מהי רטוריקה (טור 779)

בס"ד

לא פעם בעבר נשאלתי בעניין הגדרת רטוריקה ותפקידה (ראו לדוגמה כאן). אמנם כבר נזקקתי לכך לא פעם, אבל חשבתי שהגיעה העת לעשות קצת סדר בבלגן. מהו היחס בין רטוריקה לבין דמגוגיה, ובין שתי אלו לרגש? וללוגיקה? האם יש כאן ממד שכלי? האם רטוריקה היא תורת הנאום? האם היא עוסקת רק בדרך הצגת הרעיונות או שיש לה גם תוכן משל עצמה?

מכיוון שלהבנתי קשה לדון ברטוריקה לפני שמבינים מהי לוגיקה ומהי אינטואיציה, אתחיל משם.

על לוגיקה ואינטואיציה

ברקע הדברים מונחת הבנה של הלוגיקה, תפקידה ומהותה. טיעון לוגי מבוסס על הנחות, ובאמצעות כלים לוגיים הוא גוזר מהן מסקנות. השאלה היא כיצד אנחנו מגיעים להנחות שלנו. בדרך כלל זה לא נעשה באמצעות טיעונים לוגיים, שכן אם טיעונים כאלה קיימים אזי השאלה פשוט נסוגה אל ההנחות שלהם. בסופו של דבר, בקצה השרשרת ישנן הנחות שאין להן ביסוס לוגי, והשאלה היא כיצד ועל סמך מה אנחנו מאמצים אותן.

ניתן היה לחשוב שהנחות הן לעולם שרירותיות (זוהי קונוטציה שמלווה לפעמים את המונח 'אקסיומות'), אך זוהי תפיסה בעייתית. אם כל ההנחות שלנו היו שרירותיות אזי כל מבנה שבנוי עליהן היה גם הוא שרירותי. יש לזכור שהוכחה אינה אלא העמדה של המסקנה על הנחות (ראו למשל בטור 732 על הנחת המבוקש ובדיונים שאחריו), אבל אם ההנחות שרירותיות אין ערך אינפורמטיבי בהוכחות ובטיעונים לוגיים שנסמכים עליהן.

בטור 653 עסקתי בנושא זה, ושם הסברתי שהבסיס החסר ללוגיקה נעוץ באינטואיציה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, אינטואיציה אינה רגש וגם לא הליך של חשיבה צרופה. יש בה ממד הכרתי. הסברתי שם שאינטואיציה היא הדרך שלנו להגיע לתובנות ואמיתות בהתבוננות ישירה (בעיני השכל, לא דרך החושים. 'ראייה אידיתית' במינוח של הוסרל). זה אולי נשמע מיסטי אבל על בסיס בעיית הסינתטי-אפריורי הראיתי שכל מי שאינו ספקן נשען על ה'מיסטיקה' הזאת. הכלי שבאמצעותו אנחנו מתבוננים בעולם ומסיקים ממנו תובנות הוא האינטואיציה, ומכאן תוכלו להבין שזהו הכלי היסודי שעליו בנויים כל הידע והתובנות שלנו. אחרי שביססנו הנחות ניתן להשתמש בכלים לוגיים על מנת לגזור  מהן מסקנות. בעבר זיהיתי לא פעם אינטואיציה עם אמונה (ובכך לא הפכתי את השכל למשהו מיסטי אלא את האמונה לחלק מהחשיבה הרציונלית שלנו), ובסדרת טוריי על פילוסופיה (155 – 160) הראיתי שזו הגדרתו של תחום הפילוסופיה בכלל, להבדיל ממדע. טענתי שם שפילוסופיה היא התחום שעוסק ומטפל בהכרות אינטואיטיביות ובמסקנות שנגזרות מהן.

השאלה היסודית

למשמע הדברים הללו מתעוררת שאלה: כיצד והאם בכלל ניתן לדון על אינטואיציות? בתמונה מקובלת של ויכוח בין אנשים כל אחד מציג את עמדתו ומנמק אותה באמצעות טיעונים. נניח ששני אנשים אוחזים בעמדות מנוגדות, וכל אחד הציג טיעון לוגי שמבסס את מסקנתו. מה עושים כעת? הלוגיקן מן השורה יאמר שכעת כל אחד מהצדדים אמור לחפש כשל בטיעון של האחר, כלומר להראות שהמסקנה אינה נובעת מן ההנחות שלו. אלא שזהו מקרה נדיר. בדרך כלל לא תוכלו להראות חוסר עקביות לוגי, בפרט אם מקפידים על שימוש ב'עקרון החסד' (ראו עליו בטור 440) ומשלימים הנחות סמויות לטיעון של האחר בכדי לתקף אותו.

מה שנותר לנו הוא לתקוף את ההנחות של האחר, אלא שגם זה נראה בעייתי. בבסיס ההנחות לא עומד טיעון לוגי, אז כיצד תוקפים הנחות? נניח שראובן אימץ את הנחותיו באמצעות אינטואיציה, ושמעון חולק על מסקנתו. כל מה שהוא יכול לעשות הוא לטעון שהאינטואיציה שלו (של שמעון) אינה מקבלת את הנחותיו של ראובן. טוב, זה די ברור, אבל עם זה לא תגיעו רחוק. כיצד ניתן לנהל על כך דיון אינטליגנטי שיכול לקדם אותנו? אם תופסים את ההנחות כעניין שרירותי, או אז פשיטא שאין טעם ואין דרך לנהל אודותן דיון. אלא שבתפיסה כזאת הבעיה כמובן עמוקה עוד יותר, שכן במצב כזה אין טעם להחזיק בעמדות בכלל. כפי שהראיתי למעלה, אם ההנחות שרירותיות אזי גם העמדות שמבוססות עליהן הן עצמן שרירותיות.

אין פלא שברוב ככל הוויכוחים במחוזותינו לא תמצאו הרבה מעבר לחזרה על אותן הנחות שוב ושוב, בלי מוכנות ואפשרות לשנות דעה בעקבות הוויכוח. ברוב המקרים ויכוחים לא מתקדמים לשום מקום.  איך באמת ניתן לשנות דעה של מישהו? הרי אלו הנחותיו, וההנחות עצמן לא עומדות על תשתית לוגית, והמסקנה כמובן נובעת מהן (בהנחה שאין כאן כשל לוגי, מה שכאמור הוא מצב נדיר מאד)?!

על אף כל זאת, אין להכחיש שאנשים לעתים משנים את עמדותיהם. זה נתפס כסוג של נס, ולאור מה שתיארתי למעלה ניתן אולי לומר שזוהי הארה אינטואיטיבית שאדם זוכה לה מדי פעם. כמו שהוא אימץ עמדה כלשהי מלכתחילה הוא יכול לאמץ עמדה אחרת בהמשך. אבל זו לא נראית תוצאה של דיון או ויכוח, שכן כפי שהראיתי לכאורה לא ניתן לנהל דיון על עמדות וטיעונים. על פניו נראה שזה פשוט קורה וזהו.

האם יש לנו בכל זאת אפשרות לנהל דיון מושכל על אינטואיציות והנחות יסוד? האם ישנם מצבים שבהם נשנה עמדה בעקבות דיון ושיח עם בעלי עמדה אחרת? אם לא, אז נראה שאנחנו נדונים לשרירותיות או לנסים בגיבוש עמדותינו, והדיונים אינם אלא טחינת מים. זה מביא אותי לסוגיית הרטוריקה.

על רטוריקה ודמגוגיה

לרטוריקה יש שם רע במחוזותינו. רבים רואים בה שם נרדף לדמגוגיה, כלומר להטעיות והטיות דעת בוויכוח או בנאום. זה נתפס ככלי תעמולתי מגונה שלא ראוי להשתמש בו. התפיסה הזאת נובעת מההנחה שרק לוגיקה היא כלי לגיטימי לדיון ולגיבוש ושינוי עמדות. מכאן שכפי שתיארתי שינוי עמדות הוא נס שקורה איכשהו מאליו, אבל לא בעקבות דיון וטיעונים. מכאן רבים מתרשמים שכל מה שגורם לנו לשנות עמדות מעבר לטיעונים לוגיים אינו אלא דמגוגיה. עמדתי לא פעם על כך שהרלטיביזם הפוסטמודרני יסודו בלוגיציזם מופרז. אם רק הלוגיקה היא כלי קביל, אזי כל מי שמחזיק בעמדה עקבית שמבוססת על הנחות שהוא עצמו מאמין בהן, צודק באותה מידה כמו חברו שמחזיק בעמדה מנוגדת.

אני חושב שאני מבין את התפיסה הזאת מקרוב, יען כי נטייתי ללוגיקה הביאה אותי בעבר ישירות לזלזול בכל מה שאינו לוגיקה. אלא שבביוגרפיה האינטלקטואלית שלי הגעתי בשלב כלשהי לתובנה שתיארתי כאן למעלה, שלפיה עמדה כזאת מובילה בהכרח לספקנות (שימו לב: זוהי מסקנה לוגית תקפה מהעמדה הלוגיציסטית). מכאן עולה שמי שאינו ספקן צריך לחפש מוצא אחר (זוהי נקודת ההתבגרות שבתיאור התלת השלבי שתיארתי בספריי שתי עגלות ואמת ולא יציב ובקצרה בטור 726). ומכאן הגעתי לאינטואיציה ולתפקידה החשוב בגיבוש העמדות והתפיסות שלנו, ובעצם לכך שהיא מהווה את התשתית לכל טיעון לוגי. ועדיין, השאלה כיצד ניתן לנהל דיון על אינטואיציות נראתה לי תעלומה שאין לה מענה.

בשלב כלשהו בעברי הרחוק, בשנות העשרים העליזות שלי, החלטנו עם חבר טוב (ועוד ידידה שלו, שאז הייתה דוקטורנטית וכיום היא פרופ' לפילוסופיה) לנסות ולכתוב ספר על רטוריקה ועל כשלים (כבר אז רציתי מאד לטהר את השיח ולנכש ממנו כשלים). התחלנו לעבור על רשימות כשלים שמופיעות בתחילת כל ספר לוגיקה (זה היה עוד בטרם עידן האינטרנט. כן, היה פעם עידן פרהיסטורי כזה), ומהר מאד הגענו למסקנה שכמעט אף אחד מהכשלים הללו אינו באמת כשל. טלו כדוגמה את אד פופולום או אד הומינם (ראו כאן רשימה מקיפה), אלו כשלים שמדברים על היתלות בדעת רבים, באופי או בהשקפות של אדם, או בדעת אנשים חכמים. האם אלו באמת כשלים? יש היגיון, גם אם לא מוחלט, לתת משקל לדעת רבים (לפחות כשהם משיחים לפי תומם) או לאנשים חכמים, ובה במידה יש היגיון לתת משקל נמוך לטיפשים. אז מדוע בספרי הלוגיקה כל אלו מוצגים ככשלים? ההסבר לכך פשוט: עניינה של הלוגיקה הוא מצבים של נביעה הכרחית של מסקנה מהנחות. טענות כאלה ודאי אינן הכרחיות, ולכן בהסתכלות לוגית אלו מסווגים ככשלים. זאת גם אם בכלים הללו יש סבירות והם משמשים אותנו לא פעם בהצלחה.

שימו לב שטיעון לוגי בטל אינו רק טיעון שמסקנתו שגויה. גם טיעון שנגזר באופן סביר מהנחותיו, כל עוד הגזירה אינה הכרחית נחשב כטיעון בטל בספירה הלוגית. מבחינת הלוגיקה, הדוגמאות שלמעלה הן כשלים מפני שהטיעונים שבנויים עליהם בטלים. אבל בחשיבת היומיום שלנו יש הרבה מאד היסקים לא הכרחיים (שבמינוח הלוגי הם 'בטלים'), למרות שרבים מהם הגיוניים וסבירים מאד (אחרת למה אנשים משתמשים בהם? לא כולם טיפשים גמורים). הדוגמאות הבולטות ביותר הן היסקים של אנלוגיה או של אינדוקציה, שכולם כאלה. המסקנה לא נובעת בהכרח מההנחות, אבל עדיין מאד הגיוני להשתמש בהיסקים כאלו. ניתן להוסיף לכאן גם את האבדוקציה (המדעית או אחרת), שכמו שתי הדרכים הקודמות מהווה אבן יסוד בחשיבה המדעית. לכן מוזר לכנות את כל דרכי החשיבה הללו 'כשלים'. אין לי ביקורת על הלוגיקנים וספריהם. ללוגיקה יש מטרות ושפה משלה, וזה בסדר גמור. כחלק מהמתמטיקה היא שואפת לבודד את החלקים ההכרחיים בחשיבה שלנו ולטפל בהם. לצורך כך היא קובעת מסגרת קשיחה של טיעונים תקפים (כלומר שהמסקנה נובעת בהכרח מהנחות) ומתעקשת לסלק הצידה טיעונים אחרים שמבחינתה הם "בטלים". אבל אלו לא כל הכלים והטיעונים שמשמשים אותנו, ולכן אין לשאוב את המינוח והיחס הלוגי אליהם ללא בקרה לעולם השיח הרגיל שלנו.

התובנה הזאת חידדה לנו מאד את ההבחנה בין היסק לוגי לבין היסקים 'רכים' יותר, שבהמשך אשייך אותם לרטוריקה.

היסקים רכים

טלו כדוגמה את האנלוגיה. אני רואה צפרדע אחת שהיא ירוקה ומסיק מכאן שגם הצפרדע בקצה השני של השלולית היא ירוקה. עשיתי כאן אנלוגיה בין שתי הצפרדעים. ההיסק כמובן אינו הכרחי, כלומר הוא היסק 'רך', אבל מצד שני מבחינתנו הוא אינו כשל. אנחנו משתמשים ללא היסוס (לפעמים בביטחון מופרז) בצורות ההיסק ה'רכות' הללו ביומיום, במדע, במשפט ועוד.

יש שרצו להציל את ההיסק הזה על ידי השלמת הנחות סמויות. אם נוסיף להיסק האנלוגי הזה את ההנחה שלכל הצפרדעים יש את אותו צבע (או שהצבע הוא תכונה מהותית לצפרדע), או אז ההיסק הופך להיות דדוקטיבי, כלומר הכרחי לוגית. לוגיקנים יאמרו שכאן הוא מפסיק להיות כושל. חשוב להבין שעקרונית כל טיעון מהסוג הזה ניתן "להשלים" על ידי הוספת הנחות (מה שמחזיר אותנו ל'עקרון החסד') וכך להפוך אותו לטיעון לוגי תקף. אם אני אומר שמלכת אנגליה שוקלת 65 ק"ג ולכן יש לה לב טוב. אני יכול להפוך את הטיעון לתקף על ידי הוספת הנחה, כמו למשל שבעלי משקל עד 70 ק"ג יש להם לב טוב. האם זה מציל את הטיעון? לוגית כן, אבל מהותית ממש לא. אחרי השלמת ההנחות החסרות עלינו לשאול את עצמנו מניין שאבנו אותן עצמן? אחרי ההשלמה הטיעון לא נראה מבוסס יותר מאשר הטיעון המקורי (למעשה הוא הניח אותה במובלע). הכשל הלוגי שהיה בהיסק הפך על ידי ההשלמה לפקפוק בהנחה שנוספה כדי לתקן אותו. לכן ה'הצלה' הזאת לא באמת משנה את התמונה (ראו בטור 440, שם הסברתי בדיוק מהסיבה הזאת שלא נפסיד מאומה משימוש בעקרון החסד. רק נטהר את הדיון).

אז איך בכל זאת נעשות אנלוגיות? טענתי היא שכשהתבוננו בצפרדע הראשונה הבנו בצורה כלשהי (בראייה אידיתית, או בעיני השכל) שהצבע הוא מהותי לצפרדעים, ולכן אם אחת היא ירוקה כנראה גם האחרות כך. זוהי אינטואיציה (שכאמור ביסודה מונחת 'הכרה' לא חושית), וכפי שראינו גם אם היינו בונים טיעון לוגי תקף הוא היה מבוסס על ההנחה האינטואיטיבית הזאת. הלוגיקה אינה תחליף לאינטואיציה ובעצם כלל לא יכולה לפעול בלעדיה. הלוגיקה רק מבקשת לשים זאת על השולחן. לסיכום, נכון שהאינטואיציה אינה הכרחית אבל היסק שמבוסס עליה אינו כושל. מחוץ ללוגיקה ולמתמטיקה כל הידע שלנו מבוסס על היסקים כאלה.

כעת חשבו על מישהו שירצה להתווכח איתי על מסקנתי לגבי הצפרדע השנייה. מה עליו לעשות? הוא יכול לערער ולומר שלדעתו צבע אינו מהותי לצפרדעים, ולכן מסקנתי לא נגזרת מההנחות. אז כעת יש לנו הנחה אחת מול אחרת, ותעלה השאלה כיצד מתקדמים כעת? בתחום המדעי ניתן לבחון זאת אמפירית (להתקרב יותר ולראות האם אכן הצפרדע ההיא ירוקה או לא). אבל זה לא מאד מהותי שכן אם הייתה לי אפשרות לבדוק אמפירית כל הנחה לא היה טעם להניח אותה ולא היה טעם בהכללות. מדע עוסק בהכללות, וככאלה הן לא ניתנות לבחינה אמפירית מוחלטת (רק בחינה של דוגמאות). אם כן, אפילו בתחום המדע לא ניתן באמת לשלול כך כל הצעה שתעלה, ומחוץ למדע זה ודאי לא תמיד אפשרי. אם כן, אנחנו רוצים לנהל ויכוח ולנסות להגיע למסקנה מוסכמת, אבל לא נראה שיש דרך אינטלקטואלית (להבדיל מאמפירית) לעשות זאת. הפוזיטיביסטים יכחישו את העניין ויקבלו את המסקנה שהוויכוח הזה לא ניתן להכרעה או שהוא סתם ריק מתוכן (כי אצלם רק תוכן אמפירי נחשב).

אבל ברצוני לטעון שכאן בדיוק נכנסת הרטוריקה לתמונה.

מהי רטוריקה?

מקובל לחשוב שרטוריקה היא תחום שעוסק רק בדרך הצגת טיעונים ולא בטיעונים עצמם. אך לדעתי זוהי טעות. מעבר לדרך הצגת הטיעון, רטוריקה גם עוסקת בסוג שונה של טיעונים, כזה שמיועד להעמיד לדיון ולבחון הנחות יסוד. כפי שראינו, הלוגיקה מתבססת על ההנחות ולכן לא יכולה לבחון אותן עצמן. בדיוק לשם כך יש לנו את הרטוריקה. כיצד זה נעשה? כדי להבין זאת עלינו לשוב רגע לדרך שבה אנחנו מאמצים הנחות יסוד מלכתחילה.

ראינו שאין לנו דרך לוגית לבסס את הנחות היסוד שלנו ואנחנו מגיעים אליהן דרך סוג של תצפית לא חושית, והכושר שלנו שבאמצעותו אנחנו מבצעים אותה הוא האינטואיציה. מדובר בתצפית אינטלקטואלית על העולם או על אידאות כלשהן (אם אתם אפלטוניסטים). אני פשוט 'רואה' (בעיני השכל) שרצח הוא רע, שדמוקרטיה היא שיטת ממשל טובה, שהצבע הוא מהותי לצפרדעים, או שקומוניזם הוא שיטה כלכלית-חברתית נהדרת/איומה (בחר לפי מה שאתה 'רואה').

אם כך, כמו שכל אחד מהצדדים בוויכוח מצליח לראות מלכתחילה את התובנות שלו, שכן כך כל אחד מהם גיבש את הנחות היסוד שלו, למה שהוא לא יוכל לשנות אותן באמצעות תצפית חוזרת? אין כל סיבה עקרונית שלא אוכל להביא את בן השיח שלי לראות את הסוגיה מנקודת המבט שלי ובכך להשתכנע בהנחותיי ולזנוח את אלו שלו. שימו לב שאני לא בונה כאן טיעון שמבוסס על הנחות יסוד (שכן הדיון הוא על הנחות היסוד עצמן), אבל אני מביא את בן השיח שלי להתבונן על העולם מנקודת המבט שלי ואולי גם הוא יצליח לראות את מה שאני רואה משם. לפעמים אצליח ואז שכנעתי אותו לאמץ את הנחותיי ולפעמים לא. כל עוד לא מדובר בי (=מיכי אברהם) זה כמובן סימטרי, כלומר בה במידה לפעמים הוא יצליח לשכנע אותי, ולפעמים לא.

אם כן, ניתן כעת לראות שבהחלט יש מקום לנהל דיון על הנחות ובכלל. הכלים שמשמשים אותי בדיון כזה אינם רק כלים לוגיים (אם כי גם הם. ראו להלן), אלא כלים ששייכים יותר לשדה של ספרות. אני מתאר לאדם סיטואציה כלשהי ומאפשר לו דרכה להיכנס ולחוש את מה שאני חש ואולי גם הוא יבין פתאום שדמוקרטיה זה רע או שקומוניזם הוא נהדר. זה מה שעושה סופר, כשהוא כותב ספר הוא מתאר סיטואציות ומטרתו להכניס את הקורא לתוכן. הדבר בהחלט יכול לגרום לקורא לשנות תפיסת עולם בעקבות החוויה הזאת. זו לא דמגוגיה ולא הטעיה, הגם שלא מדובר בלוגיקה. זוהי שיטת טעינה לגיטימית וחשובה מאד, אבל אחרת. אדם בעל יכולות רטוריות הוא אדם שמצליח לבנות סיטואציות שלוכדות היטב את הנקודה שבמחלוקת ומביאות אותה לידי ביטוי מזוקק וברור. מצב כזה מאפשר לאנשים להכיר בכך שאולי טעו קודם לכן.

במקרים רבים שכנוע רטורי נסמך על הצבעה על השלכות של העמדות שלך. אתה מחזיק בעמדה X ואני מראה לך שעמדה כזאת אומרת שבסיטואציה Y יוצאת תוצאה Z. אתה מבין שאינך מוכן לקבל את Z ולכן כנראה טעית בהנחה X. שימו לב שלא בחנתי את עמדה X עצמה, ולא גזרתי כאן מסקנה מהנחות. הראיתי השלכה שסייעה לאחר לצפות מנקודת המבט שלי ולהבין שנקודת המבט הקודמת שלו הייתה מוטעית.

חשבו למשל על ויכוח מוסרי בין תועלתנים לדאונטולוגים. התועלתן טוען שהמעשה המוסרי מוגדר כמעשה שמביא את מקסימום התועלת למקסימום בני אדם (או יצורים). כעת בר הפלוגתא שלו מציג בפניו סיטואציה: תאר לעצמך קבוצת אנשים שמטוסה התרסק מעל הרי האנדים בשיא החורף הקפוא. אין להם דרך להיחלץ משם. האם מוסרי להטיל גורל ולבחור באחד מהם שישמש מאכל לחבריו כדי שהם יינצלו? לפי הקריטריון של מקסימום התועלת המסקנה היא חיובית, שכן האלטרנטיבה היא שכולם ימותו. יכול כמובן התועלתן לומר: נכון, וזה אכן מה שלדעתי צריך לעשות במצב כזה. אבל ייתכן גם מצב שבו הוא יזדעזע ויאמר לעצמו שאם זו המסקנה שנגזרת מעמדתי אז היא כנראה שגויה. הרי לכם שינוי עמדה כתוצאה מטיעון שאינו בעל אופי לוגי אלא יותר ספרותי. הצגתי בפניו סיטואציה (בדיונית בדרך כלל) שהביאה אותו לראות את הדברים אחרת.

דוגמה אחרת היא הניסוי המחשבתי (כל ניסוי מחשבתי הוא טיעון רטורי) שהצגתי בסוף ספרי מדעי החופש, האדם של בורידן (בעצם כל ניסוי מחשבתי הוא כזה). טענתי שם כנגד המטריאליסט-דטרמיניסט שאם נעשה ניסוי שבו נעמיד אדם נקודתי, או בעל מבנה סימטרי לחלוטין בין ימין לשמאל, במרחק שווה משני שולחנות עמוסי כל טוב, אם המצב סימטרי לחלוטין הוא ימות ברעב (חוקי הפיזיקה מכתיבים שמירה על הסימטריה של הבעיה ולכן לא מאפשרים לו תנועה לאחד הצדדים. רק אם הוא יצור לא לגמרי פיזיקלי). מה מטרתו של טיעון כזה? המטריאליסט העקבי יאמר שאכן כן:  הוא באמת ימות. לא ברור לו מה רציתי להשיג. אבל יש לא מעט מטריאליסטים שיבינו פתאום שהם די בטוחים שאדם כזה לא ימות ברעב. הכניסה לסיטואציה מכריחה אותם לבחון מחדש את הנחתם, שכן הצגתי בפניהם סיטואציה שהראתה להם השלכה שלא חשבו עליה.

יהיו כמובן כאלה שיראו בזה הטעיה דמגוגית, וידרשו מהתועלתן לעמוד על שלו ולהסיק את המסקנה המתבקשת וכך גם מהמטריאליסט. אבל אני חולק עליהם. לדעתי אין כאן הטעיה אלא שימוש בכלים רטוריים כדי לדון בהנחות יסוד. יש משהו במקרה קונקרטי וספציפי שהוא יותר חזק מהכלל הגורף והמופשט. המקרה מחדד יותר את העיקרון המופשט והכללי, ולכן מאפשר לנו לחשוב עליו שוב וביתר חדות. אוסיף שניסויים מחשבתיים כמו החדר הסיני או החדר של מרי גם הם שייכים למשפחה הזאת. שימו לב שהיסק ממקרה או סיטואציה לחוק כללי הוא סוג של אנלוגיה או אינדוקציה, כלומר שוב רואים שהרטוריקה מתבססת על כלי היסק 'רכים'.

הערה על התלמוד

אני חושב שאופיו הקזואיסטי של התלמוד (ראו בטור 482), כלומר ההעדפה התלמודית המובהקת להשתמש בדוגמאות ובמצבים מהחיים (נפקא מינות) כדי להציג ולדון בעקרונות הלכתיים כלליים מבוססת גם היא על התפיסה הזאת. במקום לדון תיאורטית וכללית בעיקרון הלכתי כולל ומופשט (זה נהנה וזה לא חסר, יורד לשדה חברו שלא ברשות, עשיית עושר ולא במשפט וכו') דנים במקרים קונקרטיים שמייצגים אותו. בטור 431 הדגמתי זאת באמצעות סוגיית "זה נהנה וזה לא חסר", שבמקום להציג את השאלה העקרונית (האם הפקת הנאה ללא הפסד של האחר מחייבת אותי בתשלום אליו) מעדיפה לדון במקרה מהחיים: הדר בחצר חברו שלא מדעתו האם צריך להעלות לו שכר.

כעת נוכל להבין על מה מבוססת הגישה הזאת. המקרה מכניס אותך לסיטואציה ומעורר בך אינטואיציות ותובנות שדיון אינטלקטואלי ומושגי מופשט לא יצליח לעשות. זוהי העדיפות של דיון רטורי על פני דיון לוגי. בדיון לוגי היינו דנים מושגית על זה נהנה וזה לא חסר, מעלים שיקולים מופשטים לטובת ונגד הצדדים, מגיעים למסקנה כללית ואז גוזרים ממנה בכלים לוגיים (דדוקטיביים) מסקנות לגבי מקרים פרטיים. כך פועל פוזיטיביזם משפטי. התלמוד, לעומת זאת, מעדיף לדון במקרים ולהבין מה נכון לגביהם, ואז להכליל מהם מסקנות כלליות. אם הפוזיטיביזם משתמש בעיקר בדדוקציה, התלמוד מעדיף אנלוגיות ואינדוקציות.

כלים לוגיים בשימוש הרטוריקה

עד כאן הצגתי את הרטוריקה כאילו היא מבוססת על שימוש בכלי היסק 'רכים', כמו אנלוגיה ואינדוקציה. היכולות שנדרשות מרטוריקן טוב הן יכולות ספרותיות (ליצור ולתאר סיטואציות שלוכדות בצורה חדה ומדויקת את הנקודה ואת ההיבטים הבעייתיים שבה). אבל במקרים רבים הרטוריקה משתמשת בכלים לוגיים דדוקטיביים, ולכן יכולות לוגיות הן כושר חשוב מאד גם בתחום הרטוריקה.

הרטוריקה עושה שימוש בכלים לוגיים, אבל במקרים רבים היא פועלת באמצעות לוגיקה הפוכה, או מה שכיניתי בשיחה הרביעית של המצוי הראשון, 'היסק חושף'. אדגים את העניין דרך הראיה מן המוסר (שנדונה בחלק ג שם). בטור 456 התייחסתי לדיבייט שקיימתי עם דוד אנוך, שעסק בשאלה האם ייתכן מוסר בלי אלוהים. צדה השני של המטבע הוא הראיה מן המוסר לקיומו של אלוהים. לא אכנס כאן לפרטי הטיעון והפירכות עליו, שכן הוא משמש אותי כאן רק כדי להדגים את הרעיון של הרטוריקה.

הסכימה של הטיעון הולכת בערך כך: בלי אלוהים לא ניתן להגיע לערכים מחייבים ותקפים. לכן אם יש מוסר תקף אז בהכרח יש אלוהים. על פניו זה נראה כמו טיעון פרגמטיסטי (כבר הזכרתי לא פעם שאצלי זה שם גנאי), שכן אנחנו בוראים את אלוהים רק כדי שייצר עבורנו מוסר תקף. אם זו הייתה הראייה היחידה לקיומו של אלוהים (והיא לא), אז המסקנה המתבקשת יותר הייתה צריכה להיות שאין אלוהים ולכן באמת אין מוסר תקף. זה שאני רוצה שיהיה מוסר מחייב לא אומר שיש אלוהים. אני לא יכול לייצר אותו רק כדי להשיג תועלת כזו או אחרת. אני גם רוצה שהעולם יהיה נוח ונעים, האם זה אומר שהוא יהיה כזה? אני רוצה להיות עשיר, האם זה אומר שאני עשיר או שאהיה כזה?

שימו לב שבדרך כלל המהלך הלוגי הוא הפוך: יש אלוהים (=גורם סמכותי שיש תוקף לציווייו), הוא ציווה על המוסר ולכן יש מוסר תקף. לעומת זאת, בראיה מן המוסר אנחנו הולכים מהסוף להתחלה: במקום ללכת מאלוהים למוסר אנחנו הולכים מהמוסר לאלוהים. ההיסק הוא מכך שיש מוסר תקף למסקנה שיש אלוהים. האם הטיעון הזה בטל? בהחלט לא. שימו לב שההנחה שלי לא הייתה: אני רוצה שיהיה מוסר תקף (אז באמת היה מדובר בפרגמטיזם), אלא: יש מוסר תקף. מסיבה כלשהי (האינטואיציה שלי) אני מאמין שזהו המצב. אם זה כך, אז בהחלט ניתן לגזור מכאן את המסקנה שיש אלוהים (שהרי אם לא היה אלוהים לא היה יכול להיות מוסר תקף). האינטואיציה שלי אומרת שיש מוסר תקף, ואם אכן זה לא ייתכן ללא אלוהים ברקע, אני מסיק שכנראה באמת יש אלוהים ברקע. שימו לב שמדובר בהיסק לוגי תקף למהדרין.

אפשר כמובן לדחות ולומר שהתחושה שלי היא אשליה, והאמת היא שאין מוסר תקף וממילא אין הכרח להסיק את קיומו של אלוהים. אבל את זה ניתן לומר על כל טיעון לוגי שבבסיסו לעולם מונחות אינטואיציות (שיוצרות את ההנחות). תמיד אפשר לתהות האם ההנחות שבבסיס הטיעון שמוצג בפניי נכונות. אבל אם אני עומד מאחורי ההנחה הזאת, אזי המסקנה שיש אלוהים בהחלט נגזרת ממנה לוגית. אין כאן כשל, ולמרות הדמיון זה ממש אינו פרגמטיזם.

מה בעצם עשיתי כאן? בחנתי הנחה סמויה דרך ההשלכות שלה. אם אין אלוהים ההשלכה היא שאין מוסר תקף, וזה הביא אותי להבנה (שלא הייתה מודעת אצלי) שכנראה לדעתי יש אלוהים. שימו לב לדמיון לניסויים המחשבתיים ולדיון בסיטואציות ממחישות שתיארתי למעלה. גם כאן אני בוחן הנחה שלי (לגבי קיומו של אלוהים) לאור השלכה שלה (קיומו של מוסר תקף), ואז חוזר לחשוב עליה עצמה. בעצם כל הפרכה מדעית פועלת כך. יש לי תיאוריה X, ואני רוצה לבחון אותה. אני ממציא סיטואציה שבה תהיה השלכה ברורה שלה (פרדיקציה, ניבוי), ואז עורך ניסוי. אם הניסוי מאשש את התיאוריה אז טוב, אבל אם הוא מפריך אותה אז ההשלכה הראתה שהתיאוריה אינה נכונה. ההבדל הוא שהניסוי המדעי מבוסס על בחינה אמפירית של הסיטואציה, ואילו אצלנו מדובר על בחינה אינטואיטיבית של הסיטואציה. אבל הלוגיקה דומה מאד. אם הקשר קדימה (מהתיאוריה לסיטואציה שבניסוי) הוא דדוקציה אזי הקשר אחורה (מכישלון הניסוי לדחיית התיאוריה) גם הוא דדוקטיבי. זה אינו אלא טיעון "שלילת הסיפא" (Modus Tollens) בלוגיקה, שלפיו אם קיים קשר גרירה A→B, קיים גם הקשר ההפוך:

~B→~A.

דייקתי בלשוני כשכתבתי למעלה ש"לדעתי" יש אלוהים. טיעון כזה כמובן מעיד רק על דעתי ולא על המציאות עצמה. אם אני חושב שיש מוסר תקף אני כנראה מניח במובלע שיש אלוהים. אולי אני טועה, אבל זוהי הנחתי. טיעונים רטוריים עם לוגיקה חושפת (הפוכה) מגלים לאדם דברים עליו עצמו ועל דעתו, אבל לא בהכרח על העולם שם בחוץ. טיעון כזה בעצם מוביל אותי להתבוננות אחרת על המציאות, ובמובן זה הוא טיעון רטורי. הוא משתמש בכלים לוגיים, שכן אני יכול להצרין את הטיעון הזה ולהציגו כטיעון לוגי תקף: הנחה 1. יש מוסר תקף. הנחה 2. ללא אלוהים אין מוסר תקף. מסקנה: יש אלוהים. זה לא פחות תקף מהטיעון הלוגי שהולך קדימה: יש אלוהים. הוא ציווה על המוסר ולכן יש מוסר תקף. היחס בין שני הטיעונים הוא רק בשאלה מה ניצב ברישא של הגרירה ומה בסיפא, מהי ההנחה ומה המסקנה.

אם אצרין אותם זה יילך בערך כך:

A – יש אלוהים (=גורם סמכותי שציווה על המוסר)

Bיש מוסר תקף –

הטיעון קדימה אומר:

• A
• A → B (זה בעצם אומר שיש חובה לציית לו)
• B

ואילו הטיעון ההפוך הולך כך:

• B
• ~A → ~B
• B → A
• A

אגב, במובן מסוים הטיעון השני חזק הרבה יותר מהראשון. הראשון מניח שתי הנחות שהשני לא מניח: 1. שאלוהים ציווה על המוסר. 2. שיש חובה לציית לו. השני לא מניח את זה, אלא רק מניח שיש מוסר תקף. כעת הוא קובע שאם יש מוסר תקף כנראה (לדעתי) יש אלוהים שציווה על מוסר וכנראה (לדעתי) יש חובה לציית לו (כי בלי שתי אלו לא היה מוסר תקף). כאן אלו מסקנות ולא הנחות.

בכל אופן, לענייננו, מה שרציתי לטעון הוא שטיעונים מהסוג השני, מה שאני מכנה "טיעונים חושפים", הם טיעונים שמשמשים ברוב המקרים בתפקיד רטורי. מטרתם להסב את תשומת ליבי לצורת הסתכלות שלא הייתי מודע לה וכך לחשוף הנחות יסוד שלי שלא תמיד הייתי מודע להן. אתאיסט שדוגל במוסר מחייב, פשוט לא התבונן בסוגיה מהזווית שאני מציע לו כעת. ולכן ייתכן שאשכנע אותו שלדעתו (הלא מודעת) שלו עצמו אכן יש אלוהים, למרות שעד עתה הוא לא שם לב לכך. באמצעות הטיעון הזה הבאתי אותו להתבונן על הסוגיה מזווית אחרת שמשנה את ההנחות שלו (שאין אלוהים). זה בדיוק מה שעושה טיעון רטורי: הוא לא גוזר מסקנות חדשות מהנחות קיימות אלא מביא אותי להתבונן על ההנחות שלי מזווית אחרת ואולי לשנות אותן.

הטיעון מהסוג הראשון לא מגלה לי מאומה על עצמי ועל דעותיי, אלא רק מביא לידיעתי עוד מסקנות שעולות מההנחות שלי. לא משתנה אצלי משהו בעקבות הטיעון אלא נוסף לי עוד מידע. לכן הטיעון הראשון מתפקד כטיעון פילוסופי רגיל. אבל הטיעון מהסוג השני משנה הנחה שלי, ולכן הוא מתפקד כטיעון רטורי (=טיעון שבעקבותיו אני מאמץ הנחות או משנה את הקיימות). ובכל זאת, שימו לב שבשני סוגי הטיעונים אני משתמש בכלים לוגיים ובטיעונים לוגים תקפים (אלא שבסוג השני הם משרתים תהליך רטורי).

בשיחה הרביעית של ספרי הנ"ל עמדתי על כך שמדובר בסוג שלם של טיעונים שמתאר לא מעט טיעונים מתחומים שונים. טענתי כאן היא שכל אלו הם בעצם טיעונים לוגיים שמשמשים בתפקיד רטורי, ובכך הם מדגימים את טענתי שלפיה בתחום הרטוריקה ניתן להשתמש גם בכלים לוגיים ולא רק ספרותיים. שוב אדגיש שרואים מכאן שהרטוריקה אינה עוסקת רק בצורת הביטוי וההצגה של רעיונות אלא גם ברעיונות עצמם.

על רטוריקה ו'תיאולוגיה'

אסיים בטענה (בדיחה?) שגרמה לתובנה הזאת לחלחל בתוכי לראשונה. באחד הקורסים ששמעתי פעם על פילוסופיה, המרצה הבחין בין פילוסופיה לתיאולוגיה. הוא אמר שהפילוסוף לוקח הנחות וגוזר מהן מסקנות, ואילו התיאולוג לוקח מסקנות (שיש אלוהים) וגוזר מהם הנחות (כלומר מאמץ הנחות שניתן לבנות עליהן טיעון שיוביל למסקנה המיוחלת). הקהל כמובן נהנה מאד וצחק בכל ליבו, אבל אצלי התעוררו מחשבות נוספות. שאלתי את עצמי האם זה באמת הבדל אמיתי. כשהתיאולוג רוצה להוכיח את קיומו של אלוהים ובונה טיעון שמראה זאת הוא בונה טיעון לוגי תקף (ראו בדיון שלי על אנסלם בתחילת השיחה הראשונה של המצוי הראשון). אז מה בעצם רע בזה? הרי כל טיעון מבוסס על הנחות.

לאחר מכן הבנתי שמאז קאנט הפילוסופיה הצטרפה ביתר שאת למהלך ה'תיאולוגי', שכן קאנט בעצם הראה כיצד ניתן להאמין לחושים ולחשיבה שלנו. הוא לא הוכיח שניתן להאמין להם אלא הניח זאת ושאל מה יכול להיות הבסיס לכך. כל משנתו של קאנט מבוססת על מה שכיניתי כאן 'טיעונים חושפים'. מכאן בניתי את 'הטיעון מן האפיסטמולוגיה' (שמוצג בפירוט בשיחה השלישית של המצוי הראשון). על סמך זה הבנתי בסופו של דבר שיש כאן סוג שונה של טיעונים, שכיניתי אותם טיעונים 'תיאולוגיים' (אבל בלי קשר לאלוהים), ולימים, בעקבות הצעתה של חיותה דויטש עורכת הטרילוגיה, טיעונים 'חושפים'. זאת לעומת הטיעונים הלוגיים הרגילים שהם 'פילוסופיים' (או 'יוצרים').

בשורה התחתונה שני סוגי הטיעונים הללו הם טיעונים לוגיים תקפים, אלא שכיוונם הפוך: הראשונים חושפים לעיניי את הנחות היסוד שכבר קיימות אצלי (גם אם במובלע) ואילו האחרונים מביאים אותי למסקנות חדשות. הרטוריקה משתמשת בסוג הטיעונים החושף, וכעת תוכלו לראות שהיא לא פחות חזקה מהלוגיקה, לפחות כל עוד עושים אותה כמו שצריך בלי הטעיות ובלי דמגוגיות. לשם כך חשוב להכיר ולהבין מהי רטוריקה ואיך משתמשים בה נכון. מי שלא למד ולא חשב על כך, נוטה לערבב בין רטוריקה לדמגוגיה ולכן גם פוסל את כל צורת החשיבה הזאת, או רואה בה רגש סובייקטיבי בעלמא (על היחס בין רגש לאינטואיציה, ראו בטור 653).

אדגיש שוב שאם הרטוריקה אינה רק צורת הבעה של רעיונות אלא סוג אחר של חשיבה וטעינה, אז לימוד רטוריקה אינו רק לימוד של תורת הנאום ודרך הצגה של רעיונות כפי שמקובל לחשוב. מדובר בלימוד לוגי-ספרותי ואינטלקטואלי של סוגי טיעונים והיסקים שונים ומשמעותם. לכך בדיוק ייעדתי את הטור הזה.