו לשכנע אתכם בתזה הזאת, אלא להראות את היתכנותה ואת צורת ההתייחסות הנכונה לסוגיה הזאת. להפעיל את הראש ולא את הבטן. גם בנושא הזה הוויכוח מתנהל בצורה אמוציונלית ולכן לא יכול להתקדם.

הצד השני בדיון הזה גם הוא אינו חף מאותה תעמולה אמוציונלית. שם לא רואים שום חשיבות בקיום הבטחות כמובן. גם ברור להם שכל התנגדות לשיתוף הערבים זו גזענות (ראו בסרטון הנ"ל של ארץ נהדרת ועוד). גם זה כמובן הבל. ההתנגדות לשיתופים של הערבים אינה נובעת מהיותם ערבים אלא מהמדיניות וההשקפות שלהם (למעט ההתנגדות של נועם ומנהיגיה למפלגת וינטר בגלל יוסף חדאד שאינו יהודי רח"ל. שם זו גזענות פר אקסלנס). זה מזכיר את ההתמרמרות (הצבועה) של החרדים על כך שלא רוצים אותם בקואליציה. מבחינתם זוהי אנטישמיות (שהרי יש להם זכות מוקנית לשדוד אותנו). הם מדברים על הדרה והחרמה, ומשום מה לא מוכנים לקחת בחשבון שאולי לא רוצים אותם בגלל השקפתם והתנהלותם. קואליציות לא מוקמות כדי ליצור אחדות ורעות אלא כדי לנהל מדינה לפי השקפה מסוימת, ולכן יש בהן מקום לאלו ששותפים לאותה השקפה ולא לאחרים.

המסקנה שעולה גם מהדיון בסוגיות הללו היא שהשיח מוטה ואמוציונלי ואין אפשרות להעלות טיעונים ענייניים במקום שהם מנוגדים לתחושות הבטן הראשוניות. התגיות (שמאלן, גזען וכדומה) תופסות את מקום הטיעונים. זה נכון גם ביחס לאחר וגם האדם ביחס לעצמו. אדם שרואה עצמו כימני או שמאלני אינו מוכן להיפתח לטיעונים שמובילים למסקנות שמנוגדות לתחושות הבטן שלו. הבטן היא הקובעת. המורכבות לא קיימת והאמת נעדרת.

האם אני שוטה פוליטי?

בעקבות הסעיף הקודם, ארשה לעצמי כאן פסקה אישית. שוב ושוב עולות באתר בימים האחרונים הודעות, מהן יותר חצופות ומהן פחות, שמסבירות שאולי אני מגלה בינה בתחומים מסוימים אבל בתחום הפוליטי אני בור, נאיבי וטיפש (ושמאלן, למהדרין). יש שאבחנו ניסיון למצוא חן בעיני חבריי השמאלנים.

כאן תוכלו למצוא ניסוח משעשע במיוחד, שכן הוא תולה את אווילותי הפוליטית בכך שבתחום הזה אני מוצף ברגש, ולכן איני שיטתי ולא הגיוני. וזו לשונו (עם תיקוני הקלדה קלים):

כשאני קוראי טורים פילוספים ותאורטים שלך אני מאוד נהנה והרבה פעמים שנה את דעתי וכו'. אבל כשקראתי את הטורים האחרונים שלך וכן בעבר עוד טורים שמדברים פוליטיקה וכדומה (ובכלל דברים פרקטיים) אתה פשוט מאבד אותי לגמרי (בכלל אין שם שיטה סדורה והכל מוצף ברגש). והפער הזה קיים אצלי כלפי הרבה אנשים חכמים (כמובן שלא כולם..)

אפשר הסבר למה הפער המעצבן הזה??

לבקשתו הצעתי לו הסבר אפשרי:

אתן לך הסבר פשוט באמצעות שני סיפורים על מרק טוויין.

יום אחד הוא קיבל מכתב אנונימי ובו מילה אחת: אידיוט.

הוא ענה במכתב תשובה (לא יודע לאיזה מען): שמעתי כבר על מכתב ללא חתימה, אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה חתימה בלי מכתב.

הוא אמר פעם: כשהייתי בן 14 אבי היה אידיוט גמור. עברו עשר שנים ולא יאומן כמה הוא החכים מאז…

ודוק היטב.

שואל אחר שאל אותי גם הוא איך אני מסביר את ההבדל שהוא חש בין איכות הכתיבה שלי בתחומים עיוניים שבהם הוא ממש נהנה ולומד ממני, לבין כתיבתי הפוליטית. עניתי לו שלהבדל הזה יש שתי אפשרויות פרשניות: או שזה בגללי או שזה בגללו.

בקיצור, ייתכן שיש לי אווילות ועיוורון מיוחדים בתחום הפוליטי. אבל לדעתי (הבלתי משוחדת) הפרשנות הסבירה יותר היא שלאותם ממבקריי יש הטיה פוליטית שמונעת מהם להקשיב לטיעונים הגיוניים בתחומים הללו. מה שלא מסתדר להם עם המסגרת המחשבתית והתגיות המקובלות מאובחן כלא הגיוני ואמוציונלי. אנשים תוהים מדוע בדיקו בתחום הפוליטי אני מדבר שטויות, ומדלגים על האפשרות שמא החריגות של התחום הפוליטי באה מהם ולא ממני. ושוב, איני טוען שאני בהכרח צודק ומבקריי בהכרח טועים. טענתי היא שהדיון צריך להתנהל במישור ההגיוני ושכך אני מנסה לעשות. בהפוך על הפוך, אני מואשם על ידי אותם אמוציונליים באמוציונליות בתחום הפוליטי.

בעקבות הביקורות הללו ניסיתי לבחון את עצמי, ואני רואה שאני מחזיק בעמדות ימניות, לעתים קיצוניות מאד (כמו למשל מוכנות לקבל השמדה של עזה או התייחסות בהערכה לרוצח רבין), רואה צדדים חיוביים גם אצל רבים ממתנגדיי, וביחד עם זה מוכן לשקול שילוב ערבים בקואליציה ומתנגד נמרצות לביבי וכנופייתו. המסקנה שלי היא שאולי אני טועה אבל דומני שאם יש משהו שאי אפשר לומר על עמדות כאלה הוא שהן מאופיינות באמוציונליות מובהקת (שמכוחה הכל היה אמור להיות צפוי מראש וחד כיווני), בחוסר מורכבות, או בניסיון למצוא חן בעיני מישהו. שוב אנחנו פוגשים את הפוסלים במומם, ושוב לדעתי שורש הבעיה היא באמוציונליות של השיח והחשיבה.

שלוש שאלות אתיות ושברן

לקינוח אעיר על שלוש שאלות אתיות שעלו באתר בעקבות הבחירות האחרונות. כפי שתראו, גם הן קשורות לתמה של חשיבה מורכבת ולא אמוציונלית.

השאלה הראשונה עסקה בלגיטימציה לחוקק חוקים כדי להשיג הישגים פוליטיים (דובר על חקיקת אפשרות או אי אפשרות להצבעה של אזרחים מחו"ל או ערביי מזרח ירושלים). עניתי שם שבעיניי זה לחלוטין לא לגיטימי. אחת הרעות החולות של השנים האחרונות היא שעושים את ספר החוקים פלסתר, ומשתמשים בו ככלי פוליטי. טירגיץ טען כאן פעם שזו מהותה של חקיקה שנעשית במסגרות פוליטיות, אך אני חולק עליו מכל וכל. החוקים אמורים להסדיר את חיינו ולא לחזק שלטון כזה או אחר. להזניית ספר החוקים של השנים האחרונות יש מחיר כבד מאד. כשמעבירים חוק יסוד ברוב של 2 נגד 3 כדי להשיג מטרה פוליטית קוניוקטורלית, אין פלא שהיחס לחוק הפך להיות מזלזל. אין די בפחד מהחוק ומהעונש כדי לנהל מדינה. מערכת עם חוקים לא צודקים נמצאת בסכנה גדולה למרקם האזרחי במסגרתה.

השאלה השנייה תהתה האם ראוי לנקוט בדרכי רמייה כדי להשיג מטרה פוליטית אקוטית, כמו החלפת הקואליציה הנוכחית (למשל אם הייתי יכול להוסיף קולות לספירה כדי לגרום לזכיית גוש השינוי). זה נעשה לטובת המדינה, אז למה לא? גם כאן תשובתי הייתה דומה. אני אכן חושב שזו תהיה ממש הצלה, ועדיין אנשים מזלזלים מדיי במחירים של שקר ושל תרבות של שקר.

השאלה השלישית עסקה בשאלה האם לגיטימי להגר לחו"ל בעקבות תוצאות הבחירות. כאן עניתי שבהחלט כן. איני רואה מה הבעיה (לא ההלכתית) בהגירה גם בלי קשר לתוצאות של בחירות.

שלוש השאלות הללו מבטאות שני דברים: המצוקה הגדולה שאנשים חשים מתוצאות הבחירות ומהמשך כהונתה של ממשלת הזוועה הנוכחית. והצעדים שמוכנים לנקוט כדי למנוע זאת או להימלט מכך. כאמור, גם כאן יש להפעיל חשיבה מורכבת, שלפיה אפשר להזדהות עם המצוקה במלוא עוצמתה ובכל זאת לשלול צעדים לא לגיטימיים שנעשים מחמתה. המטרה כאן אינה מקדשת את האמצעים. אני חושב שחלק ניכר מהאנשים בשני הגושים הפוליטיים לא מוכנים לעשות את ההבחנות הללו. הם מוכנים לנקוט בכל אמצעי פסול ככל שיהיה כדי לקדם את מטרותיהם (ע"ע הטענות המופרכות על קניית הבחירות מחד, וההתנהלות העיתונאית והמשפטית נגד נתניהו מאידך, ועוד רבים כאלה). אני חושב שהסתכלות מורכבת שמוכנה לראות חיוב אצל המתנגד הפוליטי במקום שלילה גורפת ואמוציונלית שלו, מפחיתה את הלגיטימציה לצעדים קיצוניים ולא אתיים נגדו.